קטגוריה:שמות א ט

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף שמות א ט)
<< | ספר שמות • פרק א' • פסוק ט' | >>

נוסח המקרא

מהדורת הכתיב:    ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו

המהדורה המנוקדת:    וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.

המהדורה המוטעמת:   

וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃

המהדורה הדקדוקית:   

וַ/יֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑/וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְ/עָצ֖וּם מִמֶּֽ/נּוּ׃


תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.

פרשני המקרא

מקראות גדולות

עריכה


<< · מ"ג שמות · א · ט · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַאֲמַר לְעַמֵּיהּ הָא עַמָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סָגַן וְתָקְפִין מִנַּנָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר לְעַמֵיהּ הָא עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל סַגִיאִין וְתַקְפִין יַתִּיר מִינָן:

אבן עזרא

• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

ויאמר אל עמו — המצרים.

הנה עם — מלת עַם איננה סמוכה; רק בני ישראל פירוש ותוספת ביאור, כמו: "אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יד); "אשר התהלכו אבותי לפניו – אברהם ויצחק" (בראשית מח, טו).

ממנו — כל "ממנו" בספרי אנשי מזרח סימן לרבים – הנו"ן רפה, כמשפט, להפריש בינו ובין "ממנו פנה" (זכריה י, ד), שהוא סימן לשון יחיד שאיננו נמצא בפני המדבר, שהוא דגוש כמשפט. וכל ספרי מערב שניהן דגושים, בין שהוא סימן לשון יחיד, ובין שהוא סימן לשון רבים. והיה כן, כי "ממנו" לשון יחיד – דגוש הפך המנהג; כי מלת "אני" רפה, וכן מלת "נחני ה'" (בראשית כד, כז). והנה מלת "מן" כפולה, ונדגש הנו"ן "ממני" לחסרון הנו"ן האחרת, כאלו היה "ממנני". כי הנו"ן הראשון תבא עם אות המ"ם, כאילו הוא מן נו"ן "ני" לסימן המדבר. אם כן, יהיה "איש ממנו" (בראשית כג, ו) – שהוא לשון רבים – כאילו הוא "ממננו". וטעם נו"ן "ממנו" דגוש, להתבלע הה"א בחסרון. כי יאמר מן "ישמור" – "ישמרוֹ"; "אשר יקראוֹ" (ירמיהו כג, ו); "אויב ירדפו" (הושע ח, ג). והוא המעט, כי הרוב "ישמרהו"; רק "ישמרו" דרך קצרה. כמו "והנהו עושה מלאכה" (ירמיהו יח, ג כתיב), שהוא כמו "והנה הוא" (קרי); "והנו נצב" (במדבר כג, יז). ופעמים יוסיפו הנו"ן: "ישחרונני ואל ימצאונני" (משלי א, כח); "תברכני נפשך" (בראשית כז, יט) כמו "תברכנני"; "זובח תודה יכבדנני" (תהלים נ, כג); "יסובבנהו יבוננהו יצרנהו" (דברים לב, י). ופעמים יבלעו הה"א בנו"ן: "ולא ישמרנו בעליו" (שמות כא, לו):

מלבי"ם

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

"ויאמר אל עמו". אחרי ההצעה הזאת יתחיל לספר מחשבת פרעה ועצתו הרעה, ואח"ז יספר הרעות שעשו לישראל, ועקר כונת הספור להראות גודל רשעת פרעה ועמו עד

שיצדקו משפטי ה' והמכות אשר חלה ה' בם, ולהסיר השאלה ששאלו רבים הלא כבר נגזר עליהם עבדות וענוי והמצריים היו שלוחי ה' בדבר זה ומדוע נענשו. ע"כ הראה לדעת כי נתחייבו להענש כדין, וספר תחלה עצת פרעה שאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, וע"כ אין פירושו שהם כבר רבים ועצומים מן המצריים, דאם כן איך אמר פן ירבה, והלא גם בצאת ישראל ממצרים היו מועטים נגד המצריים, שהיו גוי גדול ועצום, רק פירושו רב שיתרבה יותר מן המצריים, למשל כשנתרבו ישראל מן שבעים נפש למספר שבעה

אלפים, שהוא מאה פעמים ממה שהיו, לא נתרבו המצריים רק להיות כפלים ממה שהיו, והגם שעתה הם עדיין מועטים:

אור החיים

• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויאמר אל עמו: הנה וגו', אומרו הנה וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ') בפסוק (בראשית, לד) "עכרתם אותי", שצלולה היתה החבית וכו', כי מסורת היתה ביד וכו' שעתידין ליפול ביד ישראל[5]. ע"כ. ולזה אמר מלך מצרים: הנה עם בני ישראל הידוע בתוקף ועוז, הנה הוא רב ועצום, ואמר: הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ועלה מן הארץ, ויעשה מה שהוא מסורת בידם: שהוא יאבד כל נפש לכנעני אחיו, לזה יתחכמו עליו לאוסרו לבל צאת. ולזה נקראת[6] מצרים 'בית הכלא', כי היו המצרים שומרים את ישראל בלתי צאת משם לחשש כלות אחיו הכנעני וכו'.

עוד ירצה באומרו הנה עם וגו' על זה הדרך: כי עם זה משונה מכל העמים: כי שאר העמים יתערבו ביניהם, ואין לך עם שאין בו תערובות גדול מכמה עמים, אשר לא כן עם ישראל, והוא אומרו: הנה עם כולו בני ישראל ואין זר אתם, ואומרו: רב ועצום, פירוש, כי באמצעות היותם עם אחד ומיוחד, הגם שיהיו מעטים בערך שאר האומות, יחשבו לרבים ועצומים מהם, לצד שהם כל אחד נותן נפשו על אחיו, וזה ידוע ליודעי ערך מלחמה.

עוד ירצה באומרו רב ועצום: רב - שמתרבה שלא כדרך העולם, והנה מטבע העולם כאשר יולדו רבים יהיו תשי כח; בין בבחינת הנולדים בין בבחינת המוליד, וצא ולמד מהתאומים כידוע לטבעיים. ומעתה אין מיחוש לריבוים כי סופם להתמעט[7], וכי[8] יהיו רבים אין בהם כח לחוש לריבויים, לזה אמר: ועצום, פירוש, הגם שהם מתרבים ביותר מהרגיל אף על פי כן ועצום ממנו הגם שאין בהם הריבוי, ומן הראוי הם היו ראוים להיות חזקים יותר מהם, ומעתה בהכרח להתחכם עליו, וכפי זה תיבת "ממנו" חוזרת אל "עצום"' ולא לאומרו "רב" כי בסמוך הוא אומר: "פן ירבה".

עוד ירצה באומרו: רב ועצום ממנו' פירוש, שגדולתם וריבוים מהם היה. והכונה בזה, כי בא להודיע אותם כי יש להם חוב בישראל, ונתכוון להקדים טענה: לבל יאמרו אליו עמו או כל רואה מעשיו נכריים, כי באיזה כח יעמוד ויקח עם אחד השוכן בקרבו ויעבוד בו עבודת עבד.

לזה אמר: הנה עם בני ישראל זה עצמו ובשרו משלנו הוא כי אנו החיינו אותו בשני רעב וכל מה שנתרבה ממנו הוא ג"כ כי ב-ע' נפש בא לגור בארץ, ומעתה יחזיק בישראל בחזקה שעמה טענה ויתחכמו לו לעשות לו כטוב בעיניהם.

עוד ירצה, כי הלא תמצא כי כל המלכים וגדולי העמים יתחכמו לפאר מלכותם בעם מכובד ומה גם בעם ישראל - כי שם ומעלה מיוחדת לו, ואין לך אומה ששלטה בישראל שלא היתה מעולה על כל האומות, בסוד (איכה, א) "היו צריה לראש", לזה אמר מלך חדש: הנה בני ישראל המכובדים, הם הם העיקר במלכות יותר מהמצרים, ובהם הם מתכבדים, וכי יצאו מהעיר תהיה העיר פחותה ובזויה, לזה: הבה נתחכמה לו וגו' פן יצא מהעיר באמצעות סיבה: כי תקראנה מלחמה ויקוץ מהמלחמה וילך לו, ואז אין אנו יכולין למונעו כי ילחם בנו בהצטרפות מלחמה הלוחמת עמנו:

בעל הטורים

• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

אל עמו. עיי"ן עקומה אמר בע' נפש ירדו לכאן וכבר נתרבו ממנו:

<< · מ"ג שמות · א · ט · >>



ראו גם

ויקי על הפסוק

ביאור ויקי

עריכה



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות א ט.


הבעיה הדמוגרפית של המצרים

פרעה מלך מצרים מביע את חששו מפני ההתרבות של בני ישראל:
(שמות א י): "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה, וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ"

בני ישראל המשיכו לגדול בקצב של פי חמש לכל דור. בהנחה שכל גבר הביא כחמש ילדים (כפי שנולדו לבני יעקב), שרובם הגדול ביותר היו בנים, והבנים היו חייבים לשאת נשים מצרייות. (לפי תאור משפחת תרח אבי אברם, מלבד לוט ובתואל, נראה שהיה במשפחה מצב תורשתי שנולדים להם רק בנים, מלבד מספר קטן של בנות: דינה ליעקב, שרח לאשר, ומחלת לישמעאל.) נראה שנשים מצריות שמחו והתאמצו להתחתן עם בני ישראל כדי לזכות בברכת אלוהים, כמו תמר ורות. מכל זה היתה פגיעה בגידול של המצרים ובתרבותם האלילית, שפרעה היה בראשה, וזה הדאיג את פרעה.

ונוסף גם הוא על שונאינו - פאראנויה או פחד מציאותי?

על-פי הכתוב שלפנינו, נראה שחששו של פרעה הוא פרנואידי, ושאין לו כל סיבה מציאותית, שהרי בני ישראל תמיד היו נאמנים למצרים. אולם ממקורות אחרים נראה שהחשש הסתמך על המצב המדיני:

1. לפי ספר היובלים , החשש נבע ממלחמות בין המצרים לבין הכנענים: " "ויצא מלך מצרים להלחם את מלך כנען... ויוציאו בני ישראל את עצמות בני יעקב, לבד מעצמות יוסף, ויקברו אותם על השדה במערת המכפלה על ההר... ויגבר מלך כנען על מלך מצרים, ויסגור את שערי מצרים. ויחשוב [מלך מצרים] מחשבה רעה על בני ישראל לענותם. ויאמר אל אנשי מצרים: הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה להם בטרם יעצמו מאוד, ונענה אותם בסבלות עבדים בטרם תפול עלינו בהלה ובטרם ילחמו בנו. ואם לא, ונוספו גם הם על שונאינו ועלו מן ארצנו, כי לבם ופניהם פונים אל ארץ כנען." " ( יובלים מו15-22 , מהדורת אתר דעת) .

2. ולפי הסטוריונים אחדים, החשש נבע מכך שמצרים היתה כבושה, במשך תקופה מסויימת, על-ידי שבטי החיקסוס - שבטי רועים ממוצא שמי. מלך מצרים החדש (שהיה, לפי חלק מהדעות, היה המלך ששיחרר את מצרים מהכיבוש החיקסוסי), חשש שמא בני ישראל, שגם הם ממוצא שמי, יצטרפו לחיקסוסים במקרה שירצו לכבוש מחדש את מצרים.

עוד על המניעים של פרעה, ראו מאמר של יהודה פינצ'ובר בעלון שבת שלום .

החשש של פרעה היה מבוסס, אך הוא גרם לו לעשות מעשי עוול נוראיים, מה שאומר שגם אנחנו צריכים להיזהר, שלא לפגוע בעמים אחרים מתוך פחד. וראו גם (ישעיהו נד יד): "בצדקה תכונני, רחקי מעשק כי לא תיראי, וממחתה כי לא תקרב אליך"( פירוט ).

עוד על הבעיה הדמוגרפית במצרים לעומת הבעיה הדמוגרפית במדינת ישראל, ראו מאמר של הרב דב ביגון בעלון 'באהבה ובאמונה' , ולעומתו מאמר של שמאי לייבוביץ' ב'הארץ'

הבה נתחכמה לו - חכמה או ערמה?

1. יש שפירשו, שהפועל התחכם משמעו פשוט "השתמש בחכמה כדי לחשוב מה לעשות": " "נתחכמה לו - לעם; נתחכמה מה לעשות לו" " ( רש"י ) .

אולם בלשון ימינו, הפועל התחכם מציין מחשבה עקיפה וערמומית, ולכן יש שניסו לפרש, היכן היתה ערמתו של פרעה:

2. הסתרת המזימה מבני ישראל ומהמצרים הפשוטים: " "הבה נתחכמה לו - לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון, וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה; אבל אמר שיעשו דרך חכמה, שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך... ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם, ואחרי כן צוה לכל עמו 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' אתם, והענין, שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך, או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם, כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי, ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר, יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה, וכאשר הותרה רצועת המלך, היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם... כי הכל התחכמות עליהם, שלא יודע החמס..." " ( רמב"ן )

" "וישימו עליו שרי מסים - 'עליהם' מיבעי ליה?! תנא דבי רבי אלעזר ברבי שמעון: מלמד שהביאו מלבן, ותלו לו לפרעה בצוארו, וכל אחד ואחד מישראל שאמר להם 'איסטניס אני', אמרו לו 'כלום איסטניס אתה יותר מפרעה?'" " ( בבלי סוטה יא א ) .

3. הסתרת המזימה מעמים אחרים: " "הבה נתחכמה לו - לבוא עליו בעקיפין;  ועלה מן הארץ - מעצמו, מבלתי שנגרשם בכוח בלתי סיבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו, וזה נעשה פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה... ונוסף גם הוא על שונאינו - כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים, באופן שלא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם, יגלו שנאתם בעת המלחמה. למען ענותו - כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת" " ( ספורנו ) : פרעה חשש שהיהודים יהיו גיס חמישי, ורצה לגרש אותם בכוח, אך חשש מתגובת העולם! הוא חשש ש"העולם הנאור" יתנגד לטרנספר, ומעמדה של מצרים בעולם יירד! לכן החליט להתחכם, להעביד את בני ישראל ולענות אותם, על-מנת שיעזבו את מצרים מרצונם.

  • אמנם, לפי זה לא ברור מדוע פרעה התנגד לשחרר את בני ישראל, והרי כל מטרתו היתה שבני ישראל יעזבו?

4. ואפילו התחכמות כלפי ה': " "הבה נתחכמה לו - 'להם' מיבעי ליה? אמר רבי חמא ברבי חנינא: באו ונחכם למושיען של ישראל: במה נדונם? נדונם באש? כתיב (ישעיהו סו טו) כי הנה ה' באש יבא, וכתיב כי באש ה' נשפט וגו'; בחרב? כתיב 'ובחרבו את כל בשר'! אלא, בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיהו נד ט) כי מי נח זאת לי וגו'..." " ( בבלי סוטה יא א , שמות רבה כב א ) .

עוד על חכמה ומרמה, ראו (משלי יד ח): "חכמת ערום הבין דרכו, ואולת כסילים מרמה"( פירוט; וראו רבנו יונה שם ).

ועלה מן הארץ - חשש או שאיפה סמויה?

לפי רוב המפרשים, הביטוי ועלה מן הארץ מבטא את חששו של פרעה מפני בני ישראל:

1. " "כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים... כאילו כתב ' ועלינו מן הארץ, והם יירשוה'." " ( בבלי סוטה יא א ) - פרעה חושש שבני ישראל יגרשו את המצרים מארצם. מצרים היא ארץ נמוכה, והפועל עלה משמעו יצא ממצרים לארץ גבוהה יותר, כמו (שמות לב א): "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים - לא ידענו מה היה לו".

2. " "כי תקראנה מלחמות, יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז, ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו, ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהלחם בו" " ( רמב"ן ) : פרעה חושש שבני ישראל יבזזו את ארץ מצרים ויברחו ממנה. הפועל עלה משמעו יצא ממצרים, כנ"ל.

3. " "ועלה עלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה - ירמוז לארץ גושן" " ( רמב"ן ) : פרעה חושש שבני ישראל יעלו מארץ גושן ויכבשו את ארץ מצרים; הפועל עלה משמעו נלחם מלחמת כיבוש, כמו (דברי הימים ב לו ו): "עליו עלה נבוכדנאצר מלך בבל", (מלכים ב יח יג): "עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצרות ויתפשם"( פירוט ).

4. וייתכן שהפועל עלה מציין התעלות וצמיחה. כיום בני ישראל נמצאים בארץ , שפלים ונמוכים ובקושי מרגישים אותם; אולם אם תהיה מלחמה, ייתכן שהם יתחילו לפתח שאיפות להשתלט על הארץ, כמו העשבים הצומחים ו"עולים מן הארץ" בבת אחת לאחר הגשם. ביטויים דומים נמצאים בפסוקים (תהלים עב טז): "...ירעש כלבנון פריו, ויציצו מעיר כעשב הארץ"; (הושע ב ב): "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ , כי גדול יום יזרעאל"( פירוט ).

5. ויש שפירשו, שהביטוי ועלה מן הארץ מבטא דווקא את מטרתו המתוחכמת של פרעה - ראו למעלה בפירוש ספורנו על "הבה נתחכמה לו".

פירושים נוספים: " "ונלחם בנו ועלה מן הארץ - רשב"ם ורמבמ"ן פירשו: ולא טוב לנו לאבד עבדינו, והכורם טען כי עדיין לא היו ישראל עבדים, והוא מפרש ועלה מן הארץ - ויקח עמו את כל ההון והרכוש אשר רכש בארצנו, וגם זה בלתי צודק, כי הונם ורכושם הלא שלהם היה, ולא היה למצרים שום זכות עליו, מלבד שאם כן העיקר חסר; ובני אוהב גר ז"ל היה מקיים פירוש רשב"ם ורמבמ"ן, והוא אומר כי גם קודם שיעבידום בפרך, כבר משעה ראשונה היו ישראל מועילים למצרים ע"י מלאכתם לרעות הצאן, כי המצרים לא היו רועי צאן, אבל היו צריכים לרועים, ואם היו יוצאים ממצרים היה בזה נזק לממלכה; ואני הייתי אומר, כי הנכון, שהמלך החדש שקם על מצרים היה ירא ממרידת מצרים, אך היה בטוח, שאם יתחילו למרוד, יכה בהם ויהרוג גדולי המורדים וכל העם ישמעו וייראו; אך יותר היה ירא מבני ישראל, כי להיותם נכרים וגרים בארץ ההיא, ולא היתה נפשם דבקה בארץ מצרים כמו המצרים, קרוב היה שיתקוממו נגדו כשתזדמן להם שעת הכושר, ואף אם תגבר יד המלך על אויביו ועליהם, לא יוכל להינקם מהם, כי ועלו מן הארץ ההיא אל ארץ האויבים אשר התחברו עמהם, ונלחם בנו ועלה מן הארץ" " ( שד"ל ) .

מקורות נוספים

" "א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי: שלשה היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו: בלעם, שיעץ – נהרג; איוב, ששתק - נידון ביסורין; יתרו, שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית..." " ( בבלי סוטה יא א )

" "פרעה התחיל בעבירה תחלה, שנאמר ויאמר אל עמו , ובו התחילה המכה תחלה, שנאמר ובכה ואחר כך ובעמך ואחר כך ובכל עבדיך" " ( שמות רבה י ג , בבלי סוטה יא א ) .

" "גזר הקב"ה שיהיו ישראל משועבדין במצרים, עמדו עליהם ושעבדום בחוזק; אמר הקב"ה 'היה לכם לנהוג בם כעבדים ויעשו צרכיכם, אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א טו)', עד כאן לשונם, ודבר ברור הוא, כי השלכת בניהם ליאור אינה בכלל "ועבדום וענו אותם" אבל היא עקירתם לגמרי, וכן מה שאמרו תחלה "הבה נתחכמה לו פן ירבה" אינו בכלל עבדות וענוי" " ( רמב"ן על בראשית טו יד )

" "והיה פרעה הנחש מתחכם עליהם... והוא נמשל כנחש..." " ( שמות רבה כ ו ) .

" "נתחכמה לו - נעשה עצמנו חכמים בשבילו, ונפעל עמו בערמה; חכמה תיקרא בלשון הקודש ההנהגה בשכל לעומת התכלית המכוונת, ויש חכמה כללית ויש חכמה פרטית, החכמה הכללית היא ההנהגה לעומת התכלית הכללית, שהיא הצלחת האדם בכל עניניו בימי חייו, ולהגיע אל ההצלחה הכללית הזאת צריך שתהיה הנהגת האדם תמיד בתבונה, ושימשול ביצרו ויתנהג תמיד בצדקה וכשרון ויראת ה', וזה הוא סתם חכמה במקרא; והחכמה הפרטית היא ההנהגה לעומת תכלית פרטית, תהיה מה שתהיה, טובה או רעה, כמו ויונדב איש חכם מאד (ש"ב י"ג ג' ) היה איש יודע להתנהג בשכל להשיג תמיד מבוקשו יהיה מה שיהיה, וכן כאן: נתחכמה לו - נעשה עצמנו חכמים על דבר העם הזה להשיג מבוקשנו, שלא ירבה באופן שיוכל להלחם בנו; אבל "אל תתחכם יותר" (קהלת ז' טז ) הוא לענין החכמה הכללית, אל תעשה עצמך חכם יותר מדי באהבת הצדק, כאמור שם " אל תהי צדיק הרבה". ור' נפתלי הרץ וייזל (בספרו גן נעול) לא הבדיל בין החכמה הכללית והפרטית, ולפיכך הוצרך לשבש קצת כתובים וזה בכללם, וחשב כי בא בהתפעל להורות שלא היתה חכמה אלא בדמיון פרעה ויועציו, ושקר הוא שיהיה ההתפעל מורה כלל על פעולה מדומה ובלחי אמיתית, ובפסוק "יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב" (משלי י"ג ז' ) מילות "ואין כל" ומילות "והון רב" הן המורות כי פעולת ההתעשרות וההתרוששות אין באמת כי אם בשקר, לא שיהיה זה בכח ההתפעל, כאשר כבר העיר על זה בעל ענף עץ עבות דף כ"ט."

"כי תקראנה מלחמה : אותיות "נה" יתרות, כמו ידה ליתד תשלחנה (שופטים ה' כ"ו ), ברגלים תרמסנה עטרת גאות (ישעיה כ"ח ג' )." " ( שד"ל ) .

פרעה הוא הראשון שהגדיר את בני ישראל עַם . ראו הרצל והציונות / הרב אורי שרקי .

עוד על תולדות היחסים בין ישראל ומצרים בתנ"ך, ראו פרידה ממצרים / יהודה אייזנברג .

מאמרים נוספים - באדיבות גוגל



מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2010-12-26.





ויקי על הפרק

באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא


  1. ^ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אוֹתִי. רבנן אמרי: צלולה היתה החבית ועכרתם אותה. מסורת היא בידי הכנענים שהן עתידין ליפול בידי אלא שאמר הקב"ה: עד אשר תפרה בששים רבוא, אמר ר"י בר סימון: עכורה היתה החבית וצללנו אותה, ויאמרו: "הכזונה"; אמרו: מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר, מי גרם? "ותצא דינה".
  2. ^ קרויה.
  3. ^ פירוש, אין לחשוש לצד ריבויים, כי סופם להתמעט לפי שהיולדת כמה בכרס אחת יהיו "תשי כח".
  4. ^ וכאשר
  5. ^ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אוֹתִי. רבנן אמרי: צלולה היתה החבית ועכרתם אותה. מסורת היא בידי הכנענים שהן עתידין ליפול בידי אלא שאמר הקב"ה: עד אשר תפרה בששים רבוא, אמר ר"י בר סימון: עכורה היתה החבית וצללנו אותה, ויאמרו: "הכזונה"; אמרו: מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר, מי גרם? "ותצא דינה".
  6. ^ קרויה.
  7. ^ פירוש, אין לחשוש לצד ריבויים, כי סופם להתמעט לפי שהיולדת כמה בכרס אחת יהיו "תשי כח".
  8. ^ וכאשר

קטגוריות־משנה

קטגוריה זו מכילה את קטגוריית המשנה הבאה בלבד. (לתצוגת עץ)

ו

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=קטגוריה:שמות_א_ט&oldid=747663"