Arukh ha-Shulchan/Choshen Mishpat/1
| English | עברית | ||||
This chapter contains twenty-six sections: 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26
Section 1 [edit]It is a command of the Torah to appoint judges, as it says, “Judges and officers you should provide yourselves” (Dvarim 16.18). They must be ordained in the land of Israel by at least 3 sages, one whom has been ordained (Rambam, 4 chapter of the laws of the court ‘Sanhedrin’). When a sage who can rule and teach is recognized he should be ordained and acquires the title “Rabbi”. Historically, Moshe Rabbenu ordained Yehoshua and the 70 sages by G-d’s command. They, in turn, ordained the next generation and so on, so that all ordained are as if they were ordained by Moshe from the word of G-d. However, because of our sins and the ensuing diaspora, this chain of ordination was broken and we are all considered as lay people. The Rabbis understood that if this fact caused judges to cease from the Jewish people there would not be lending nor business activity, and unethical behavior would prevail. Therefore they established the continuation of ordination, as agents of the earlier generations, for the good of civil society. Because there are no true judges now we only rule on common issues and cases involving monetary loss. Cases that do not involve loss, such as fines and the like, and cases that are uncommon, such as domesticated animals damaging people or goring other animals are not heard in court. There are, however, non monetary cases that are heard today, because their need is great. An example of this is accepting converts Tosafos Yevamos 47.1 and Ran towards the end of Gitin.) Similarly, we arrange divorces when the need arises to protect the daughters of Israel. Finally, ordained judges are only required when the court has legal sovereignty over the community. If individuals should seek out a judge of their own accord, ordination is not required. Section 2 [edit]In the current era the court hears cases involving admissions and loans, as when a claimant brings witnesses that testify that the defendant admitted completely that he owes the claimant money (as will be explained in chapter 81). Other cases heard include those involving witnesses to a loan, inheritances, gifts, marriage contracts-'kesubos', partnerships, Even though gifts do not involve a loss of money they are counted above as people often give gifts expecting some gain in return. Cases involving damages and employee wages are also heard today, as they are common and involve a loss of money. Section 3 [edit]When a man wounds another he is not assessed for bodily damage, pain, social diminution or embarassment, since all these do not involve a loss of money. Even though bodily damage might be said to involve loss of value, it is not common for bodily damage to be permanent in most cases, as the rabbis explain (Baba Kama 84.2) "A man damaging a man is not assessed in the Exile because it is not common". We know in fact that violence and embarassment do happen, but the Rabbis are referring to permanent damage. This is also the Rambam's opinion (chapter 5, Laws of Sanhedrin), where he writes that medical expenses and lost wages can be recovered in the Exile because there is a monetary loss, while pain and embarassment cannot. Additionally, social diminution cannot be recovered, as in the case of coercive or non-coercive rape. [NEED HELP WITH BRACKET]. Some of our Rabbis argue that the quote above (Baba kama 84.2) also exempts medical expenses and lost wages from being collected. This is the position of the Rosh and the Tur, although both agree that the court can force the guilty to ameliorate the claimant as the court deems apropriate. The Rama also states this. An animal damaging a man is not assessed as it is not common, while a man damaging an animal is always assessed for complete payment since this is common. The owner of a domesticated animal will be assessed if his animal damages in the course of its normal behavior - 'Shen v'Regel - 'Eating and Walking', but will be exempt for his animal's violent acts, whether they cause damage or death, even to a person. Whether or not the damage effected by one's pit (opened in a public area) or fire (damaged caused by its natural progression) are assessed is likewise dependent on whether these damages are considered common, with the Shach stating they are not common and the Shvus Yaakov 136 stating they are 'at times'. Most later authorities concur with the second opinion and it appears to be the law, as it is also supported by the Rambam (chapter 14 of Monetary Damages law 14). This will be explained in detail in chapter 418. Even though damage or death to persons cannot be assessed the court can enjoin the owner to dispose of the animal, in accordance with the law stated later in chapter 409 whose source is Yorah Deah Chapter 334. Section 4 [edit]Cases regarding theft and robbery are currently heard in court in regard to collecting the principle amount, though fines of double - "Kayfel" and the forth and fifth multiple - "Arba-a v'Chmisha" are not. In general, all fines established by the Rabbis, such as those for shouting in one's ear (non striking damage)[?] or slapping one across the face and such are not assessed. Even though there are those who claim certain types of thievery cannot be heard today because of the lack of truly ordained judges the majority of later authorities rule that they are heard to prevent lawlessness. Section 5 [edit]Other types of cases heard in court include indirect damages (for example, burning contracts), discussed in chapter 386; the act of informing (to malevolent authorities), discussed in chapter 388; and false 'Zomem'-type witnesses, discussed in chapter 38. If these false witnesses cause the court to wrongly transfer money from the defendant to the claimant and the court cannot recover the funds from the claimant, the court directs the 'Zomem' witnesses to pay. 'Zomem' witnesses, in short, occur when a second pair of witnesses contradicts the first with the testimony "At that time you were with us in a different location than the one you are tesifying about". In this case the second testimony always overrules the first. This is different than classical contradicting testimony, where both groups disagree about the facts of the case and both testimonies cancel each other out. The Zomem witness is a novel decree issued by the Torah, as there is no reason to give greater wieght to the latter witnesses' testimony. If the Zomem witnesses did not cause a transfer of money, but only exempted the defendant from an oath, and it became clear that had the oath been administered the defendant would have admitted to his obligation, the Zomem do not repay the claimant, as this is an indirect damage (Shvus Yaakov). Even though in the classic Zomem case they reimburse the claimant if they were revealed before the court issued a final ruling based on their testimony, in the current era we cannot execute that law, since there is no loss of money in that scenario. Section 6 [edit]The Gaonim (post Talmud generation) have decreed that even though fines cannot be assessed today courts should excommunicate the guilty party until he mollifies the claimant. Once the court deems that he has offered reasonable monetary appeasement, they release him from excommunication whether the claimant is mollified or not. Excommunication does not pass to inheritors of the guilty should he die, as the decree was established to prevent the strong from oppressing the weak, and punishing the guilty party is enough (Urim V'Tumim (11) and Nesivos Mishpat (10).) Section 7 [edit]If the claimant takes money or objects belonging to the guilty party to satisfy a Biblical fine the court cannot order them returned, because technically this fine is the claimant's due and is his money. Obviously, any amounts taken over what was due must be returned. This technicality can work against the claimant also, as when one who accepted an item to watch was found to have sworn falsely about its disappearance and is actually guilty of its theft. Here any money or objects taken to satisfy the fine of 'double payment' or 'fourfold or fivefold payment' have to be returned (Shach), as an oath administered today is not technically in the presence of an Biblically valid ordained court (Nesivos Mishpat 4.) In the same vein, if a legally docile animal -'Tam' damages, the claimant cannot keep money taken for the fine, unless he takes that animal itself (as is the Biblical law.) A man cannot have a non-Jew seize money or objects for him, and a claimant cannot ask the court to estimate how much he would receive if a fine could be collected, for that is the same as having the case heard. Finally, the fact that the court can enjoin the claimant to return money he seized in excess of what was owed does not imply the court's approval of what he seized against the amount owed, as the court is always responsible to protect people against unlawful seizure, and furthermore, the value seized against the amount owed is now the claimant's property, as will be explained in chapter 9. Section 8 [edit]If the claimant seized objects or money in payment for a fine without proof of the claim and the defendant denies that any such claim exists, if witnesses have not seen the seizure [POSSIBLE PHRASE MISSING] and the object is currently in his possession, the claimant is believed if he takes an oath to his claim. This is because of the claimant's implied counterclaim -'Migoy' that a) he returned the item already (if it isn't seen in his possession) or b) he bought the item free and clear, as will be explained in chapter 133. Clearly, if there are witnesses to the seizure and his subsequent possession the court orders the return of the object or money if no proof of claim is offered. The seizure of a fine from orphans of a defendant is never upheld (Nisevos ha'Mishpat) because the moveable property of an orphan is never held on lien for a creditor except in certain cases promulgated by the Gaonim (Post-Talmud generation) which will be explained in chapter 107. Section 9 [edit]If the defendant should take back what was seized there are two opinions on the matter. The Nesivos ha'Mishpat argues that the money is not returned to the claimant, for the court to order its return is equivalent to enforcing fines. Rabbi Akiva Eiger states that the money is returned to the claimant since the money is now the claimant's property, and the case is no longer related to the laws of fines. This second opinion is settled law. Section 10 [edit]Biblically speaking, an admission of wrongdoing exempts one from a fine, but that is only in the presence of a Biblically valid ordained court, which is not found today. Therefore admission does not prevent the efficacy of the seizure of money or objects for a fine. However, if there are no witnesses to the damage any seizure is reversed by the court, as there is no valid seizure without witnesses to the damage, even with admission (Nisevos ha'Mishpat.) For the law when witnesses came after the admission, see chapter 348 section 9. Section 11 [edit]Although the general rule against enforcing fines was already stated, there are extralegal situations where the court can enforce a fine, such as may be needed to strengthen the practice of Torah law in the community. [This is the intent of the Rama in Siman 5 which answers the question of Tosfos.] Section 12 [edit]If one is shamed with words the court should excommunicate the perpetrator until he appeases the victim with value commensurate with his honor and the damge it suffered. When a Torah scholar is shamed, although the court cannot enforce the fine of a 'litra of gold' (perhaps .48 pounds, or .22 kilos), as stated in the Yora Deah, chapter 243, they should require payment for the disparagment to the Torah over and above the scholar's own honor payment, for if they do not, the Torah's honor would be diminished, G-d forbid. See further in chapter 420 (Urim v'Tumim). Section 13 [edit]Though the court cannot enforce fines it behooves the responsible party to pay the fines established by the Torah, Tanayim (Mishanic era), Amoroyim (Talmudic era), and Geonim (post Talmudic era) in order to be blameless in the eyes of heaven. If the parties to the court case agree to be judged by the laws of fines their agreement is binding, just as when they agree, for example, to accept realtives or other invalid individuals as witnesses (as is explained in chapter 22). Once they agree to this they cannot reneg. Though there are those who disagree with this law, it appears to be the accepted position. Afterall, a judge who is not 'Biblically' ordained is also technically not a judge, and not any more valid than witnesses who are relatives to the parties or otherwise invalid. (K'tzos ha'Choshen) Section 14 [edit]A note about current judicial ordination: The type of ordination we employ today (in Yoreh Deah, chapter 242) is just a remembrance of the Biblical ordination, not ordination itself. It serves as a 'license to practice', and establishes a baseline formal qualification, as is appropriate for one who will arrange marriages, divorces, Chalitza-divorces and other serious matters. Section 15 [edit]In the times of the Temple how was the judicial system arranged? The Rambam, in the first chapter of the Laws of the Court -'Sanhedrin', explains as follows: "Originally, the Great Court sat on the Temple grounds. It was comprised of 71 members, after the verse 'Gather for me seventy men from the elders of Israel', and of Moshe, 'And they will stand (to serve) together with you'. The greatest in wisdom was the head of the assemblage, given the title President –‘Nasi’ by the Rabbis. This individual is in place of Moshe. The next greatest in wisdom is the Chief Justice –‘Av Beis Din’, who sits to the right of the President. The remaining members sit to the left of the president, all arranged from greatest to least according to their age and stature. All the members are arranged in a semi-circle, so that the President and Chief Justice are able to see them all. Additionally, there are two subsidiary courts of twenty three members, one sitting in the Temple courtyard and the other sitting at the entrance to the temple mount. Each city of 120 inhabitants is also enjoined to have a court of twenty three members, as the Torah states 'Establish judgment in the gate'. Here too the greatest in wisdom is appointed the head and they all sit in a semi-circle in clear view of the head of the court. A city of less than 120 inhabitants appoints a court of three judges as that is the minimum possible to enable a majority and minority opinion." There are those who explain that the members of a court sit on each side of the President (Hagahos Mayimony) and that seems sensible, as it is easier to construct a semi-circle in this way. This also seems to be the opinion of the Yerushalmi in the first chapter of Sanhedrin which states that the President sits in the center. This might be the opinion of the Rambam as well, and when he states that the members are arranged to the left of the President [NEED HELP WITH THIS EXPLANATION]... On the Great Court age is given preference to wisdom when arranging seating. This was so even though in Yoreh Deah, chapter 244, it states that in a religious assembly honor is given to wisdom over age. It appears to me that this was because the difference between the members' great wisdom was hard to discern, so preference was give to age (see Kesef Mishna.) [NEED HELP WITH BRACKET] Section 16 [edit]In temple times the court system was divided into three basic levels: 1) The Great Court, whose rulings affected all the people of Israel. 2) Twelve Chief Tribal Courts of 23 members, each whose rulings affected their own tribe - 'Shevet'. (Source: the verse "Shofetim...li'Shvatecha", see Sanhedrin 16.2) 3) the courts which functioned in every city and ruled for their city (source: the verse "Shofetim...b'Chol She'arecha", see Sanhedrin 16.2). Each Chief Tribal Court, whose members were the wisest sages of their tribe, had jurisdiction over all of its tribe's cities. Therefore, a member of the a tribe could summon another member of his tribe to case in the Chief Tribal Court although they come from another city other than where the Chief Court is located (Ramban, Parsha (weekly Torah portion) 'Shoftim'.) There also existed a series of District Courts (last chapter in Gemara Makkos), however they probably only existed in the Second Temple Era, when the tribes' members were intermixed in the Land of Israel, and Tribal Courts could not exist as they had in the First Temple Era. The land was split into different districts, and all cities falling into a specific district was under the jurisdiction of its District Court. This is the apparent position of the Rambam, who writes in one location (chapter 1) that it is a commandment to establish courts and officers to enforce the court's rulings in every city and district without mentioning tribal courts and writes in another location (chapter 5) that there is a need for tribal courts. What he is doing is equating tribal courts with district courts. [This is an answer to those who mention this contradiction, although see Lechem Mishnah. It is also noteworthy to mention that the Rambam seems to call a city 'medina', which usually denotes a country, in his commentary on Mishnaiyos, 4th chapter of Rosh Hashana. Additionally, note Tosfos on Sanhedrin 16.2, who mentions that a city with two tribes living therein needs a tribal court for each.] Section 17 [edit]Every individual court appoints officers to enforce its rulings in its jurisdiction, as the verse states "Judges and officers you should provide for yourselves". The officers are also responsible to oversee the local economic activity, assuring accurate weights and measures and general compliance with Jewish law. Their powers include the legitimized use of force against those who would not comply with the accepted law. There is no ceiling on how many officers the court can employ; it is based on the court's assessment of what their jurisdiction requires. The rabbis expound from the verse "This is the law that you should place before them" that there is requirement to have basic implements representing the court's ability to use force present in a court. For example, Rav Huna, the Talmudic sage and political head of the Diaspora community in his time would request a staff (for lashes mid'Rabanan), a leather strap (for lashes mid'Oraisa), a shofar (for ‘Niduy’ - excommunication), and a shoe (for Chalitzah) when presiding as a judge (Sanhedrin 7.2). Though this law is recorded, and Rav Hai Gaon (post Talmudic generation) corroborates that a court should have these items as well as a Torah scroll (for taking a oath), the Rabbis of the Shulchan Arukh have omitted this law because this would only apply during the times of the Temple. From the Ramban's language this is understood as well. Although Rav Huna himself lived after the Temple period, the political position of Head of the Diaspora and his role as judge was not merely a religious title, but a title with real sovereignty and force of law by the decree of the Babylonian leadership his lived under. [This is what it seems to me. The Urim v'Tumim wonders why the Rambam did, in fact, leave out this law, since he often mentions laws that only applied in the days of the Temple. However, it really was not left out, and can be found when he writes about the officers employed by the courts.] Section 18 [edit]It is important to realize that the details mentioned in sections 15 through 17 only apply in the Land of Israel during the days of the Tample. Outside of the land, even during the Temple days, there is only a command to establish courts in each district (Gemara Makkos). It seems to me that that is referring to the court of 23 members. A simple court of 3 members certainly should be set up in each town, as it does not make sense to force people to travel to a district's capital city for every dispute. Interestingly, the words of the Rambam seem to indicate that outside the land there should be a court in every city, while a district court is not necessary.[See law 2 and the Ksef Mishna and Lechem Mishna thereon, who seem to support this reading.] Section 19 [edit]In truth, is would seem that having a court of 23 members would be a rare thing indeed, considering the requirements: a) The Rambam writes that any city that does not have a least one sage who is knowledgeable in and can teach all areas in the Torah, and another sage who can incisively analyze any question and provide a correct answer should not establish a court, even if there are thousands of citizens living there. He further writes that a court with two such members is a 'Basic Sanhedrin', a court with three such members is 'Mid-Level Sanhedrin' and a court with four such members is a 'Knowledgeable Sanhedrin'. b) There is an opinion that at least two members must understand and speak all seventy languages (This appears to be a figurative term for all known languages in the geographic region, see section 24) and an additional member must be able to understand it even if he cannot speak it. (Rashi Makkos 14.2 and Yerushalmi Shkalim chapter 5 clearly states such). Regardless of the practical difficulty of attaining a court of 23, the basic 3 member court type, which we employ, does not require these skills and is established in all communities. Section 20 [edit]Optimally, a 23 member court requires even more than 23 members. Three rows of 23 sages each sit before the court, and in each row the sages are seated according to their knowledge, so that the lowest of each row is greater than the greatest of the following row. If the court should be divided on a matter and another opinion is needed to make a majority of two they ordain the wisest of the first row. He leaves his place at the first row and joins the seated judges, while his seat is filled by his neighbor on the first row. This causes all the sages to shift over by one seat, with the empty seat at the end of the row being filled by the highest member of the second row (Rashi). The second row then adjusts itself as the first row had done, and its empty seat at the end of the row is filled by the highest member of the third row. The final empty seat in the third row is filled by someone chosen from the congregation, who is quoted the aphorism in Pirkei Avos 4.15 “be a tail to lions and do not be a head to foxes” as mollification. If the court needs two or three more judges, or if a member of the judges or sages dies, the process above is repeated to fill the missing seat where ever it should occur. Whenever a court of 23 is constructed there should be two court reporters. One stands to the right of the judges and one to the left. There are two opinions on what they record. One states that the right court reporter records the words of the judges who argue for the defendant’s innocence while the one on the left records the words of the judges who argue for his guilt. Another opinion states that both record all the judges’ words to better be able to compare notes and correct any misquote (Rashi, Gemara Sanhedrin 36.2). The Gemara in Sanhedrin 3.1 seems to imply that this whole section [?] only applied to cases involving the possibility of capital punishment. Section 21 [edit]The Rabbis in Gemara Sanhedrin explain:
The Gemara continues:
Section 22 [edit]Why does a 23 member court require a city of at least 120 inhabitants? In order that there are 23 judges to staff the court, 3 rows of 23 sages each (mentioned previously), 10 men who are supported by the congregation always present in the synagogue for a quorum, 2 scribes, 2 court officers who carry out the court’s corporal punishment as well as serve subpoenas to the litigants, the 2 litigants themselves, 2 witnesses, 2 additional citizens available to testify that the original witnesses are false (to keep the original witnesses honest) and 2 more citizens to prove the second group of witnesses false (to keep them honest) (Rashi Sanhedrin 17.2). Even though all the aforementioned people can themselves be the witnesses (except the judges themselves), people are more afraid of the ‘unknown witnesses’ that may come than the religious service personnel mentioned (it seems to me). Thus far the total number of citizens is 114. Add to this sum 2 communal charity collectors, and 1 more charity service worker to help distribute the funds, (as communal charity drives are collected by two and distributed by three (Yorah Deah, chapter 256)), 1 experienced full-time doctor, 1 tailor, and 1 teacher of young children. This totals 120. Furthermore, it seems to me that all these people must be age twenty or greater, and all the judges and the three rows of sages should not be exceedingly aged, impotent or otherwise without children because these states render a person invalid for appointment for the court, as will be explained. This total of citizens and their communal occupations is the ‘theoretical city’ as defined in the Talmud. Section 23 [edit]The Rambam writes in chapter 2 of the laws of the court that a Great Court of 72 members or a 23-member court both require men of wisdom, understanding, and encyclopedic knowledge of Torah law. In addition, they must be men of general understanding, being familiar with various branches of knowledge such as medicine, mathematics, astronomy and seasons, the various schemes and skills of those claiming supernatural abilities, as well as the popular culture among the nations in order to be able to understand the scientific and cultural context of cases that come before them. Even though it was stated previously that only one member needs to be able to rule in all matters across the spectrum of Torah law and one additional needs to be able to analyze questions correctly, as stated in Yoreh Deah chapter 19, all members, as stated above, must have encyclopedic knowledge of the Torah, though they might not be qualified to rule in all areas. [Here the comment of the Lechem Mishnah is difficult. Compare with Tosfos Gemara Menachos 65.1 “… and knowledgeable…”. This seems why the Rambam used the phrase “to teach and rule in the whole Torah…”] Section 24 [edit]Furthermore, the Rambam continues explaining that the court members should also be of mature, regal, and imposing appearance, without noticeable physical deformities that would detract from their bearing. [TRANSLATION: “NIVUNEI LACHASH”?] They should be familiar with most languages so that they do not require an interpreter. The Rambam’s text in this section (24) seems to be the ideal, but not indispensable requirements when constructing a court. The previous section, however, does seem to be a requirement. Even though the Rambam took this text from the Talmud in Gemara Manachos, where both texts are written together, it seems reasonable that this section is simply to instill awe in the litigants who come before the court (Lechem Mishnah). In addition, finding members who know most languages seems highly unlikely, and would probably prevent a court from ever being constructed. In fact, in the Talmud it seems that Mordecai (of the Purim story) was noteworthy specifically because he had this very unusual linguistic skill. Of course, a basic 3 member court does not have these requirements, though it does still demand seven characteristics: Men of wisdom, humility, fear of sin, an absence of greed, a love of truth, a love of people and a good reputation. This will be further explained in chapter 7. Certainly, a court of 23 or higher requires these traits. The Rambam’s comment about knowing “most languages” is a paraphrase of the Talmud’s 70-language requirement, which he understands be a phrase that means familiarity with the languages currently spoken in the nation the court is situated in. (see Lechem Mishnah) Section 25 [edit]Only a Jewish person whose genealogy is certain enough to allow him to marry a cohen (member of priestly heritage) can be appointed a judge to a 23-member court (or a Great Court). (Translation note: As the effectiveness of a court is largely based on it's esteem in the eyes of the public, this prevents the disparagement of the court by prejudiced individuals.) Acceptable lineage is defined as a person whose daughter can legally marry a cohen. However, there are two categories here. Shulchan Aruch Even ha’Ezer chapters 6 and 7 define a category of people who cannot be a judge in a monetary or capital case as well as a category of people who can judge a monetary, but not a capital one. Although this second group is not invalid as civil judges in a 23-member court they cannot be appointed in any event, because as a general rule a judge cannot be appointed to a court if he is only partially valid. This restriction would not be a problem in a basic 3 member court as such a court only hears civil cases [This rule clarifies the Rambam’s statement in chapter 2, law 1]. This law is derived from the dictum “Just as one’s integrity must be clean of any blemish so must his genealogy”. The Rabbis derived this from the verses “And they shall stand (in judgment) with you”, and “They shall bear the burden with you”. Even though it is impossible to be like Moshe our teacher nevertheless we learn that the lack of wisdom, fear of G-d and pure genealogy invalidates a potential judge. In the Great Court it is meritorious to search after members of the priestly and levitic family line. However, even if the court is all staffed by Jews who are neither of the priestly or levitic line it is valid as long as their lineage is pure. The Rabbis have derived this from the medrashic Sifrei which states that the words “…to the judge…”, which implies whomever it may be, even a regular Jew. For a 23 member court this meritorious practice does not apply, as the verse “…to the judge…” refers only to the Great Court. Section 26 [edit]A king is not ordained as a judge, since the Torah prohibits contradicting him directly, and anyone who disputes the king’s word is considered to be rebelling against the king, which is a capital offence. If the king should voice a position how would the debate among the judges continue? The Chief Priest –“Cohen Gadol”, on the other hands, enjoys no such status, and he can be disagreed with. A king from the Hose of David has a special dispensation from the Bible that allows him to judge by himself, and not as a member of a court. This is due to the verse “so says G-d, administer justice every morning...” Because he can judge, he can be judged by the court if there is a case against him, as one who can judge must be able to be judged. It should be noted that the king can only judge civil cases and cases that impinge on his honor, as King David judged Naval for insubordination of his word (Tosfos Gemara Sanhedrin 19.1/.) [IS THIS CORRECT?] The case of one who rebels against the king is heard even at night, unlike regular cases before the court, and he is executed immediately (Gemara Megillah 14.2.) Jewish kings not of the Davidic line are not judged nor do they judge, as the imbalance of power that would result were they able to judge would invariably lead to harm. The Yerushalmi states that a king is not judged by man but by G-d alone, as the verse states “Let my judgement come from your presence...”. In any type of court [EVEN A 3 MEMBER COURT?] a elderly man is not appointed a judge, rather one who has reached middle age maturity. A man of advanced age has probably forgotten the pressure of raising a family and will not be sensitive to the litigants’ needs and have the proper mercy (Rashi, Gemara Sanhedrin 36.2.) One who is impotent is not appointed as he tends towards a type of cruelty and one who has no children, even if he had and they passed away, is similarly not appointed. [It appears to be that both cases would be one and the same, but see Rashi, Gemara Horious 4.2, on the words “or an elderly man”. This needs some research.] Reference Links [edit]English - Judaica Press Tanach with Rashi English - Daf Yomi Advancement Forum Hebrew - Tanach with Rashi, Ramban, Rashbam, Ibn Ezra, Radak, and others Hebrew - Rambam | (Bio) with commentaries Hebrew - Shulchan Aruch, Chapter 7 | (Bio) with Sefer Mi'eros Anayim (Bio) and the Shach (Bio) Hebrew - Nesivos haMishpat | (Bio) Hebrew - Urim v'Tumim | (Bio) Hebrew - Birkei Yosef | (Bio) |
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
סימן זה בטור חושן משפט ובשולחן ערוך (לבוש) דין מינוי הדיינין בזמן הזה ובזמן הבית סימן א הערה [עריכה]כל מה שנתבארו בדינים אלו הוא רק ברשיון ממשלת הקיר"ה. ודינא דמלכותא דינא. סימן א סעיף א [עריכה]מצות עשה מן התורה למנות דיינים, שנאמר: "שפטים ושטרים תתן לן...". והם צריכים להיות מוסמכים בארץ ישראל דווקא. והיינו ששלושה חכמים ואחד מהם סמוך (רמב"ם פרק רביעי מסנהדרין), כשרואים חכם הראוי לדון ולהורות – סומכים אותו וקוראים לו "רבי". ומשה רבינו ע"ה על פי ציווי הקדוש ברוך הוא סמך את יהושע ואת שבעים זקנים, והם סמכו לאחרים, ואחרים לאחרים. נמצאו דכל הנסמכים הם כאילו ממשה רבינו מפי הגבורה. ובעונותינו מגודל הפיזור שנתפזרנו בארבע כנפות הארץ – בטלה הסמיכה, ודינינו כהדיוטים. לכן אמרו רבותינו ז"ל שאם חס ושלום יתבטלו דיינים מישראל שיהיה ביכולתם לכוף לדין, תהיה נעילת דלת בפני הלוין, ותתבטל המסחור והנאמנות, ויתרבו החמסנים. ולכן אמרו חכמינו ז"ל דאף בזמן הזה שליחותייהו דקמאי קעבדינן, למנות דיינים ולדון בדינים. ולפי שזהו רק מפני תיקון העולם, לכן לא עבדינן שליחותם רק בדבר המצוי ושיש בזה חסרון כיס. אבל בדבר שאין בו חסרון כיס אף על פי שמצוי, כמו תשלומי כפל ושארי קנסות, וכן דבר שאינו מצוי אף שיש בזה חסרון כיס, כמו בהמה שהזיקה אדם, או שנגחה לבהמה אחרת בקרניה והמיתה וכיוצא בזה – אין דנים בזמן הזה. ויש דברים שאין נוגע לממון שדנים גם כן בזמן הזה. ואף על פי שצריך סמוכים, עבדינן שליחותייהו מפני שהענין גדול מאוד, כמו קבלת גרים (במקום שיש רשיון המלכות). שכדי להכניס נפש תחת כנפי השכינה, ושלא לנעול דלת בפני הרוצה – מזדקקין לזה גם בזמן הזה (תוספות יבמות מז א ור"ן שילהי גיטין). וכן מזדקקין לכוף לגירושין במקום שעל פי דין התורה כופין לגרש (ברשיון הממשלה), מפני תקנת בנות ישראל. וזה שאמרנו שצריכים סמוכים בדיני ממונות מן התורה – היינו דווקא כשדנין על ידי כפייה. אבל ברצון הבעל דין אין צריך לסמוכים כלל. סימן א סעיף ב [עריכה]ולכן דנים בזמן הזה בכפיה דיני הודאות והלואות. דהיינו שתובע את חבירו בעדי הודאה, שהודה לו בפניהם בהודאה גמורה שחייב לו מנה על פי הדינים שיתבארו בסימן פ"א; או בעדי הלואה שמעידים שלוה בפניהם; ודיני ירושות ומתנות; ודיני כתובות נשים; ודיני שותפות ושליחות; וכל מיני מסחר – דכל אלו שכיחי ויש בהם חסרון כיס. ואף על גב דבמתנה ליכא חסרון כיס, מכל מקום נחשבת כחסרון כיס, דרוב המתנות אם לא היה לו הנאה להנותן מהמקבל – לא הוה יהיב ליה מתנה. וכן מזיק ממון חבירו, ושכירות פועלים, וכיוצא בהם שהם שכיחים ויש בהם חסרון כיס – דנין בזמן הזה. סימן א סעיף ג [עריכה]אדם שחבל בחבירו – אין מגבין נזק, וצער, ופגם, ובושת, דליכא חסרון כיס בזה. ואף על גב דבנזק יש חסרון כיס, מכל מקום לא שכיח חבלה כזו שיעשה לו נזק עולם בחסרון אבר. ועל זה אמרו חכמינו ז"ל (בבא קמא פד ב) דאדם באדם – אין גובין אותו בבבל, משום דלא שכיח. והרי אנו רואין דהכאות ובזיונות שכיחי? אלא לעשות נזק עולם לא שכיח. וזהו דעת הרמב"ם ז"ל (פרק חמישי מסנהדרין). ולכן כתב דריפוי ושבת – מגבין בבבל, משום דיש בזה חסרון כיס. אבל בצער ובושת, וכן במקום שיש פגם כמו באונס ומפתה – אין בזה חסרון כיס. (וכן כתב מהרי"ק בשורש א', דלהרמב"ם אנזק בלבד קאי. וכן משמע שם מהא דאמר: כל הנשום בעבד..., רבא לטעמיה. וקושית הלחם משנה – לא קשיא כלל. וסתם חבלות שכיחי, וכן כתב התומים. ודייק ותמצא קל.) ויש מרבותינו דסבירא להו דגם שבת וריפוי אין מגבים, דסבירא להו דמה שאמרו חכמינו ז"ל דנזקי אדם באדם אין גובין בבבל – על כל החמישה דברים קאי. וזהו דעת הרא"ש והטור. ועם כל זה גם לדעה זו כופין את החובל לפייס להנחבל, כפי ערך הנראה לדיינים. כן כתב רבינו הרמ"א. וכן בהמה שהזיקה אדם – אין דנים מפני שאינו מצוי. אבל אדם שהזיק בהמת חבירו – משלם נזק שלם בכל מקום. ודנים זה מפני שהוא מצוי. וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל – דנים בכל מקום, שזהו מצוי. אבל כשהזיקה בקרן – אין דנים, שזה לא שכיח. וכן בהמה שהרגה אדם – אין כופין אותו בית דין שישלם כופר, דזהו לא שכיח. וכן נזקי אש ונזקי בור, יש אומרים דאין דנים, משום דלא שכיחי (ש"ך). ויש אומרים שדנים, דמצוי לפרקים (שבות יעקב), והסכימו לדעה זו כמה מגדולי אחרונים. וכן נראה עיקר לדינא, דכן משמע ברמב"ם פרק ארבעה עשר מנזקי ממון דין י"ב, ויתבאר בסימן תי"ח. ודין כופר וקרן, אף על פי שאין דנים בזמן הזה, מכל מקום כופין לבעל השור שיבער את המזיק. כמו שיתבאר בסימן ת"ט, שכל אחד מחוייב לבער מרשותו דבר המזיק לאחרים, וכמו שכתבתי ביורה דעה סימן של"ד. סימן א סעיף ד [עריכה]דיני גזילות וגניבות – דנים בזמן הזה על גביית הקרן בלבד. ולא על כפל וארבעה וחמישה, מפני שזהו קנס, ואין דנים דיני קנסות בזמן הזה. וכן כל קנסות שקנסו חכמים, כמו בתוקע לחבירו באזנו, או סוטרו על הלחי, וכיוצא בזה – אין דנים. ואף דיש אומרים דלאו בכל מיני גזילות דנים בזמן הזה, מכל מקום הכרעת גדולי אחרונים דבזמן הזה דליכא סמוכים כלל – דנים בכל מיני גזילות, דאם לא כן תתמלא הארץ חמס. וכן עיקר. סימן א סעיף ה [עריכה]דיני דגרמי, כגון שורף שטרותיו של חברו וכיוצא בזה שיתבאר בסימן שפ"ו, וכן דיני מלשין שיתבאר בסימן שפ"ח – דנים גם בזמן הזה. וכן עדים שהעידו ונמצא עדותן שקר, כגון שהוזמו מעדים אחרים כדין הזמה שיתבאר בסימן ל"ח, אם הוציאו ממון על פי עדות הראשונים ואי אפשר להחזיר הממון לבעליו – דנים את העדים ומחייבים אותם לשלם. ודווקא שהוזמו. אבל אם רק הוכחשו בהכחשה דגוף המעשה, ולא בהזמה ד"עמנו הייתם" – אין מחייבין אותם לשלם. דמנא לן שהראשונים העידו שקר, שמא המכחישים העידו שקר? דדווקא בהזמה האמינה התורה להמזימים, וחידוש הוא שחידשה תורה בהזמה ולא בהכחשה, ושם יתבאר הטעמים בזה בסייעתא דשמיא. ואף בהזמה אם לא הוציאו ממון על פי הראשונים, רק שהראשונים פטרו את הנתבע משבועה אף על פי שעל ידי זה הפסידו להתובע, שאלמלי היה צריך לישבע היה משלם, ולא היה נשבע לשקר – מכל מקום פטורים מלשלם, דאין זה רק גרמא (שבות יעקב). וכן אם עדיין לא הוציאו ממון על פיהם, רק שנגמר הדין והוזמו, אף על פי שזהו עיקר הזמה כמו שכתבתי שם, מכל מקום אין דנים בזמן הזה מפני שאין בזה חסרון כיס. סימן א סעיף ו [עריכה]תקנו הגאונים שאף על פי שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה, מכל מקום מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו. וכשרואים בית דין שנותן לו כפי שיקול דעתם, אף שאינו לפי דין הקנס – מתירין לו נדויו, בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס. ואם מת המזיק – אין מנדין יורשו אחריו, דעיקר התקנה היתה שלא יתרבו בעלי זרוע בעולם. לכן די אם קנסו לו לבדו ולא ליורשו (או"ת ונה"מ). סימן א סעיף ז [עריכה]אם תפס הניזק דמי המזיק או חפציו – אין מוציאין מידו מה שתפס כשיעור הקנס בשלימות. ואם תפס יותר – מצוים לו בית דין להחזיר המותר. ואפילו בכפל וארבעה וחמישה מהני תפיסה, כיון דבאמת חייב על פי התורה אלא שאין בנו כח לדון. ולכן כשתפס מעצמו – דידיה תפס. ורק בטוען טענת גנב בפקדון, ונשבע ונמצא שהוא בעצמו גנבו – אינו מחוייב מדינא בזמן הזה בכפל, ולא מהני תפיסה (ש"ך), דהא השבועה צריכה להיות בפני בית דין סמוכין שאין לנו עתה (נה"מ). וכן בשור תם שהזיק, יש אומרים דלא מהני תפיסה רק כשתפס השור עצמו, דהא תם אין משתלם אלא מגופו. וכן אסור לתפוס על ידי עובד כוכבים. ואם הניזק אומר לבית דין: "שומו לי נזקי כדי שאדע כמה לתפוס" – אין שומעין לו, דזהו כדנין דיני קנסות. אבל מה שמצוים לו להחזיר המותר לא הוה כדנין, כיון שכבר תפס. ובהכרח לבית דין לאמר לו שלא יטול יותר ממה שחייבה התורה. ועוד דלאחר תפיסתו נעשה כממונו ממש, כמו שיתבאר בסעיף ט. סימן א סעיף ח [עריכה]כשתפס הניזק, והמזיק מכחישו לגמרי ואומר שלא הזיקו כלל, אם לא ראו עדים את מה שתפס עתה בידו, או שאין עדים על תפיסתו אפילו ראו עתה בידו – נאמן הניזק בשבועה שהזיקו, מפני שיש לו מיגו ד"החזרתני לך" כשלא ראו עתה בידו. או במיגו ד"לא היו דברים מעולם" כשאין עדים על תפיסתו, דיכול לומר "לקוחה היא בידי" כמו שיתבאר בסימן קל"ג. אבל אם ראו עדים החפץ עתה בידו, וגם יש עדים על תפיסתו – אינו נאמן, וצריך להביא ראיה שהזיקו. ואם לא הביא ראיה – כופין אותו להחזיר החפץ או הדמים שתפס. ומיתומים לא מהני תפיסה בקנסות כשמת החייב (נה"מ), דמן הדין מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, אלא שהגאונים תקנו שישתעבדו כמו שכתבתי בסימן ק"ז. ועל קנסות וודאי דלא תקנו הגאונים. סימן א סעיף ט [עריכה]כשתפס הניזק את הקנס, וחזר המזיק ותפס ממנו, יש מי שאומר דאין מוציאין מיד המזיק (נה"מ). דאם יזדקקו בית דין להוציא מהמזיק – הרי דנים דיני קנסות. ויש מי שאומר שמוציאין מיד המזיק (רבי עקיבא איגר), משום דכשתפס הניזק – נעשה ממונו ממש, ונסתלק מזה דין קנס. וכן עיקר. סימן א סעיף י [עריכה]מדין תורה, מודה בקנס – פטור. אך ההודאה צריכה להיות בפני בית דין סמוכים, שאין לנו בזמן הזה. ולכן לא מהני הודאתו לפטור בזמן הזה כשיתפוס הניזק. רק דיש חילוק: אם הודה שהיו עדים בשעת הנזק – חייב, ולא מהני הודאתו לפטור אם יתפוס הניזק. אבל אם לא היו עדים כלל בשעת הנזק – פטור, ולא מהני תפיסתו (נה"מ). דבלא עדים אין חיוב קנס. ומודה בקנס ואחר כך באו עדים, נתבאר בסימן שמ"ח סעיף ט, עיין שם. סימן א סעיף יא [עריכה]מה שבארנו שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה – אין זה כלל על כל הקנסות. דאם הקנס נוגע לחיזוק דת תורתינו הקדושה – דנין גם בזמן הזה. ויתבאר בסימן ב. (זהו כוונת הרמ"א סעיף ה, ומתורץ קושית התוספות.) סימן א סעיף יב [עריכה]המבייש בדברים – מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי, לפי כבוד המתבייש. ומה גם אם בייש תלמיד חכם, אף שאין דנים עתה בליטרא דדהבא כמו שכתוב ביורה דעה סימן רמ"ג, מכל מקום צריכים לתבוע עלבונה של תורה. ואם לא יתבעו עלבונה – תהיה התורה בזויה חס ושלום. ועיין בסימן ת"ך (או"ת). סימן א סעיף יג [עריכה]אף על פי שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה, מכל מקום המזיק יחוש לעצמו לצאת ידי שמים, ולקיים כל תשלומי קנסות שחייבה התורה, ואשר חייבו רבותינו הקדושים בעלי המשנה והגמרא והגאונים. ואם קבלו הבעלי דין עליהם דיינים שידונו להם דין הקנס – מהני הקבלה, כמו בקבלת קרוב או פסול שיתבאר בסימן כ"ב. ובמקום דבשם אינם יכולים לחזור – גם בכאן אינם יכולים לחזור. ואף שיש מי שמסתפק בזה, מכל מקום נראה לי שכן עיקר לדינא. ולא גרע דיין שאינו סמוך מקרוב או פסול (עיין בקצות החושן). סימן א סעיף יד [עריכה]מה שאמרנו שאין סמוכים בזמן הזה, לא תקשה לך הא גם עדיין נוהג סמיכות הרבנות, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן רמ"ב. דסמיכה זו היא רק מתקנת רבותינו זכר לסמיכה. ואינה אלא כנטילת רשות, כמו שכתבתי שם. וזהו לגיטין, וקידושין, וחליצות, דאין להזדקק לדברים אלו בלא סמיכה הנהוגה. סימן א סעיף טו [עריכה]כיצד היה דין הדיינים בזמן הבית? כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מסנהדרין דבתחילה קובעין בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא "סנהדרי גדולה". ומניימם שבעים ואחד, שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", ומשה על גביהן, שנאמר: "והתיצבו שם עמך". הגדול בחכמה שבכולם – מושיבין אותו ראש עליהם, והוא ראש הישיבה, והוא שקורין אותו חכמים בכל מקום "נשיא", והוא העומד תחת משה רבינו. ומושיבין הגדול שבשבעים משנה להראש ויושב מימינו, והוא הנקרא "אב בית דין". ושארי השבעים יושבים לפניו כפי שנותיהם וכפי מעלתם, כל הגדול מחברו בחכמה – יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחברו. והם יושבים בכמו חצי גורן בעיגול, כדי שיהיה הנשיא עם אב בית דין רואין כולן. ועוד מעמידין שני בתי דינין של עשרים ושלושה עשרים ושלושה, אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית. ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל שיש בה מאה ועשרים או יותר סנהדרי קטנה, ויושבת בשער העיר, שנאמר: "והציגו בשער משפט". וכמה יהיה מניינם? עשרים ושלושה דיינים, והגדול בחכמה שבכולן ראש עליהן, והשאר יושבין בעיגול כמו חצי גורן כדי שיהא הראש רואה את כולן. ועיר שאין בה עשרים ושלושה אנשים – מעמידין שלושה דיינים, שאין בית דין פחות משלושה כדי שיהא בהן רוב ומיעוט אם היתה ביניהם מחלוקת בדין מן הדינין. עד כאן לשונו. ויש אומרים דהסנהדרין היו יושבים מימינו ומשמאלו של הנשיא (הגהות מיימוניות). וכן מסתבר, דבזה האופן יותר בקל שיהיה חצי גורן בעיגול. וכן איתא בירושלמי פרק קמא דסנהדרין דהנשיא ישב באמצע. ואפשר דגם הרמב"ם סבירא ליה כן, וזה שכתב ד"כל הגדול מחברו יותר קרוב לנשיא משמאלו" – רצה לומר דמימינו הקורבה הוא להאב בית דין, כיון שהוא יושב בימינו של נשיא. ומה שכתב ד"כל הגדול מחברו בחכמה יושב יותר קרוב לנשיא" – היינו כששוין בשנים. אבל היותר גדול בשנים יושב יותר קרוב מהגדול בחכמה (כסף משנה). ואף על גב דביורה דעה סימן רמ"ד נתבאר דבמסיבה של תורה נותנים לחכמה יותר מעלה מזקנה, יראה לי דבסנהדרין שאני, דהרי כולם מופלגים הם בחכמה, וגדולתו של אחד יותר מחברו אינו בהפלגה. לפיכך נותנין המעלה להזקנה, כיון שגם השני מופלג בחכמה. (ודוחק לומר דהרמב"ם פוסק כראב"צ דירושלמי ותוספות שהביא מר"ן בכ"מ. ועוד שם היה רק מפני הכבוד, ולא פליג ראב"צ כפי גירסת הירושלמי, עיין שם. ודייק ותצמא קל.) סימן א סעיף טז [עריכה]הבית דין הגדול שבירושלים הוא על כל ישראל, והבית דין שבכל עיר ועיר הוא על אותה העיר. ועוד היה בית דין של עשרים ושלושה לכל שבט ושבט. וכך דרשו חכמינו ז"ל: שופטים לכל שבט מניין? תלמוד לומר: "שופטים לשבטיך". שופטים לכל עיר מניין? תלמוד לומר: "שופטים לשעריך" (סנהדרין טז ב). והבית דין של השבט היה מהמופלגין בחכמה שבכל השבט, והוא לכל ערי השבט כבית דין הגדול שבירושלים. ויכול אחד מהבעלי דין של אותו השבט להזמין להאחר לבית דין השבט, אף על פי שדרים בעיר אחרת (רמב"ן פרשת "שפטים"). ועוד אמרו חכמינו ז"ל דבארץ ישראל מושיבין בית דין בכל עיר ועיר, ובכל פלך ופלך (סוף פרק קמא דמכות). ו"פלך" היא אפרכיא שהרבה ערים שייכים לה. ויראה לי דדא ודא אחת היא, שבזמן בית ראשון שכל שבט ושבט ישב בעריו, ולא התערבו השבטים זה בזה – היה בית דין מיוחד על כל שבט בפני עצמו, ואז לא היה בית דין בכל פלך, דמקום בית דין השבט הוא הפלך. אבל בבית שני שהיו השבטים מעורבים זה בזה, ולא היה באפשרי לתקן בית דין לכל שבט ושבט – תקנו בית דין מיוחד בכל פלך ופלך במקום בית דין השבט. וכל הערים שסביבות הפלך היו כפופים להבית דין של הפלך, כמו לבית דין השבט שבבית ראשון. ונראה שזהו דעת הרמב"ם ז"ל, שכתב שם: "מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך" – ולא הזכיר בית דין לכל שבט. ובפרק חמישי הזכירם, שמע מינה דסבירא ליה כמו שכתבתי. (ואתי שפיר כל מה שהקשו עליו, ועיין בלחם משנה. והרמב"ם קורא לעיר "מדינה", כמו שכתב בפירוש המשנה פרק רביעי דראש השנה. וכתבו התוספות סנהדרין טז ב דאם יש בעיר אחת משני שבטים – צריכין שני בתי דין, עיין שם.) סימן א סעיף יז [עריכה]לכל בית דין ובית דין היו שוטרים מיוחדים הסרים למשמעת הבית דין, לכוף לקיים מה שמצוים הבית דין, שנאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך...". והיו ממונים גם על המקחים, ולשמור המידות והמשקלות, ושארי עניינים הנוגעים לדת הישראלי. ובידם מקל ורצועה להכות כל מסרב, וכל מעוות דרכיו. ואין מספר להשוטרים, דזהו לפי ראיית עיני הדיינים לפי הצורך. וחכמינו ז"ל דרשו על פסוק "אשר תשים לפניהם" – אלו כלי הדיינין. ורב הונא כי הוה נפיק לדינא אמר: אפיקו לי מאני חנותאי, מקל ורצועה ושופר... (סנהדרין ז ב). וכתב הטור בשם רב האי גאון דבית דין צריך שיהא להם מזומן במושב בית דין מקל לרדות בו, ורצועה להלקות בו, ושופר... וספר תורה נמי צריך שיהא מזומן בבית דין. עד כאן לשונו. ורבותינו בעלי השולחן ערוך השמיטו זה. ובאמת מהרמב"ם משמע להדיא דזהו שייך להשוטרים, ואין דין זה רק בזמן הבית, דעתה אין לנו שוטרים. ורב הונא אולי היה ריש גלותא, והיה לו כוח על זה מהמלוכה, מה שאין כן עתה. ולכן השמיטוה בשולחן ערוך. (כן נראה לעניות דעתי. והאו"ת תמה למה השמיטו הרמב"ם ז"ל. ובאמת לא השמיטו, וכתבה אצל השוטרים. ודייק ותמצא קל.) סימן א סעיף יח [עריכה]אמרו חכמינו ז"ל דכל זה בארץ ישראל. אבל בחוץ לארץ, אף בערי ישראל ובזמן הבית – אין החיוב להושיב דיינים בכל עיר ועיר אלא בכל פלך ופלך (מכות שם). ונראה לי דזהו בית דין של עשרים ושלושה. אבל בית דין של שלושה וודאי צריך, דאי אפשר לומר דעל כל דין ודין יצטרכו לילך להפלך. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שם מבואר דגירסתו היתה דבכל פלך אין צריך, אבל בכל עיר ועיר צריך. (עיין שם בהלכה ב', ובכסף משנה ובלחם משנה. ולפי מה שכתבתי נראית גירסא זו. ודייק ותמצא קל.) סימן א סעיף יט [עריכה]כתב הרמב"ם ז"ל (שם):
עד כאן לשונו. ויש אומרים דכל עיר שאין בה שנים לדבר בשבעים לשון, ואחד לשמוע ולהבין בהם אף על פי שלדבר אינו יכול – אין מושיבין בה סנהדרין. ואם יש שלושה מדברים בשבעים לשון – אין למעלה הימנה (רש"י שם יז א). וכדעה זו משמע להדיא בשקלים ירושלמי פרק חמישי. ולפי זה מעטים היו המקומות שהיה בהם סנהדרי קטנה, ומיהו וודאי דבית דין של שלושה צריך בכל מקום. סימן א סעיף כ [עריכה]כל סנהדרי קטנה – מושיבים לפניהם שלושה שורות של תלמידי חכמים, בכל שורה ושורה עשרים ושלושה איש. שורה ראשונה קרובה לסנהדרין, ושורה שנייה למטה הימנה, ושלישית למטה הימנה. וכל שורה ושורה יושבין בה לפי מעלתן בחכמה. ואם נחלקו הסנהדרין והוצרכו להוסיף אחד על מניינן ולסומכו – סומכין מן הראשונה הגדול שבה, והראשון שבשורה שנייה בא ויושב בסוף שורה הראשונה, דהקטן שבראשונה גדול מן הגדול שבשנייה (רש"י). והראשון שבשלישית בא ויושב בסוף שורה שנייה, דהקטן שבשנייה גדול מן הגדול שבשלישית. ובוררין להן אחד משאר הקהל למלאות החסרון שבשורה שלישית, ומושיבין אותו בסוף השורה, לפי שהגרוע מן התלמידים גדול מן הגדול שבקהל (שם). ואומרים לו: "הוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים". וכן אם הוצרכו לסמוך שנים או שלושה – על הסדר הזה הם עושים. וכן אם מת אחד מהם – נעתקים כולם ממקומם, עד שנחסר האחרון שבשורה השלישית וממלאים אותו מן הקהל. וכל מקום שיש בו סנהדרין – יהיו שם שני סופרי הדיינים עומדים לפניהם, אחד מימין ואחד משמאל. זה שבימין כותב דברי המזכים, וזה שבשמאל כותב דברי המחייבין. ויש אומרים דשניהם כותבין דברי המזכים ודברי המחייבים, שאם יטעה האחד – יוכיח כתבו של חבירו (רש"י לו ב). ובגמרא (שם לד א) משמע דלא היה זה רק בדיני נפשות. סימן א סעיף כא [עריכה]אמרו חכמינו ז"ל (שם פח ב):
סימן א סעיף כב [עריכה]ולמה אין סנהדרין אלא בעיר שיש בה מאה ועשרים תושבים?
הרי מאה וארבע עשרה.
הרי מאה ועשרים. ויראה לי דאלו המאה ועשרים צריכים להיות גדולים בשנים, לא פחות מבן עשרים. ובמניין הדיינים שהם תשעים ושנים – לא יהיה זקן מופלג, ולא סריס, ולא מי שאין לו בנים, דכל אלו אינם ראוים לסנהדרין כמו שיתבאר. סימן א סעיף כג [עריכה]כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני מסנהדרין:
עד כאן לשונו. ואף על פי שכתב מקודם דדי באחד ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה ואחד יודע לשמוע, כמו שכתבתי בסעיף י"ט – זהו לעניין להורות בכל התורה כולה. אבל כולם צריכים שיהיו מופלגים בחכמת התורה, אף שאין יודעים להורות בכל התורה כולה. (ודברי הלחם משנה צריכים עיון, ועיין תוספות מנחות סה א דיבור המתחיל "יודעים". ובאמת דלכן פירש הרמב"ם דאכל התורה קאי. ודייק ותמצא קל.) סימן א סעיף כד [עריכה]עוד כתב הרמב"ם ז"ל:
עד כאן לשונו. ונראה מדבריו דמה שנתבאר בסעיף זה אינו לעיכובא, ולכן כתב דרק ישתדלו להשיג אנשים כאלו. ומה שבסעיף הקודם הוא לעיכובא. ואף על גב דבש"ס (מנחות שם) כאחד נאמרו, מכל מקום מסתבר לו כן דאלו הדברים אינן לעיכובא, דרק להטיל אימה הן (לחם משנה). והידיעה ברוב הלשונות גם כן רחוק למצוא, ואם נאמר דזהו לעיכובא לא נמצא סנהדרין לעולם. והרי בש"ס משמע דמרדכי היה מיוחד בזה. ובית דין של שלושה אינו צריך לכל אלה הדברים, ורק שיהיה בהם שבעה דברים: חכמה, וענוה, ויראת חטא, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב. ויתבאר בסימן ז. וכל שכן שסנהדרין צריך להיות בהם כל אלו הדברים. וזה שכתב הרמב"ם שידעו ברוב הלשונות, אף על גב דבש"ס קאמר "בשבעים לשון", סבירא ליה דהכוונה בהלשונות המתהלכות במדינות אז (עיין בלחם משנה). סימן א סעיף כה [עריכה]אין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לוים וישראלים המיוחסים, הראוים להשיא לכהונה, והיינו שבנותיהם מותרות לכהן. אבל מי שבנותיהם אסורות לכהן, לפי מה שכתבתי באבן העזר סימנים ו-ז – אסור להם לישב בסנהדרין ולדון דיני נפשות. ואף על גב דלדיני ממונות אינם פסולים אלא אותם שיתבארו בסימן ז, מכל מקום אי אפשר לישב בסנהדרין על דיני ממונות לבד לבד, וכל היושב בסנהדרין צריך שיהא ראוי לדון דיני נפשות. ואם לאו – אסור לו לישב כלל, וישב בבית דין של שלושה. (ובזה מובן מה ששינה הרמב"ם בפרק שני הלכה א מלשון המשנה דפרק "אחד דיני נפשות". ודייק ותמצא קל.) דכשם שצריכים להיות מנוקים בצדק, כך צריכים להיות מנוקים מכל מומי משפחה. ורבותינו ז"ל למדו זה מקראי ד"והתיצבו שם עמך" ומ"ונשאו אתך" – שיהיו בדומים לך, בחכמה ויראה ויחס. ואף על פי שאי אפשר להיות כמשה רבינו, מכל מקום לענין שלילת החכמה והיראה והיחס צריכין להיות שוין לו. ובסנהדרי גדולה מצוה להדר אחר כהנים ולוים, שנאמר: "ובאת אל הכהנים הלוים". ואם לא מצאו מהם הראוים לזה, אפילו היו כולם ישראלים מיוחסים – מותר. וכך דרשו רבותינו ז"ל בספרי: יכול מצוה, ואם אין בו פסול? תלמוד לומר: "ואל השופט" – אפילו שאין בו כהנים ולוים כשר. ובסנהדרי קטנה אין מהדרין אפילו לכתחילה, דפסוק זה נאמר על בית דין הגדול. סימן א סעיף כו [עריכה]אין מושיבין מלך בסנהדרין, מפני שאסור לחלוק עליו ולמרות את דברו. דכל הממרה פי מלך הוה מורד במלכות, וחייב מיתה. ואם כן אם יגיד המלך דעתו – שוב אין משא ומתן בדין. אבל כהן גדול מושיבין בסנהדרין אם היה ראוי לכך. ומלכי בית דוד, אף על פי שאין מושיבין אותן בסנהדרין, מכל מקום יושבין הם ודנים את העם, דכתיב: "בית דוד כה אמר ה'" – דינו לבקר משפט. וכן דנים אותם אם יש להם דין, דאם לא כן גם הם לא היה ביכולתם לדון, דכל שלא דניו אותו – אינו דן. ודווקא דיני ממונות דנין, אבל דיני נפשות אין דנין רק אם היה לכבודו, כגון שאחד דיבר כנגדו. דאז דן אותו המלך אף למיתה, דמורד במלכות יהרג, כמו דוד המלך שדן את נבל (תוספות סנהדרין יט א). ומורד במלכות – אין צריך לדיינו כשארי דיני נפשות, שאין דנין בלילה וכיוצא בזה. אלא כיון שמרד במלכות – הורגים אותו (מגילה יד ב). ומלכי ישראל אין דנים ואין דנים, אותם דשמא תבוא מזה תקלה. ובירושלמי איתא דהמלך אין בני אדם דנים אותו אלא הקדוש ברוך הוא בלבד, שנאמר: "מלפניך משפטי יצא". ואין מעמיד בכל מיני סנהדרין לא זקן מופלג בשנים, רק בעלי שיבה אבל לא מופלגים בזקנה. והטעם מפני ששכח כבר צער גידול בנים, ואינו רחמן (רש"י לו ב). ולא סריס מפני שיש בו אכזריות, ולא מי שאין לו בנים אף שהיו לו ומתו. (כן נראה לעניות דעתי, דאם לא כן היינו הך. ועיין רש"י הוריות ד ב דיבור המתחיל "או זקן". וצריך עיון גדול.) |
