Translation:Avodat Hakodesh/2

by Meir ben Ezekiel ibn Gabbai

Part 2: The Devotion: It has 44 Perakim. 1 asdf 2 3

חלק ב פרק א החלק השני הנקרא חלק העבודה פרקיו מ"ד: כבר כתבתי בפתיחת ספר זה, כי העבודה צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד, והוכחתי כן, מרמזי הרבה מקראות ומדברי רז"ל עם שהיא קבלה ביד בעלי העבודה איש מפי איש שהדבר כן, ולזה היה כח וחיל ביד החסידים ואנשי מעשה להמשיך הרצון מהעליונים אל התחתונים בעבודתם ובמעשיהם הטובים, והוא עשיית הטוב והישר בעיני יי', כי הנה העליונים יתעוררו בהתעוררות התחתונים, ולכן החסיד העובד על הכוונה הראויה כאלו עוזר את השם המיוחד בפעולתו, וכמו שכתוב רוכב שמים בעזרך: ואמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בזה הלשון, ובמה מתחסד עם קונו בתלמוד תורה, שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו, דכתיב רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים, הוי אומר כשאדם לומד תורה לשמה אז אתה עוזר לי, ואני רוכב שמים ואז בגאותו שחקים עד כאן: הנה יתבאר מזה כי העבודה צורך גדול בה יתעוררו העליונים ויעזרו בפעולתם והוא תקון הכבוד, ואמרו בפרק רבי עקיבא היה לך לעזרני, ובשוחר טוב אמרו ומציון יסעדך, מלמד שהכל צריכים סיוע עד כאן. ובסיוע ועזר התחתונים, מתיחדים השני דודים ומתחברים בנשיקה, והוא ייחוד השם הגדול, וזה טעם העבודות ולזה היה התעוררות התחתונים, ועזרם בעבודתם נכסף ונדרש מאביהם שבשמים. ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ק"י ע"ב) בזה הלשון תא חזי בטח ביי' ועשה טוב, תנינן כעובדא דלתתא יתער עובדא לעילא, והא אוקמוה, ועשיתם אותם כביכול אתון תעבדון להון, בגין דההוא אתערותא דידכון דאתון עבדין לתתא אתער לעילא, ועל דא ועשה טוב כתיב ואין טוב אלא צדיק דכתיב אמרו צדיק כי טוב כיון דאתון עבדין ודאי טוב אתער, כדין שכן ארץ ורעה אמונה וכל אחד שכון ארץ, ארץ עילאה דהא לית לך בעלמא דיכול למשרי בהדה עד דיתער האי טוב לגבה, כיון דיתער ליה כביכול הוא עביד ליה, וכדין שכון ארץ שרי בגווה אכול איבה אשתעשע בהדה, ורעה אמונה דא ארץ וכל אחד כד"א. ואמונתך בלילות ורעה אמונה הוי דבר לה לרעותך עד כאן: הנה בארו, כי כפי המעשה למטה כן דוגמתו יעשה ויתעורר למעלה, ובמעשה הטוב יתעורר צדיק יסוד עולם הנקרא טוב, ויתיחד בלויה שלו, והגורם זה במעשיו הטובים, הרי הוא כאלו עושה הדבר ההוא והייחוד ההוא למעלה, וכמו שאמר ועשה טוב שהוא תקון הכבוד, והנה זה משים שלום בפמליא של מעלה, וגם הוא יאכל בטובה, וישכון בארץ, וזה אמרו שכון ארץ סוד ארץ החיים, ויתבאר שכל עוד שלא יעשה הטוב הזה האמור כאן, והוא ייחוד צדיק בצדק, שאי איפשר לשכון בארץ ההיא, ובהתעוררו הטוב לבא לחול במקומו, מעלין עליו כאלו הוא עשאו ותקנו, ואז שכון ארץ ורעה אמונה כי ינהיג האמונה ההיא בסוד, וכל מעשהו באמונה לרצונו, כי כמו שעשה הרצון העליון למעלה במעשיו הטובים, כן יעשו רצונו, ואז ותגזר אומר ויקם לך וגו', ומבואר מזה, אמרו עוד שם בזה הלשון ועשיתם אותם מאי ועשיתם אותם אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל באורחוי, כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר קב"ה כאלו עשאני, ואוקמוה ועל דא ועשיתם אותם, ועשיתם ודאי, הואיל ומתערי עליכו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אותם ודאי כגוונא דא אמר רבי שמעון ויעש דוד שם וכי דוד עבד ליה אלא בגין דאזיל בארחי אורייתא ועביד פקודי אורייתא, ואנהיג מלכותא כדקא יאות, כביכול עשה שם לעילא ולא הוה מלכא בעלמא דזכה להאי כדוד, והוה קם בפלגות ליליא, וקא משבח ליה לקב"ה עד דסליק שמא קדישא בכורסיה, בשעתה דסליק נהורה ביממא כביכול הוא עבד שם ממש, כמא דאת אמר ויקוב בן האשה הישראלית את השם, ובגיני כך ויעש דוד שם ועל דא ועשיתם אותם כתיב, ואי אתון תשתדלון למעבד לון לאתקנא שמא קדישא כדקא יאות, כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחון גביכו בתקוניכון כדקא יאות עד כאן: הנה בארו בתכלית הבאור כי בעשיית המצות למטה, יעשום למעלה ויעוררו דוגמתם לתקן במעשיהם הכבוד העליון ומעלין על העושה כאלו עשאו ממש, הואיל ובמעשיהם הטובים מתעוררים העליונים להתחבר ולהתיחד זה בזה, והוא אמרם הואיל ומתערי עליכו וכו', וזה הענין על זה הדרך הוא עשיית השם הנאמר בדוד, שאמר ויעש דוד שם והוא תקון הכבוד סוד השם הנכבד שהיה מתקן ומיחד בעסק התורה ובקיום מצותיה ובעבודתו שהיה עובד תמיד באין הפסק, שכל זה גורם עשיית השם ותקונו אשר זה הוא הרצון והחפץ העליון והכוונה בבריאה, והעושה כן מעורר הברכה והשפע מראש המחשבה עד סופה, וגם הוא בכלל הברכה ההיא, כי הוא הגורם בתקנו הכבוד כראוי: ומכל זה יתבאר, כי הצדיקים בעבודתם ובמעשיהם הטובים מוסיפים כח בגבורה כי ימשיכו האור והשפע מן המקור עד בית המלכות, וכמו שאמרו רז"ל במדרש איכה בפסוק ויצא מן בת ציון כל הדרה רבי עזריה בשם רבי יהודה ב"ר סימון אמר, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה, כמה דאת אמר באלהים נעשה חיל עד כאן. והוא מה שאנו בבאורו, כי בעשיית התורה והמצות ימשיכו האור מן העדן אל הנהר, ומן הנהר אל הגן, סוד כנסת ישראל שהיא אלהים, ונותנין בה און וחיל, ואז היא מתגברת בעזרתן של ישראל, כי היא גבורה תחתונה. ובמדרש ילמדנו אמרו בזה הלשון, וכל מאמצי כח אמר רבי יוחנן שכך היו הצדיקים מאמצי כח הגבורה, שהרי יעקב אבינו עדיין בנימן אצלו והקדים להתפלל, הוי אומר ואל שדי יתן לכם רחמים וגו' עד כאן, הנה כי הנביאים והצדיקים בעבודתם ובתפלתם מאמצים כח הגבורה סוד ה"א אחרונה, כי הם ממשיכים אליה האור והעוז מראש אמנה, ומיחדים אותה עם דודה סוד צדיקו של עולם האור המאיר עיניה, והצדיק למטה מעורר הצדיק למעלה ושניהם מתקנים ועושים הכבוד העליון, ומוסיפים ומאמצים כחו זה מלמטה וזה מלמעלה, והצדיק של מעלה מתגבר כשיש צדיקים למטה שמאמצים כחו בסוד תנו עוז לאלהים: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה תאנא, עמוד אחד מן הארץ לרקיע וצדיק שמו, על שם הצדיקים וכשיש צדיקים בעולם מתגבר, ואם לאו מתחלש, והוא סובל כל העולם דכתיב וצדיק יסוד עולם ואם חלש לא יוכל להתקיים העולם הלכך אפילו אין בעולם כי אם צדיק אחד מעמיד העולם עד כאן: העמוד הזה, הוא שאמרו עליו בחגיגה פרק אין דורשין רבי אלעזר בן שמוע אומר, על עמוד אחד עומדת וצדיק שמו, שנאמר וצדיק יסוד עולם והוא מן הארץ סוד ארץ החיים עד לרקיע העומד באמצע, ועליו נאמר כי כל בשמים ובארץ והוא המיחד השמים עם הארץ ומחברם להיות אחד, ונקרא צדיק על שם הצדיקים, וכשיש צדיקים בעולם המעוררים אותו כמעשיהם הטובים המאמצים כחו מתגבר כי עושים בו חיל וממשיכים אליו האור והשפע ממקור הכל, ואז מריק בלויה שלו והוא סובל כל העולם סוד מלכות בית דוד, ואם חס ושלום מתחלש בהתעוררות התחתונים כפי מעשיהם הרעים בסוד צור ילדך תשי וגו', לא יוכל להתקיים העולם ואז הוא עת רעה, ואחר שבמעשי הצדיקים מתגבר ונקרא צדיק על שמם אפילו אין בעולם אלא צדיק אחד מעמיד העולם, הרי הוא דוגמת צדיק של מעלה וצדיק של מעלה מקיים וסובל העולם בעזר צדיק של מטה, כשהוא עובד עבודתו כראוי: יתבאר אם כן ממה שכתבנו בפרק זה, כי העבודות צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד, ובם מתפאר הכבוד בתפארת עוזו, וכל זה בהתעוררות התחתונים בכשרון מעשים, ולפי שהדבר כן צריך שתהיה העבודה באין הפסק, כי בסבת העבודה וכשרון המעשים יתיחד השם בכבודו, וזה סבת הברכה והשפע ולפי שאין לייחוד סוף וקץ כן אין להפסיק בעבודה וכשרון המעשים הגורמים הייחוד, ולפי שזה כן והיה תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות והוא הגורם הגדול בייחוד, כי העוסק בתורה עוסק בשם יי' ממש כמו שיתבאר עוד בפרק כ"ד מהחלק השלישי מזה הספר בסייעתא דשמיא, לזה אמר השם הנכבד ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וכתיב דרשו יי' ועוזו בקשו פניו תמיד: חלק ב פרק ב לפי שענין זה שאנו בביאורו, והוא היות העבודה צורך גבוה יסוד גדול באמונה הקדושה, כי הוא מחזיק הלבבות ומושכן אל העבודה והייחוד, אשר העסק בזה הם החיים האמיתיים אשר בם יחיה העובד האמיתי ובהם צריך להוציא זמנו, לכן ראיתי להאריך בו ולהוכיחו עוד כי זה כל האדם: ואומר כי גדול החכמים האחרונים בחכמה האמיתית הרמב"ן ז"ל, כתב פרשת תצוה בפסוק לשכני בתוכם בזה הלשון, יש בענין סוד גדול כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר, ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול, ופסוקים רבים באו כן אוה למושב לו, פה אשב כי אויתיה, וכתוב והארץ אזכור, עד כאן דבריו בקבלתו: וביאורם, כפי מה שבארו תלמידיו המקובלים ממנו אמרו בזה הלשון, והכוונה בזה כי לפי הפשט היה נראה כי השכינה בישראל צורך הדיוט היא, אבל על דרך הסוד אינו כן אלא צורך גבוה, כענין שנאמר ישראל אשר בך אתפאר, מאמר השם הנכבד בעבור קרבנותיך ועבודתך אני מתפאר בתפארת עוזי, ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול כלומר אם יכריתו האויבים את שמנו שלך גדולה משלנו כי מה תעשה לשמך הגדול שאם אין אנו כאן אין אני כאן, וכן אוה למושב לו, פה אשב כי אויתה, אוה ואויתיה רמז לכנסת ישראל, וכן והארץ אזכור בזכר הרחמים, והנה זה מבואר עד כאן: והחכם המקובל ר' בחיי הדיין ז"ל כתב שם בפרשה ההיא בפסוק ההוא בזה הלשון, וידעו כי אני יי' אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, יאמר כי ההוצאה היתה על מנת לשכני בתוכם, כי לולא כן לא הוציאם וזה יורה כי השראת השכינה בישראל צורך גבוה הוא גם כן לא צורך הדיוט, וזהו לפי דעתי מה שאמר הנביא הושע ע"ה ואנכי יי' אלהיך מארץ מצרים ואלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי יאמר כי לא הוצאתיך מארץ מצרים, אלא בשביל אנכי יי' אלהיך כדי שתקבל עליך אלהותי וכדי שלא תדע אלהים זולתי, ולכך הזכיר מארץ מצרים באמצע, וכן מצאתי במדרש תלים בפסוק בצאת ישראל ממצרים, רבי יהושע בן לוי אמר בזכות המשכן נגאלו ישראל ממצרים, שנאמר וירא אלהים את בני ישראל, וכתיב וירא משה את כל המלאכה, ויש לך מקום אחד ללמוד ממנו אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים על תנאי לשכני בתוכם עד כאן לשון המדרש, וזהו שכתוכ אוה למושב לו וכתיב פה אשב כי אויתיה, ורבו המקראות המעידים על זה וכבר הזכרתים בפסוק וידבר עד כאן דבריו: ובפסוק וידבר כתב בזה הלשון, ומכאן תבין שהשכינה בישראל לא צורך הדיוט בלבד, אלא צורך גבוה כי כיון שהשם המיוחד מפרסם על ידי הכבוד הנה הכבוד מקבל תוספת רוח הקדש, וזהו יהי כבוד יי' לעולם ישמח יי' במעשיו, ולכן יש להם כח לישראל להיות מחלישים או מוסיפים כח בגבורה של מעלה כפי מעשיהם, שכן כתוב צור ילדך תשי, וכתיב באלהים נעשה חיל עד כאן דבריו: ולהורות על שהשכינה בישראל צורך גבוה, כשהיה דניאל ע"ה מתפלל על המקדש שהוא משכן וכסא הכבוד העליון שיבנה, אמר בתפלתו והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני, כלומר בנה הבית שלא תשב המלכה בבית השפחה, כי אין כבוד המלכה להיות חוץ מפלטין שלה וכל שכן ברשות אחר, ולפי שבית המקדש הוא כסא לכבוד העליון שהוא השכינה שהיא הנרמזת בשם זה, אמר למען אדני כי בהיות השכינה שוכנת בבית המקדש, ושורה בישראל שהם בניה אז השם הגדול מתייחד בכבודו, ואם הבנים מעטרת למלך שלמה ומאצלת עליו האור מהמקור, כי כששכינה תחתונה שורה בתחתונים גם שכינה עליונה שורה בעליונים, ולפי שזה כן היה שרות השכינה בישראל צורך גבוה, וזה טעם העבודות שהיו במקדש מקום השכינה להמשיכה ולהתמידה בתחתונים שתקבע במקדש, ובזה מתיחדים הדברים העליונים מראשית המחשבה עד סופה, והוא ייחוד השם הגדול, נמצאו העבודות סבת שרות השכינה בתחתונים ונמצא שרותה בתחתונים צורך גבוה ודניאל ע"ה היה יודע שזה כן היה מתפלל על המקדש שהוא מקום השכינה שיבנה שתחזור למקומה ובחזרתה למטה תחזור גם כן למעלה ואז תשלם הכוונה בבריאה, כי כן אמרו ז"ל בבראשית רבה עיקר שכינה בתחתונים היתה: ובברכות פרק ראשון אמר רב, אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם, שנאמר ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני למענך מבעי ליה, אלא למען אברהם שקראך אדון עד כאן, ירמזו למה שבארנו, והוא כי הדורות שקדמו לאברהם אבינו סלקו השכינה ממקומה, שהיה בתחתונים במעשיהם הרעים וגרמו הפרוד והקצוץ, וכשנסתלקה מן התחתונים נסתלקה גם כן מן העליונים ונתפרדה חבילה, ואברהם אבינו ע"ה שהיה יודע עיקר הדברים התחיל לתקן ולהחזיר עטרה ליושנה, והיה מפרסם הייחוד ומקרא שמו של הקב"ה בפי כל בריה, והיה מלמדם עד שהודו באדנות אדון יחיד, וכי לו לבדו יאותו הממשלה והשולטנות עד שבזה תקן את אשר עוותו הדורות, ונעשה הוא כסא כבוד לשכינה ושרתה בתחתונים על ידי מעשיו הטובים וכתקונו למטה תקן גם למעלה וחזרו הדברים ליושנן וליחודם, ודניאל ע"ה בא לפני הקב"ה בחסדיו של אברהם ובזכותו לבקש רחמים ולהתפלל על המקדש שיבנה ותחזור השכינה למקומה למטה, למען יחזרו כל הדברים לתקונן וליחודם גם למעלה כי כן תקן אברהם והכל במשמע מה שאמר למען אדני, ולפי שדניאל היה מתפלל על התקון ההוא עצמו שיתוקן כמו שתקן אברהם שהוא הוא עצמו והכל היה צורך גבוה, כמו שהתבאר אמרו שלא נענה אלא בשביל אברהם שקראו אדון בסוד אדני יה"וה מה תתן לי אדני יה"וה במה אדע וגו', והוא סוד הייחוד שהיה אברהם מיחד כידוע לחכמי לב: נמצאו אברהם אבינו ודניאל ע"ה, שניהם עוסקים בצרכי גבוה, וכן דרכם של צדיקים שמניחים צרכי עצמם ומשתדלים בצרכי שמים, והיא העבודה הנכונה והרצויה הנדרשת מהשלמים, והם החיים האמיתיים שחיו החסידים ואנשי מעשה, ונקראו אנשי מעשה על מה שכתבנו למעלה בסוד כאלו עשאני בסוד ויעש דוד שם, והוא תקון הכבוד וייחודו עם מה שעליו הצדיק המעמיד העולם, והחסידים ואנשי מעשה הם הגורמים זה, וזה סוד שמעשיהם של צדיקים נזרעים למעלה ועושים פירות, אמרו במדרש שוחר טוב במזמור בצאת ישראל ממצרים אמר ר' פנחס הכהן בר חמא, הרקיע ששמו ערבות הקב"ה זורע מעשיהם של צדיקים עליו והוא עושה פירות עד כאן. ורקיע ערבות הוא צדיקו של עולם ויסודו, שכל השמן הטוב הבא מראש הלבן לכל הצדדים מתערב שם, ועל ידי מעשיהם של צדיקים מתאצל ובא לשם ונזרע שם זרע השלום, כי הזרע נמשך מהמוח ובא עד פי האמה ומריקו בלויה שלו והוא סוד שעושה פירות בסוד הייחוד והחבור אמיתי וסבת כל זה הוא מעשיהם על צדיקים העולים בשלמות הכוונה שמצטיירים ונסגלים ברקיע ההוא, והיא הזריעה אשר הזכירו וכבר זכרנו זה בפתיחת זה הספר בסייעתא דשמיא: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמרו בזה הלשון, וכל כחותיו של הקב"ה הם זה על גב זה והם דומין לאילן מה אילן זה על ידי המים מוציא פירותיו, אף הקב"ה על ידי המים מרבה כחות האילן ומאי ניהו מים של הקב"ה היינו חכמה והיינו נשמות הצדיקים שפורחין מן המעין דרך צנור הגדול ועולה ודבק באילן ועל ידי מה פורח על ידי ישראל כשהם צדיקים וטובים שכינה שרויה ביניהם ושרויה במעשיהם בחיקו של הקב"ה עד כאן: הרי בארו ע"ה כי על ידי המים והוא השפע הטהור והזך הקב"ה מרבה כחותיו והמים ההם באים מראשית חכמה ואמרו שפורח על ידי ישראל כשהם צדיקים וטובים כי הם מוסיפים ומאמצים כח הגבורה ואז שכינה שרויה ביניהם על ידי מעשיהם ואז שרויה בחיקו של הקב"ה, וזה הוראה על הייחוד, כי כשהיא שורה למטה שורה גם כן למעלה, ואינה שורה למעלה כי אם כשהיא שורה למטה, נמצא אם כן שהשכינה בתחתונים צורך גבוה, והכל תלוי בסוד העבודות והמעשים טובים כי הם המשכינים שכינה למטה וקובעים אותה במקומה שהוא בית המקדש ואז השם הגדול מתיחד בכבודו והוא מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק: חלק ב פרק ג ראיתי לרז"ל דבר יראה מפשוטו שהוא סותר מה שקובל וקויים במה שאין ספק בו כלל והוא היות העבודות צורך גבוה גם כן כמו שהוכחנו מן הכתובים ומדברי רז"ל בפרקים הקודמים והזכרנו מזה בפתיחת זה הספר, והוא שהם ע"ה, אמרו במדרש ילמדנו פרשת שמיני בזה הלשון, וכי מה איכפת לו להקב"ה בששוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפתא ליה אוכל טהרות לאוכל טמאות שנאמר אם חכמת חכמת לך הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, שנאמר אמרת יי' צרופה וגו', למה שיהא מגן עליו, שנאמר מגן הוא לכל החוסים בו עד כאן, אשר יראה בתחלת המחשבה דלא איכפת ליה לשוחט ואוכל או מנבל ואוכל או אוכל טהרות או טמאות שאין דבר מאלו וכיוצא בהם מזיקו או מועילו ואין דבר מגיע לו כלל, וכמו שיראה מפשט הכתובים שאמרו החפץ לשדי כי תצדק ואם בצע כי תתם דרכיך והם דברי אליפז לאיוב ואמר לו אליהו אם חטאת מה תפעל בו וגו' אם צדקת מה תתן לו וגו' לאיש כמוך רשעך וגו', ואמר שלמה המלך ע"ה אם חכמת חכמת לך וגו' אשר מכל זה יראה שאין טובות האדם ורעותיו נוגעות כלל לגבוה, כי אם אל פועלם בלבד. וכבר התבאר מדברינו הפך זה והוא האמת אשר אין ספק בו והיא קבלה אמיתית מקובלת ביד חכמי האמת קבלוה איש מפי איש: ובענין המאכלות אמרו במדרשו של רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום (חלק ג' מ"א עמוד ב') בזה הלשון ותא חזי כל מאן דאכיל מאינון מיכלי דאסירי אתדבק בסטרא אחרא וגעיל נפשיה וגרמיה ורוח מסאבא שריא עליה. ואחזי גרמיה דלאו חולקיה באלהא עילאה, ולא אתי מסטריה ולא אתדבק ביה, ואי יפוק הכי מהאי עלמא אחדין ביה כל אינון דאחידן בסטרא דמסאבא ומסאבין ליה ודינין ליה כבר נש דאיהו געלא בהאי עלמא וגעלא בעלמא אחרא. ועל דא כתיב ונטמתם בם בלא אל"ף דלא אשתכח אסוותא לגעוליה, ולא נפיק ממסאבותיה לעלמין ווי להו ווי לנפשיהו דלא יתדבקון בצרורא דחיי לעלמין דהא אסתאבו ווי לגרמיהו ועליהו כתיב כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר, מאי דראון סרחונא מאן גרים ליה ההוא סטרא דאתדבק ביה ישראל אתיין מסטרא דימינא ואי אתדבקן בסטר שמאלא הא פגימין לסטרא דא ופגימין לגרמיהו ופגימין לנפשיהו ופגימין בעלמא דין ובעלמא דאתי כ"ש מאן דאתדבק בסטרא דמסאבא דכלא אחיד דא בדא וכתיב כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וגו' עד כאן: הנה בארו בפירוש כי המטמא עצמו באכילת מה שאסרה תורה פגים לסטרא דא והוא סטרא דימינא שאמר ישראל אתיין מסטרא דימינא, והוא צד הקדושה והטהרה סוד האצילות שהוא האלהות, וכמו שהתבאר ואם כן הרי הטהרות והטומאות נוגעות לגבוה גם כן, ומזה בא הרבה במדרשו של רשב"י ע"ה, ובפרט בפרשת נגעים ובפרשת עריות, (ח"ג מ"ז ע"א) ומהם בזה הלשון ר' חייא אמר ר' יצחק ברעותא דכלא לא אשתכח לתתא, אלא בגין דישתכח לעילא, ועילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא דילפינן דכלא תליא האי בהאי והאי בהאי בהאי עד כאן: ובאיכה רבתי אמרו בזה הלשון ר' יהודה ב"ר סימון בשם ר' לוי ב"ר טרפא בזמן שישראל עושין רצונו של הקב"ה מוסיפין כח בגבורה, כמה דאת אמר ועתה יגדל נא כח אדני, ובזמן שאין עושין רצונו של הקב"ה כביכול מתישין 'כח גדול של מעלן: ואמרו עוד שם ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלן, דכתיב צור ילדך תשי עד כאן, וכבר כתבתי מזה למעלה, אשר מכל זה יתבאר כי הטוב והרע והמצות והעברות לא לפועלם בלבד נוגעות, אבל גם לכח גדול של מעלן כביכול, ואמרם וכי מה איכפת ליה להקב"ה וכו' הא לא נתנו המצות וכו' אינו נגד מה שאמרנו: אבל יתבאר ויובן ממנו לחכמי לב מה שכתבנו, והוא כי העבודות צורך גבוה גם כן כי הכוונה להם ע"ה באמרם וכי מה איכפת ליה להקב"ה היא על אדון יחיד שרש השרשים יתברך דליה לא איכפת ליה כלל, ועל זאת הכוונה באו כל הפסוקים ההם גם כן, ומה שידמה אליהם כי אין צדקת אדם ומריו נוגע לו כלל, כי אם אל הפועל הטוב והרע בערך האדון היחיד יתברך, ואמנם לצורך הכבוד להשפיע על הראשים העליונים ליחד ראש המחשבה בסופה, כי כן היה הרצון הטהור והחפץ הקדוש צורך גמור הוא: ולהעיד על זה ולהשלים הכוונה בו ולהורות שזה כן באו כל המצות והעבודות ונצטוינו בהם לזאת הכוונה ועשייתן והעסק בהם תמיד משלים הכוונה בהם, והוא ייחוד השם הגדול בכבודו אשר הוא צורך גבוה גם כן ועשיית המצות והעסק בעבודות הנכונות על הכוונה הראויה בהם, כפי מה שיתבאר בסייעתא דשמיא הם המגיעים את עושם אל הדבקות בדברים העליונים, בסוד ובו תדבק ולדבקה בו, והוא חבור התחתונים בעליונים אשר השתדלו באלה החיים לתקנם כראוי, והוא אמרם הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, והוא החבור והדבקות בשם המיוחד על ידי המצות, כי הם החוט המחבר בין עושיהם ומקיימם ובין השם המיוחד: ואמנם המצות שהוזהרנו מהם שלא ליטמא בהם באו גם כן לצורך הכבוד, כי המטמא בהם למטה טומאתו מגעת גם למעלה עד המקדש המקודש בסוד את מקדש יי' טמא, כי העובר עברות מעורר הדברים החיצונים סוד התמורות אשר הם צד הטומאה ובאים ומטילים זוהמה בחוה ומטמאים המקדש, ואז מפני הרעה נאסף הצדיק ונפשנו יבשה והטעם אין כל: ונצטוינו שלא לעורר הצד ההוא שהוא הסיג היוצא מן הכסף, כי אם להרחיקו לבל יבא אל הקדש פנימה שיהיה הכסף נקי וטהור משולל מן הסיג, בסוד הגו סיגים מכסף וגו' הגו רשע לפני מלך וגו', ולזאת הכוונה הזהירה תורה שלא לעבור על מצות לא תעשה והכל במשמע לצרף בהם את הבריות שיובן ממנו צרוף וחבור כל הדברים זה בזה: וגם פרוד והוצאה והרחקת הסיג מן הכסף, והוא אמרו כל אמרת אלוה צרופה אמרת יי' צרופה, אשר מכל זה יתבאר על נכון היות המעשים הן טובים הן רעים כלם. נוגעים לגבוה גם כן, הטובים מוסיפין כח בגבורה של מעלה, והרעים כביכול מתישין כח גדול של מעלה, והכל מתוקן ומבואר: והרב המורה בחלק שלישי פרק כ"ו מספרו אמר בזה הלשון, מצאתי לחז"ל דבר בבראשית רבה יראה ממנו בתחלת מחשבה שקצת מן המצות אין להם סבה אלא צוואה לבד, ולא כוון בהם תכלית אחרת ולא תועלת נמצאת והוא אמרם שם וכי מה איכפת ליה לקב"ה בין מי שישחט מן הצואר למי שישחט מן העורף, הוי אומר לא נתנו מצות אלא כדי לצרוף בהם את הבריות שנאמר אמרת יי' צרופה ועם היות המאמר הזה זר מאד שלא ימצא לו דומה בדבריהם פירשתי אני בו פירוש תשמעהו עתה עד שלא יצא מסדר דבריהם כלל ולא נפרד מן השרש המוסכם עליו, והוא היות כל המצות בקש מהם תכלית מועילה במציאות כי לא דבר רק הוא, ואמר לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני אני יי' דובר צדק מגיד מישרים, ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלמה בזה הענין הוא מה שאספרהו והוא שכלל המצות יש להם סבה בהכרח ומפני תועלת אחת צוה בה אבל חלקיהם הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד: והמשל בו שהריגת בעלי חיים לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת כמו שאנחנו עתידים לבאר אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה ובפסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד אלו וכיוצא בהם לצרוף בהם את הבריות, וכן יתבאר לך ממשלם שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף וזכרתי לך זה המשל מפני שבא בדבריהם ז"ל שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, אבל אמיתת הדבר כן הוא כי כאשר הביא ההכרח לאכילת בעלי חיים כוון למיתה הקלה עם קלות המעשה, שאי איפשר הכאת הצואר אלא בסיף וכיוצא בו והשחיטה איפשר בכל דבר ולברור מיתה קלה התנו חדוד הסכין עד כאן דבריו: ויש לדון אחריהם ולומר שאם יספיק טעמו לפי דעתו במה שאמרו בבראשית רבה וכי מה איכפת ליה לקב"ה בין מי שישחט מן הצואר למי שישחט מן העורף, הנה לא יספיק במה שאמרו במדרש ילמדנו, או מה איכפת לו אוכל טהרות לאוכל טמאות שיראה מדבריהם אלא שהם גוזרים על קצת מצות בכלל שהם למצוה לבד ולא כוון בהם תכלית אחרת לא חלקיהם בלבד: והנראה מדבריהם ז"ל שלקחו המשל באלו, ומהם יובן לכלל המצות כלן, אמר בויקרא רבה פרשת שמיני זאת הבהמה הדא הוא דכתיב כל אמרת אלוה צרופה, רב אמר לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהם את הבריות וכל כך למה שנאמר מגן הוא לכל החוסים בו עד כאן: וכן נראה ממשמעות כל אמרת אלוה צרופה והם ז"ל על כלל המצות אמרו. וכזה אמרו במדרש שוחר טוב אמר רב לא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא כדי לצרף אותם שנאמר אמרת יי' צרופה, הרי כל דבריהם מכוונים על כלל המצות לא קצתם כדעת הרב, ועוד שאפילו חלקיהם כוון בהם לתועלת הנפש שהיא ההצלחה האחרונה, והוא אמרם בויקרא רבה פרשת שמיני אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק אריסטוון, עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעולם הבא, הדא הוא דכתיב וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו, בשביל שתאכלו ממנה לעתיד לבא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם זאת החיה אשר תאכלו עד כאן: הנה כי השחיטה בקנה ובוושט במקום מיוחד שהוא חלק המצוה והיא המטהרת את החי ומכשירתו לאכילה ימשך ממנה התועלת הזה העצום לנפש ושחיטה מן העורף שהיא מנבלת את החי מטמאה את הנפש ומרחיקתה מן ההצלחה ההיא, ונמצא אם כן פסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד שהיא חלק המצוה לדעת הרב, וכוון בה התועלת העצום ההוא זולת המצוה בו שלא כדבריו, מלבד מה שקבלו חכמי האמת בטעם מצוה זו דברים שהם כבשונו של עולם נעלמו מעיני הרב: ובמדרש שוחר טוב אמרו בזה הלשון האל תמים דרכו, דרכו של אלהים תמים אתה על אחת כמה וכמה, וכי מה איכפת ליה להקב"ה שוחט מן הקנה ואוכל או מן הזנב ר' ברכיה בשם ר' יעקב כתב חלב נבלה וחלב טרפה אם לא אכלתם אותם בעולם הזה חייכם שאריסטוון גדול מתוקן לכם לעולם הבא, שנאמר ואכלתם אכול ושבוע עד כאן: ואמרם דרכו של אלהים תמים אתה וכו', ירמזו למה שהתבאר למעלה בסוד לצרוף בהם את הבריות שהוא שלמות עליונים ותחתונים וייחודם זה בזה, ולהקב"ה אדון יחיד לא איכפת ליה שוחט וכו' כי הכל לצורך הכבוד בסוד הצרוף והנזהר מן הנבלות והטומאות זוכה אל הצרוף ההוא, נמצאו אם כן המצות כלם וחלקיהם גורמות הצרוף ההוא אשר הוא שלמות וחבור העליונים אלו באלו והתחתונים נכללים, וזוכים אל השלמות ההוא, ואם כן אין במצות דבר או חלק שלא כוון בו תכלית ותועלת בהצלחת הנפש וייחוד השם הגדול בכבודו כידוע ליודעי האמת: ולהורות שאין דבר או ספור בתורה שלא כוון בו תועלת זה וכל שכן המצות בכללם וחלקיהם אמר אדון הנביאים ע"ה שימו לבבכם לכל הדברים וגו' כי לא דבר רק הוא מכם, וכל מיני השלימיות וההצלחות דבקים בדברים ההם ונמשכים מהם, והוא אמרו כי הוא חייכם והם חיי העולם הבא ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה לומר שמהם נמשכים חיי העולם הזה גם כן: חלק ב פרק ד העבודה שאמרנו שהיא צורך גבוה גם כן עיקרה הכוונה הראויה, ובעיקר הכוונה תשלם העבודה ההיא ותהיה רצויה, ובזולת כוונה אין העבודה שלמה ולא תעלה לרצון. ואמנם צורך הכוונה וחיובה בעבודה והיותה שלמות בכל העבודות יתבאר מדברי רז"ל בתלמוד ובמדרשים אמרו בפרק היה קורא, תנו רבנן והיו שלא יקרא למפרע, הדברים על לבבך יכול תהא כל הפרשה כולה צריכה כוונה, תלמוד לומר האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי רבי אליעזר אמר ליה רבי עקיבא הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך, מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה: ואמרו עוד שם, תנו רבנן שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עד כאן צריכה כוונת הלב דברי רבי מאיר, אמר רבא הלכה כרבי מאיר, ובפרק אין עומדין תנו רבנן המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים, אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך, ואמרו עוד שם וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל שצריך שיכוין את לבו, ואמרו עוד שם אי לא כוין דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה, ואמרו עוד שם המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת, אהייא אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות: ובפרק תפלת השחר אמר רבי אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל, ואמרו עוד שם וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כן תזכו לחיי העולם הבא, והידיעה לפני מי הם עומדין לרמוז להם על הכוונה בשם המיוחד על האופן הראוי והנרצה כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא ובידיעה תהיה העבודה ראויה ושלמה, ובזולת הידיעה אין רצון וחפץ בעבודה: ואמרו בתורת כהנים כל כהן שאינו יודע לשם מי זורק לשם מי מקטיר אין עבודתו עבודה, והתפלה נקראת עבודה לרז"ל, אמרו בספרי ולעבדו בכל לבבכם אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ועבודת התפלה גדולה מעבודת הקרבנות כדאיתא פרק אין עומדין, וזו וזו סוד יחוד השם הגדול אלא שהקרבנות מקריבים ומיחדים על ידי מעשה, והתפלות על ידי הדבור בסוד ונשלמה פרים שפתינו, והעיקר בהם הכוונה ועל ידי הכוונה הראויה יתיחד המעלות זו בזו עד אין סוף, ולזה הוצרכה הכוונה בעבודה ועל הדרך שאבאר בסייעתה דשמיא: ואמרו במדרש שוחר טוב במזמור נכון לבי ויבא המלך דוד וישב לפני יי', וכי יש ישיבה לפני המקום והלא אין אדם מתפלל אלא מעומד, שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל, אלא מהו וישב שישב לו בתפלה וכוין תפלתו, תכין לבם תקשיב אזניך א"ר שמואל בר נחמן אם כוונת לבך בתפלתך תהא מבושר שנשמעה תפלתך שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך, וכן הוא אומר בעזרא הכין לבבו וגו' וכן את מוצא בחזקיהו כשהתפלל על ישראל שנאמר כי התפלל עליהם חזקיהו וגו', וכשהתפלל כוין לבו שנאמר בכל לבבו הכין לדרוש וגו', ובשביל שכוין לבו שמע הקב"ה תפלתו ורפא את העם, וכן הוא אומר ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם וישמע בקולם, אמר דוד הואיל וכן הוא אני אכוין את לבי לפניו כדי שתשמע שנאמר נכון לבי וגו', הרי בארו כי הכוונה תנאי והכשר בקבול התפלה כי כן כל העבודות תלויות בה, וכשהיה הכהן מקריב הקרבנות ומכוין בהם הכוונה הראויה, היה מיחד ומקרב הכחות כלן באין סוף, והיתה הברכה מתפשטת בכל העולמות: ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג י"ח ע"א) תנינן בשעתא דכהנא שרי לכוונא מילין ולקרבא קורבנא עילאה כלא אשתכח בחדו בחדוותא ימינא שרי לאתערא שמאלא אתכליל בימינא, וכלא אתאחיד ואתקשר דא בדא ואתברכון כלהו כחדא. ואמרו עוד שם בשעתא דכהנא פלח פולחנא ומקרב קורבנא ומקטר קטורת בוסמין, ומכוין מילין לקרבא כלא כדין כתיב ואגודתו על ארץ יסדה: ובענין התפלה אמרו בזה הלשון תאנא כל מאן דמצלי צלותא קמי מלכא קדישא, בעי למיבעי בעותיה ולצלאה מעומקא דלבא בגין דאשתכח לביה שלים ויכוין לבא ברעותא עד כאן: עוד אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה בספר היכלות בהיכל נוגה (ח"ב ר"נ ע"א) בזה הלשון, תא חזי כל אינון דמצלאן צלותין, ומקדשי למאריהון ברעותא שלים ההיא צלותא בעיא מגו מחשבה לאפקא לה וברעותא דרוחא ומלולא, וכדין אתקדש שמיה דקב"ה עד כאן. ובהיכל קדש הקדשים (ח"ב רנ"ט ע"ב) אמר בזה הלשון, זכאה חולקיה מאן דידע לקשרא קשרין וליחדא ייחודא ברעותא דלבא כדקא יאות בגין לדבקא שיפא בשיפא רוחא ברוחא, כלא בכללא חד למהוי כלא חד כדקא חזי עד כאן: עוד אמר שם (שם רס"ב ע"א) בזה הלשון חושבי שמו, מאן חושבי שמו אילין אינון דמחשבי וכוונין ברזא דשמיה ליחדא היכלין בהיכלין ולקשרא קשרין וליחדא כולהו בייחודא חדא, ואילין אינון חושבי שמו כמה דאת אמר ולחשוב מחשבות עד כאן: ובסיום הענין אמר בזה הלשון (שם רס"ב ע"ב) צלותא שלימו לעילא בגין דאצטריך צלותא מגו מחשבה ורעותא דלבא וקלא ומלה דשפוון למעבד שלימו וקשורא וייחודא לעילא בגוונא דאיהו לעילא בגוונא דנפקא שלימו מעילא לתתא, הכי אצטריך מתתא לעילא לקשרא קשרא כדקא יאות רזא לחבריא דמהכין באורח מישור מחשבה ורעותא קלא ומלה אלין ארבע מקשרן קשרין לבתר דקשירו קשרין כלא כחדא אתעבידו כולהו רתיכא חדא לאשראה עליה שכינתא, ואתעבידו כולהו לבתר ארבעה סמכין לאתעטרא בהו, ושכינתא אסתמך עליהו בכל אינון קשרין עילאין, מחשבה אפיק רעותא, רעותא אפיק קלא, קלא דאשתמע סליק לקשרא קשרין מתתא לעילא היכלין תתאין בעילאין, קלא דאיהו בלחישא קשיר קשרין ומשיך ברכאן מעילא לתתא בלחישו וכלא בלחישו סמיך אלין ארבע מחשבה ורעותא קלא ומלה סמיכו בסיומא דקדושא אתר דכלא אתקשר ביה כחדא, זכאה איהו בר נש דאיהו קשיר קשרי דמאריה וסמיך סמיכין כדקא יאות ואתכוון בכל הני מלין דקאמרן, זכאה איהו בעלמא דין וזכאה איהו בעלמא דאתי עד כאן: אמר שהתפלה היא שלמות למעלה כי היא משלימה ומיחדת וקושרת הדברים העליונים כשהיא בכוונה הראויה בהיותה כלולה מארבעה דברים שהתפלה אי איפשר שתהיה לרצון זולתם, כי אז תהיה בדוגמת העליונים ובהיותה בדוגמתם תתן בהם כח וחיל ותעורר אותם לעשות ענף ולשאת פרי, והוא אמרם חכמי האמת ע"ה בהרבה מקומות במדרשו של רשב"י ע"ה כהתעוררות של מטה מתעורר למעלה ואם התעוררות של מטה הוא בקדושה ובטהרה ובשלמות, כך מתעורר למעלה דוגמתו ובא ושורה על המעורר הדבר ההוא ואם הפך הפך: כי יש כח בתחתונים לעורר הדברים העליונים כפי מעשיהם ודבורם אם טוב ואם רע, שאין טוב או רע קדש או חול טמא או טהור שאין לו שרש ועקר למעלה, וכענין המתעורר למטה דוגמתו מתעורר למעלה אם מעשה מעשה אם דבור דבור, כי כן היה החפץ מתחלה שיהיה זה הכח מסור ביד התחתונים והוא שיעוררו הדברים העליונים כפי התעוררותם למטה, ודוגמת מה שמעוררים למטה כך מתעורר למעלה ובא ושורה על המעוררים, והוא אמרם ז"ל בסוף פרק אמר להם הממונה תנו רבנן ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן והתקדשתם והייתם קדשים אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, הרי בארו כי כפי מה שמעוררין למטה כך מעוררין למעלה, ודוגמת מה שמעוררין בא ושורה על המעוררין הן קדש הן חול הן טמא הן טהור, כי הטומאות יש מהן במעשה ויש מהן בדבור, וכן הקדושות וכן מתעורר למעלה: ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ל"א ע"ב) בזה הלשון, ואי תימא מלה מה אתער אלא כתיב ודבר דבר ההוא דבר אתער דבר אחר לעילא ואקרי ודבר דבר, דבר יי' אשר היה, ודבר יי' היה יקר, בדבר יי' שמים נעשו, והא תנינן ההוא מלה סלקא ובקע רקיעין עד דאתישבא בדוכתה ואתער מה דאתער, אי טב טב ואי ביש ביש כמה דכתיב ונשמרת מכל דבר רע עד כאן: ולפי שזה אמת ואין ספק בו התפלה שהיא עבודה שבלב שהיא הכוונה ויוצאת לפועל ונגמרת בדבור הנכון והראוי שהוא המעשה אז היא שלמה וכלולה מארבעה דברים שהם מוכרחים בתפלה להיותה שלמה והם מחשבה, רצון, קול, דבור, כי המחשבה בה והיא הכוונה הראויה מעוררת הרצון, והרצון מוציא קול בשלמות המעשה שהוא הדבור, והקול ההוא הכלול עולה למעלה ומעורר הדברים העליונים ומיחדם וקושרם לפי שהוא דוגמתם למעלה, כי כן למעלה המחשבה הטהורה הוציאה והאצילה הרצון הטהור והרצון הקול, והקול הדבור בעולם במושכל במורגש במוטבע והכל ייחוד אחד וקשר אחד למעלה, וכן יצטרך למטה שתהיה התפלה בדוגמה ובשלמות ההוא, ואז בהיותה כן יש בה כח וחיל לעורר הדברים ההם שהיא דוגמתם בשלמות ההוא וליחדם ולקושרם יחד, ובזה תמשך הברכה והשפע מראש המחשבה עד סופה ויתיחדו הדברים הסוף בראש, והראש בסוף כשלהבת קשורה בגחלת והגורם הזה יתברך בברכה ההיא: נמצאת התפלה בכוונה הראויה נותנת כח וחיל בדברים העליונים ומתיחדים ומתקשרים על ידה בהיותה דוגמתם, וכמו שבארנו והיא התפלה שהפליגו רז"ל במעלתה אמרו בפרק אין עומדין, אמר רבי אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו אף על פי כן לא נענה אלא בתפלה שנאמר אל תוסף דבר אלי וסמיך ליה עלה ראש הפסגה, ואמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות שנאמר למה לי רוב זבחיכם וכתיב ובפרשכם כפיכם וגו': והרב ר' עזרא ז"ל כתב בפירושו לשיר השירים בזה הלשון, ולשון עבודה הוא לכבוש המחשבה הטרודה בעסקי העולם ולהביאה בשעבוד הכוונה, ולזה החסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ואחר כך מתפללין, ואמר הרב החסיד ז"ל עיקר עבודת המשכילים וחושבי שמו ובו תדבקון, וזה כלל שבתורה לתפלה ולברכות להסכים מחשבתו באמונתו כאלו דבקה למעלה לחבר את השם באותיותיו ולכלול בו עשר ספירות כשלהבת קשורה בגחלת בפיו יזכרנו בכינויו, ובלבבו יחברנו בבנין ובכתבו סימן לדבר אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא עד כאן דבריו: מדברי כל הקדושים האלה למדנו כי העבודה עיקרה הכוונה, ובהיותה נעבדת על הכוונה הראויה היא העבודה העולה לרצון להשלים הכוונה בה והוא הייחוד העליון האמיתי, והיא שלימות עליונים ותחתונים, ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ב פרק ה הכוונה שאמרנו שהיא שלמות העבודה צריכה באור ולבון רב, כי לא נמצא לחכמים האחרונים בה דבר מספיק בו ינוחו הלבבות ויתקררו הדעות בו ידעו העובדים האמיתיים הדרך ילכו בה לעבוד עבודת הקדש, ולפי שהכוונה כמו שכתבתי שרש העבודה ושלמותה אעבוד בה ואבארנה באר היטב, ואאיר בה עיני החכמים האמיתיים, וקודם שאכנס בבאורה אכתוב העולה מדברי האחרונים בה, והוא כי הרמב"ם ז"ל כתב בפרק עשירי מהלכות תשובה בזה הלשון, העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראה הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בכללה עד כאן. ואמר שזהו היתה מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה ושזו היא המעלה שנצטוינו בה על ידי משה רבינו ע"ה שנאמר ואהבת את יי' אלהיך והוכיח כן ממאמר החכמים שאמרו, שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר וכו' תלמוד לומר לאהבה וכו', ואמר שזה הוא מה שאמר הכתוב במצותיו חפץ מאד, ואמרו רז"ל ולא בשכר מצותיו, ושזו היתה כוונת אנטיגנוס באמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו, כלומר עבדו מאהבה ואמר שכל שיר השירים הוא משל לענין זה, לפי שמצא בו שאמר כי חולת אהבה אני, זהו העולה מדבריו בפרק ההוא והוא הוא דעתו בפירוש מסכת אבות במשנת אנטיגנוס ובהקדמתו לפרק חלק: והעולה מדבריו שם הוא כי הוא ז"ל יראה כי העובד האמיתי הוא אשר לא יכוין בעבודתו לשום תכלית זולת עצמות המצוה ועשיית צורתה ושזה הוא הנקרא עובד מאהבה בדברי רז"ל, ואחריו נטו כל החכמים הבאים אחריו בזה הדעת, זולת החכם ר' יוסף בן הרב המקובל ר' שם טוב בן שם טוב ז"ל שלקח לו דרך אחרת בזה וכמו שכתב בספר עין הקורא ונמשך הרב המורה ז"ל אחר לדעת היוני הידוע במדות שאמר שם אמנם יהיו הדברים הנבחרים בעבור עצמם אשר לא נדרוש מהם כי אם הפועל, וחשב הרב שהשיר המקודש מסכים לזה באמרו כי חולת אהבה אני ומאמר אנטיגנוס ומאמרם ז"ל בספרי, וכמה רחוקה כוונתם מכוונתו וחלילה לחכמי ישראל הקדושים שתהיה כוונתם בעבודה מאהבה כדברי היוני שנמשך הרב אחריו, אבל כוונתם בעבודה מאהבה היא כוונת הייחוד שהוא האהבה האמיתית, כמו שכתבתי בפרקי האהבה בחלק הראשון מזה הספר, וכוונת אנטיגנוס באמרו אל תהיו כעבדים וכו' לומר שלא יכוין בייחוד ההוא שהוא העבודה מאהבה שום תכלית לעצמו, כי אם לצורך גבוה כמו שאבאר בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא ועל זה סובב השיר המקודש כולו, וזו היא כוונתם בספרי ובעלי זה הדעת לא יתפארו שיציירו מה שיאמרו בענין העבודה מאהבה בדבורם הפנימי כי אין להם בו כי אם דברים לא אמות ענין עליו יבנו כוונתם בעבודתם: ומי שחננו השם דעת וישכיל במה שכתבנו בחלק הראשון מזה הספר בפרקי האהבה יבין וידע באמת, כי על היסוד הנאמן ההוא תבנה ותכונן כונת העבודה והמצות: והחכם ר' יוסף בן הרב המקובל ר' שם טוב בן שם טוב ז"ל, יש לו דעת אחרת בכונת העבודה והמצות, כפי הנראה מדבריו בספר עין הקורא, אמר שם בזה הלשון, המדרגה הרביעית מדרגת מי שיעשה אלה המצות לתכליתם האמיתי והוא כדי שיהיה חופף עליו השפע האלהי ויהיה איש אלהים קדוש דומה למלאכי השמים ויגיע באחרית הענין אל שיזכה אל ההשארות הנצחי לעמוד עם המלך יי' צבאות וליהנות מזיו השכינה, והיא הזכייה לחיי העולם הבא ולתחיית המתים, וזה העובד ישתדל בזאת העבודה בשמחה ובטוב לבב מצד שהוא ירצה להתדבק באלהיו ולקחת משעור מעלתו כל מה שאיפשר לפי טבעו, אחר שהיתה התכלית האחרונה לנמצאות הגעת השלמות באופן ידמה כל נמצא לפי טבעו אל השלם הראשון, ושישוערו בו כמשפט הראשון הפשוט שבכל סוג וסוג, כפי מה שרמזתי בפתיחתי לכבוד אלהים: ואמנם זה העובד אם יצוייר שהוא יתברך יצוה דבר אף גם זאת לא יגיע אל זה העובד זה הטוב הוא גם כן כבר ישתדל בכל כחו לעשות רצונו, כי עשות מאמרו טוב וראוי שיאהב ולא מפני זה תבטל האהבה, וזו היא מדרגת אברהם אבינו שנקרא אוהב את השם וכאשר צוה בעקידת בנו יחידו לא מיראתו אותו פן יגיעהו רע על עזבו העקידה הלך לדרכו, כי כבר נאמר לו קח נא שהרצון בו ענין בקשה ותחנה, לא מאמר יגזור על עזבו עונש, וגם לא מאהבתו בטוב זה העולם היה הורג את בנו יחידו וחלילה לו, אבל שהוא צייר שזה המאמר ממנו יתברך לתכלית טוב והוא הגעת שלמות אברהם באופן שלם מאד, ושבזה האופן מהשרות ידמה אל אלהיו ביותר שלם שאיפשר, ויהיה משוער בשלמותו באופן יגיע לתכלית האחרון אשר בעבורו היה ולהשתוקקותו להתדמות אל בוראו מאהבתו אותו לא נתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה עד מצא מקום ליי' בו שלח ידו הקדושה לשחוט את בן יקיר לו, כי ידע ישובו באחרונה אותו ואת בנו במדרגת מלאכי השמים ואברהם צייר גם כן באותה העבודה כי לו ידע שלא יגיעהו דבר על עקידת בנו, ושהוא יתברך צוה אותו לעשות כדבר הזה כבר היה עושה מאהבתו את בוראו ובחשקו אותו וזו היא תכלית המדרגות לפי דעתי: אמנם שנתעצם שאין ראוי שנשתדל בעשותנו אלה המצות אשר צוה יי' את האדם וחי בהם אל מול תכלית וטוב ושלמות קנוי מהם, עם היות שהוא יתברך צוה אותנו בהם כדי שנזכה לעולם הבא זה אין ראוי שימנה מכלל המעלה, אבל מה שראוי שינוח בזה שאנחנו עובדים לתכלית יגיע אלינו אותו הדבר שבעבורו צוה אותנו בהם ושלו הונח שלא צוה אותנו כדי להגיע אלינו זה ההשארות, היינו עובדים זה האופן מהעבודה מאהבתנו אליו יתברך הנה על זה האופן ראוי שיונח הענין ולא יגיע לזאת ההנחה דבר מהבטולים אשר יתחייבו להנחה הראשונה אלו דבריו, וזה דעתו בכוונת העבודה והמצות ואם לא יגיעו להנחתו זאת דבר מהבטולים אשר יתחייבו להנחה הראשונה, הנה יגיעוה בטולים אחרים ישיגוה בין המצרים יצמתו בבור חיי"ה וירדפוה עד השברים: ואומר כי ההשארות והזכייה לחיי העולם הבא אינו התכלית העצמי האחרון המכוון מהעבודה והמצות, אבל יש לזה התכלית תכלית אחר עצמי יותר נעלה ונדרש מצד עצמו אשר ההשארות והזכייה לחיי העולם הבא נמשך ממנו במקרה, ואם כן צריך העובד לכוין בעבודתו אל מול התכלית האחרון העצמי אשר אליו יגיעו, ויכלו כל התכליות כלם והוא אשר נעבוד בו בפרקים הבאים בסייעתא דשמיא: ואמנם ההשארות והזכייה לחיי העולם הבא הוא נדרש ומכוון מהעובדים מאהבה לצורך גבוה בעצם. ובספר תולעת יעקב כתבנו בזה הלשון למען יזמרך כבוד ולא ידום, כמו אלהים אל דמי לך זו היא כוונתנו בשאלתנו שנזכה לעולם הבא, לפי שבנשמת הצדיק משתלם הכבוד ההוא והיא המעוררת השמחה מלמעלה עליו ואז משורר: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה מלמד שחי העולם כלולים בו כל המצות כלם, וברחמיו נתנם לנו כדי לקדשנו בהם, ואולי נזכה ומאי טעמא כי בשעה שאנו נזכה בעולם הזה לעולם הבא הוא גדול עד כאן: ובפרק, כ"ב מזה החלק אשלים זה בסייעתא דשמיא אשר יתבאר מזה לחכמי לב כי הזכייה לחיי העולם הבא הוא נדרש מהעובדים האמיתיים לתכלית יותר נעלה, אשר אליו יכלו כל התכלית והוא גדולת השם הגדול וייחודו בכבודו עד אין סוף, אשר זה היה החפץ בבריאה והוא הכוונה בעבודות והמצות ונמצא העובד לתכלית שיזכה לחיי העולם הבא, ועל הדרך שדרך בו החכם ר' יוסף ז"ל שלא הגיע לא [לו] העבודה מאהבה ואינו עובד על דרך האמת, כי העובד את יי' שלא יכוין לשום תכלית יגיע אליו, אבל יכוין בעבודתו אל הייחוד האמיתי אשר אבאר בסייעתא דשמיא, והתימה עליו שהוא עצמו כתב בספר ההוא בזה הלשון: ולחכמי האמת סוד גדול בעבודה אשר רמזו באמרם ז"ל שכינה בישראל צורך גבוה ועיקר גדול תלוי בעבודה ועשות המצוה. עד כאן: והאיש אשר השכיל זה וידעו למה יציל עינינו וישיאנו לדברים אחרים, ולמה יחוש אל הזמן ואל אנשיו כי אם לדרוש האמת ולפרסם האמונה אשר הם החיים האמיתיים שיחיו השלמים בהם, הם היודעים את בוראם ומתכוונים לעבדו, על כן יש לחכמים לדעת כי התכלית אשר אליו יכוונו העובדים האמיתיים בעבודתם הוא הייחוד לחבר את השם הגדול באותיותיו ולכלול בו כל האצילות וליחדו באדון יחיד המאציל, והעובד בזאת הכוונה הוא העושה הטוב בעיני יי' ועל הדרך אשר יתבאר במה שיבא בסייעתא דשמיא: חלק ב פרק ו כבר כתבנו בחלק הראשון מזה הספר, כי טעם בריאת האדם בדמות הכבוד העליון היה לתקנו וליחדו, ולזה נכללו בו כל המעלות הנכללות בשם הגדול, כדי שיהיה כח וספק בידו לזה, כי כן היה הרצון מתחלה שיהיה זה הכח מסור ביד האדם הנברא בצלם ודמות, ושהתעוררותו למטה במעשיו הטובים ועבודתו על הכוונה הראויה יעורר הדברים העליונים למעלה, והוא סבה בהתעוררות ההוא שיתיחד השם הגדול בכבודו, וזה תכלית העבודות והמצות, ולזה באו הצוויים והאזהרות וכל התורה כולה, וחוייב שיהיה זה כן לצורך האצילות שהוא האלהות ליחדו באדון יחיד המאציל, כי הואיל וחוייב אצילותו, וכמו שהתבאר, הוצרך וחוייב הייחוד, והיא העבודה האמיתית אשר היא צורך גבוה, ולזה תצטרך העבודה שתהיה מכוונת לזה ושלא יפנה בה העובד אל מול תכלית אחר כלל, והנה השלמות בייחוד המכוון יהיה כפי הכוונה ועלוי המחשבה וטהרתה: ועל הדרך שרמז הרב החסיד ז"ל בדבריו הקצרים הכוללים באמרו עקר עבודת המשכילים וחושבי שמו ובו תדבקון, אשר הכוונה באמרו ז"ל וחושבי שמו לרמוז על הכוונה הראויה בעבודה, והוא שהעובד צריך לחשוב ולכוין בעבודתו ליחד את השם הגדול ולחברו באותיותיו ולכלול בו כל המעלות וליחדם במחשבתו עד אין סוף. ואמרו ובו תדבקון לרמוז על המחשבה שתהיה פנויה טהורה מכל דבר כבושה דבקה למעלה דבוק תמידי נמרץ, ליחד הענפים בשרש בלי שום פרוד, ובזה המיחד דבק בשם הגדול: וראיתי לחכמי האמת בענין זה שאמרו בזה הלשון אם נחרבו הסדרים נשאר להם לישראל השם הגדול, והצדיקים והחסידים ואנשים מתבודדים ומיחדים את השם הגדול, ומאחזין את האש במדורת המוקד בלבותם, ואז במחשבה הטהורה יתיחדו כל הספירות ויתקשרו זו בזו עד המשכה עד המעין השלהבת שאין סוף לרוממותו, ואז יהיה הייחוד השלם בישראל, וזהו סוד שכל ישראל דבקים בשם יתברך מתוך דבוק המחשבה בעשר ספירות, אזי ואתם הדבקים ביי וגו', וזהו סוד הייחוד בבקר ובערב להגיד בבקר חסדך וגו', וכל המיחד הענפים בשרש ויעלה כל הספירות באגודה אחת תמידית קיימת. אזי הוא דבק בשם הגדול יתברך, עד כאן: אשר יתבאר מזה כי העובד השלם המיחד את השם הגדול במחשבתו בכוונתו הראויה דבק בו והוא סוד ובו תדבקון: ולפי שהכוונה באדם היתה לזה התכלית אשר לזה נעשה בדמות הכבוד העליון, וכענין שהתבאר והכח הזה נמסר בידו, יצטרך אם כן שיכוין בעבודתו אל הייחוד להשלים הכוונה בבריאתו, והכוונה בכל העבודות והמצות היא על דרך זה שאבאר בכלל, והוא כי העובד השלם הנאמן האוהב את השם אהבה תמידית קיימת, מלבד שצריך שיכוין בעבודתו ליחד השם הגדול בכבודו צריך שלא תהיה לו שום כוונה בייחוד ההוא לדבר מצרכי עצמו כלל, לא מצרכי הגוף אף לא מצרכי הנפש עם שכל זה ימשך מכוונת הייחוד, כי כל הטובות וההצלחות בין טובות והצלחות הגוף בין טובות והצלחות הנפש כולם מסובבות ונמשכות מיחוד השם הגדול בכבודו, והדרך האמיתי להגיע אליהן ולזכות בהן הוא השלמת הסבה שהוא הייחוד לפנות ולכוין אליו, ואם תעדר הסבה הנה המסובב נמנע ואם כן לריק יגעו השוקלים בדעתם ובודים מלבם תכליות אל העבודה, כי לא ידעו הדרך ישכון אור אם לא ישמשו החכמה הפנימית המקובלת באומה: ואמנם הוא העובד צריך שלא יפנה ולא יכוין לשום דבר מאלה רק תהיה מחשבתו וכוונתו שיתיחד השם הגדול בכבודו לצרכו לא זולת, להיות הייחוד על דרך זה הוא הטוב בעיניו ועשיית רצונו והוא חפצו בבריאה. והמאושר אשר זכה לדעת זה ועובד לזה התכלית הוא המשלים הכוונה ביצירה, והוא אשר אמרו עליו בפרק היה קורא אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, כי העובד ומכוין בעבודתו לזה התכלית הוא עושה נחת רוח ליוצרו: והסוד בזה כי המיחד את השם בכבודו סבה שיתברכו הדברים כלם מראש ועד סוף, והוא אמרם נחת רוח כי תרגום וירד ונחת, שיורד רוח הקדש ומתאצל השפע והברכה מהעדן אל הנהר, ומהנהר אל הגן, ובזה מתיחד השם הגדול סוד תפארת ישראל בשכינת עוזו סוד הכלה כנסת ישראל, ולפי שירד הרוח על דרך זה שהוא צורך הכבוד שיתיחד למעלה צריך שיכוין העובד כמו שכתבנו, לא לתכלית אחר עם שכל התכליות תלויים (ובזה) [בזה] ונמשכים ממנו: וזה סוד תפלה מלשון היאכל תפל מבלי מלח, וענינה שעושה צרכיו תפל אצל צרכי גבוה, והשואל ומכוין גם לעצמו הנה הוא משתף עצמו לגבוה: ועוד כי כל השאלות והצרכים הנה הם מצד החול כידוע לחכמי לב, והמכוין בהם ושואלם בתפלתו שהיא שעת הייחוד הנה הוא מכניס חולין בעזרה ומטמא מקדש הקדש, וברכות אמצעיות יבא האמת בכוונתם בפרק עשירי מזה החלק בסייעתא דשמיא: ובפרק הנושא בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה, הודיע עליו השלום בשעת פטירתו על היותו כל ימיו מיחד אמיתי ומעלה כל הענפים ומיחדם בשרשם, וזה הורה בזקיפת עשר אצבעותיו, והורה עוד על מה שאנו בבאורן שבכל תורתו ועבודתו לא שאל ולא כיוון כלל לעצמו כי אם כל כוונתו לצורך גבוה לא זולת, כענין שכתבנו, וזה אמרו יגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה: ומיחודו האמיתי לצורך גבוה אם שלא כיוון לעצמו כלל נמשך לו העושר והכבוד על כל חכמי דורו עד שאמרו עליו אהוריריה דבי רבי עתיר משבור מלכא, כדאיתא פרק השוכר את הפועלים, והעובד לזה התכלית הוא העובד מאהבה ונקרא אוהב את המקום ועושה רצונו: נ"ל פי' הפסוק לפי דעתו שתכין תקשיב מבנין הפעול יוצא לגבוה ואמנם כשתעשה בכוונתך שיכון לב מ' סתומה שהיא מלכות הנקראת לב השמי' מי"ם סתומה בינה כי ממנה נאצלה ולזה תכוון להתייחד ולהתחבר עם דודה אזי תגרום נקשבת אזן ך, בינה להשפיע כך כל שאלתך על נכון בהיות טוען על הבנים לב מ' לחברה עם דודה כך נ"ל אני בנו חיים גבאי: ולזה רמזו רז"ל באמרם המתפלל צריך שיכוין לבו לשמים. ואמרם לבו הוא כמו ויאמר יי' אל לבו, וצריך לכוין וליחד הלב ההוא בשמים והוא הייחוד השלם, וצריך לכוין לזה הייחוד שהוא צורך גבוה לא לתכלית אחר, ואמרם סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך, לומר שהמכוין לתכלית זה ימשך ממנו שתשמע תפלתו אף אם לא יכוין לה, וכשהיו ישראל עובדים עבודותיהם ומכוונים לזה היה הקב"ה משבחם וקורא אותם רעיתי מלשון האלהים הרועה אותי: ואמרו במדרש חזית רעיתי מהו רעיתי אמר רבי יונתן מפרנסתי הן, שירעו אותי בשני תמידין בכל יום עד כאן: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה אמרו בזה הלשון ישב רבי ברכיה ודרש מאי דכתיב ויקחו לי תרומה, כך אמר הקב"ה לישראל אותי תרומה הרימו אותי בתפלותיכם, ומי אותו שנדבו לבו להמשך מן העולם הזה כבדוהו כי בו אני שמח שיודע שמי, וממנו ראוי לקחת תרומתי שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, מאותו המתנדב דאמר רבי רחמאי אלמלא צדיקים וחסידים שבישראל שמרימין אותי על כל העולם בזכיותיהם ומהם מתפרנס הלב והלב מפרנסם, עד כאן. הרי בארו שהלב והוא לב השמים מתפרנס בתפלותיהם וזכיותיהם של צדיקים שמרימים אותו למעלה ומיחדים אותו בשמים, וזהו תכליתן בעבודתם לא תכלית אחר, והלב גם כן מפרנסן עם שאין כוונתם לזה כי אם צורך גבוה: ולפי שזה התכלית הוא החפץ והרצון העליון לא זולת, אמרו שם בסוף הענין, לפיכך קחו תרומתי ממנו תחילה ואחר כך וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, מאת השאר, ומה זהב וכסף ונחשת וגו' לומר שאין הקב"ה חפץ כי אם בעבודה לתכלית שיתיחד בכבודו, וזה חפצו ורצונו בצדיקים היודעים זה ועושים אותו להשלים הרצון ההוא לא לתכלית אחר: ולהעיר על שהכוונה ועל הדרך שבארנו היא העקר בעבודה, ואמרו בסוף מנחות במשנה נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח, ובעולת העוף אשה ריח ניחח, ובמנחה אשה ריח ניחח, ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים. הנה כי התנאי בכל העבודות לכוין את הלב סוד ה"א אחרונה שבשם לשמים סוד וי"ו שבשם, כלומר ליחדה עם דודה להיות כן הרצון העליון, והעובד השלם מכוין לזה לא לתכלית אחר, והעבודה על זולת זאת הכוונה אינה עולה לרצון, ולזה כוונו רז"ל ביומא פרק ראשון (יט ע"ב) באמרם תאנא אין מעסקין אותו לא בנבל ולא בכנור אלא בפה, והיו אומרים אם יי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, ופירש רש"י ז"ל אלא בפה היו משוררים לפניו אם השם לא יבנה בית, כלומר הזהר בעבודתך שתהא לשום שמים שתהא לרצון, שאם אינה רצויה לו אין טרחך עולה לכלום, אשר מזה יתבאר כי העבודה שאינה לשום שמים והיא שאינה על הכוונה והתכלית שבארנו אינה עולה לכלום: חלק ב פרק ז התפלה המכוונת לתכלית שיתברך השם הגדול ויתיחד בכבודו להיות זה רצונו וצרכו כמו שבארנו היא אשר הקב"ה מתאוה לה ושואלה מן הצדיקים היודעים סוד זה ומתכוונים בו, אמרו בברכות פרק ראשון (ז' ע"א) תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה יי' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו, אשר למדנו מזה סוד התפלה שהיא על הדרך שבארנו ושהיא גדולה מהמשובח שבקרבנות שהוא קרבן הקטרת, שעם שהוא מקשר כל המעלות ומיחדם ומשמח את הלב הידוע, כענין שנאמר שמן וקטרת ישמח לב, אמר לו ישמעאל בני ברכני להורות שהתפלה על הדרך והכוונה שבארנו גדולה מכל העבודות, לפי שהיא ממשכת ומאצלת אצילות רוח הקדש מהעדן עד הגן באופן יותר שלם, כי יש לה כח גדול בזה יותר מכל הקרבנות בהיותה כלולה מהארבעה דברים הידועים שבארנום למעלה, ועל הכוונה הראויה אשר היא הייחוד לצורך גבוה ולפי שהצדיקים יש להם זה הכח בשלמות החכמה, הקב"ה דורש ושואל מהם שיברכוהו על זאת הכוונה כי בזה מקבל נחת רוח מהם: וחכמי האמת קבלו בשם הזה שהוא כת"ר מלכו"ת והוא שומר ישראל, ולזה סמך לו אל וי"ה כי הוא אלהי ישראל. ומה שאמר ראיתי וכתיב כי לא יראני האדם, הוא כענין שנאמר בישעיה ואראה את יי' והיא השגה בו על ידי מחיצה למטה הרבה, על כסא רם ונשא והוא הכסא הנזכר במרכבת יחזקאל ע"ה, ואמר לי ישמעאל בני ברכני והוא התפלל, וסוד הענין כי התפלה השלמה ממשכת הברכה מן המקור, והוא אשר רמז לו באמרו ברכני כלומר שיתפלל באופן תמשך הברכה ויבורך מלכות בית דוד, ולשון התפלה ועניינה מורים כן, אמר יהי רצון מלפניך ולא אמר לפניך והוא כסוד מי יתן והיה לבבם זה וגו', לפי שהרצון הזה הוא הרצון העליון הפשוט אשר בו ספוק כל הצרכים וממנו הכל, ולזה שאל ואמר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, שתהיה ימין יי' רוממה גוברת על שמאלו, באופן שתעשה השמאל ימין ותהפך מדת הדין למדת רחמים, ויגולו רחמיך מלמעלה ראש, שיאצל רוח הקדש ותוספת ברכה, וירד השמן הטוב והשפע הקדוש על מדותיך כענין שכתוב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן דרך הימין והחסד, ואז שיורד על פי מדותיו, וכשהברכה ואצילות רוח הקדש בא על זה הדרך מראש ועד סוף השם הגדול מתיחד בכבודו, וזו היא שאלת השם הנכבד ישמעאל בני ברכני, והוא ע"ה המשיך תפלתו לזה התכלית כי זה הוא החפץ והרצון העליון: ולפי שבקשת רחמים על ישראל היא גם כן מצרכי גבוה, כי ברחם האב הידוע על הבנים אז האם מזדווגת עם בעלה, לזה המשיך בתפלתו גם זה ואמר ותתנהג עם בניך וכו', ולמדנו עוד לפי דרכנו כי בהתברך השם הגדול והתיחדו בכבודו על ידי התפלה, ימשך מזה שתהפך מדת הדין למדת רחמים לצורך התחתונים, ויברכו גם הם בברכתו, וכענין שכתוב ומברכתך יבורך בית עבדך וגו', הנה כי התפלה על הדרך הזה היא עולה כולה לגבוה והיא הרצויה לפניו: וחכמי האמת הקדושים היודעים כי התפלה בכוונה לתכלית שיתיחד השם הגדול בכבודו שהוא צורך גבוה, ועל הדרך שבארנו, היו רגילים להתפלל אחר תפלותיהם תפלה יעוררו בה הרצון העליון לתכלית שיתיחד בכבודו, לא לתכלית אחר לפי שתפלה כזו היא היותר נבחרת, לפי שהיא כולה לצורך גבוה והוא התכלית אשר אליו יפנה העובד האמיתי בעבודתו כל ימיו, כי הוא העבודה מאהבה אשר אינה תלויה בדבר, כלומר שהאוהב העובד לזה התכלית הוא האוהב שאינו תולה אהבתו בדבר שיהיה לצרכו כלל, אבל אהבתו בעבודתו כלה לצורך האהוב כי הוא בעבודתו פונה אל מול זה התכלית, והוא שיתברך השם הגדול ויתיחד בכבודו להיות זה רצונו יתברך לא זולת: אמרו בפרק היה קורא (ט"ז ע"ב) רבי אלעזר בתר דמסיים צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתשכן בפורינו אהבה ואחוה ושלום ורעות, והכוונה בפורינו גורלינו היא ה"א אחרונה שבשם הגדול, שהיא גורלן של ישראל, אמר דוד אתה תומיך גורלי, ולהורות על יחודה עם מה שלמעלה לה אמר שישכן בה אהבה ואחוה, סוד חסד לאברהם משוך עליה, בסוד וימינו תחבקני, ואחוה הוא הידיד הקורא אותה אחותי רעיתי, ושלום ורעות הוא צדיקו של עולם, ושלום ואמת חד הוא, והוא סוד ונתתי שלום בארץ והוא הייחוד השלם: והמשיך לזה עוד ואמר ותרבה גבולנו בתלמידים, וגם זה צורך גבוה ללמדם הדעת את יי' כי הם הנותנים כח ואון וחיל לשכינה בגלותה בהבל פיהם. ועל דרך הסוד הנסתר ותרבה גבולנו שהיא הכלה בתלמידים סוד למודי יי', שתתרבה מהם ותתיחד בהם על ידי הצדיק המעמיד העולם, שהם התלמידים המשפיעים בה על ידו ושלום בכל: והמשיך עוד ואמר ותצליח סופנו אחרית ותקוה שיהיו מעשיו ועבודתו עושים פירות בסוף, והוא שיתברך השם הגדול ויתיחד בכבודו על ידי עבודתו כי זה הוא התכלית המקווה ממנו, ותשים חלקנו בגן עדן וגם זה צורך גבוה התבאר סודו למעלה, ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך, כי שנים אלה הם העוזרים להשלים הכוונה בעבודה זה מבחן וזה מבפנים. ואמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה בספר היכלות בהיכל נוגה (ח"ב ר"נ ע"א) בזה הלשון והכא אית בסטרא דקדושא בסטרא דימינא חבר טוב דעביד טיבו עמיה דברנש בעלמא דין ובעלמא דאתי עד כאן: ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך, שימשך ממחשבות הלב בלילה התוחלת האמיתי, והוא היראה את השם הנכבד והנורא להמשיך אליו מהיראה העליונה הפנימית וליחדו שם, והענין לומר שהמחשבות ביום ובלילה תהיינה מכוונות לזה בלי תערובת הרהורים אחרים, אבל תהיה המחשבה משוטטת תמיד למעלה בייחוד השם הגדול, ויכלול עוד בדבריו אלה כי הוא אמר ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך, והם העוזרים הטובים באלה החיים להמשיך החיים האמיתיים שהיא העבודה לתכלית מה שבארנו. יאמר כי כשנפרד מאלה החיים ונשכים שהוא הרמז אל ההעתק אל החיים הבאים אחר אלה שנמצא יחול לבבנו שם מה שהיינו מיחלים בהיותנו באלה החיים הקצרים בעבודתנו, והוא לתקן הכבוד במעשינו הטובים והיא היראה את השם הנכבד ונמצא שהיה כן כמו שיחלנו ולא יגענו לריק: אמר ישעיהו הנביא ע"ה ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, ואני אמרתי לריק יגעתי, לתהו והבל כחי כליתי, אכן משפטי את יי' ופעולתי את אלהי, בפסוק ויאמר לי עבדי אתה רמז לנו כי הטעם שנצטוינו בעבודה והעובדים האמיתיים הם אשר בשם ישראל יכנו מלשון שררה וגדולה, כי בעבודה תהיה המשרה על שכמם ויגדלו על כל הנבראים בעבור שיתפאר השם הגדול בהם בעבורם בגוונים העליונים יכהן פאר, וילבש בגדי ישע, ואם הבנים מעטרת למלך שהשלום שלו, עטרת תפארת ואצילות רוח הקדש מהמקור והכל בהתעוררות ישראל למטה במעשיהם הטובים: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס"ב ע"א) ישראל אשר בך אתפאר אתפאר ודאי, מאי משמע משמע דבגיני ישראל לתתא קב"ה מתפאר לעילא עד כאן. וכוונתם בזה לתכלית שיתברך השם הגדול ושיתיחד בכבודו להיות זה רצונו, וכל עוד בחיים חיתם חיים החיים האמיתיים האלה, ועם כל זה הם מסופקים בעצמם כי אולי לא יצאו בכל טרחם ידי חובתם ולא עלה להם עמלם לכלום, והוא אמרו ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' וכשנעתקים מאלה החיים הקצרים אל החיים הארוכים מראים ומודיעים להם שעמלם עשה פירות, שהוא תקון הכבוד שתקנו בהיותם בחיים האלה ושעם האלהים לצרכו עשו היום, ואיך ישיגו זה וידעוהו הקב"ה מראה להם מתן שכרן בשעת סלוקן מן העולם, וממנו יודעים כי תקון הכבוד שתקנו בעולם הזה מאהבה, ועל הדרך שבארנו עשה להם את כל הכבוד ההוא, והוא אמרו אכן משפטי את יי', והוא רמז על מתן שכרם ומי גרם להם זה חזר ואמר ופעולתי את אלהי, כלומר פעולתי שהיתה בעולם הזה את אלהי כלומר לצרכו גרמו לי, והנה הם משכימים ומוצאים יחול לבבם: ובבראשית רבה פרשת ס"א אמרו בזה הלשון בשעת סלוקן של צדיקים הקב"ה מראה להם מתן שכרם, כד דמך רבי אבהו אחזי ליה תלת עשר נהרי אפרסמון, אמר להון אלין דמן, אמרו ליה דידך, אמר אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי וגו': והנה רבי אבהו היה חכם גדול וחסיד בעל מעשים טובים ובמעשיו הטובים, ובחכמתו היה מוריד ומאציל שלש עשרה נהרות מושכין השמן הטוב הנכללים באויר הקדמון הזך על הכתרים אשר תחתיו, ועל ידו היה השם הגדול מתברך ומתיחד בכבודו, ולזה הראו לו שמתן שכרו היו שלש עשרה נהרות של אפרסמון בגן עדן דוגמתם להתענג בהם, והשכים ומצא יחול לבבו במה שהיה מתעסק ליראה את השם הנכבד ליחדו במה שלמעלה אשר זה תכלית העבודה והכוונה ביצירה: ואמר עוד ותבא לפניך קורת נפשנו לטובה, קורת נפשנו לשון נחת רוח, כלומר מה שתנוח ותסכים בו נפשנו ורוחנו מההרהורים והמחשבות העולות על הרוח תבא לפניך בענין שימשך ממנו הטוב בעיניך שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו, כלומר שלא יעלה במחשבתנו שום קצוץ ופרוד חלילה, אבל המחשבה עם המעשה יהיו מכוונים תמיד ופונים אל הייחוד השלם: חלק ב פרק ח התפלה ההגונה היותר נבחרת ורצויה היא כלומר לצרכו ולא שיתערב בה דבר שיהיה העולה כולה לגבוה, כמו שאמרנו צורך הדיוט כלל, אמרו בפרק היה קורא, (ט"ז ע"ב) ר' יוחנן בתר דמסיים צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתציץ בבשתנו ותביט ברעותינו, והכוונה בזה להעיר הרצון והרחמים על הכבוד שהוא עמנו בגלות, וכביכול שמגיע לו בושת ורעה מבשתם ורעתם של בניו, בסוד מה שאמרו במדרש רות הנעלם, (ז"ח פ"ח ע"א) ויחרד האיש וילפת אמאי בגין דהא והנה אשה שוכבת מרגלותיו שכיבת לארעא מהדקא בין רגלין, דא כנסת ישראל, כדין בההיא שעתא איהי אתערת לגביה, והוא שאיל לה ויאמר מי את, מי את בגלותא, מי את בשעתא דא, ותאמר אנכי רות אמתך מרוות בצערין מרוות מכאובין על בני בגלותא, על פלטרין קדישין דאתתרכנא מיניהו, ולא די דאתתרכנא מהיכלי אלא דמגדפין ומקללין בכל יומא עליהו, ולית לי פומא בגלותא לאתבא לון עד כאן. וזה סוד בכל צרתם לו צר: ואמרו בברכות פרק ראשון אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, לרמוז שצריך הכבוד עזר וההתעוררות שיעוררו הרצון והרחמים עליו שיצא מגלות האומות, ואז בשובו בסוד ושב יי אלהיך נשוב עמו, והיה לו ע"ה לומר לפי זה בבשתך ברעותיך, אבל הוא כטעם ואל אראה ברעתי שאמר אדון הנביאים ע"ה, ואמרו ז"ל שהוא תקון סופרים, ובמכילתא בפסוק תהרוס קמיך, ואל אראה ברעתי כנה הכתוב. ודרכם של חסידים ואנשי מעשה להניח צרכיהם וצערם ולבקש ולהתפלל על צרכי גבוה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ק"ב ע"א) אמרו בזה הלשון קב"ה אמר אלי קורא משעיר קלא שמענא בין גלוותא דשעיר אינון דדחקי ביניהו אינון דשכבין לעפרא, ומאי אמרי שומר מה מלילה, שומר מה מלילי אינון תבעין לי על מטרוניתא מה עבדית מן מטרוניתא דילי, כדין קב"ה כניש לפמליא דיליה ואמר חמו בני רחמאי דאינון דחקין בגלותא ושבקין צערא דילהון ותבעין לי על מטרוניתא, ואמרי שומר אנת דאתקרית שומר, אן הוא שמירה דביתך, מה מלילה מה עבדת מלילה הכי נטרת לה, מה מליל דהא לזמנין אתקרי לילה לזמנין אתקרי ליל הה"ד ליל שמורים הוא, וכתיב הוא הלילה הזה עד כאן. והנה הקב"ה משבחם על זה לפי שמניחים צערם ומעוררים הרחמים על צער הכבוד, לפי שיודעים שזה רצון גבוה לפיכך היה החסיד הזה מבקש רחמים מלפני הרצון העליון שיציץ ויביט בזה וימהר יחישה מעשהו: ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעוזך ותתעטף בחסידותך, זה סוד הייחוד השם מלמטה למעלה, והיה מתחיל מהרחמים סוד תפארת ישראל ומשם אל העוז סוד פחד יצחק זרוע עוזו, ומשם אל החסד, ותתאזר בחנינותך, והיא מדות החנינה למעלה בסוד וחנותי את אשר אחון נותן מתנת חנם שאין שם מצרים, ותבא לפניך מדת טובך, היא מדת טובו בסוד אני אעביר כל טובי, וענותנותך, היא מדת הענוה, והכוונה ליחד הסוף שהיא מדת הטוב בראש שהיא מדת הענוה והכוונה בכל זה שיתיחד השם הגדול בבנינו ובאותיוו עד אין סוף, וזה הייחוד לצרכו לא לתכלית אחר, ולזה היה מבקש שיתיחד השם הגדול בכבודו בלשון צווי, באמרו ותתלבש, ותתכסה, ותתעטף וכו', כלומר שיתיחד בכבודו מעצמו ומאליו אף אם אין די בתחתונים לגרום זה, בסוד שתקנו בתחנות דלות מעשים בשורך קרב צדק מאליך: וכזו היתה תפלת רב ספרא באמרם שם, רב ספרא בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, כי היה מעורר הרצון שישפיע רחמיו ואורו הגדול במדת טובו ויתיחד בכבודו מאליו כי אין די בתחתונים לגרום זה בעבודתם, ואמר שתשים שלום בפמליא של מעלה, והוא כטעם ונתתי שלום בארץ שישים מדת השלום שהוא צדיק חי העולמים מחובר בארץ סוד מלכות בית דוד: ובספרי ר' חנניה סגן הכהנים אומר וישם לך שלום בביתך, ר' נתן אומר זה שלום מלכות בית דוד שנאמר למרבה המשרה ולשלום אין קץ, ר' יונתן אומר זה שלום של תורה שנאמר יי' עוז לעמו יתן וגו', וזה הוא הייחוד השלם, וזהו סוד ששנינו הוי מתפלל בשלומה של מלכות, והיא מלכות שמים שתתיחד בשלום ואמת, כי לזה יתכוונו החסידים בתפלותיהם ועליו יבקשו בתחנותיהם כי זה כל חפץ וכל ישע: ואמרו בפמליא של מטה רמז על הדברים החיצונים אשר באו מתמצית ה"א ראשונה, שמרי היין הטוב וסיג הכסף, והם חלק האומות אשר מהם הקטטות והמלחמות והקטרוגים, והנה באמת השלום והאמת בפמליא של מעלה סוד ארץ החיים ימשך גם ממנו שלום בפמליא של מטה ולא יקטרגו על ישראל ולא ילשינו הבן לאביו, וזה סוד עושי צדקה בכל עת אפילו בעת רעה, כי כשתעורר הצדקה והשלום למעלה תתעורר גם למטה, ושלום בכל: ובין התלמידים העוסקים בתורתך, כי כשיש שלום ביניהם למטה בעסקם בתורה, ואין כוונתם במחלוקתם במשא ובמתן כי אם להוציא האמת לאמתו לברר וללבן ההלכה ולא לקנטר כאמרם את והב כסופה, גם למעלה מתעורר השלום: בין עוסקים לשמה, העוסק בתורה לשמה הוא לשם שיתיחד השם בכבודו כמו שיתבאר עוד בס"ד. בין עוסקים שלא לשמה כי אם לתכלית אחר זולת הייחוד, התפלל עליהם שישים שלום ביניהם כדי שימשך ממנו השלום למעלה, ונמצא השלום ביניהם לתכלית זה שהוא צורך גבוה. וחזר והתפלל על אותם שאינן עוסקים לשמה, שיהיו עוסקים לשמה כדי שימשך ממנו התכלית האמיתי שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו. הנה כי אלה החסידים היתה תפלתם לזה התכלית לא זולת ודבריהם בה בלשונם רומזים מה שיורה עליו כל מה שבארנו, והם ע"ה היו אומרים כך אחר תפלותיהם הכוללות כל הצרכים והם צרכי הדיוט בלבד כפי נגליהם, ולפיכך היו מתפללים אחר כך תפלה שהיא כולה צורך גבוה שזה הוא התכלית המבוקש מהחסידים: חלק ב פרק ט התפלה צריך לדעת ענינה וסדורה הנכון והרצון בסדור ההוא, ואין ספק שהסדור בענינה היה בחכמה נפלאה ובהשגחה, כי המסדרים היו אנשי כנסת הגדולה כמו שאמרו בפרק אין עומדין, אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות, וידוע שאנשי כנסת הגדולה היו בהם חגי זכריה ומלאכי נביאים והשאר היו חכמים גדולים, ואמרו בפרק הקורא את המגלה מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר, והכנסיה הקדושה ההיא תקנו התפלות והברכות ברוח הקדש בסדר נפלא מאד, כדי שיגיע התכלית הנדרש מהם והוא הפקת צרכי האדם, והוא שידע הכוונה בסדר ההוא, וראוי לנו לעבוד בו להועיל ולהאיר בו עיני העובדים האמיתיים, כי זה ממה שאנו בררנו וגם הוא צריך ומוכרח לשלמות עבודת הקודש: אמרו בפרק אין עומדין אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות, דאמר רבי חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו: וסוד הענין כי הבא לשאול צרכיו מאדון יחיד יצטרך קודם כל דבריו ליחד שמו בו כי זה הוא הדרך הנכון להפיק צרכיו, וזולת זה לא יגיע אל כוונתו כלל, כי בכל התפלות והבקשות צריך המתפלל ליחד במחשבתו את השם הגדול בבנינו ובאותיותיו עד אין סוף. אמרו במדרש שוחר טוב כי בי חשק, אמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי פנחס בן יאיר, מפני מה מתפללין ישראל בעולם הזה ואינן נענין על ידי שאינן יודעים להתפלל בשם המפורש, ר"ל בסוד בנין פנימיות אותיות השם, כך היא קבלת החכם רבי טודרוס הלוי ז"ל במאמרם זה בשער הרזים שלו. ואחר שהשלים הכוונה בזה כראוי והכין הדרך אז הוא עת רצון לשאול צרכיו, שהרי בייחוד ההוא תקן כלי להניח ברכה אל ביתו להפיק רצונו, והיא הידיעה להתפלל בשם המפורש, ומי שלא ידע דרך זה הייחוד והתקון אי איפשר שיענה כי אין מקום לזה ולא כלי, בזולת ידיעת ייחוד השם באותיוו ובבנינו: והנה שלשה ברכות ראשונות נתקנו על הדרך ההוא להורות על הייחוד הזה שאמרנו, שהם מיחדים בכוונה הראויה ימין ושמאל באמצע, והנה הברכה ראשונה שהיא אבות כוללת כל אותיות השם הגדול הכוללות כל המעלות, וכמו שכתבנו בספר תולעת יעקב, וחותמין בה מגן אברהם לכלול הכל בימין עליון, ואחר כך מיחדים השמאל בימין בסוד אתה גבור, ואחר כך מיחדים הכל באמצע בסוד אתה קדוש, וצריך המיחד לקבוע כוונתו שם והוא שיכלול במחשבתו וייחד כל שאר המעלות במעלה ההיא, ואז תהיה כוונתו בייחוד ההוא לכלול הכל באין סוף אדון יחיד המשפיע טובו במדותיו שהם סוד שמו הגדול, והוא הנשמה לכל הנשמות, והייחוד השלם להביא ולכלול הנשמה הקדושה ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות כדי שתהיה נמצאת בכלם, מתפשטת בכלם, כוללת את כלם, לדעת ולהורות שהוא הכל והוא לבדו ואין זולתו, והייחוד הזה הוא השבח שמסדר העבד לפני רבו בשלשה ראשונות, ולפיכך אין בהם שאלת צרכים להדיוט כלל, כי כלן לגבוה עולות, והמיחד הייחוד הזה על זה הדרך אז ביחדו הייחוד ההוא יפיק שאלתו, ולפיכך תקנו האמצעיות שבהם שאלת הצרכים אחר שלשה ראשונות שהם סוד הייחוד והשבח: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נ' ע"א) אמרו בזה הלשון מאן דיתבע בעותיה למלכא בעי ליחדא שמא קדישא ברעותיה, ולקשרא כלא בחד ובההוא קשורא אשתכח בעותיה עד כאן. ולהעיר על זה הסוד תקנו בתחנות הורנו בזעקנו לך צו ישועתנו במפגיע: ואמרו עוד בפרק אין עומדין דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל מנלן ממשה, דכתיב ואתחנן אל יי וגומר, וכתיב אדני יהוה אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגו', וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וגו': ובמדרשו של רשב"י ע"ה (דברים ר"ס ע"ב) אמרו בזה הלשון מאן דקאים בצלותא בעי לסדרא שבחא דמאריה בקדמיתא, ולבתר יבעי בעותיה, דהא משה הכי קאמר בקדמיתא אתה החלות וגו' ולבתר אעברה נא ואראה וגו', רבי יהודה אמר, מאי טעמא הכא בקדמיתא אדני ולבתר יהו"ה וקרינן אלהים, אלא סדורא הכי הוא מתתא לעילא ולאכללא מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום ולזווגא כלא כחדא כדקא יאות, עד כאן. והכל לכוונה אחת עולה והיא מה שביארנו, כי סדור שבחו של הקב"ה הוא ליחד את השם הגדול בכבודו, ולכלול את הכל באין סוף קודם שאלת צרכיו, ובייחוד ההוא נותן מקום ומכין כלי להפיק צרכיו, כי בזה הוא עושה חיל בעליונים ועוזרם לפעול פעולתם, והם עושים רצונו, והביאו ראיה ממשה רבינו ע"ה שצריך העובד לסדר שבחו של הקב"ה ואחר כך ישאל צרכיו: והנה אדון הנביאים ע"ה לקח לו בתפלתו הדרך הזה, והוא כי התחיל ממטה למעלה וייחד מדת לילה ביום, ולפיכך הזכיר בתפלתו אדני יהוה כי יחד הכל ממטה למעלה עד ההתחלה, כי כן הסדר וכמו שכתבנו בספר תולעת יעקב, ואחר שיחד הסוף בראש והכין הדרך חזר להמשיך רוח הקדש ואור ושפע מהראש אל הסוף, והוא יחוד יום בלילה, ולכלול הנשמה הקדושה ולהביאה וליחדה ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, והוא אמרו את גדלך ואת ידך החזקה והוא הסדר מלמעלה למטה, הגדולה והגבורה כנגד אבות וגבורות, אשר מי אל בשמים ובארץ תרגום אנקלוס ע"ה דאת הוא אלהא דשכינתך בשמיא מלעילא ושליט בארעא מלרע: והכוונה על שהוא אחד בכל, בשמים, שהוא תפארת ישראל כנגד קדושת השם והקדישו את קדוש יעקב, ובארץ, היא ארץ החיים סוד ה"א אחרונה, והנה הוא אחד בשמים ובארץ העליונים ובזה הוא שליט ועושה כרצונו בשמים ובארץ התחתונים, ואחר שסדר שבחו של הקב"ה שהוא הייחוד השלם וכענין שבארנו, שאל צרכיו והתפלל ואמר אעברה נא ואראה וגו', יתבאר מזה אם כן שהבא לשאול שאלה שצריך לתקן כלי ולהכין דרך בו ימצא שאלתו, והוא סדור שבחו של הקב"ה בתחלה שהוא הייחוד ועל הדרך שבארנו. ויתבאר עוד ממה שכתבנו היות סדר התפלות ברוח הקדש ועניינם מתוקן בחכמה עליונה, והוא מה שרצינו לבארו בזה הפרק: חלק ב פרק י הברכות האמצעיות שבהם שאלת כל הצרכים גם בהם רמז אל הייחוד אשר הוא צורך גבוה, והכוונה בהם על הדרך אשר אבאר. כבר כתבנו כי ברכה שלישית שהיא אתה קדוש כנגד קדוש יעקב שהוא חותם אמת, וכתבנו בספר תולעת יעקב כי שם כוונת תשלום ברכות אמצעיות, והסוד בזה קרוב יי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת: ואמרו בירושלמי דברכות פרק הרואה, ראה כמה הוא גבוה מעולמו, ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפלתו, שנאמר וחנה היא מדברת על לבה וגומר, הה"ד כיי' אלהינו בכל קראנו אליו, והעמוד הוא וי"ו שבשם הגדול ששם כוונת הברכות האמצעיות: והיתה הברכה הראשונה אתה חונן לאדם דעת, לרמוז אל הדעת, ונתקנה בראש שאלת צרכים להורות כי הוא העיקר אשר ממנו יסתעפו כל שאר הצרכים, כי הוא הקנין אשר אין בו חסרון כל: והכוונה בשאלה זו כי השואל מרוב חפצו ורצונו לדעת את בראו ולהתבונן בדברים העליונים שהייחוד תלוי בהם, מבקש מלפניו שיחון אותו דעה ובינה והשכל, שהוא הפתח ליחד את השם הגדול בכבודו שזה הוא תכלית העבודה, ומורה בזה תכלית אהבתו ודבקותו בו, ושאין רצונו לפרוש ממנו כי אם לדעת אותו, והדעת האמיתי הוא הייחוד: אמר הנביא ירמיהו ע"ה כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, כי אני יי' עשה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם יי'. אמר כי ההלול האמיתי לאדם הוא מצד הייחוד, והוא אמרו השכל וידע אותי, כלומר שעל ידי שכל טוב שהוא יסוד חי העולמים מקרב אותי סוד את יי', אל הדעת, והוא יחוד הכלה עם דודה, כי אני יי' עשה חסד משפט וצדקה, ייחוד השלשה אבות, בארץ, ארץ החיים. והרי המרכבה שלמה בהתחבר השלש רגלים עם דוד שהוא רגל רביעי, והוא סוד עשה, שהוא הייחוד בסוד מעשה מרכבה, כי באלה הארבעה שהם סוד מרכבת הרוכב בשמי שמי קדם חפצתי להיות ייחודי נכר ונודע בהם, וייחודם הוא הרצון והחפץ העליון, הנה כי הדעת האמיתי הוא הייחוד, ולזה נתקנה ברכת הדעת בראש כל הברכות והשאלות: ברכה שניה ברכת התשובה השיבנו, ונתקנה ברכה זו אחר ברכת הדעת שהוא הייחוד, והטעם לפי שמטבע האדם לחטא, והחטא סבת קצוץ הנטיעות היפות והפרוד בייחוד הקדוש, ולזה אנו שואלים שיורנו דרך התשובה, ושישיבנו לתורתו שהוא הדרך לדעת להשיב אם על הבנים כבתחלה, שהוא בחטאו גרם שתסתלק ותלקח האם העליונה מעל בניה, ובזה גלה ערותן, ובתשובה השלמה תשוב האם למקומה בסוד ישוב ירחמנו: ברכה שלישית ברכת הסליחה סלח לנו אבינו, והטעם לפי שסליחת העון הוא צורך הכבוד כי העון והפשע גורם השלוה ובפשעכם שולחה אמכם, ולפיכך אנו שואלים הסליחה כדי שתשוב, ולפי שהסליחה והכפרה צורך השם הנכבד אמר דוד המלך ע"ה למען שמך יי' וסלחת לעוני, וכתיב עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך, והצילנו וכפר על הטאתינו למען שמך: ברכה רביעית ברכת הגאולה, וגאלנו גאולה שלמה למען שמך, והסוד בזה כי השכינה סוד השם הנכבד עמנו בגלות ואנו מתפללין שיגאלנו כדי שיגאל את עצמו, והוא אמרנו למען שמך שתצא השכינה מגלותה: ואמרו במדרש שוחר טוב ולכה לישועתה לנו, אמר ר' חלקיה בשם רבי אבהו ולכה מלא כתיב שכל הישועה שלך היא: ואמרו עוד שם ואראהו בישועתי, זה אחד מן המקראות הקשים שישועתן של ישראל היא ישועתו של הקב"ה, ובואלה שמות רבה החדש הזה לכם, רבי מאיר אומר לי ולכם היא הגאולה, כביכול אני נפדתי עמכם שנאמר אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. ובספרי פסוק ויהי בנסוע, ר' עקיבא אומר אלמלא מקרא כתוב אי איפשר לאמרו כביכול אמרו ישראל לפני המקום עצמך פדית: ברכה חמישית ברכת הרפואה, וגם היא לצורך גבוה, בהיות האדם בריא למטה כביכול הבריאות נוגע לדמות העליון, ובפרק הקורא את המגלה ומה ראו לומר רפואה בשמינית, אמר ר' אחא מתוך שנתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית, הרי שהמילה צריכה רפואה, ובפרק נגמר הדין אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. ובמדרש חזית רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, תאומתי, מה התאומים הללו אם חושש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש, כך כביכול אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה: והסוד הנעלם בברכת הרפואה שהרי הלבנה פגומה כי הטיל הנחש זוהמתו בחוה וטמא המקדש, ועתיד הקב"ה לרפאת המכה ההיא ולמלא פגימתה וחסרונה, והגורם הפגם והחסרון יעבירנו מן העולם, ואז יהיה אור הלבנה כאור החמה בסוד והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. והסוד כי יתיחד השם בכבודו, והכנפים מבחוץ כעבדים משמשים את מלכם, ואור שבעת הימים העליונים יתאצל על החמה, ואז יתמלא פגם הלבנה והאם העליונה תגלה בשעריה עליהם ואז יהיה יי אחד ושמו אחד: ובאר סבת זה ואמר ביום חבש יי' את שבר עמו ומחץ מכתו, היא מכת הנחש הגורם פגימת הלבנה וטומאת המקדש, וזה סבת החרבן והגלות, ולסוד זה אנו מתפללין בברכה זו על הרפואה ההיא, וזה רפאנו יי' ונרפא הושיענו ונושעה, כי הרפואה היא סבת הישועה כמו שהמכה סבת. החרבן והגלות, וזו היא הכוונה הראשונה בברכת הרפואה, ואנו שואלין אחר כך על רפואת שאר חלאים ומכות ההווים כמנהגו של עולם, וזה אמרנו והעלה רפואה שלמה וכו': ברכה ששית ברכת השנים, וצריך לכוין שיתברך השם הנכבד למעלה כדי שתתפשט הברכה למטה ויתברכו השנים כי בהמצא הברכה למעלה תמצא גם למטה, ואנו אומרים ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה, והיא האדמה העליונה שיצאה מהאדם העליון, ואחר כך ורוה פני תבל ארצו הנקראת תבל, ושבע את העולם כולו מטובך ומלא ידינו מברכותיך, שיתברך העולם והוא עולם השמטה מטובו, ואין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב, ובהתברך העולם ההוא מהטוב אז תתפשט הברכה למטה ויתברכו השנים והתבואה והפירות, ומלא ידינו וכו' היא היד כהה, שמרה וכו' מכל דבר רע וכו', מהדברים החצונים שהם מיני משחית ומיני פורענות שלא יטמאו שנה זו שהיא מקדש יי', ועשה לה תקוה בסוד וקו ינטה על ירושלם, קו האמצעי ואחרית שלום צדיקו של עולם מתיחדים בה, וברכה בגשמי רצון ברכה ונדבה, והכוונה שימשך השפע מלמעלה ראש עד הכח המנהיג העולם כדי שתתפשט הברכה משם אל התחתונים, והמעורר הברכה מלמטה סבה שתתעורר ותמצא למעלה, והכוונה השלמה לכוין לזה והוא שיתברך השם הנכבד למעלה, כי עם שהמתפלל צריך כל זה לקיום הגוף כי לא יוכל לעמוד ולעבוד אם לא יהיה בריא, ואם לא יהיו לו מזונות ושאר צרכי הגוף, עם כל זה תהיה הכוונה לצורך הכבוד, וכאלו יורה בעצמו שאם הוא שואל צרכי הגוף הוא לסבה שתמצא הברכה למעלה, ולזה הוא שואל כי בשאלתו למטה יתברך הכבוד למעלה, ולתכלית זה הוא מבקש צרכיו לא להנאת עצמו ולצרכו כי אם במקרה, כי בשאלת צרכי הגוף למטה סבה שיתעוררו וימצאו צרכי מעלה, כי אי איפשר שימצאו למעלה אם לא יעוררו הצרכים למטה, ולזה הוא שואלם כדי שימצאו למעלה: ובענין שאלת המזונות אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס"ב ע"א) בזה הלשון הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו', ר' יוסי פתח פותח את ידיך וגו', מה כתיב לעיל עיני כל אליך ישברו וגו', כל אנון בני עלמא מצפאן וזקפן עינין לקב"ה בגיני כך כל אינון בני מהימנותא בעאן בכל יומא ויומא לשאלא מזוניהו לקב"ה ולצלאה צלותהון עליה, מאי טעמא בגין דכל מאן דמצלי צלותיה לגבי קב"ה על מזוניה גרים דיתברך כל יומא על ידוי דההוא דכלא ביה, וטעמא דמלה ברוך יי' יום יום, ואע"ג דאשתכח עמיה בעי לשאלה קמי קב"ה ולצלאה צלותיה על מזוניה כל יומא, בגין דאשתכח ברכאן כל יומא ויומא לעילא, ועל דא לא ליבעי ליה לאיניש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אחרא, ולא ליערב יומא ביומא אחרא הה"ד ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו דיקא בר מערב שבת כמא דאוקימנא, וכדין קב"ה אשתכח מלא ברכאן בכל יומא ויומא, כדין כתיב פותח את ידיך וגו', מאי רצון ההוא רצון דאשתכח מעתיקא קדישא ונפק מיניה רצון לאשתכחא מזונא לכלא, ומאן דשאיל מזוניה בכל יומא ויומא ההוא איקרי ברא דמהימנותא, ברא מהימנא, ברא דעליה משתכחן ברכאן לעילא עד כאן: הנה בארו כי שאלת המזונות בכל יום למטה סבה שיתברך הכבוד למעלה. והעובד האמיתי צריך לשאלם לזאת הכוונה ולזה התכלית לא לצורך עצמו כי אינו צריך, אבל בהמצא הברכה למעלה על ידו יהיה הוא בכלל הברכה ושם תמצא שאלתו עם שלא יכוין לעצמו וכבר התבאר זה: ברכה שביעית ברכת קבוץ גליות, ויש לספק שהרי שאלנו על הגאולה בברכה רביעית ולמה שנאוה כאן, ורש"י ז"ל התיר זה הספק בפרק הקורא את המגלה, במה שכתב שם והוא אמרו אתחלתא דגאולה היא, ואף על גב דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד, דהא ברכת קבוץ, ובנין ירושלם, וצמח דוד יש לכל אחת ואחת ברכה לעצמה לבד מגאולה זו, אפילו הכי כיון דשם גאולה עלה קבעוה בשביעית עד כאן: ומלשון התלמוד נראה שעל גאולת הגלות נתקנה. וגם נוסח הברכה מוכיח כן, על כן יש לדעת כי נתקנו שתי ברכות אלו על שני גליות, האחד גלות הגוף, והשני גלות הנשמה, ובתחלה שאלנו גאולת הגוף כי כן יגאל בראשונה, ואחר כך שאלנו על גאולת הנשמה, ולפיכך נתאחרה, כי גאולת הנשמות היא לאחר גאולת הגופים, כי גלותן היה בתחלה וגלות הגופים באחרונה והם נגאלין קודם, כך קבלו בעלי העבודה והוא סוד מסתרי התורה. וגאולת הנשמות שנדחו צורך גבוה, וכמו שאמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, ומאי טעמא כי בשעה שאנו נזכה בעולם הזה לעולם הבא הוא גדול, ולפי שהוצרכו לשאול בברכה זו על גאולת הנשמות כללו בה גם גאולת הגופים, והוא אמרם וקבצנו יחד. ויען כי אין גלות אחר אלו הגאולות אמרו תקע בשופר גדול לחרותנו, כי הוא השופר המוציא עבדים לחרות יובל היא שנת החמשים שנה, וגם יש רמז באמרם וקבצנו יחד על גאולת השכינה ואם כן הרי זה צורך גבוה גם כן: ברכה שמינית ברכת המשפט, שיהיו שופטינו ממנו שישיבם כבראשונה וישפטונו על פי התורה, ולא יהיו אויבי יי' פלילים, וזו רעה חולה תחת עבד כי ימלוך והשפחה יורשת גברתה, ומלוך עלינו אתה יי' לבדך, ובזמן הגלות כאלו אנו תחת רשות אחר וכמו שכתוב בעלונו אדונים זולתך, ואנו שואלים שתגלה ותראה מלכות שמים עלינו ולא יהיה נעלם דרך שעבוד, והיא שאלה על חזרת מלכות בית דוד למקומה והוא צורך גבוה, והוא שכתוב אחר ישובו בני ישראל ובקשו את יי' אלהיהם, והוא אחד משלשה דברים שמאסו בהם ואין נגאלין עד שיבקשום: ובפרק הקורא את המגלה אמרו וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים, לרמוז שאין כל הגופים זוכים לגאולה ואין כל הנשמות זוכות לחרות, והם הרשעים שידונו לדורי דורות ויעשה בהם משפט על שכפרו בישועת יי' ובתחיית המתים וידונו מדה כנגד מדה: ברכה תשיעית ברכת המלשינים, והיא שאלה על הסיגים היוצאים מן הכסף שיאבדו, שהם המעיקים והמעכבים חזרת המלכות למקומה, כי כשיתקיים כי רותה בשמים חרבי, לבער הסיג העליון גם התחתון יבוער, והיא עקירת מלשינים למעלה ולמטה: בנו חיים גבאי: וסימן לדבר וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, והוא בטור א"ח בסימן קי"ח: ברכה עשירית ברכת הצדיקים כי כשיכלו הרשעים ויבוערו מתרוממת קרן הצדיקים, סוד קרן דוד וצדיק חי העולמים ביחוד אחד, כי המפרידים אלופו של עולם ספו תמו, זו היא הכוונה בשאלתנו עקירת המלשינים והרשעים לפי שהם סבת החרבן והגלות למעלה ולמטה: ברכה י"א ברכת בנין ירושלים משכן הכבוד העליון כי שם בית מועד לצדיק וצדק כי בבנין שלמטה יבנה גם למעלה ובשכון השכינה למטה תשכון גם שכינה עליונה למעלה כי זה תלוי בזה, וזה רמז ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים שהוא בקשת בנין בית המקדש שהוא הדבר השני שמאסו בו, ובפרק הקורא את המגלה והיכן מתרוממת קרנן בירושלם שנאמר שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך, הנה כי קרנן של צדיקים סוד קרן דוד מתרוממת בירושלם ולתכלית זה אנו שואלים שאלה זו: ברכה י"ב ברכת הישועה והיא צמיחת המלכות והרמז קרן דוד למעלה ראש מקום הישועה ואז יצמיח קרן ישועה למטה וזה רמז על אמרו ואת דוד מלכם והוא הדבר השלישי שמאסו בו, ושאלתנו כי לישועתך קוינו להורות על ישועת מעלה כי היא עיקר אצלנו ואנו מניחים צרכינו ושואלים צרכי גבוה, ואנו שואלים ישועה של מטה כי בה כביכול הוא נושע למעלה כי ישועתו תלויה בישועתינו: ואמרו במדרש תנחומא א"ר ברכיה הכהן בא וראה מה כתיב גילי מאד בת ציון וגו' הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע, ומושיע אין כתיב כאן אלא נושע, וכן הוא אומר אמרו לבת ציון הנה מושיעך בא אין כתיב כאן אלא ישעך כביכול הוא נושע, אמר ר' מאיר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל ויושע כתיב כביכול בישראל הוא נגאל וכל זמן שישראל נגאלין כאלו הוא נגאל עד כאן: ואמרו עוד שם וכתיב ושם דרך אראנו בישע אלהים בישע ישראל אינו אומר אלא בישע אלהים, ובפרק הקורא את המגלה וכיון שנבנת ירושלם בא דוד שנאמר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' וגו' רמזו מה שבארנו: ברכה י"ג ברכת התפלה וצריך המתפלל הירא את דבר ה' לכוין בברכה זו שישמע קולו והוא קול גבוה כלומר כל מה ששאלנו בכל הברכות האמצעיות בצרכי גבוה וכמו שהתבאר כי בשאלנו צרכינו שאי אפשר לנו לעמוד זולתם כוננו בהם בעצם לצרכי גבוה ובברכה זו אנו שואלין שישמע קולנו במה ששאלנו ולזאת הכוונה היתה שאלת אדון הנביאים באמרו אעברה נא ואראה לא לצרכו כי אם לצורך גבוה, והוא אמרם ז"ל (פרק קמא דסוטה) מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל וכי לאכול מפירותיה או לשבוע מטובה, אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימות אלא בארץ ישראל אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כלם על ידי והתפלה על הכוונה הזאת ובענין שבארנו היא העולה למעלה ומתקבלת ברצון: ואמרו בברכות פרק ראשון מאי כרום זלות לבני אדם דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם, ופירש רש"י ז"ל דברים העומדים ברומו של עולם כגון תפלה שעולה למרום עד כאן, כלומר כשהכוונה בה על הדרך שבארנו עולה ומתעטרת בראש צדיק והוא אמרם העומדים ברומו של עולם: ובזה נשלמה הכוונה בברכות אמצעיות: חלק ב פרק יא שלשה ברכות אחרונות שהם עבודה והודאה ושים שלום, וכבר כתבנו כי שלשה ראשונות כנגד האבות, ובשלישי תשלום השאלות ואחר ששאל שאלותיו וצרכיו ועל הכוונה שבארנו ימשיך הכוונה למטה, והוא כי ברכה ראשונה שבאחרונות שהיא רצה כנגד נצ"ח, ושניה כנגד הו"ד, ושלישית כנגד שלום המכריע, נמצאו שלשה אחרונות מכוונות כנגד שלשה ראשונות, אלו כנגד האבות, ואלו כנגד הבנים שהם ענפיהם: אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה בסוף ההיכלות (ח"ב רס"א ע"ב) בזה הלשון, בתר דסיים שאלתין וגופא שלים בכל סטרין בחדווא דלבא ואיהו שאיל וסיים שאלתין יהדר לאמשכא ברכאן לתתא עד כאן, והיתה ברכת העבודה כנגד נצ"ח לפי שעבודת הקרבנות מושכת כח וחיל ורוח הקדש משם עד בית המלכות, ונצ"ח היא סוד המעמדות שהיו עומדים על הקרבן והם קיום הגוף: ואמרו בתעניות פרק בשלשה פרקים בשנה, אמר ר' יעקב בר אחא אמר ר' אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, והסוד כי המעמדות סמוכי הגוף סוד השמים ומשפיעים כח ונצח בארץ ונמצאו מיחדים בייחוד אחד השמים בארץ כי הם מקבלים משל מעלה ומשפיעים בשל מטה והוא קיום שמים וארץ, והם שאמרו עליהם בפרק אין דורשין שחקים שבו ריחים עומדות וטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבא: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג כ"ו ע"א) ושחקים יזלו צדק, מאן שחקים דכד שמים נטיל ליה ממעל מההוא אתר עילאה דשארי עלוי כדין ושחקים יזלו צדק, מאן שחקים אתר דטחנין מן לצדיקים ומאן נינהו נצ"ח והו"ד דודאי אינון טחנין מנא למאן לההוא אתר דאיקרי צדיק דהא אינון טחנין ליה לההוא מנא דאתיא מלעילא וכל ההוא טיבו מתכניש בגוויהו למיהב ליה לדרגא דצדי"ק בגין דיתברכא צד"ק מההיא נזילו דילהון, ועל דא טחנין מן לצדיקים, מאן צדיקים דא צדי"ק וצד"ק דכד מזדווגאן כחדא צדיקי"ם אקרון עד כאן: והזכירו התפלה עם העבודה באמרם ולתפלתם שעה והשב העבודה עם שתקנו לה ברכה בפני עצמה, לפי שהתפלה עבודה גם כן, ואמרו בספרי ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה וכמו שעבודת הקרבנות סבת חול השכינה על ישראל וייחוד וקרוב הכחות והוא סוד ייחוד השם הגדול בכבודו, כן התפלה סבת כל זה והוא שאנו חותמין בברכה זו המחזיר שכינתו לציון, והוא סוד חזרת מלכות בית דוד סוד השכינה וייחודה בצדיק חי העולמים סוד ציון, ולתכלית זה צריך העובד לכוין בברכה זו: ברכה שניה ברכת ההודאה כנגד הו"ד עמוד השמאלי מכלל המעמדות המקיימים שמים וארץ ומכלל השחקים הטוחנין מן לצדיקים, ובכאן סוד הכריעה להמשיך האור ולהורות על הנשמות על נשמותינו הפקודות לך, ובספר היכלות (ח"ב רס"ב ע"א) ובעינן לאמשכא בהני אתרי ברכאן בגין לאשכחא נייחא בהאי עלמא ובעלמא דאתי עד כאן, ואמרם וכל החיים יודוך סלה להורות כי תכלית החיים הם כדי שנודה ונשבח לשם הגדול באין הפסק, ובזאת הברכה שהיא כנגד הו"ד לפי שהיא דין ויש ליראה ממנה ואנו צריכים לרצותה בהודאה: ועוד יש טעם להזכרת החיים בזאת הברכה והוא כי בהיכל עצם השמים (ח"ב רמ"ז ע"א) כתב בזה הלשון אורפניא"ל דקאמרן בדא אשתמודעאן חיים לעלמא כד אתדן עלמא לטב כדין נהיר רוחא דא, וכל חיין וכל חדו אשתכח דהא כיון דזכותא נפק ונהירו דינין כדין רוחא דא אינהיר וסימניך באור פני מלך חיים עד כאן: ולפי שהיכל זה כנגד הו"ד אשר ברכה זו כנגדו אנו אומרים לעולם נודה לך ונספר תהלתך על חיינו המסורים בידך לפי שהחיים נמשכים משם לעולם כשנדון לטובה, ואמרם על נשמותינו הפקודות לך בזאת הברכה לרצות ולהודות עליהן לפי שהן עתידות לעלות דרך שם להתלבש במלבוש יקר כפי מה שתקנו במעשיהם בחיים האלה, ואמרו עוד שם (ח"ב רמ"ז ע"א) בזה הלשון הכא קיימין כל אינון מלבושין דנשמתהון דצדיקייא דסלקין לאתחזאה קמי מאריהון ולקיימא קמיה, וכד נשמתא סלקא ומטאת להאי היכלא, כדין אזדמן חד ממנא דאתפקד על אינון לבושין וצדקיא"ל שמיה דהא בזמנא דבר נש עביד פקודין דאוריתא בהאי עלמא כגוונא דאיהו אשתדל גרמיה הכי אתעביד ליה בהאי היכלא לעילא מלבושא לאתלבשא ביה בההוא עלמא וכד נשמתא סלקא ההוא ממנא נטיל ההוא לבושא דילה ואזיל עמיה עד דמטא לנהר דינור די נשמתא אצטריכא לאסתחיה ולאתלבנא תמן ולזמנין דטבעא נשמתא תמן ואתוקדא ולא סלקא: ועוד שם ואי זכאת ההיא נשמתא ואסתלקת האי ממנא צדקיא"ל נטיל לה לההיא נשמתא ואלביש לה כההוא לבושא ואתתקנת ביה וסלקא לקורבנא על ידא דמיכאל כהנא לקיימא תדיר כל יומין קמי עתיק יומין, זכאה חולקה דההיא נשמתא דקיימא וזכאת להאי עד כאן: ולפי שיש בעליית הנשמה הזכה צורך גבוה וכמו שהתבאר לזה הוזכרה ההודאה עליהן בברכה זו שהיא כנגד הו"ד מקום ההודאה כדי שתעלה הנשמה דרך שם לרצון ולא תטבע בנהר דינור, ואמרם ויהללו ויברכו את שמך הגדול באמת, לפי שתכלית החיים שיחיה העובד השלם כדי להלל ולברך את השם הגדול מהמקור העליון כדי שיתיחד בכבודו, ולזה צריך לכוין בעבודתו, ואמרם לעולם כי טוב לפי שאין הפסק לייחוד כך צריך שיהיה ההלול וההודאה באין הפסק, ולזה יכסוף השלם החיים הארוכים כדי לייחד באין הפסק, ברכה שלישית ברכת השלום כנגד צדיק חי העולמים שלום נתון בארץ החיים שלום מלכות בית דוד, צדק ושלום נשקו, כי בהמצא השלום הזה ימצאו כל הטובות והברכות כי הוא הלוקט והמושך השפע והאור מראש הלבן סוד המוח דרך חוט השדרה ומריק בלויה שלו ובו אנו חותמין המברך את עמו ישראל בשלום: ובמדרשו של רשב"י ע"ה בסוף ההיכלות (ח"ב רס"ב ע"א) בזה הלשון הכא איהו שלום שלום לעילא שלום לתתא שלום לכל סטרין שלום בפמליא דלעילא ושלום בפמליא דלתתא, דא אתיהיב לשלום דדא איהו שלמא בפמליא דלתתא ודא איהו פמליא דלתתא דאיהו היכלא לתתא ודא בחבורא חדא בפמליא דלעילא, ומהכא נגיד לכל אינון תתאי דלבר, ורזא דא כליל ואשתלים כלא כחדא, עילא ותתא בנהירו חד לאשתלמא שם מלא שם דא דאיהו שלים בכלהו היכלין בכל אינון נהורין עילאין למהוי כלהו חד שים שלום טובה וברכה וכו' האי בר נש כד אשתאיל לנפקא מהיכלא דא לבר ישוי גרמיה כאלו נפיק מחברותא דמלכא ומגוי היכליה ומאיך גרמיה קמיה, אבל יחדי בגרמיה דהא קדמאה איהו לנטלא עטרא דמשיכו דברכאן דנגדין מייחודא דמאריה דא איהו בר נש דאיהו מהיכלא דמלכא, דהא בההיא שעתא דנפיק מהיכלא דמלכא וכלא קשיר בכל הני סטרין דקשורא וייחודא וברכאן וקדושה ותוספת קדושה קב"ה קרא לכל פמליא דלעילא, ואמר לון כתבו להאי בר נש פלניא מאינון דאקרון חושבי שמו מאן חושבי שמו אלין אינון דמחשבי וכוונין ברזא דשמיה ליחדא היכלין בהיכלין ולקשרא קשרין וליחדא כלהו בייחודא חדא ואלין אינון חושבי שמו כד"א ולחשוב מחשבות כדין אכתיבו ליה ואתרשים ואשתמודע לעילא ואשתלים איהו לעילא ותתא עד כאן: וסוד הענין כי כשהמתפלל יודע סדר הדברים עליונים ותחתונים ומכוין בתפלתו הכוונה הראויה בכוונה ההיא מתחברים היכלות של מטה בשרשיהם וסבותיהם שהם המאורות העליונים והוא ייחוד השם הגדול בכבודו, וזה סוד שם מלא יהוה אלהים, והעובד האמיתי המכוין לזה הרי הוא מכת הנקראים חושבי שמו המכוונים בסוד השם הגדול ליחדו בכבודו והוא ייחוד ההיכלות של מטה בשל מעלה, ובספר תולעת יעקב הארכנו בסוד הענין וסדר הדברים והכוונה בחבור היכלות של מטה בשל מעלה: וכבר כתבנו בפרק ששי מזה החלק כי המיחד הענפים בשרש בלי שום פרוד הנה הוא דבק בשם הגדול, ובספר היכלות (ח"ב רס"א ע"ב) בזה הלשון כגוונא דאתאחדא אשא במיא ומיא באשא דרום בצפון וצפון בדרום מזרח במערב מערב במזרח, הכי נמי אתקשר כלא כחדא וייחודא אשתלים דא בדא וכל אינון דידעי לסדרא צלותהון כדקא יאות אתקשר בהו וקריבו ליה לאתכללא בהו, שאלתא שאיל ואתיהיב ליה זכאה חולקיה בעלמא הדין ובעלמא דאתי עד כאן: הרי שהיודע לסדר תפלתו באופן שיתיחדו ויתקשרו היכלות של מטה סוד השם הנכבד בהיכלות של מעלה סוד השם המיוחד גם הוא מתקשר ומתדבק בהם ושאלתו נעשית והוא מאושר בעולם הזה ובעולם הבא: חלק ב פרק יב כי ברכות התפלה עלו למספר י"ח, והוא אשר תקנו אנשי כנסת הגדולה ברוח הקדש, וברכת המלשינים ביבנה תקנוה, וכמו שאמרו בפרק תפלת השחר, ואמנם טעם המנין הזה של י"ח היה לרמוז על הייחוד הקדוש המתיחד במקום אחד, כי המנין הזה עולה ח"י לרמוז על ח"י העולמים המיחד ארץ החיים עם השמים העליונים בסוד כי כ"ל בשמים וכארץ, וסמכום אל שמונה עשרה אזכרות שהם שמות מיוחדים הנכללים בקו האמצעי, סוד תיומת הלולב המתיים כל הדברים ומיחדם, וכבר אמרו בבהיר שלום ואמת חד הוא: ואמרו בפרק תפלת השחר הני שמונה עשרה כנגד מי, אמר ר' הלל בר בריה דר' שמואל בר נחמני כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד בהבו ליי' בני אלים, רב יוסף אמר כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע, ר' תנחום אמר ר' יהושע בן לוי כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה, וכתב הרב ר' טודרוס הלוי ז"ל בזה הלשון, שלשה חכמים אלה לא נחלקו בדבר אלא שכל אחד מהם רצה לגלות הסוד ולסמוך אותו בעמוד חזק ולתקוע בו יתד נאמן ולחזקו במסמרים, והכל מודים שי"ח כנגד ח"י העולמים, הלל אמר כנגד י"ח אזכרות שבמזמור הבו ליי בני אלים, ורב יוסף אמר כנגד י"ח אזכרות שבקריאת שמע, ור' תנחום גילה יותר ואמר כנגד י"ח חליות שבשדרה, לפי שח"י העולמים מכריע למטה בין עשר אצבעות הרגלים כמו שמבואר בספר יצירה, לפי שדרך השדרה המוח משקה כל האיברים ומשם מתפרנסים והוא נותן זרע לזורע ומשקה הארץ ומולידה ומצמיחה, והבן זה כי חתום הוא: וברכת המלשינים שתקנו ביבנה, זה אומר כנגד אל הכבוד הרעים שאינו שם של ד' אותיות אלא למטה ממנו, וזה אומר כנגד אחד שבקריאת שמע שהיא מדה שכל המדות נכללות בה, וזה אומר כנגד חוליא קטנה שבשדרה שהיא אחרונה שבכולן, וכנגדה תקנו תפלת המלשינים שזהו מקום טעותם של מלשינים כמו שרמזנו בפרשת ציצית, וכולם לדבר אחד נתכוונו, והמשכיל יראה בעיניו ולבבו יבין עד כאן: ועוד יש במנין זה של י"ח סוד נעלם, נתקנו כנגד י"ח אלף עולמות שלו, ואמרו בעבודה זרה פרק ראשון רוכב על כרוב קל שלו ושט בי"ח אלפים עולמות שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אל תקרי שנאן אלא שאינן. וסוד הענין כי הראשון באצילות אינו דין שיזכר לרוב העלמו כי אין התבוננות בו, והשאר כל אחד כלול בדין ורחמים הרי י"ח, ובכוונת י"ח ברכות מתיחדים י"ח אלף עולמות בנעלם, ונקראו עולמות מלשון עלוי וסלוק שעולים בכוונת התפלה להתיחד למעלה, ועוד מלשון העלם שהם נסתרים ונעלמים בנעלם: ומצאתי לאחד מחכמי האמת שאמר בזה הלשון ואתה צריך לדעת כי י"ח ברכות הם כנגד י"ח אלף עולמות הסובבים בתוך כתר עליון שהם י"ח אלף עולמות לצד המזרח, וי"ח אלף עולמות לצד המערב, וי"ח אלף עולמות לצד הצפון, וי"ח אלף עולמות לצד הדרום, ונמצא מספרם ע"ב אלף עולמות, כנגד ע"ב שמות הנוראים והנפלאים היוצאים משלשה פסוקים שהם ויסע ויבא ויט: ד"א י"ח אלף עולמות ובכל עולם ועולם יש לו מבוע בפני עצמו והרי י"ח אלף מבועות הנמשכים מן המבוע של הנחל סתימא של כל הסתומים וטמירא דטמירין הם נמשכים ויוצאים אל העולמות הה"ד ונהר יוצא מעדן וגו', וכל העולמות הם מקבלים מאותם י"ח אלף ברכות, אל תקרי ברכות אלא בריכות שמהם כל העולם שותה, לכך תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל אלו י"ח ברכות כדי למשוך השפע מאלו י"ח אלף בריכות הנמשכין ויוצאין מעומק של הנחל עד כאן: ויש לדעת כי בתפלות יש ארבעה מדרגות לארבעה כתות של ישראל רומזות, המדרגה הראשונה והעליונה היא שהתפלה מגעת ועולה עד התפאר"ת אשר בה היה מרע"ה משמש, ונשמעת לו מיד בלי שום עכוב, המדרגה השנית שהיא מגעת עד העטר"ה ובה היו משתמשין כל שאר הנביאים והיו נשמעים ולא כל כך מהרה, המדרגה השלישית שהיא מגעת עד קרוב לגלגל ערבות ובה היו משתמשים החסידים הראשונים והיו שומעים פעם הן פעם לאו, המדרגה הרביעית בכח גדול אם היא מגעת עד גלגל הירח ובה משתמשים כל שאר ישראל ואחד ממאה או אלף נשמעים, כי אלו המדרגות נמצאות בארבעה זמנים בזמן האבות ומשה, ובזמן שאר הנביאים, ובזמן חכמי התלמוד, ובאלו הזמנים שישראל בגלות אינם נשמעים אחד מני אלף כי אם היו נשמעים היו נגאלים, ודוד המלך ע"ה שמע בזה ובקש רחמים לפני השם שישמע תפלת הצבור דכתיב פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, מכאן אמרו רז"ל שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הצבור, כי כל התפלות צריכות ברבים בלב ובהסכמה אחת, וצריכות כוונה, כי התפלה הטובה צריכה שתעלה י"ח מעלות עד התפאר"ת, וכפי מה שתתמעט מאלו המסעות תתמעט קבלתה, ויחידים מן הצדיקים והנביאים הראשונים היו מעלים תפלתם מעלה אחת יותר לפי הצורך, ומחברים שנים פועלים ומעלים אל כתרם בבינ"ה, כי עד שם י"ט שירות עולות, כך מצאתי לחכמי האמת: וזה מן הטעמים שתקנו אנשי כנסת הגדולה התפלה ועלו ברכותיה למנין י"ח על שהיא צריכה לעלות י"ח מעלות, כדי שתעלה לרצון ותתעטר בראשו של צדיק חי העולמים, ובספר תולעת יעקב סדרתי המעלות והארכתי בהם, והנה הנשמה כשזכתה לתקן הכבוד בעולם הזה במעשיה הטובים ונשלמה בחכמה האמיתית היא העולה מעלוי לעלוי דרך המעלות ההם, ונוסעת י"ח מסעות עד שובה אל מקומה הרמתה כי שם ביתה, ומשם באה וירדה דרך המעלות ההם, ודרך שם תעלה ותשוב אל מקומה, והעובד האמיתי צריך להכין הדרך ההוא ולסקלו מאבן בתפלתו ועבודתו שיעבוד על הדרך שכתבנו ובכוונה שבארנו, ואז תעלה נשמתו בדרך ההוא בלי עכוב ומונע והיא הנשמה אשר בה ישתלם ויתיחד הכבוד בצדיק חי העולמים: חלק ב פרק יג ראיתי לרב ר' יצחק בר ששת ז"ל תשובת שאלה הביא בה דברים אצטרך להשיב עליהם להרים מכשול ולסקל המסלה לפני התמימים העובדים באמונה, ולהחזיק בידם אמונתם ועבודתם האמיתית: וזה לשונו בסימן קמ"ז, וגם הודעתיך כי מורי הר"ף הכהן ז"ל שהיה רב גדול מכל בני דורו, וגם אני זכור ממנו ואם לא ראיתיו בעיני, והוא היה אומר אני מתפלל לדעת זה התינוק, כלומר להוציא מלב המקובלים שהם מתפללים פעם לספירה זו ופעם לספירה אחרת כפי ענין התפלה, והם אומרים כי זהו פירוש מה שאמרו ז"ל הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין, ר"ל יכוין למדת ימין או למדת שמאל, גם בתפלת י"ח יש להם כוונה ידועה בכל אחת ואחת לספירה ידועה, וכל זה הוא דבר זר מאד בעיני מי שאינו מקובל כמוהם, וחושבים שזה אמונת שניות: וכבר שמעתי אחד מן המתפלספים מספר בגנות המקובלים והיה אומר הנוצרים מאמינים השלוש והמקובלים מאמינים העשיריות. וכבר קרה לי בהיותי בסרקוסט"ה שבא לשם החכם הישיש דון יוסף בן שושאן ז"ל, אשר כבר ראיתי אותו בבלינסייא והוא היה חכם בתלמוד וראה בפלוסופיא, והיה מקובל וחסיד גדול ומדקדק במצות, ובינו וביני היתה אהבה גדולה, ופעם אחת שאלתי לו איך אתם המקובלים בברכה אחת מכוונים לספירה אחת ובברכה אחרת לספירה אחרת, ועוד היש אלהות לספירות שיתפלל אדם להם, וענה לי חלילה שתהיה התפלה כי אם לשם יתברך עלת העלות יתברך, אבל הדבר הזה כמו מי שיש לו ריב ושואל מן המלך שיעשה לו דין, יבקש ממנו שיצוה ליושב על המשפט שידין לו, לא שיצוה זה אל הסוכן הממונה על האוצרות כי תהיה שאלתו בטעות, וכן אם שאל מן המלך שיתן לו מתן לא יאמר לו שיצוה אל השופט, אבל יצוה אל הסוכן, וכן אם שאל ממנו יין יבקש שיצוה לשר המשקים, ואם ישאל לחם יאמר לשר האופים לא בהפך זה, כך הוא בענין התפלה שהיא לעולם לעלת העלות יתברך, אלא שמכוין המחשבה להמשיך השפע לאותה ספירה המתיחסת לאותו דבר שהוא מבקש עליו, כמו שתאמר שבברכת על הצדיקים יכוין לספירה הנקראת מדת החסד שהיא מדת רחמים: ובברכת המלשינין יכוין לספירה הנקראת גבורה שהיא מדת הדין, והשקל על זה, זה ביאר לי החסיד הנזכר מכוונת המקובלים והוא טוב מאד. אמנם מי מכניס אותנו בכל זה, הלא טוב הוא להתפלל סתם לשם יתברך בכוונה והוא ידע באי זה דרך ישלים המבוקש כמאמר הכתוב גול על יי' דרכך ובטח עליו והוא יעשה. וכן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הר"ן ז"ל כי הרבה יותר מדאי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בענין הקבלה ההיא: ולזה איני תוקע עצמי באותה חכמה אחר שלא קבלתיה מפי מקובל חכם, ואם ראיתי באורים על סודות הרמב"ן ז"ל גם הם אינם מגלים שרשי החכמה ההוא ומגלים טפח ומכסים כמה טפחים, וקרוב לטעות בדבר מהם, ולכן בחרתי לבל יהיה לי עסק בנסתרות, עד כאן דבריו בענין זה: ויש להפלא על הרב ההוא גדול בדורו, שהרי לא דרך בענין זה דרך בעלי הדעת הנכון אשר לא ישפטו עד עמדם על המשפט והשיגם להיכן נוטה, כי היה לו לתור ולבקש החכמה מאת בעליה ומקבליה ואז יאורו עיניו בה וישיגה, ידע באמת אם הענין ההוא אשר אמר אם היה כפי אשר עלה על לבו או הפכו, ואז ישפוט, ואם קצור קצרה ידו מהושיע והשיג האמת היה לו לבלום פיו, ולא למהר ולהשיב ולהתחכם בחכמה והיא רחוקה ממנו, כי אם היה בו די לשפוט ולהבין בתלמוד ובזה שומעין לו, לא יחוייב מפני זה שיהיה בו די לשפוט ולהורות בדבר נעלם ממנו ולא ידעו, כי אם היה מקובל חכם בחכמת האמת לא היה אומר דברים אשר לא כן, ודבריו ראיה עליו כי החכמה האמיתית אזלה מכליו, ולא די כי נפלאה דעת ממנו, אלא שדבריו גרמא בנזקין סבה אל התמימים וישרים בלבותם לנסוע מהר יי' ולחנות ברפידים רפיון ידים מן התורה, שהרי הרב הזה המשיב מוכיח מדבריו אל השואל וגם הוא לא ימלט מהטענה עליו, כי היה לו להשיב אל השואל כלך אצל בעלי החכמה ומקבליה הלא הם יורוך יאמרו לך, שהרי לא תפסק החכמה מישראל לגמרי, ואני אין בי די להושיע, וזה דרך החכמים האמיתיים כמו ששנינו ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ולהזהיר על זה אמר אבטליון חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מחלל: וכמה מהמתרשלים אשר אין להם חפץ בחכמה יביאו ראיה מדברי אלה הגדולים יחשבו להציל נפשם בטענה זו, וסוף שישימו יד לפה כשיכנסו לדין וישאלום פלפלת בחכמה, ונמצאו מחייבים את נפשם ואת מוריהם, והמתפלסף ההוא אשר הביא דבריו שוטה היה, והכלל אצלנו אין מביאין ראיה מן השוטים, ומי לנו גדול בפלוסופיא כהרמב"ם ז"ל וכשמצא המרגלית השליך מידיו את הצרורות, ואחד מחכמי האמת שביאר סודות הרמב"ן ז"ל כתב בפרשת בשלח בזה הלשון, ור' יעקב זה הלך למצרים ומסר הקבלה להרמב"ם ז"ל ולרוב שמחתו בה היה משתבח בה לתלמידיו, אמנם לא זכה לזה עד קרוב לאחרית ימיו שכבר חבר כל ספריו הנמצאים היום, עד כאן: והחכם רבי יצחק אברבנל ז"ל בנחלת אבות בסוף פרק עקביה כתב בזה הלשון, וגם אני שמעתי שהרב הגדול המיימוני כתב באגרת שלו אלה הדברים. בסוף ימי בא אלי אדם אחד ואמר לי דברים של טעם, ואלולי שהייתי בסוף ימי ונתפשטו חבורי בעולם הייתי חוזר מדברים רבים שכתבתי בהם, ואין ספק שדברי קבלה היו אשר שמע באחרית ימיו, עד כאן. הוא שמע אבל אני ראיתי כתוב בספר אחד בשמו בזה הלשון לסוף ימי בא אלי זקן אחד והאיר עיני בחכמת הקבלה, ולולי שנתפשטו ספרי בעולם הייתי חוזר כי מכמה דברים שכתבתי, עד כאן, ודי בזה קהוי שנים אל המתפלסף ההוא ולרעיו ההולכים אחרי שרירות לבם: והפלא על הרב הזה המשיב אחר ששבח טעם הר"י בן שושאן ז"ל שבח (הבריאה) [החכמה] בכללה איך חזר בו ועשאו פלסתר וכפה עליה פסכתר באמרו אמנם מי מכניס אותנו בכל זה וכו', ואם הם דברי קבלה מי עשאו בן חורין ליפטר מלכוין הכוונה ההיא בתפלתו, והנה זולתה אינה תפלה, ואין שם דרך להשלים המבוקש, ולא עוד אלא שיכעוס עליו המלך כי יאמר לי אתה שואל דין, ולחם, ויין, כלך אצל היושב על המשפט, ואצל שר האופים, ושר המשקים, ויטרפו לו תפלתו בפניו וידחוהו בנזיפה: ופירוש הכתוב כך הוא גול על יי' דרכך, והוא כאמרם ז"ל יגולו רחמיך על מדותיך, כי הוא מכוין להמשיך האור מהמקור דרך ישרה אל הקו האמצעי ובהמשכה ההיא יספיקו צרכיו, והוא אמרו דרכך כי הכין דרך להם בכוונתו ובזולת הכוונה ההיא אי איפשר להשלים מבוקשו כלל, ולפי שהם דברים יקרים ונעלמים עד מאד ואינם מוחשים אמר ובטח עליו כי צריך לזה בטחון גדול, וסופו לבא לידי מעשה והוא אמרו והוא יעשה: ואלו ביאר לו הר"י בן שושאן ז"ל צורך וחיוב הכוונה בעבודה, ועל הדרך שבארתי בפרקים שקדמו ידע באמת כי אין מקום כלל להשלים המבוקש זולתה, ולא אמר אמנם מי מכניס אותנו וכו', אבל לא היה איפשר לו כי היה ראוי למסור לו מסורות החכמה תחלה והיה צריך לזה זמן ושקידה רבה, ולזה ראה להטעימו הקל הקל תחלה להוציאו מהמבוכה ההיא ולהציל מידיו בעלי העבודה העובדים באמת: ואמרו עוד בתשובתו וכן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הר"ן ז"ל כי הרבה יותר מדאי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בענין הקבלה ההיא. יראה כי דברים אלה כמביאי אשם על הרב רבינו הגדול ז"ל אחר שאמר כי הרבה יותר מדאי וכו', ואחר שהר"ן ז"ל מיחס החכמה בשם קבלה, והלא כל ישראל חל עליהם חובת האמונה בקבלה אחר שנמשכה בכל דור ודור מהמקבל הראשון משה רבינו ע"ה ותמשך עד ביאת הגואל האחרון, כי לא תשכח מפי זרעו, וחובתה וחובת תורה שבעל פה הנקראת גם כן קבלה, חלה עלינו להאמין כי זו תלויה בזו והם אחדים ולא יתפרדו כידוע ליודעי חן, וכי נאמר למי שהפליג להאמין בתורה שתקע עצמו הרבה יותר מדאי, וכן מי שהפליג לבקש לדעת את בראו וליחדו אשר אי איפשר זה כלל בזולת הקבלה האם נאמר לו שתקע עצמו הרבה יותר מדאי להאמין בידיעה וביחוד (ההם) [השם], אבל נאמר לו שעדיין לא יצא ידי חובתו. ואמרו ולזה איני תוקע עצמי באותה חכמה אחר שלא קבלתיה מפי מקובל חכם אשר יראה מדבריו אלה, שאלו קבלה מפי מקובל חכם היה תוקע עצמו בה הרבה: והנה רבינו הגדול ז"ל שקבלה מפי מקובל חכם תקע עצמו להאמין בה הרבה יותר מדאי לפי שאין דרך לידע הבורא ולעבדו זולתה, וכבר קבלו האחרונים מחכמי האמת ז"ל כי אליהו ז"ל נגלה לה"ר דוד אב בית דין ז"ל ומסר לו מסורות חכמת הקבלה, והוא ז"ל מסרה לבנו הראב"ד ז"ל, ונגלה גם לו אליהו ז"ל, והראב"ד ז"ל מסרה לבנו החסיד הרב רבי יצחק סגיא נהור ז"ל, ונגלה גם לו אליהו ז"ל, והוא ז"ל מסרה לשני תלמידיו רבי עזרא ורבי עזריאל ז"ל, ומהם ז"ל נמשכה להרמב"ן ז"ל אשר ממנו נמשכה אל השרידים הבאים אחריו עד היום, ומהשם היתה נסבה שיגלה אליהו ז"ל אל החסידים ההם כדי שלא תשתכח החכמה מהיחידים סגולה, כדי שידעו ליחד את השם ולעבדו באמת אשר הפתח לכל זה הוא החכמה האמיתית, ואם כן למה לא יתקעו עצמם כל מקבליה להאמין בה הרבה יותר מדאי אחר שהיא החיים האמיתיים אשר בהם יחיו ויבלו ימיהם השלמים והפורש ממנה פורש מחייו: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב רמ"ז ע"ב) בספר היכלות בהיכל נוגה אמר בזה הלשון, ההיא חיותא קימא כד נשמתא סלקא ומטאת לגבה כדין שאיל לה ברזא דחכמתא דרדף אבתרה ואדבק הכי יהבי ליה אגריה, ואי יכיל לאתדבקא ולא אדבק דחי לה לבר ולא עיילה, וקיימא תחות ההוא היכלא בכסיפו, וכדנטלי גדפיהו אילין שרפים דתחותה כדין כלהו בטשי בגדפיהו ואוקדו לה ואתוקדת ולא אתוקדת, וקיימא ולא קיימא, והכי אתדנת כל יומא נהירת ולא נהירת אף על גב דעובדין טבין אית בה. בגין דלית אגרא בההוא עלמא כאנון דמשתדלי בחכמתא לאסתכלא ביקרא דמאריהון, דהא לית ליה שעורא לאגרא דאינון דידעי חכמתא לאסתכלא ביקרא דמאריהון, זכאה חולקהון בעלמא דאתי דכתיב אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה, עד כאן: הרי ביאר המאור הקדוש בפירוש כי החכמה גדולה יותר ממעשים טובים ושאין דרך לזכות אל האושר והטוב הצפון לצדיקים כי אם בה, לפי שעל ידה יעמוד האדם ויתבונן בכבוד השם המיוחד ויכירנו ואז יעבדנו באמת, ואשר זכה לזה אין שעור למתן שכרו בעולם הבא, וחזי מאן גברא רבה קא מסהיד עלה רשב"י ע"ה, ורבינו הגדול ז"ל יודע היה זה ולפיכך תקע עצמו להאמין בה הרבה יותר מדאי, וממה שכתבתי בזה החלק מצורך העבודה והכוונה בתפלה תשובה לדברי הרב הזה המשיב יד למתבונן בדברי בינה גדולה ודקה מן הדקה מצוה ליודעי חן: חלק ב פרק יד מצינו בתורה קרבן מיוחד כולו עולה לגבוה והוא קרבן עולה שהיתה כולה כליל לאשים, והם שני תמידין שהיו קרבין בכל יום ולא היו באים על עון אשר חטא כי אם לרצון, כלומר למלאת הרצון העליון שהוא הייחוד, ונצטוינו בהם לכוונה זו בלבד והיא כוונת העבודה השלמה שעבדנו בה בפרקים שקדמו: ולפי שהעובד השלם היה מכוין בהם הכוונה הזאת כשהיה מקריבם, ייעד יתברך שרות שכינתו בישראל על ידיהם, כי אחר שצוה בשני התמידין אמר בסוף הענין ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים, ולפי שהיות זה כן הוא צרך גבוה כמו שהתבאר, אמר וידעו כי אני יי' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני יי' אלהיהם: וכבר התבאר בזה החלק סוד אמרו לשכני בתוכם, ונקרא קרבן זה עולה, לפי שהכוונה בו שתתעלה כנסת ישראל אל המקום אשר נאצלה משם הוא המחשבה העליונה והוא הייחוד הגמור שצריך ליחדה שם והוא ייחוד השם הגדול, ולזה היה קרבן עולה רומז על המחשבה העליונה, לפי שצריך המקריב העולה לכוין שיתעלה ויתיחד הכל שם, ולפי שצריך לכוין בה ייחוד השם הגדול בכבודו לא כוונה אחרת כלל היתה כלה עולה לגבוה, ולזה יחד הוא יתברך קרבן זה לעצמו, והוא אמרו את קרבני לחמי לאשי ריח נחחי תשמרו להקריב לי במועדו, כי באמרו קרבני ירצה ייחוד, והוא קרוב כחות השם המיוחד וייחודן זו בזו עד אין סוף, ולזה היה מכוין הכהן בשני תמידין אלו כשהיה מקריבם, לחמי סעודתי: ואמרו במדרש חזית רעיתי, מהו רעיתי אמר רבי יונתן מפרנסתי הן שירעו אותי בשני תמידין בכל יום, הדא הוא דכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר עד כאן, והסעודה משל לשפע הבא מלפני ולפנים והוא אמרם שירעו אתי, והוא סוד ריח ניחחי: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ואמאי אקרי קרבן אלא על שם שמקריב הכחות הקדושות כמה דאת אמר וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד, ואמרינן לריח ניחח ואין ריח אלא באף, ואין נשמה שהיא ריח אלא באף, ואין ניחוח אלא ירידה, דכתיב וירד ותרגומו ונחת, הרוח יורד ומתייחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב על ידי הקרבן והיינו דאקרי קרבן עד כאן: ולזה נתקנו התפלות כנגד התמידין, לפי שהיא היא עצמה הכוונה בהם כמו בתמידין וכענין שהתבאר כבר, ודין הוא שהרי אינו מן הראוי שיהיה שולחנו מלא בשאלו צרכיו בכוונה, ושולחן גבוה ריקם בלא כוונה, אבל כשיעבוד בכוונה ההיא אשר כתבנו הנה הוא פותח המעין וממשיך שפע הברכה למעלה, והנה הוא מיחד בכוונה ההיא השם הגדול בכחותיו עד אין סוף, והוא עשיית הטוב בעיני השם, וגם הוא יחולו הברכות ההן על ראשו ויעשו רצונו כמו שהוא עושה הרצון העליון מבלי שיכוין לעצמו, כי הכבוד והטוב מאיליו יבא לעושים התורה לשמה, כי טבע העבודה על הדרך ההוא מחייב כן וכמו שיבא בסייעתא דשמיא, וכולי האי ואולי נוכל הועיל, כי אין לנו זבח ולא זובח לא מקדש ולא מזבח ואנו צריכים להשתדל למלאת החסרון בשיח שפתותינו עם כוונת הלב, והלואי עם זה נוכל עמוד, כי בזמן שבית המקדש קיים בזכות התמידין היתה הברכה מתפשטת למעלה ולמטה וישראל אוכלים בטובה עם שהכוונה בהם לא היתה כי אם ייחוד השם המיוחד בעצם, אבל היה נמשך גם הטוב ההוא מהייחוד: ועוד טובה אחרת נמשכת ממנו שעונות ישראל מתכפרים, וכמו שאמרו במדרש ילמדנו פרשת פנחס אמר רבי יהודה ברבי סימון, לא לן אדם בירושלם ובידו עון, כיצד תמיד של שחר מכפר על עברות הלילה, ושל בין הערבים מכפר על עברות היום, מכל מקום לא לן אדם בירושלם ובידו עון שנאמר צדק ילין בה: ובמדרש חזית אמר רבי יהודה ברבי סימון, שני תמידין היו ישראל מקריבין בכל יום, אחד בשחרית ואחד בין הערבים, של שחר היה קרב על עברות שנעשו בלילה, ושל בין הערבים היה קרב על עברות שנעשו ביום, ולא היה אדם לן בירושלם ובידו עון, שנאמר צדק ילין בה עד כאן, ואין הכוונה לרבי יהודה ברבי סימון באמרו של שחר היה קרב וכו', שלזה התכלית היו נקרבים התמידין ושחייב כן בזה הלשון, שהרי במאמר הנמצא לו במדרש ילמדנו לא חייב כן, ואין משמעו שהיו לתכלית הכפרה בעצם, אבל הכוונה בהם צורך גבוה וייחוד השם הגדול בכחותיו בעצם, ומצד הייחוד היה נמשך גם הטוב ההוא עם שאר הצלחות שהיו מתפשטות בישראל בזכות שני התמידין, כי הייחוד הוא הגורם הגדול לזה ולזולתו מן ההצלחות מבלי שיכוין להם העובד. ולזה רמזו חז"ל באמרם בפרק קונם יין למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא: והנה תכלית האהבה אל השם ברוך הוא עשיית רצונו שהוא ייחוד כחותיו בו עד אין סוף, ועל הדרך שכתבתי בחלק הראשון בפרקי האהבה והעבודה אליו, ועל הדרך שבארתי בזה החלק, והעובד על זה הדרך אינו צריך לכוין לעצמו, וסוף סוף מטבע העבודה על הדרך ההוא להניח ברכה אל ביתו, והוא אמרם וסוף הכבוד לבא כי על כל פנים יבא מבלי שיכוין אליו, כי טבע העבודה האמיתית כן חייב וכמו שיבא עוד בסייעתא דשמיא: חלק ב פרק טו מטבע העבודה לשם המיוחד בכוונה אשר הודענו סודה, ובארנו ענינה לפתוח המקור ולהמשיך אצילות הברכה מראש המחשבה עד סופה, ומשם מתפשטת אל התחתונים הגורמים זה בעבודתם, כי ביתברך השם הגדול יתברך העובד הממשיך הברכה בעבודתו, והוא שרמז הנביא ע"ה באמרו אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן, אמר כי סבת המתברך בארץ הוא בשביל שגרם הברכה קודם באלהי אמן, כי העובד בכוונה הראויה הוא המיחד את השם בכחותיו, ובזה נותן און וחיל בו בסוד באלהים נעשה חיל, ובסוד תנו עוז לאלהים, ומהעוז ההוא נותן אל העובד ההוא: ובפרק אלו נאמרין אמר רבי יהושע בן לוי מנין שכל כהן שמברך מתברך, ושאין מברך אין מתברך, שנאמר ואברכה מברכיך, פירוש כי ברכת כהנים גורמת הברכה בעליונים, ומשם מתפשטת אל התחתונים בסוד כ"ה תברכו, אמר שימשיכו הברכה למדת כ"ה בשביל שיתברכו ישראל בברכותיה, וזה אמרו את בני ישראל ואמר ושמו את שמי, כלומר יתקנו דכתיב ושמו אותם איש איש וגו' לתקן ברכתם כדי שיתברכו עליונים ותחתונים, ואם עושים כן ואני אברכם, למי, לכהנים הגורמים זה דכתיב מברכיך ברוך, וכתיב ואברכה מברכיך: ובמדרש רות הנעלם, (ז"ח פ"ה ע"ב) והנה בעז בא דהא צדיק אתי טעין בכמה ברכאן ובכמה קדושאן, ויאמר לקוצרים יי' עמכם, מאן אינון קוצרים, לעילא אינון בי דינא סנהדרי גדולה דתמן, יי' עמכם, השתא יהיב לון ברכאן וקדושאן, ואינון אמרין יברכך יי' יהבין ליה תוקפא לשאבא ממקורא דחיי מגו רזא דעלמא דאתי, עד כאן: הנה בארו כי התעוררות העולה מאת העובד ממשיך הברכות לראש צדיק, והוא אמרם יהבין ליה תוקפא וכו' בסוד תנו עוז לאלהים, ואז צדיק חונן ונותן בסוד אל ישראל הוא נותן עוז, הוא אלהינו יעדנו מזוני ובני וחיי כלל ההצלחות עם נצחון אויבינו והרחבת גבולנו, והוא שנעבוד אתו העבודה הראויה לו והיא אשר עבדנו בה בזה הספר, אמר ועבדתם את יי' אלהיכם ועבודה זו היא היחוד בכוונה אשר זכרנו, והוא סוד ויקח יי' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, והכוונה שהשרהו בו ונתן לו כח ורשות מוחלט ביחוד והמשכת האצילות בכחות השם הגדול הנרמז בגן עדן בעבודתו הנכונה, והוא אמרו לעבדה ולשמרה, ואמרו בבראשית רבה אלו הקרבנות שנאמר תעבדון את האלהים, וכתיב תשמרו להקריב לי במועדו: והכוונה קרוב הכחות וייחוד השם הגדול שזאת היא הכוונה בעבודה ההיא והוא שנעבוד אותו, כלומר שתהיה העבודה לצרכו ולא שנכוין לנו בה לשום תכלית כמו שכתבנו, כי אז תהיה העבודה לנו לא לו, וכשנעבוד כראוי אף אם לא נכוין לעצמינו סוף הכבוד לבא ויחולו הברכות על ראשינו, כי כן יסד המלך בטבע העבודה על הדרך ההוא וכמו שיתבאר, והוא אמרו ועבדתם את יי' אלהיכם, והעובד לתכלית זולת מה שזכרנו אינו עובד אותו, ואמר כי מהעבודה בכוונה ההיא יתברך השם הגדול וממנו תתפשט הברכה אל המזונות כלם הנכללים בלחם ומים, ולפי שהשפע הבא מן המקור הוא המזון העליון, והוא משל ללחם ומים שהוא עקר הקיום, לפיכך התחיל בו למה שהמזון ההוא מתעורר למעלה בהתעוררות עבודת העובד למטה והוא התכלית: ולפי שבהתיחד השם הגדול בכבודו מסתלק והולך לו הצד ההוא אשר מסבתו כל נגע וכל מחלה בפשע הגורם, אמר והסרתי מחלה מקרבך, כי עשיית הטוב בעיני יי' שהוא הייחוד מבער רוח הטומאה למעלה שלא יבא אל הקדש, ובזה כל נזק וכל רע הנמשך ממנו מתבער גם למטה מהגורמים הייחוד ההוא: ולפי שהשכול והעקרות נמשך ממנו גם כן, אמר שהעבודה אל השם תגן ותושיע מזה, והוא אמרו לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, ולפי שהצד ההוא מדרכו לכלות מנפש ועד בשר כי לזה נקרא קץ כל בשר, ומסבתו ימים יכלו ושנות תקצורנה כי הוא עצם המות, אמר את מספר ימיך אמלא, ואחר שהשלים יעודו במזונות באמרו וברך את לחמך וגו', ובבנים ובחיים באמרו לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, שב ליעד נצחון האויב שהוא המעיק והמונע בעבודה, באמרו את אימתי אשלח לפניך וגו', ונתתי את כל אויביך וגו', ושלחתי את הצרעה וגו', כי בעשיית הרצון העליון כח האומות משועבד למעלה, וגם הם משועבדים למטה לא ישאו ראשם כי כן היתה הכוונה בבריאה לולא החטא, וגם בירושת הארץ והרחבת הגבול באמרו ושתי את גבולך וגו', כי אתן בידכם וגו', כי הארץ ההיא מוכנת להשלים יושביה שהיא מקום העבודה, והיא מכוונת כנגד ארץ החיים העליונה ועם הסרת המונע והמעיק תצטרך גם ההכנה אל העבודה, והנה הטוב שלם לא נפל דבר, וטוב לנו עבוד כי מן העבודה ועל הדרך שהתבאר ימשכו כל הטובות האלה כי היא המפתח לפתוח המקור אשר ממנו ימשכו כל ההצלחות, כי כל זה מטבע העבודה האמיתית וכמו שכתבנו: ואמנם איך יצוייר היות הדבר כן כמו שכתבנו שבהתעוררות שנעורר למטה בעבודתנו על הדרך שהתבאר, יתעוררו הדברים העליונים למעלה, ומה היחס והדמיון אשר בינינו ובין המציאות האמיתי העליון עד שבעבורו יאמן כי בהתנועע זה הדמות בפעולותיו יתנועע גם הדמות ההוא לקראתו וישמע ויענה אליו. הנה זה יתבאר כפי מה שאומר: אבל קודם שאבאר זה הענין הנפלא אביא מה שכתב בזה החכם רבי יצחק עראמה ז"ל בעקידת יצחק בפרשת נח בפרק קראו נגון עולם, אמר שם בזה הלשון, יסוד מוסד ומקובל אל דעת אמונת השכר והעונש הזמניים, אשר תורתנו הקדושה והאלהית היא ראשית דרכם, כי יחס גדול וקשר אמיץ יש בין הפעולות אשר יפעלום כתות האנשים מטוב ועד רע ובין טבע המציאות בכלליו ופרטיו עד שיאמן כי בתקון ויושר פעולותיהם בכלל יתקיים ויתחזק טבע כל הנמצאות, ובקלקולם והפסדם יתקומם ויתקלקל גם הוא, וזה הענין הנפלא יתחייב מהיות הבנין האנושי הזה כעין בנין העולם הכולל אשר זה נקרא עולם גדול וזה עולם קטן, לפי היחס אשר לשניהם בכל דבריהם כלליהם ופרטיהם כמו שהוא מוסכם מכל החכמים, ולזה יתכן שימצא בין שניהם יחס גדול ממין היחס אשר אמרו חכמי הנגון שימצא בין שני כלי זמר השוים והנערכים על ערך אחד ויחס אחד לגמרי, כי בהניע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי השני מפני היחס השוה אשר ביניהם, ואולי שעל זה היחס היה כנור דוד מנגן מאליו ומתעורר אל ערבות קולו ונועם שיריו, כמו שדרשו רז"ל על אמרו עורה כבודי כי כדאי היה נעים זמירות ישראל לכוין במלאכת המוסיקא זה השעור, והנה בנין העולם הכולל הוא כעין הכלי הראשון אשר יש לו סדר וערך קבוע בכל מערכותיו עליונים ותחתונים לגמור על ידיהם מלאכת פרנסות העולם ומעשהו, לעומתם יהיו נערכים ומסודרים טורי סדרי בנין העולם הקטן החלקי לקבל פעולותיהם על נכון: ואולם בהטיב הכלי הקטון סדור מערכותיו יתדותיו ומיתריו לפי הערך הראוי ומתיחס אל סוד המציאות וטבעו בכללו וחלקיו, הנה באמת בהניע אותם יתעוררו לעומתם טורי העולם הגדול מיתריהם ויוסכמו שניהם יחד, זה לפעול וזה להפעל באופן שיושלם על יד שניהם הנהגת המציאות על הצד היותר נאות שאיפשר, כי כן יסד מלכו של עולם שיהיה כל העולם כלו קטון וגדול כאיש אחד, קצותיו מתיחסים לקצותיו, וחלקיו נענים אל חלקיו, כענין שהם עליו כל חלקי הבעל חיי לתועלת הכלל, כי בזה האופן יכונו יחד לקבל השפע מאתו יתברך והוא עצמו מה שביארו יתברך, על ידי הנביא באמרו, והיה ביום ההוא אענה נאם יי' אענה את השמים והם יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והמה יענו את ישראל: אמר שהאל יתברך הוא העונה ראשונה לקול שירי הכלי הקטן וטוב נגונו על דרך שאמר והיה טרם יקראו ואני אענה, והוא יתן טוב מענה את השמים שהם הטור העליון והיותר כולל בהשפיע שפע שבע רצון, והם יענו את הארץ שהוא הטור השני בהסכים עמה בטוב נגונה גם היא, והארץ תענה את הדגן שהוא הטור השלישי, והמה יענו את ישראל שהוא הטור הרביעי, והם האנשים הזורעים על בטחון האלהים וענייתו על הדרך הנזכר, והנה באמת ילך הדבר בסבוב כי הם המנגנים בראש והנענים בסוף על דרך אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף: וכמה כוונו חז"ל במדרש אם בחקותי, אמרו אם בחקותי תלכו חקים שבהם חקקתי שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו', חקים שבהם חקקתי את השמש ואת הירח שנאמר כה אמר יי' נותן שמש לאור יומם וגו', חקים שבהם חקקתי את הים שנאמר בשומו לים חקו, חקים שבהם חקקתי את החול שנאמר אשר שמתי חול גבול לים, חקים שבהם חקקתי את התהום שנאמר בחוקו חוג על פני תהום, חוק וחוג לגזירה שוה, רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר חקים שהם חקוקים ליצר הרע, הדא הוא דכתיב הוי החוקקים חקקי און, אמר רבי לוי משל למקום אדרימון שהוא משובש בגייסות מה עשה המלך הושיב בו קוסטריינוס בשביל לשמרו, כך אמר הקדוש ברוך הוא תורה קרויה אבן, ויצר הרע קרוי אבן, תורה קרויה אבן שנאמר את לוחות האבן והתורה והמצוה, יצר הרע קרוי אבן דכתיב והסירותי לב האבן מבשרכם, תורה אבן ויצר הרע אבן, האבן תשמור את האבן, אמר רבי אחא בן אלישיב חקים שמביאים את האדם לחיי העולם הבא, הדא הוא דכתיב והיה הנשאר בציון וגו' כל הכתוב לחיים הוא שעוסק בתורה שהיא עץ חיים שנאמר עץ חיים היא: הנה שהורו על כל מה שאמרנו, והוא בהודיע לנו כי כל טורי מערכות השמים והארץ כלם נסדרו ונתיסדו על פי התורה האלהית אשר בה נסתכל וברא את העולם כמו שכתבנו בשער הראשון, עיין עליו, ומצותיה וחקותיה הם חקוקים על סדרי העולם שהוא הכלי הגדול, גם על לב האדם שהוא העולם הקטון אשר בו נחקקו יצרי מעללי איש ופקודותיו, וכאשר נתנה התורה האלהית ביד העם הנבחר הנה נמסר בידם סוד הנגון הזה וסדר עבודתו לתקן בו תחלה טבע יצר לבבו שהוא מטבעו משובש בגייסות, כל קבל די אתגזרת אבן די לא בידין לרכך ולפוצץ קשי לבו וחזקו שלא יחבל און ולא ילד שקרים כמנהג אישי שאר האומות, כמו שפירש להם ביום הקהל, ועתה אם שמוע תשמעו וגו' והייתם לי סגולה וגו', כי בתקן האדם עצמו תחלה על זה האופן, ודאי יתיחסו עמו סדרי העולם הכולל להיות שמים וארץ שהם הטור הראשון, והמאורות שהם הטור השני, והים הטור השלישי, והטור הרביעי שהוא התהום, שהם החלקים העקריים, ואשר שאר הטורים יתנועעו בעבורם ויתפעלו מהם, כלם עומדים על משמרתם ונותנין השפע זה לזה תמידין כסדרן ונוטלין זה מזה כהלכתן, עד שיושלמו בזה שתי הצלחות האדם על דרך היותר נאות לו, כמו שתיעד התורה האלהית שם על השלמות: ולזה אמר אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם וגו' וכל הפרשה ההיא, ולא אמר אם תעבדו את האדמה היטיב כמנהג העמים, לפי שאין הדבר תלוי אלא בשמירת יחס הנגון המשותף לשני הכלים אלו, וכמו שיתבאר שם שער ע' בעזרת האל, ולזה כאשר האיש השלם איש חיל ויודע נגן יקרא צדיק יסוד עולם להיות שומר סדר וחוק כל העניינים האלה על מתכונתם, כן הבלתי סדר הנמצא ברשעים יקלקל סדר זה המציאות ויפסידהו, אלו דבריו ז"ל בזה הענין, ולא נתבררו, כי אף אם נודה היות בנין מול בנין נערך, עדין מי יאבה לו ומי ישמע אליו להאמין כי יש יחס בין הפעולות האנושיות ובין טבע המציאות, עד שבתקונה יתקיים ויחזק, ובהפך יתקומם ויתקלקל, והנה הוא נברא נפרד לא מיוחד שיגעו אליו פעולותינו ויתעורר למולם לפעול מעינם, ומה הדבר המאמת לנו כי בהסכימם יחד יכונו לקבל השפע מאתו יתברך, וזה וזה לא באו לעזרתו ולצרכו, ואין ראיה מן הפסוק שהביא, ואין כמשמעו היות אצילות השפע והברכה מצד הסכימם והכונם יחד, ויחס שני כלי הזמר שהביא אינו ענין לכאן, כי בשני כלי הזמר התמונה והערך שוה בהם מכל צד בלי שום חלוק ויציאה זה מזה. ולזה איפשר שבהניע טור מהאחר יתעורר אל קולו שכנגדו, ואמנם בשני הבנינים לא נשמרה התמונה והערך בשוה, אבל ימצא בהם החלוק והיציאה מן השווי בקצת, ולזה יאמן כי בהתעורר נגון התחתון לא יעננו העליון לפי שלא נשמר ביניהם היחס כראוי: ומה שאמר כי כן יסד מלכו של עולם שיהיה כל העולם כלו קטון וגדול כאיש אחד וכו', וחלקיו נענים וכו', לא נודע מאין לו ועל זה אנו דנים, אבל חכמי האמת העלו בנין האדם למעלה מהגלגלים והמלאכים וסדרוהו כסדר פרקי המרכבה העליונה, והנה גם בנינו נפל כי בנה על יסוד רעוע, והמדרש שהביא לא הורה על מה שאמר מיחס הבנינים והשמעם זה לזה, כללו של דבר צלל במים אדירים ולא העלה בידו דבר מספיק, כי רצה להביא תחת רשת השכל מה שהוא למעלה ממנו ולא יפול תחת רשתו כלל, וכתבתיו פה למען יהיה מבחן על אמתת מה שאבאר בענין הגדול הזה בפרק הבא בעזרת השם: חלק ב פרק טז לאמת מה שאמרנו מענין העבודה ולנטוע בלבבות אמונת השכר והעונש המתחייבים ממנה, צריך העובד שתקדם לו ידיעה וקבלה אמיתית בחמשה דברים מוכרחים בעבודה אי אפשר שתהיה עבודה שלמה זולתם, האחד שהעבודה צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד, וכבר התבאר אמתת זה בזה החלק, ובזה תבנה ותכונן התורה ומצותיה, ומזה יובן חיוב קבלתה לעם הנבחר והאזהרות הבאות בה על קיומה, והשכר העצום להוגה בה תמיד ושומר מצותיה, והעונש המופלג לעובר עליה ומבטל מצותיה: השני כי הדבר ההוא אשר אליו יפנו ויכוונו העובדים הישרים הוא מקום וצורך וקיום כל נמצא עליון ותחתון, והוא הכלי להריק השפע והברכה לפי שהוא האלהות והוא הייחוד האמיתי, ולזה יש בו די לכל אשר ברא כי לכך נקרא שדי כי הנברא חסר לא יספיק לעצמו כל שכן לזולתו, כי הוא נפרד ולזה אין ברכה בו כי הוא תלוי בזולתו, מה שאין כן במיוחד שהוא מספיק לעצמו ולזולתו, ולזה היתה פניית העבודה וכוונתה אל האצילות שהוא מקום הייחוד, וזולתו אי איפשר שימצא שום נמצא, ואחר שנמצא אי איפשר קיומו כי אם בו כי הוא הכלי להריק הברכה אל כל העולמות, וגם זה התבאר בחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא: השלישי שהכוונה שיכוין בעבודתו כולה עולה לגבוה, כלומר לצורך גבוה ולא יכוון בה לעצמו ולתועלתו כלל, כי עם שצריך העובד הנאמן לכוין בעבודתו ייחוד השם הגדול בכבודו כי זהו המכוון באמרי למעלה שהעבודה צורך גבוה, אבל מלבד זה צריך שתהיה הכוונה כולה ביחוד הזה לצרכו בלבד לא זולת, וכבר התבאר גם זה בזה החלק בסייעתא דשמיא: הרביעי כי האדם בנוי לתלפיות הבנין העליון עשוי בדמות הכבוד, ובנינו מכוון מול בנין המרכבה העליונה ופרקיה, וכמו שהתבאר פרק י"ח וי"ט מהחלק הראשון, וזה סוד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכבר התבאר כי הכוונה היתה להעיד על מציאות אדון יחיד, וכדי שיהיה כח וספק בידו ליחד ולתקן הכבוד העליון, ולזה נעשה בדמותו ונכלל בו כל מה שנכלל בדמות העליון בסוד כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, מה שלא היה איפשר כל זה אלו נעשה ונתקן בנינו מעין בנין העולם הנברא, עם שבתקון הדמות ימשך קיום הנמצאות כלם, אלא שזה היתה בו הכוונה להיותו נתקן על ידו בעצם ובראשונה, וקיום המציאות ימשך מזה במקרה ובשניה בהכרח. ולזה יש להעלות בנין האדם אל מקום האצילות והייחוד שיש בו די לכל טוב ושלמות, מה שאין כן בדבר נברא שהוא חסר, ולפי שתכלית בריאת האדם היה לצורך גבוה, כלומר לתקן הדמות, לכך נעשה בדמותו, ולפי שזה התכלית לא היה לצורך המציאות בעצם לזה אין לדמותו אליו ואל בנינו: וטעם הענין בסודו כי הואיל והאדם יש כח בידו לעורר בפעולותיו הדבר ההוא שנתקן בדמותו ומעין בנינו כי לכך נעשה לתבנית ההוא, והדבר אשר יעוררהו בפעולותיו צריך שיהיה נאצל ומיוחד להיותו הוא מקור השפע והברכה וכל טוב ושלמות, כי זה טבע האלהות, ואלו לא נבנה מעין בנינו כי אם מעין בנין העולם הכולל, לא היה שם מסלול ודרך לכל זה ולא תשלם הכוונה בבריאתו: לזה ראתה החכמה העליונה לתקנו בתקון הכבוד, ואז תשלם הכוונה בו שהוא צורך גבוה והוא תקון הכבוד כדי שיהיה כלול ומפואר מתקון עליון ותחתון, וכמו שהתבאר בפרק י"ז מהחלק הראשון, ומזה ימשך השפע והקיום בכל הנמצאות כי זה תלוי בתקון ההוא, ולזה חוייב והוכרח שיהיה בנינו מעין בנין הדמות העליון ולא מעין בנין העולם הכולל: החמישי כי התורה כלה עם תרי"ג מצותיה תלויה באלהות, כלומר כלולה בכל עשר ספירות שהוא האלהות והיא נארגת בהם, כדמיון הצורה הנעשת במעשה חושב ובמעשה רוקם, יש מהמצות תלויות ונאחזות בכת"ר, ומהם בחכמ"ה, ומהם בבינ"ה, ומהם בחס"ד, ומהם בגבור"ה, ומהם בתפאר"ת בבאר', ומהם בנצ"ח, ומהם בהו"ד, ומהם ביסו"ד, ומהם במלכות, ומהתלויות באחת נכללות כלן, וכולן נכללות בכל מצוה ומצוה מתרי"ג מצות, וכולן מתיחדות בה, כי המצות מסלול ודרך אל הייחוד והמקיים אחת מהם למטה מקיימה למעלה, כלומר דוגמתה וזה סוד עת לעשות ליי', והוא סוד או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, והוא סוד רוכב שמים בעזרך בעזרך ממש, ובנין התורה בכללה כבנין האדם העליון והתחתון: כי הנה בתורה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, והנה בבנין העליון רמ"ח איברים רוחניים סוד השם הגדול המפורש בן ע"ב, שהם רי"ו אותיות, ובהצטרפות ל"ב נתיבות חכמ"ה הרי רמ"ח איברים באדם העליון, ושס"ה גידין סוד שס"ה מאורות הנכללים מצד מדת הדין כנגד מצות לא תעשה, ולפיכך בא העונש בהם, הנה תרי"ג איברים בעליון וכנגדן תרי"ג מצות אלו נגד אלו, ובבנין האדם התחתון העשוי בצלם ודמות לתקן הכבוד רמ"ח איברים ושס"ה גידין נמצאו הבניינים מכוונים, בנין התורה ובנין האדם התחתון כעין בנין האדם העליון: ולפי שהכוונה באדם תקון הכבוד לצרכו הוצרכו מצות מסודרות מהרצון העליון להשלים זה, ואלו לא היה להם יחס וערך ודמיון עם הכבוד ההוא אשר יתוקן בהם ועם המתקן לא תושלם הכוונה בתקון ההוא כלל. והכלל כי לא יתעורר הכבוד כי אם בהתעוררות דבר שיש לו עמו יחס ודמיון באמצעות דבר יש לו יחס ודמיון עם שניהם ואז מחבר ומתיים ביניהם ומשלימם: ואחר הדברים והאמת האלה אומר כי אחר שראתה החכמה העליונה לתקן הדמות התחתון כדמות העליון, וכמו שקבלו חכמי האמת בפרקי האדם שהם לתבנית פרקי המרכבה, וכמו שהתבאר בחלק הראשון מזה הספר, ומזה יתבונן האדם היות בנינו מעין בנין האדם העליון יתבאר אם כן שיש לדמות הזה יחס ודמיון עם הדמות העליון אשר נעשה בצלמו כדמותו, יתחייב מזה ויאמן כי בהתנועע זה הדמות בפעולותיו גם הדמות העליון יתנועע לקראתו וישמע ויענה אליו, הנה יצוייר כי בהתעוררות שנעורר למטה בעבודתנו ועל הדרך שהתבאר יתעוררו הדברים העליונים למעלה, כי התורה והמצות שהם האמצעי, הושם בטבעם זה הכח אחר שנאצלו ונחקקו ממקור ההויה והאור העליון, שיהיו הם המפתח לפתוח המקור ההוא שנבעו ממנו, בהיותם נפעלות בשלמות ועולות כתקנן על יד הדמות התחתון הנבנה כדמות העליון, לפי שכל הבניינים מתיחסים זה עם זה כמו שהתבאר למעלה, ומזה היה מטבע העבודה לשם המיוחד שהוא הייחוד לצרכו לפתוח המקור העליון ולהמשיך ממנו אצילות הברכה עד סוף המחשבה, ושתתפשט משם אל התחתונים הגורמים זה אף אם לא יכוונו לעצמם כי כן היה הרצון העליון להטביע בעבודה ההיא: וממה שכתבנו יתבאר היות לבניינים האלה היחס ההוא אשר אמרו חכמי הנגון שימצא בין שני כלי זמר השוים והנערכים על ערך אחד ויחס אחד לגמרי, כי בהניע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי השני מפני היחס השוה אשר ביניהם, כן הוא היחס בעצמו בבניינים האלה, ולזה בהתנועע הטור התחתון יתעורר לקראתו הטור העליון באמצעות התורה והמצות, ומה שיורה היות היחס שוה ביניהם כי החסיד השלם מביא לרצונו הדברים העליונים והם נשמעים ונענים אליו וסרים אל משמעתו בקראו אליהם, וכמו שזה מפורסם באומתנו ממה ששלימי האומה וחסידיה פועלים מהנסים והנפלאות בקראם אל יי' והוא יענם, וכמו שאמרו רז"ל אני מושל באדם ומי מושל בי צדיק, ואם לא שהיחס שוה ביניהם וכמו שבארנו מה המקום לזה, וכבר כתבתי כי הכבוד העליון לא יתעורר כי אם לקראת דבר יתיחס לו וידמה אליו: ובמדרש אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לישראל כי שמי אהיה אשר אהיה, מהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך, וכן אמר דוד יי' צלך על יד ימינך, מהו יי' צלך, כצלך מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך, ואם אתה בוכה לו הוא בוכה כנגדך, ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מסוברות אף הוא נותן לך כך, אף הקב"ה יי' צלך, כשם שאתה הווה עמו הוא הווה עמך עד כאן: הנה הורו על מה שאמרנו כי העליונים מתעוררים כפי התעוררות התחתונים, ולזה דימו העליונים אצל התחתונים כדמיון הצל אצל הצורה, להיותם מתיחסים ונערכים זה עם זה, ולכך יעורר הצל כפי מה שתעורר הצורה כך כפי הפעולות אשר יעוררו התחתונים כפיהם יעוררו העליונים טובות או רעות, והוא אמרם ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מסוברות וכו', והוא אמרם גם כן כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך, וכל זה הוא מצד היחס והדמיון אשר ביניהם, ולכך ישמעו ויענו העליונים אל התחתונים והוא שיפתח המקור העליון וירד שפע הברכה והאור והיא העניה העתידה שזכר הנביא, כי אז ישמר היחס והדמיון ההוא על השלמות, והוא אמרו והיה ביום ההוא אענה נאם יי', אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר, והם יענו את יזרעאל, וכפל הכתוב באמרו אענה נאם יי' אענה, והיה ראוי לומר והיה ביום ההוא נאם יי' אענה את השמים וגו', אבל בא לרמוז כי ההתעוררות העולה מאת הדמות התחתון מעורר העליון, ופותח המקור ומתברכים הראשים העליונים והוא הרצון באענה הראשון, לומר כי מקור ההויה נענה לקראת ההתעוררות העולה מלמטה תחלה, ומשם בא השפע והאור אל השמים העליונים סוד שמו הגדול: ואמרו בבהיר ומנא לן דהשמים הוי הקב"ה דכתיב ואתה תשמע השמים וכו', והוא אמרו אענה את השמים, ומשם מתפשט האור והברכה ובא אל הארץ העליונה ארץ החיים סוד ה"א אחרונה, ועד כאן הורה לנו סדר אצילות הברכה על נכון ודרך ישרה מראש ועד סוף, והוא אמרו והם יענו את הארץ, ותחלה מתברך ומתיחד השם הגדול בכחותיו, כי בזולת זה אין מקום אל השפע והברכה כלל, ואחר כך מתפשטת הברכה אל התחתונים באמרו והארץ תענה וגו', והוא סוד ונתנה הארץ יבולה, והם יענו את יזרעאל, קרא יזרעאל אל המעוררים והגורמים הייחוד על שם שזורעים זרע שהשלום למעלה במעשיהם הטובים שהם המצות, והוא האמצעי המעורר הדמות העליון לקראת התחתון כמו שכתבתי למעלה: ואמרו במדרש אמר רבי פנחס הכהן בר חמא הרקיע ששמו ערבות, הקב"ה זורע מעשיהם של צדיקים עליו והוא עושה פירות עד כאן. וכמו שפרשתי בפרק ב' מזה החלק בסייעתא דשמיא. ואמר והמה יענו את יזרעאל, לרמוז כי לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה, לא יזרעו ואחר יאכל כי לא יאכלו זרים כחם כמו שהיה בזמן שהיו בהסתר פנים, כל זה הטוב והשלמות ימשך מצד ההתעוררות הטוב העולה מאת הדמות התחתון, לפי שיש לו יחס ודמיון עם הדמות העליון, כי בזולת זה אי איפשר כמו שכתבתי, והנה האיש השלם בשמרו היחס הזה בקדושה ובטהרה בעסק התורה והמצות, שהוא כדמיון החוט המחבר ומדבק שתי חתיכות הבגד, כן התורה והמצות הם האמצעי המחבר הדמות התחתון עם העליון מצד היחס אשר לו עם שניהם כמו שהתבאר למעלה, מצד דבוקו בשרשו במעשיו ועבודתו ויחודו מתאהב למעלה ועושים רצונו, ופועל בעליונים ובתחתונים פעולות מופלאות מורות ומעידות על שהוא חכם ונבון, והחכמה והבינה היא כי מצד קורבתו בדבוקו באלהיו קורא אליו והוא יענהו, ואין חכמה ובינה גדולה מזו כי זה פרי החכמה ותכליתה, והחכמה הזאת תושג בקיום התורה והמצות לא בזולתה מן הדתות והחכמות, כי כלם בערכה הבל ואין בם מועיל לא ישיגו בהם עוסקיהם ארחות חיים: ואורו של עולם אדון הנביאים ע"ה במשנה תורה הורה על כל מה שכתבתי בזה הענין, אמר ואתם הדבקים ביי' אלהיכם וגו', ראה למדתי אתכם וגו', ושמרתם ועשיתם כי מי גוי גדול וגו'. ומי גוי גדול וגו'. כי באמרו ואתם הדבקים וגו'. הורה כי מצד דבוק המחשבה בכחות השם הגדול ומדותיו אתם דבקים ביי' אלהיכם, כי הוא שמו ושמו הוא, כי יש לכם יחס ודמיון עמו והדבקות ההוא הם החיים האמתיים, ומזה חיים כלכם היום, ובאמרו ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים באר האמצעי המחבר בין שני הבניינים, והם חוקי האלהות ומשפטיו, ואמר כאשר צוני יי' אלהי, לרמוז כי לולא שנצטוה בהם מפי הגבורה אי איפשר לו להשיג בהם כלל, כי לא נתנו לשכל האדם לפי שנאצלו מן המחשבה העליונה אשר לא תושג לזולתו יתברך: ובבראשית רבה אמרו נובלת חכמה של מעלה תורה וכבר הזכרתי זה. ויכלול גם הלמוד כי על הכל נצטוה, ואמר לעשות כן בקרב הארץ לרמוז לעשות כן כסדר וכצורה ההיא, לא להתחכם בהם בקרב הארץ כי היא מקום המצות והעבודה כי הארץ ההיא רשות גבוה מיוחדת לו: ושמרתם ועשיתם שב לבאר הדרך אשר בו יושג הדבקות ההוא שהם החיים שזכר. ואמר כי בעסק התורה והגיה בה תמיד, והוא אמרו ושמרתם והוא אמרם ז"ל זו משנה. ובקיום מצותיה והוא אמרו ועשיתם: יושג הדבקות ההוא אשר ממנו ימשכו עניינים בשבילם, תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים, כי יתבאר להם בחוש לא יוכלו להכחישו אשר יתמהו בראותם כי בקראכם אל יי' יוריד לכם המטר, ויעצור המגפה, ויסיר כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים מעליכם אשר לא יוכלו הם, על זה ישאלו איך ומה הם עובדים לאלהיהם, ומה היחס אשר בו יתיחסו הפלאים ההם אל העבודה ההיא עד שימשכו אליה ויתחייבו ממנה, וכשישמעו כי העבודה היא שמירת החוקים אשר לא נודע להם טעמם, גם בעיניהם יפלא עוד כי יאמרו אין יחס כלל בין הפלאים ובין החוקים ההם, אבל מפני שלא יוכלו להכחיש החוש יודו על כרחם כי יש לכם חכמה ובינה נפלאה בקיום החוקים עד שיתחייבו מהם הפלאים ההם, כי לא נודע להם היחס והדמיון אשר ביניכם ובין הדמות העליון אשר בקיום החוקים שהם הבנין האמצעי, יענה וישמע אליכם בכל קראכם אליו, והוא שהמשיך אמרו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים וגו', כי הוא נתינת טעם אל אמרו כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו', ואמרו וגו' ומי גוי גדול, גם כן הוא טעם למה שאמר, כלומר ואיך ימצא לשום גוי האושר הגדול הזה ולא זכו לאלהים קרבים להם כיי' וגו', כלומר שיש לו קורבה עמנו מצד היחס, והדמיון שיש לנו עמו כענין שהתבאר ומצד זה הוא נשמע ונענה אלינו בכל קראנו וגו', אבל שאר האומות אין לו עמהם קורבה כלל כי נפלו לגורל השרים שהם אלהים רחוקים, כי אין כח בהם, וגם לא זכו לחוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת שיהיה להם אמצעי להשיג ההצלחה, ואחר שנעדרו מהם כל סבות ההצלחה והאושר חכמת מה להם, אבל אנו שהסבות ההן נמצאות בנו על השלמות נשיג בהן ההצלחות כלן ונחשב חכמים ונבונים לעיני העמים. ובזה נשלמה הכוונה בבאור זה הענין הנפלא, והוא הנרצה בזה הפרק: חלק ב פרק יז הבא בהתבוננות נמרץ אל מה שכתבנו יתאמת לו כי זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל מטבעה להשלים ולהקנות כל מיני החיים וההצלחות אל המחזיקים בה ולשלמות מלאכת עבודת הקדש, ראיתי לצרוף ולברר וללבן הדבור בייעודים הגשמיים אשר התבארו בתורה, ובייעודים הרוחניים אשר הוא התכלית האחרון והאושר הקנוי אל הנפש אשר לא התבארו בתורה לדעת כל החכמים, אבל דברו בהם בפירוש באמרם תמיד כי המצות מקנות החיים האמיתיים שהם חיי העולם הבא, וכבר נשאו ונתנו הרבה מהחכמים ז"ל לבאר למה לא התבארו אלה החיים בתורה, ואמרתי אענה אף אני חלקי, אבל ראיתי להקדים דבריהם ולפי מה שהתפרסם הנה נכללו בשלש דעות: הדעת הא' הוא דעת הרמב"ם ז"ל אמר בטעם זה כי להיות התורה השלמה נתונה לעם רב והמון הבלתי מציירים מהות העניינים ואמתתם, המירה התורה האלהית העניינים הנסתרים בעניינים הנגלים באופן יוכלו לצייר ולקבל כמו שעשתה בתארי האל יתברך, ולהיות אין אצלם הצלחה זולתי גופיית, כי לא ישערו בערבות השכל והצלחתו, העלימה התורה זה מהם וגלה להם מה שישתוקקו אליו מאלה הקניינים המדומים, זה דעתו ז"ל, וכבר מנו האחרונים ז"ל הבטולים אשר יתחייבו לו, ומהם כי הוא ז"ל יאמר כי כשיראו היעודים הגשמיים מתקיימים, יאמינו ביעוד הרוחני באיזה רמז שיבא עליהם בתורה, ואינה ראיה כי איך תלקח ראיה ממה שנזכר בפירוש בתורה וישיגוהו בחוש על מה שלא נזכר כלל ולא יציירוהו: ועוד שהרי התורה ביארה להמון עקרים עמוקים כאחדות האל ומציאותו, כי הם דברים לא ישיגום ההמון בנקלה אחר שלא ישיגו דבר בלתי גשמי, ובהשיגם זה כבר יוכלו להשיג דברים אחרים בלתי גשמיים אין חולק בזה, ויוכלו אם כן להשיג הגמול הרוחני, כמו שיוכלו להשיג מציאות הנמצא הרוחני: ובענין הייעודים הגשמיים כתב הטעם בפרק ט' מהלכות תשובה, כי הבטיחנו בהם בתורה לומר שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום ורבות כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להם, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, ואם כן נמצינו למדים לפי דרך זה כי כשהבטיחנו בטובות ההן אמנם היה להודיענו כי נהיה שלמים עם הפנאי שיהיה לנו להשלים את נפשנו, ואין זה מספיק כי כשיעד לנו הדרך המביא אל התכלית והתכלית עצמו לא יעדו לנו בפירוש, עדיין אין אנו בטוחים ממנו מה שלא היה כן אם יעד לנו התכלית, כי אז נהיה בטוחים בדרך המביא אליו כי אין ספק ימציא לנו דרך להשיגו, כי בזולת זה אי איפשר לבא אל התכלית, ואם כן היה לו לבאר לנו הגמול הרוחני, ומאלינו נבין כי יתן ספוק בידינו להשיגו ולא יאריך ביעודו: משל זה, מלך אחד קרא לאחד מעבדיו היושבים לפניו והוא ממתי סודו, וצוה עליו ללכת לאי אחד מאיי הים לעשות את מלאכת המלך ולעבוד שם עבודתו, והמלך יעדו בהיותו עוסק במלאכתו שיאכל בטוב האי ההוא ויתעדן בעדוניו, ועדיין אינו בטוח שבהשלימו את המלאכה ישיבהו המלך אל המקום והמעלה אשר היה בה מתחלה, אבל כשהבטיחו שישוב אליה הנה הוא בטוח שהמלך ימציא לו די ספוקו כדי שיהיה פנוי לעשות מלאכתו אף אם לא הבטיחו בזה בפירוש, לפי שאי איפשר לעבוד עבודתו בזולת זה, ויקשה עוד לדעתו ז"ל כשידוקדק כי יובן ממנו כי אין הטובה וההצלחה נמשכת אחר התורה והמצות ואינה מחוייבת מטבעם וזה הטלת מום בקדשים. זה שעור כלל דעת הרב ז"ל בשני הגמולים ומה שנראה ראוי להשיב עליו: הדעת השני הוא דעת הרמב"ן ז"ל נמצא לו בפרשת וארא אמר שם בזה הלשון, לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עברה, רק במעשה הנס ואם יונח באדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו, אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם והם באדם עונש ושכר באמת, ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים, וכנגד התולדות וקיום הנפש ודבקה באלהים דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד אפרש זה אם גומר השם עלי. והוא מה שכתב בפרשת אחרי מות בענין הכרתות הנזכרים בנפש אמר, כי הם בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות, והעולה מדבריו שם כי להיות שההשארות נמשך לנפש בהכרח כי אין לה סבות ההפסד והיא בעניינה לא תמות, ולפי שזה כן לא היה שם סבה לשיבטיח בעל הגמול בקיומה כלל כי זה מוכרח מתולדתה, ולכן לא בא יעודו בתורה, אבל הטובות האלה להיות שאין נמשכות לנו כלל מדרך הטבע הוצרך בעל הגמול יתברך להבטיחנו בהם לומר כי היעודים ההם נמצאים עמנו בנס, ולכן גזר הרב כי שכר כל התורה נסים והם נסתרים: ועוד הוסיף הרב ביעודים האלה בפרשת אם בחקותי אמר שם בזה הלשון, וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כלם נסים אין בטבע שיבאו הגשמים, ויהיה השלום לנו מן האויבים, ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החקים והמצות, ולא שיהיה הכל הפך מפני זרענו השנה השביעית, כל זה הוא דעת הרב ז"ל בשני הגמולים: וכבר נודע בשערים היות הרב גדול המאמינים ורב מובהק לחכמים בחכמת הקבלה היא חכמת האמת, וגם בעיני יפלא על האמינו כי יעודי התורה הם נסים עם היותו גדול בחכמה, וכבר אמרו החכמים כי הנס הוא מציאות הדבר בעצם זולת סבותיו העצמיות, והנה לדעתו ז"ל הטובות וההצלחות המיועדות בתורה לא ימשכו אחר המצות ולא יתחייבו מהם כלל, ואין יחס בין עשיית המצוה אל עליית האדים וירידת המטר בהיות הארץ צמאה ויבשה אין כל, ובין התענית אל זכוך האויר המעופש הדבריי, אבל מציאות כל זה אחר המצות יראה הרב ז"ל שהוא בדרך נס אין המצות סבתם כלל: והנה מרמזיו בסתרי התורה כפי קבלתו נראה הפך זה כפי מה שפירשו תלמידיו המקובלים ממנו בהרבה מסודותיו, והוא האמת וזה כי העליונים מתברכים בהתעוררות התחתונים בעבודתם, ומשם מתפשטת הברכה אל הגורמים, ואין לומר כי זה דרך נס למבין האמת, אבל טבע העבודה יחייב כן כמו שהתבאר ויתבאר עוד בסייעתא דשמיא: ואולי כוונת הרב ז"ל להשיב על השאלה הישנה כפי הנגלה לתת מענה לשון להמון החכמים בה לבעלי הריב, ונסתפק במה שרמז בסודותיו בענינה ליחידי סגולה העומדים בסוד אלהינו, ובזה יתישב הלב וינוח הדעת: ואמנם במה שאמר הרב ז"ל כי ההשארות לנפש דבר טבעי בתולדתה ולזה לא זכרה התורה הגמול הרוחני, כבר השיגוהו קצת מהחכמים האחרונים מהם החכם ר' יוסף אלבו בספר העיקרים שלו מאמר ד' פרק ל"ט כתב עליו בזה הלשון, וגם זה דבר חלוש כי אין ההשארות יותר טבעי לנפש מהבחירה לאדם שאמרה תורה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים, ואחר שאין ההשארות דבר מפורסם ונודע למה לא תודיענו התורה כמו שהודיעה הבחירה או חדוש העולם וכיוצא בו מהדעות והאמונות האמיתיות שבאו בתורה, ועוד כי לפי דעת האומרים שהשכר הרוחני הוא לגוף ולנפש כאחד אין זה דבר טבעי לגוף להתקיים תמיד, והיה ראוי שתאמר אותו התורה בפירוש עד כאן דבריו: והרב ז"ל ינצל מרשתו במה שנליץ בעדו ונאמר כי הבחירה טבעית לאדם בעודו נושא שם זה, והוא באלה החיים והייעודים הגשמיים טבעיים לאדם גם כן מצד התורה והמצות שימשכו אליהם ויתחייבו מהם בטבע כי כן חייב טבע העבודה, וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה וכמו שיתבאר בסייעתא דשמיא, והרב ז"ל ירצה זה ויודהו וכמו שכתבתי למעלה, ואין ספק כי אלה הטובות הנפש הטהורה גרמא בתועלתם אל הגוף מצד דבקותה במקורה ומעשיה הטובים ועבודתה לאלהיה שהוא הייחוד, ואחר שאלה הטובות נמשכות אחר עשיית התורה והמצות, ומתחייבות מהם והנפש סבתם כל שכן שיועילו להשאירה בנועם מתמיד במקום ההוא אשר היתה פונה אליו ועודנה מחוברת אל הגוף, שהרי ההשארות והעונג ההוא נמשך גם כן אחר התורה ומצותיה בטבע וקל וחומר הוא, ואם היה בעל הגמול יתברך מיעד הגמול הרוחני בפירוש היה כפל ומותר גמור אחר שנדין אותו בקל וחומר מהיעוד הגשמי אחר שזה וזה נמשכים אחר המצות ומתחייבים מהם בטבע, ומעתה אין להשיב על הרב ז"ל מהבחירה כי הכרח היה זכרונה כי ממי נדין אותה, אבל הגמול הרוחני נדין אותו מהגשמי בשוה, ואין בזכירתו כי אם כפל ומותר גמור. כי בזכרו הגשמי גם הרוחני בכלל: ובזה יתורץ מה שהקשה עוד שם באמרו, והיותר קשה בכל זה הוא כי אחר שלא תזכיר היעודים הרוחניים שהם עקר השכר, למה תזכיר היעודים הגשמיים שאינו עקר השכר, עד כאן, ומה שאמר כי לפי דעת האומרים שהשכר הרוחני הוא לגוף ולנפש כאחד, אין זה דבר טבעי לגוף להתקיים וכו', זה דעת הרב ז"ל, והוא האמת וכך היתה הכוונה בבריאת אדם הראשון לולא שחטא וחטא ממית, וכשיתחדש העולם יחזור לטבעו הראשון, ולכך יתקיימו שניהם כאחד כי תחזור הכוונה למקומה, ולכך אין צורך להזכירו, ועוד אדבר בזה בסייעתא דשמיא. אבל הוא לא יאמין זה כי הפלוסופיא תרחיקהו מזה ותאלצהו להאמין חלופו כמנהגה למנוע האמת והצדק מחשוקיה ההולכים אחר שקול דעתם ומניחים דעת עליונה, ומהם החכם רבי יוסף בן שם טוב ז"ל בספר עין הקורא מאמר ב' אמר שם בזה הלשון, אפילו שנודה להרמב"ן ז"ל בכל מה שהניח, ומה שהלצנו בעדו ומנין הוא יודע כי מציאות ההצלחה הנצחית ההיא נמשכת אחר המצות התוריות, כי אפילו שנודה לו כי הנפש בטבע היא נשארת לא תשיגה הכליון בהפסד הגוף, כי היא בלתי מעורבת בו, אבל היא נקשרת בו הקשר מציאות לבד לא נודה אליו כי בטבע היא נשארת בערבות וששון ובגן עדן אשר לו והוא ז"ל לא ירצהו גם כן, אבל ההשאר בעונג הוא נמשך אחר המצות לדעתו ז"ל עם שהוא האמת בעצמו ומציאות ההצלחה הזאת אחר המצות איננו טבעי שכלי אנושי וזה מבואר מאד עד כאן: וכבר כתבתי למעלה כי הרב ז"ל יודע מסוד העבודה כי מטבעה להמציא ההצלחה אל הגוף וכל שכן אל הנפש כי היא העיקר בעבודה ומזה יתבאר לו וידע באמת כי מציאות ההצלחה הנצחית נמשכת אחר המצות התוריות בטבעה ואם אינו טבע שכלי אנושי הוא טבע שכלי אלהי ובזה יסולק הספק מעליו: זה שעור כלל דעת הרב ז"ל בזה הענין עם מה שראוי להשיב עליו ולהליץ בעדו. הדעת השלישי הוא דעת הר"ן ז"ל כי הוא כתב בדרשת בראשית בזה הלשון אין ספק שהאמונות בזמנים ההם היה עניינם נוהג על הדרך שנוהג משפט האמונות אשר אנחנו בתוכם ר"ל שהיו כלם מבטיחות על הגמול העתיד לנפש אחרי הפרדה מהגוף והיו מרחיקים עידיהם כי מצד שלא היו נוחלים האמת לא היו יכולים לתת אות קרוב ומוחש וכשבאה תורתינו בין אותן האמונות כמו שנבדלה מהן במעלה כן הבדילה יעודיה ר"ל שאמתה אותם מה שלא היו הם יכולים לאמת, וכמו שהיה יסוד התורה ענין יציאת מצרים שעל ידו נראה שהענין האלהי דבק בנו מה שלא יכלו החרטומים לעשות, אבל נלאו ברוב עצתם כן המשיכה יעודיה שיראה עין בעין שהענין ההוא לא תוכל תורה אחרת ליעד. ולו הבטיחה על גמול הנפש אחר המות נראתה היא ויתר התורות שוות ולא תודע אליה בענין יעודיה מעלה עליהן, כי אחרי היות כלן מבטיחות על דבר בלתי מוחש היתה כל אחת יכולה להתחזק ולומר שהאמת אתה ולזה לא הוצרכה התורה להמשיך יעודיה על ענייני העולם הבא, אבל המשיכה ספוריה על עניינים שהם מאמתים זה בלי ספק ע"כ דבריו: והחכם ר' יוסף השיב עליו במאמר הב' מספר עין הקורא כי הדבור ההוא אשר זכר הוא סבה נכונה להבטחת אלה הטובות, אבל להשמטת זכרון התכלית האמיתי איננה סבה כלל, כי היה ראוי שיזכר זה וזה עד כאן: ואני תמה שנראה ממנו שלא לקח מלשון הר"ן ז"ל אלא מה שיוכל לספק בו עליו, אבל מה שיצילהו מהספק השמיטו, כי הר"ן ז"ל כבר יצא מזה הספק באמרו בתחלת הענין בזה הלשון, הנה נגלה אם כן שהגוף וכחותיו אינן נותנין קיום והעמדה לנפש, אבל מכחישים כחותיה עד שראוי שכאשר יוסר המונע תהיה אז הנפש יותר שלמה וכל יעודי התורה שבאו בעניינים גופניים על זה הצד שאם יראה לחוש שיש לאדם דבקות בענין האלהי והוא עומד בענין, מונע אותו מהשיגו שהוא הגוף אין ספק שיהיה מובטח להיות הדבקות שלם כפי מה שאיפשר כאשר יוסר המציק המונע מצורף על זה שאין ספק שהאמונות בזמנים ההם וכו' ואם כן והיה הענין האלהי דבק וחל עליו והוא עם היותו בענין מונע ומציק דבק בו הנה היא הראיה הגדולה והמופת על הדבקו בו בצאתו מחמת המציק, ולפי שהדבקות באלה החיים הוראה נמרצת על הגמול הרוחני לא הוצרך זכרונו בתורה כי היה כפל ומותר גמור: והחכם ר' אברהם בן ביבאג"י ז"ל בספר דרך אמונה שלו מאמר ב' שער ה' כתב עליו ואמר, כי זאת התשובה בלתי מספקת גם כן, כי אם היה השארות הנפש מפורסם אז מכל שכן שיהיה מפורסם אצל אברהם אבינו וזולתו מציאות האל ואחדותו, ואם כן כמו שהביאה לנו התורה האלהית מציאות האל באמרו אנכי יי' אלהיך והוא בהכרח היה מפורסם אז גם היה לו להביא השארות הנפש עד כאן. ואין זה כלום שאם היה מציאות האל ואחדותו מפורסם בזמן אברהם לא היה מפורסם בזמן נתינת התורה וישראל שגדלו במצרים הוצרכו לשמוע זה מפי הגבורה, מפני שבמצרים היו כופרים בשתי פנות אלו: וכבר אמרו במדרש ואלה שמות רבה אמר להם מתחלה שקר אתם אומרים, כי אני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת הנילוס שנאמר לי יאורי ואני עשיתיני עד כאן. אבל השארות הנפש לא רפו ידיהם ממנו: ועוד יש לי לומר כי באמת השארות הנפש היה בא זכרונו בתורה בפירוש אלא שהתחכמה להביא עליו מופת ממה שהחוש מעיד עליו מענין הדבקות שיש לאדם ועודנו מצומד אל המונע, ומזה נדין ההשארות בקל וחומר שאין עליו תשובה וזה ראתה החכמה יותר טוב למה שימשך ממנו, וכמו שכתב הר"ן ז"ל, אבל מציאות האל ואחדותו לא היה שם דבר ממנו נדין אותו, ולזה הביאתם התורה וזה אם נודה כי אנכי ולא יהיה לך באו לאמת מציאות האל ואחדותו, אבל אם היה שלא באו לזה, אלא להשרישנו להאמין בכלל שיש תורה מן השמים ושלא נעבוד אלוה זולתו, וכמו שכתב הר"ן ז"ל בדרשת ואתחנן, אם כן אין מקום למה שהשיב עליו ממציאות האל ואחדותו, והאמת לא הוצרכה התורה להביא זה בפירוש כי ממה שראו במצרים ועל הים יתאמת להם במה שאין ספק בו מלבד קבלתם בהם מן האבות: זה שעור מה שראיתי להביא בזה הענין כפי מה שיכללוהו ויעירו עליו אלה החכמים ז"ל בדעותיהם, ואחר הקדימי דבריהם ראיתי לברר לחלקי האמת בשני אלה הגמולים לדעת התורה, וכפי מה שתשרישהו החכמה העליונה אשר מדרכה להאיר נתיב האמת לפני מבקשיה, וראיתי ליחד פרק בפני עצמו אל הגמול הגשמי עם שכבר פתחתי הפתח לבא עד תכונתו בפרק הקודם לזה, ואחר כך אבא אל הגמול הרוחני, ואל אמת ינחני בדרך אמת: חלק ב פרק יח כבר הודענו במה שקדם והוא האמת כי מטבע העבודה שהוא הייחוד לפתוח המקור ולהמשיך הברכה מראש המחשבה עד סופה, ומשם מתפשטת אל התחתונים הגורמים זה בייחודם: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב נ"ה ע"ב) אמרו וארוממנהו בכלא לאכללא מאן דידע ליחדא שמא קדישא דהא הוא פולחנא דקב"ה, ועוד שם (שם נ"ז ע"א) כתיב קרוב יי' לכל קראיו וגו' מאי באמת כמא דאוקימנא תתן אמת ליעקב, דידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות ודא פולחנא דשמא קדישא, ומאן דידע ליחדא שמא קדישא אוקים בעלמא יחידא, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ועל דא אוקמוה כל כהן דלא ידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות לא פולחניה פולחנא, דהא כלא בידיה תליא פולחנא עלאה פולחנא תתאה, ובעי לזכאה לבא ורעותא בגין דיתברכון עלאין ותתאין, וענין זה נכפל במדרשו של רשב"י ע"ה בהרבה מקומות, והכוונה בכל זה להשרישנו במה שכבר כפלנוהו הרבה פעמים, והוא כי עסק התורה וקיום מצותיה ימשיכו האור ושפע הברכה ממקור ההויה אל עליונים ותחתונים, וזה סבת כל הטובות באלה החיים כי טבעם יחייב זה, כי התורה הוא השם הגדול ממש: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס, ע"א) אוליפנא דקב"ה תורה איקרי ואין מים אלא תורה, ואין תורה אלא קב"ה עד כאן, והשם הגדול מקור כל הטובות וההצלחות כי הוא הטוב הגמור בעצמו, וראוי אם כן שהתורה שנחקקה ממנו שימשך אליה כל הטוב ההוא, כי בזה תעיד על מקורה, והוא שרמז דוד המלך ע"ה באמרו עדות יי' נאמנה והזוכה בה זוכה בכל עשרה ואשרה בשם הגדול ממש, וכמו שכתבתי בפרק כ"ג מהחלק הראשון מזה הספר יעויין משם כי הוא פלא: ולפי שזה כן היו כל הטובות וההצלחות נמשכות אליה ומחוייבות ממנה כי כן יסד המלך בטבעה, כי כן חוייב לה כפי המקור אשר חוצבה ממנו, כי טבע המקור ראוי שימצא במה שנחצב ממנו וכמו שכתבתי בפרק ההוא בסייעתא דשמיא: ומזה נעמוד בנקלה על הברכות הבאות בתורה להולכים בתורת יי', והסוד הנעלם בזה כי כל הטובות ההם אינם בדרך יעוד כמלך המיעד לעבדיו לשלם להם שכר פעולתם ולתת להם כך וכך חלף עבודתם, לפי שהטוב הבא על דרך יעוד יורה שאינו נמשך אל העבודה, ואינו מחוייב בטבעה וזה פגם וחסרון גדול בחק העבודה, מה שאין כן כשהטוב נמשך אל העבודה ומתחייב בטבעה כי זה יורה על שבח וכבוד במעלת העבודה [ההיא] והנעבד בה, ולפי שתורתנו נבדלת במעלה עליונה לאין שעור מכל תורה ודת, כי לזה נקראת תורת יי' ודאי ועבודתנו לאלהינו עבודה אמתית נבחרת מכל עבודה, לזה ראתה החכמה העליונה להטביעה ולחקקה באופן ימשכו אליה כל הטובות וההצלחות ויתחייבו ממנה חיוב גמור, והאות והמופת על זה, כי הקול הגדול ההוא אשר לא יסף ונכללו בו כל הדברים העתידים להתחדש בכל דור ודור כמו שיתבאר פרק כ"ג חלק ג' בסייעתא דשמיא באו בו השכר והעונש על כל דבר ודבר, ולא באו על זה הסדר כי אם להודיע כי השכר ההוא נמשך ומתחייב מהמצוה ההיא: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב פ"ג ע"ב) וכן כל מלה ומלה הויא מליא בכל אינון טעמין וכל אינון מלין גזרין אגרין ועונשין רזין וסתרין כאסקופה דא, ולזה כל הטובות וההצלחות הבאות בתורה לשומריה אינן אלא דרך הגדה וספור, כלומר כי מעשיית התורה הזאת וקיום מצותיה ימשכו ויתחייבו כל הטובות ההם בהכרח, וזה כי אחר שהם המפתח האמיתי והנכון לפתוח בהם מקור כל הטובות והאושר, לפי שנחקקו מן המקור ההוא והושם זה בטבעם ובפתיחת המקור ההוא בהכרח יאצל וימשך שפע האור והברכה מראש המחשבה שהוא המקור עד סופה, ובהגיעה שם הנה בהכרח תתפשט משם אל התחתונים העובדים כי טבע העבודה יחייב כן: וכבר כתבתי כי האצילות הקדוש הוא הכלי להריק השפע והברכה לעולם, וזולתו אי איפשר בשום פנים כי אם על פיו ורצונו יתברכו כל העולמות, והעבודה הראויה תחייב זה כי בעלותה בכוונה הראויה יתעורר השפע לקראתה וירד למטה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ז' ע"ב) אמרו בזה הלשון, כשמן הטוב על הראש וגו' מאן שמן הטוב ה' דא משח רבות קודשא דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא דישתכח בההוא נהר עלאה דינקא לבנין לאדלקא בוסינין וההוא משח נגיד ברישא דמלכא ומרישא ליקירו דדיקנא קדישא, ומתמן נגיד לכל אינון לבושי יקר דמלכא אתלבש בהו, הה"ד שיורד על פי מדותיו, על פי מדותיו ממש ואינון כתרי מלכא דשמיה אשתכח בהו, תא חזי כל נגידו וכל חירו דעלמא לא נחית לברכא אלא על ידא דאינון כתרין קדישין דאינון שמא דמלכא קדישא, ובגיני כך כתיב שיורד על פי מדותיו על פי מדותיו ודאי, כד"א על פי אהרן ובניו וגו', כך על פי מדותיו יורד ונגיד לכולהו עלמין לאשתכחא ברכן לכלא, ותא חזי האי שמן טוב לא זמין עד ההוא זמנא דפולחנא דלתתא הוה סליק ואתעדן דא בדא הה"ד שמן וקטרת ישמח לב, שמן לעילא וקטרת לתתא כדין הוא חדוותא דכלא, עד כאן: הנה בארו כל מה שהיינו צריכים אליו ואמרו שמן וקטרת ישמח לב הוא לב השמים, והוא שכתוב בו ויאמר יי' אל לבו, והשמן היורד מהמקור על הראש, והקטרת סוד העבדה העולה מלמטה נקראים ונאספים שם ומשמחים הלב ההוא, ומשם תתפשט השמחה והאור לכל התחתונים, ולולא שבא לשם תחלה אי איפשר לתחתונים לאכול בטובה כי משם תזדמן הפרנסה לכל העולמות בסוד עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו: ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נ"ח ע"א) מאן עתו עתו דצדיק דא מטרוניתא דאתקרי עתו דצדיק, ובגיני כך כלהו מחכאן להאי עתו כלהו תתאי מאתר דא אתזנו, ורזא דא אוקימנא עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו כמא דאוקימנא, ת"ח בשעתא דהאי כ"ל מבסם לעתו ומתברך מניה, כלהו עלמין בחדו, כלהו עלמין בברכן, כדין שלמא אשתכח בעלאי ותתאי, עד כאן: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה אמר ר' רחמאי אלמלא צדיקים וחסידים שבישראל שמרימין אותי על כל העולם בזכיותיהן ומהם מתפרנס הלב והלב מפרנסן עד כאן, וכבר כתבתי זה. והגרם הגדול לזה הוא עסק התורה וקיום המצות, ולפי היות זה כן באו הברכות והטובות כלן בתורה דרך הגדה וספור, ואינן דרך יעוד כלל כמו שכתבנו והוא כמגלה ואומר כי בעשותנו התורה והמצות ימשך ויתחייב מהם זה הטוב בהכרח, כי זה טבע העבודה, ואחר שזה כן ואין בו שום ספק אין לשאול למה כמו שיעד לנו הטוב הגשמי לא יעד הטוב הרוחני, או למה אחר שלא תזכור היעוד הרוחני שהוא עקר השכר למה תזכור היעוד הגשמי שאינו עקר השכר, כי לא בא ליעד כלל אלא לגלות ולהגיד הנמשך והמתחייב בהכרח מטבע העבודה ושכל הטובות וההצלחות נמשכות אחר המצות בטבע אלהי שהטביע בהם, ודרך הגלוי וההגדה הזאת באר באמרו אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, אם בחקתי תלכו הוא העסק בתורה ואת מצותי תשמרו הוא קיום מצותיה, ועשיתם אתם הוא התקון העליון תקון הכבוד שנתקן בעסק התורה וקיום המצות שהוא הדרך לתקון ההוא, ואחר ביאר הנמשך והמתחייב מזה ואמר ונתתי גשמיכם בעתם ושאר הטובות מהשלום ונצחון האויב והפרות והרבות אותנו: ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קי"ג ע"ב) ועשיתם אתם כתיב ואי אתון תשתדלון למעבד לון לאתקנא שמא קדישא כדקא יאות, כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחון גביכו בתקוניכון כדקא יאות. ונתתי גשמיכם וגו' כל חד וחד יתן חילא דידיה עליכו, ומאן אינון ההוא תקונא דעבדתון דאיהו שמא קדישא. כתיב ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט וכי כיון דכתיב ושמרו דרך יי' מאי לעשות צדקה ומשפט, אלא מאן דנטיר אורחוי דאוריתא כביכול הוא עושה צדקה ומשפט דא קב"ה עד כאן: והרב המקובל ר' יוסף בן גיקטיליא ז"ל כתב בספר שערי אורה במדת בינ"ה בזה הלשון, דע והאמן כי ספירת בינ"ה וספירת מלכו"ת שתיהן מכוונות זו אצל זו, וכשמדת מלכו"ת מתוקנת בתקון ישראל בקיום התורה והמצות, אז ספירת בינ"ה תופיע להריק כל מיני שפע וברכה דרך הצנורות עד שספירת מלכו"ת מתברכת ומתמלאת, ואז נמצאים כל בני עולם בהשקט ובשלוה והברכה משתלחת בכל מיני המזונות ונמצאת הברכה דבקה לארץ, וזהו סוד סדר כל הברכות אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכל הפרשה, עד כאן: והוא מה שאמרנו כי תקון הכבוד הוא בקיום התורה והמצות, ואליהם ימשכו כל הטובות ההם הנמשכים מן התקון ההוא, ואין זה הטוב בא דרך יעוד כי הדבר הנמשך אשר מטבע איזה דבר להמשיכו והוא תלוי בו אין מקום וצורך ליעוד אליו, אלא לגלות דרך הגדה וספור שזה נמשך ומתחייב מן הדבר ההוא בטבע כמו שהוא הענין בקיום התורה והמצות שהם המפתח העצמי אל מקור הטובות כלם, כי הם תלויים בהם ובהכרח ימשכו בפתיחה ההיא שהוא הקיום, ואלו לא היתה זאת הפליאה בטבע קיום המצות שומה היינו אומרים בהכרח שמאחר שאין שום יחס בין קיום המצות ובין הטובות ההם ולא ימשכו אליהם בטבע ועם זה אנו רואים שהטובות ההם חלים על שומרי התורה נאמר שזה אמנם היה בשביל שיעד בהם והוא נאמן בבריתו וקיים במאמרו ולא שטבע קיום התורה והמצות חייב כן, אבל מאחר שידענו נאמנה שמטבע קיום התורה והמצות שימשכו אליהם כל הטובות ההם, נאמר שמה שבא בתורה בעניינם הוא הגדה וספור וגלוי ענין, כי מה שמדרכו להמשיך ולבא בטבע הייעוד בו מותר ואין צורך בו: ומזה נדע כמה טובה גורמים המטיבים ומישרים אורחותם, וכמה רעה המקלקלים ומעותים אותם. ושלמה המלך ע"ה רמז כל מה שאמרנו באמרו, עבד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים ישבע ריש, כי הנה בעל השדה מזבלה ומעדרה וזורעה וגשם יגדל ויצמיח והאדמה בטבעה תוציא תבואתה והעובד ישבע לחם, כי זה ימשך ויתחייב בטבע בעבודתו, ומי שמבירה ואינו עובדה זה ודאי ישבע ריש כי מה יאכל כי הוא לא הכין אדמתו ולא תקנה, והוא אמרו ומרדף ריקים ישבע ריש, וסוד הכתוב בנמשל הודיענו בחכמתו כי עובד האדמה העליונה סוד ה"א אחרונה, ונקראת כן לפי שנאצלה מאדם העליון והוא התקון בעסק התורה והמצות כמשל הזריעה אל השדה אחר הזבול והעדור שהוא משל אל הכוונה הראויה בעבודה. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ד' ע"א) רבי אלעזר פתח גן נעול אחותי כלה וגו' גן נעול דא כנסת ישראל שהיא גן נעול, דאמר רבי אלעזר מה הגן הזה צריך אדם לעדור ולהשקות, כך כנסת ישראל צריכה לשמור ולעדור ולהשקות, ונקראת גן ונקראת כרם, מה הכרם צריך לעדור ולהשקות ולחפור, כך כנסת ישראל הה"ד כי כרם יי' צבאות וגו', וכתיב ויעזקהו ויסקלהו, עד כאן: ובהיותה מתוקנת על זה הדרך אז משקיף המאור העליון ומוריד גשם האור והברכה על האדמה הזאת והיא תתן את יבולה והעובד יאכל בטובה, כי כל הטוב ההוא ימשך ויתחייב בטבע בעבודתו, וזה סוד אם בחקותי תלכו וגו' ועשיתם אתם ונתתי גשמיכם בעתם וגו' וכמו שכתבתי למעלה, ומרדף ריקים שלא השלים התקון העליון והבור רק אין בו מים, ודאי ישבע ר"ש כי תקון הכבוד שהוא עסק התורה וקיום המצות סבת כל הטובות והברכות, ובזולתו אין טובה וברכה באה לעולם דהא בהא תליא. והנביא ישעיהו ע"ה אמר בנבואה רומז לזה הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני יי' בראתיו, וסוד הכתוב הרעיפו שמים עשו באופן שיקבלו השמים העליונים בסוד ואתה תשמע השמים שפע האור והברכה ממעל מהמקור העליון, ושחקים מקבלים מן השמים יזלו צדק. ובחגיגה פרק אין דורשין, שחקים רחים טוחנות מן לצדיקים, והם צדיק וצדק שהם נקראים צדיקים והוא סוד השחקים והם למודי יי' יכין ובועז שוקיו עמודי שש משפיעים האור שמקבלים מן השמים על צדיק חי העולמים, ועל צדק סוד מלכות בית דוד, ובהגיע שם משם יתפשט אל התחתונים, והוא אמרו תפתח ארץ ויפרו העולם ישע, ובאמרו וצדקה תצמיח יחד רמז הגורם לכל הטוב הזה הבא מלמעלה למטה אמר כי הוא בסבת התקון שמתקנים עבדי יי' בעסק התורה וקיום המצות בסוד וצדקה תהיה לנו וגו', אמר כי הצדקה שהוא הזכות בתקון ההוא תצמיח יחד האור והשפע בעליונים, והטובה והישע בתחתונים, וזה אמרו יחד אני יי' בראתיו כלומר תקנתי וסדרתי התקון ההוא והמתקן באופן ימשך ויתחייב כל זה ממנו בטבע, ואדון הנביאים ע"ה רמז כל זה באמרו אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים: ובבראשית רבה פרשת ע"ה אין כאל ומי כאל ישרון הנאים והמשובחים שבך, כלומר כי המשלימים הכוונה בתקון העליון בעבודתם שהוא הייחוד הם כאל בסוד ויקרא לו אל אלהי ישראל. ובמגלה פרק הקורא ויקרא לו ליעקב אל ומי קראו אלהי ישראל ובבראשית רבה אמר אתה אלוה בעליונים,שני אלוה בתחתונים ובאר זה באמרו רכב שמים בעזרך והוא סוד הייחוד שגורמים בעבודתם והוא העזר הרמוז באמרו בעזרך, והוא התקון העליון שהוא תקון הכבוד והיא הגאוה שמתגאה על ידם בסוד תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו על ידי ישראל למטה הוא מתגאה למעלה, ובאמרו שחקים רמז כי הנמשך והמתחייב מהעזר והגאוה שגורמים העובדים שפותח להם המקור העליון ומשפיע על השמים, ומהם מקבלים השחקים הטוחנים מן לצדיקים כלומר שמתקן להם יכין ובועז סוד השחקים ומשפיע מהם כל הטובות והברכות שמקבלים מלמעלה, כי זה מחוייב מטבע העבודה והוא מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק: חלק ב פרק יט השאלה למה לא תיעד לנו התורה הקדושה הגמול הרוחני אחר המות הוא סכלות כוונת בריאת אדם, והכוונה בקבלת התורה, והתכלית בנתינתה, ובכלל סכלות מעלת התורה והמקום אשר ממנה חוצבה, וסכלות מי שהיא דוגמתו והיא הוראה עליו, וכשנעמוד על אמתת כל זה לדעת התורה הקדושה שהיא דעת עליון וכפי הקבלה האמתית שהיא חכמת אלהים אשר על פיה אנו חיים מימות המקבל הראשון ע"ה, ובלתה אי איפשר לעמוד על האמת בשום דבר מאלה וזולתם, ואין שלמות כלל לאדם אלא בה, אז נעמוד על כי מטבע התורה לתת לאדם קיום נצחי וחיים שאין בהם מות [כלל], והחטא הוא ששנה הטבע האלהי הזה והפך ללענה המשפט אשר שפטה החכמה העליונה. ולפי שזאת היתה כוונתה אין מקום ליעוד אחר המות, כי אין מות עם החיים האלה להולכים בה, אבל יחיו חיים ארוכים בשלוה ונעימות ואחר כך יזכו אל מעלת הלקיחה כאליהו ז"ל שלא טעם טעם מיתה, כמו שהעידה הנבואה ובאו בו הכתובים וכאותם שבאה בהם הקבלה האמתית שהם חיים בגן עדן כמוזכר במעשה תורה לרבינו הקדוש ע"ה, אמר שם תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן ולא טעמו טעם מיתה בנימין בן יעקב, כלאב בן דוד, סרח בת אשר, בתיה בת פרעה, אליעזר עבד אברהם, עבד מלך הכושי, ומשיח, ואליהו, ויעבץ בנו של ר' יהודה הנשיא, ויש אומרים אף רבי יהושע בן לוי, עד כאן: הנה אלה עדים נאמנים על כי אין ערוד ממית אלא חטא ממית, והוא שנוי טבע וכוונת התורה כי מטבעה לתת חיים לעושיה, וזה ודאי כלל שצריך לפרט, ומעתה נבא אל באורו והשם יגמור עלי: ואומר כי המתחכמים בטבע יאמרו כי המיתה טבעית לאדם, והטעם כי כל הווה נפסד, והאדם הווה ומורכב מארבע יסודות, ואם כן הכרח הוא שיפסד, ואל זה הדעת נמשכו כל החכמים חשוקי החכמה היונית מבני עמנו ההופכים ללענה משפט התורה וכוונתה, אבל אנשי התורה בעלי האמונה האמיתית החכמים האמתיים רבותינו ז"ל יאמינו כי אין המיתה טבעית, ואמרו אלמלא שחטא לא מת לעולם: והחכם באמת המאמין האמיתי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל אמר בפרשת בראשית בזה הלשון, ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה החושבים כי הבריאה בחיוב, אבל על דעת אנשי אמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוה פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ, וזה אמת ברור, עד כאן. אם כן והדעת הנפסד ההוא נגד האמת והעקר שהוא דעת רז"ל, אנו אין ראוי לנו להאמין ולקבוע מסמרות אלא מדבריהם המקובלים מפי הנביאים: וקודם בואי אל עקר הכוונה אומר כי בעלי הסברה ההיא מבני עמנו האומרים כי האדם מת בטבע, הנה הם יודו בהכרח כי הגלגלים עם היותם מורכבים מגוף ונפש הם חיים נצחיים ועם שהם הווים לא יפסדו עד בא הרצון, וכמו שהם גוזרים הקיום בהם עם היותם הווים ומורכבים למה לא יגזרו הקיום גם כן באדם עם היותו הווה ומורכב, והנה ראש החוקרים אשר פרסם כפירת הקדמות לדעתו הנפסד הגלגל בלתי הווה, ולפיכך הוא בלתי נפסד, ואמנם אנשי האמונה אשר אור התורה נגה עליהם יאמינו היותו הווה ועם זה יאמרו שאינו נפסד, ולמה יגרע האדם ממנו וזה וזה הווים ומורכבים. ואם יאמרו כי חמר הגלגל אינו כחמר האדם, כי זה זך ובהירי בלתי מורכב מהפכים, וזה כעור ועב ומורכב מהפכים, אף אנו נאמר כי נפש האדם יותר דקה ויותר מעולה מנפש הגלגל, כי היא אצילות נאצל מהאור העליון לא מהשכל הפועל כדעת הבודים מלבם, כי הנה העלול הראשון המושפע תחלה מן העלה הראשונה לדעתם במה שישכיל מעצמו שהוא שכל פשוט יושפע ממנו נפש הגלגל היומי, ומן העלול השני המושפע מן הראשון יושפע ממנו נפש גלגל הככבים הקיימים ועל זה הדרך לשאר הגלגלים, ואמנם נפש האדם מושפעת מן העלה הראשונה, ואם כן מעלתה על המלאכים: ומזה אמרו בפרק חלק גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, ואם כן הנה היא תספיק למלאות חסרון החמר ותתן לו הקיום בהיותו נשמע אליה, כמו שנפש הגלגל תקיימהו בהיותו נשמע אליה בתנועה שהוא הפעל המיוחד להם להשגת שלמותם, והנה הפעל הזה שהוא התנועה יש בו די וספק לקיימם ולהעמידם, ולמה לא נאמר כן באדם, כי כשרון המעשים הנרצים יקיימוהו ויעמידוהו, ויותר ראוי הקיום הזה באדם כי יהיה ערך פעל אל פעל כערך נפש אל נפש, וקל וחומר הדברים ומה אם הגלגל שנברא לתשמיש האדם וכמו שכתוב ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ נגזר בו הקיום והנצחיות, האדם שנברא לתשמישו של הקב"ה על אחת כמה וכמה שראוי יותר שיגזור בו הקיום: וכמה כוונו רז"ל באמרם בפסיקתא פרשת בחדש השלישי, ובויקרא רבה פרשת אחרי מות, ובמדרש משלי אמר ר' לוי משום ר' שמעון בן מנסיא, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, ואל תתמה בנוהג שבעולם אדם עושה שני דיסקרין אחד לו ואחד לבן ביתו של מי הוא עושה יפה לא שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקב"ה, וגלגל חמה לתשמישן של בריות, לא כל שכן שיהיה תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה, וקל וחומר הוא ומה אם תפוח עקבו מכהה גלגל חמה קלסתר פניו על אחת כמה וכמה, עד כאן: ופשטן של דברים יורו כי חמרו של אדם הראשון נברא באופן מהשלמות שיהיה איפשר בו הקיום והנצחיות יותר מגלגל חמה, והוא המשל בתפוח עקבו שהרצון בו זכות חמרו ודקותו וקלסתר פניו ירצו בו צורתו, והכוונה בזה על נפשו שהיא יותר עליונה ויותר פשוטה וזכה מנפש הגלגל, ודין הוא שיהיה הקיום בו יותר ראוי לפי שהכוונה בו לעבודתו של הקב"ה, ולזה היתה הכוונה בבריאתו הקיום והנצחיות כי כן העבודה שיעבוד לבראו צריכה שתהיה באין הפסק, וירצו גם כן ע"ה באמרם תפוח עקבו מכהה גלגל חמה כי עם שהכוונה הראשונה בבריאתו היתה לתשמישו של הקב"ה הנה מעבודתו בשלמות ימשך ממנו הקיום אל כל הנבראים, ובאורו יראו אור עד שלא יצטרכו לאור ולקיום גלגל חמה כי בו די וספק לקיום התחתונים, ולקחו המשל בתפוח עקבו לרמוז על הפועל הגופיי שבו עובד לבראו כי מהפעל ההוא ימשך הקיום לכל הנבראים: והכוונה כי אנו יודעים כי הגלגל להיותו גשם צריך פעל גשמי שהיא התנועה להשיג בו שלמותו, ומן התנועה ההיא ימשך הקיום אל כל הנבראים התחתונים, גם האדם להיותו גשם צריך אל פעל גשמי, והם המצות המעשיות אשר בם ישיג השלמות והוא הקיום ותשלם בו הכוונה אשר נברא בעבורה, בעבודה אשר היא יותר הכרחית ויותר רצויה מעבודת הגלגל, ומזה ימשך עוד הקיום לכל הנבראים עד שלא יצטרכו לקיומם אל פעל הגלגל, והוא אמרם תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, והוא הדין בכל הצדיקים אשר הם מעין יפיו ושלמותו של אדם הראשון קודם החטא והעד יהושע וכמו שיתבאר בפרק י' מהחלק השלישי בסייעתא דשמיא. ממה שכתבנו יתבאר כי הכוונה באדם היתה מתחלה שיהיה קיים נצחי, לולא שחטא, אלא שפלסופי בני עמנו יברחו מזה ולא יאבו לשמעו כי הוא נגד חכמתם ואיך יכעיסו את אשר אהבה נפשם: ועוד ארצה להוכיח הקיום לאדם ואפילו לדעתם, וזה כי הם יודו על כרחם כי להיות האדם בעל חמר אי איפשר שישיג שלמותו מצד ההשכלה בלבד בזולת מעשה כמו שיתבאר זה מהגלגלים, כי להיותם בעלי חמר חוייב שימצא להם פעל מה גשמי שהוא התנועה, כדי שעל ידי הפעל ההוא ישיגו השלמות שנתיחד בהם כפי טבעם. ולזה יתחייב שיהיה הדבר הנותן השלמות לכל בעל חמר ובעל נפש משכלת ענין מורכב מפעל גופי והשכלה נפשיית, ויאמרו כי זאת ההשכלה הנפשיית שתתן השלמות הנפשי בהיותה מתחברת אל הפעולות איננה השגת המושכלות, אבל היא שיכוין העושה הפעולה הגופיית ההיא לעבוד את השם בעשייתה, וזה בשיעשה אותה בכוונה לעשות הטוב והישר בעיני השם לא להנאת עצמו ולא לכוונה אחרת. ולזה הדעת יתבאר כי סבת שלמות הנפש והשארותה וקיומה בעונג מתמיד בעולם הנשמות הוא הגוף בפעליו הגופיים שהם המצות המעשיות שהוא החלק הגדול בהשארות והשגת השלמות, ואם הוא הגורם הגדול בהצלחת הנפש כל שכן שיועיל ויגרום לעצמו הקיום במעשיו הטובים, ואם הגוף עוזר אל הנפש בקיומה במעשיו גם הנפש תעזור אליו בקיומו בכוונתה, נמצא הקיום נשלם להם ויוצא מבין שניהם לעזר ולהועיל להתמיד חבורם. והפעולות הרצויות לפני יי' יספיקו למלאת החסרון וההפסד הדבק בו מצד הרכבתו, כי מצד מעשיו ועבודתו הוא דבק בבוראו וגם הוא דבק בו ונלוה אליו, וכל זמן שיתמיד זה הקשר וזה הדבוק אין שם יראת הפסד לפרוד הרכבה כלל כמו שאנו רואים כל זמן שהנפש נקשרת אל הגוף היא סבת קיומו ולא תבואהו יראת הפסד ופרוד, וכמו שזה בעצמו הוא קיום הגלגל כי מצד פעלו שהיא התנועה דבק בבוראו ונלוה אליו והוא גם כן נלוה אליו וזה סבת קיומו, לפי שאין הפסק אל זה הפועל גם אין הפסק אל קיומו עד בא הרצון, גם האדם בהיותו דבק תמיד בעבודתו יתמיד קיומו: ולזה באו המצות המעשיות בכוונה למנין אבריו של אדם רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים להודיע כי כל מצוה ומצוה נותנת הקיום אל האבר ההוא שהוא כנגדה ומקיימו נמצאו כולן רפואה וחיים אל הגוף, כי המצוה אל האבר שהוא כנגדה כנשמה אל הגוף, וכמו שהמצות קיימות ונצחיות הנה הם מקנות השלמות ההוא שבהם אל הגוף המקיימם: ולזה כוונו חכמי האמת ע"ה באמרם בויקרא רבה פרשת י"ב תני חזקיה נעשו דברי תורה עטרה לראש, מונייק לצואר, מוליגיא ללב, קלורית לעינים, כוס עקרין לבני מעים, עטרה לראש מנין שנאמר כי לוית חן הם לראשך, מונייק לצואר שנאמר וענקים לגרגרותיך, ומוליגיא ללב שנאמר פקודי יי' ישרים משמחי לב, קלורית לעינים שנאמר מצות יי' ברה מאירת עינים, כוס עקרים לבני מעים שנאמר רפאות תהי לשרך, מנין לרמ"ח אברים שבאדם שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, עד כאן, הנה הורו בדבריהם אלה על מה שאמרנו. וכבר נשנה זה המאמר עצמו במדרש שוחר טוב במזמור השמים מספרים וגו' לאמיתו: ולדעת הנמשכים אחר היוני האומר כי האדם מת בטבע הנה הטבע משועבד ונכנע אל התורה ואל שומריה, כי התורה בראה הטבע ונברא בשביל שומריה: ועוד ארצה להוכיח קיום הגוף ונצחיותו מצד האות הקדוש החתום בבשרנו, והוא מסכים עם מה שבארנוהו למעלה, והוא כי כבר אמרנו כי מבין הגוף והנפש יוצא הקיום לשניהם יחד זה במעשיו וזה בכוונתו, ואין בכל המצות המעשיות מצוה שיהיה רשומה נכר וחתום בגוף, גם לא כוונתם בנפש ועם זה משלימות ונותנות קיום ונצחיות לשניהם כמו שהוכחנו, וברית מילה שקולה כנגד כל המצות כדאמרינן בנדרים פרק רביעי, רבי שמעון אומר גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות, שנאמר הנה דם הברית אשר כרת יי' עמכם על כל הדברים האלה: ועוד שם גדולה מילה ששקולה כנגד כל התרה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו' והנה רשומה נכר בגוף ונשארת בו, להורות כי הכוונה בה ההשאר אל הגוף שהוא נרשם בה בחיים נצחיים וקיום מתמיד, ולזה נתיחדה זאת הברית מברית הקשת כי היא ברית אחת לכל העולם, ולזה לא תספיק כי אם להשאיר מיניו שנאמר ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, וברית מילה נתנה ונרשמה בגוף כל אחד מאישי המין, להורות כי היא תשאיר האישים בגוף ונפש בקיום נצחי, ואף בדברים שמטבעם להפסד ולכך נבראו מצינו להם הנצחיות בשביל שנמנו ונדבקו לדבר שבקדושה עם שלא היה רשומו נכר בהם, כפי מה שבאה הקבלה לרז"ל אמרו בוידבר רבה פרשת נשא, ובמדרש חזית בפסוק יפה את רעיתי כתרצה, רבי מאיר אומר עד עכשו הן קיימות ולא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו אלא הן חיות וקיימות, והרי דברים קל וחומר ומה הפרות שנדבקו על ידי אדם במלאכת המשכן, נתן להם הויה ושהיה והן חיות וקיימות לעולמי עולמים, ישראל שדבקים בחי העולמים על אחת כמה וכמה, שנאמר ואתם הדבקים וגו': ובשוחר טוב מזמור חסד ומשפט אשירה, רבי איבו בשם רבי מאיר אומר עד לעתיד לבא הן מתוקנות להפרע מן הרשעים בהם שנאמר לבקרים אצמית כל רשעי ארץ, והכוונה להם ע"ה לומר כי הפרות ההן מחייבות את הרשעים לפי שחטא ממית, ולפי שרחקו מעל השם בעונותיהם מתים והרי הם עתידין ליתן את הדין על שממיתין עצמם, שהרי הפרות ההן שאינן מצוות במצות אלא על ידי שנדבקו על ידי אדם למלאכת המשכן זכו אל הקיום והן מחייבות את הרשעים לעתיד לבא וגו': וביומא פרק בא לו עצי שטים עומדים שעומדים לעולם ולעולמי עולמים, וכמה רחוקים דברים הללו מעיני אנשי שקול הדעת בראותם לרז"ל דברים מתמיהים כאלה, או ידחום ויכחידום תחת לשונם, או יפרשום פירוש רחוק מן הכוונה בענין יסכימו עם הפלוסופיא, ולמשכילי האמת יורו הדברים נפלאות מן הבריאה, כי הכוונה היתה מתחלה להעלות כל הדברים לתת להם הקיום באיזו הופעה יופיע עליהם האור האלהי, כי הנה הפרות והקרשים על שהופיע בהם אור השכינה היו בדבקות ההוא שנדבק בהם הענין האלהי די וספק להשאירם בקיום נצחי, כי הניצוץ הקדוש ההוא להם כנשמה לגוף ואין שם מקום אל ההפסד כלל, לפי שבהיות הענין האלהי חל ושורה על הדברים הנה אין מקום לגורם ההפסד והכליון להשתמש בדבר ההוא להפסידו, אבל נדחה מעליו והולך לו, וכל שכן האדם שנברא בצלם ודמות שהיה מוכן אל הקיום בהיותו מעון לשכינה, ואז אין מקום לקץ הימים לשלוט בו: ובפסיקתא שנו רבותינו מצילין תיק הספר עם הספר מפני הדליקה, וכי דברי תורה כתובים בו, אלא בשביל שהוא דבק לספר זכה להנצל עמו, וכן אמר שלמה הולך את חכמים יחכם, אמר הקב"ה אדם הראשון שמע לאשתו נתגרש שאלמלא נדבק ושמע לי היה כמוני, כשם שאני חי וקיים כך הוא היה חי וקיים עד כאן: הנה דמו הגוף אל התיק והנשמה אל הספר ומצילין הגוף מן המות שהיא הדליקה עמה הואיל והוא דבק עמה ונשמע אליה ואינו מעלה לה כלל, ראוי שלא ישלוט בו המות, כמו שאינו שולט בה ויתקיימו שניהם יחד, וכמו שמצינו שלא שלט האויב במעשה ידי הצדיקים, וכל שכן שמן הראוי היה שלא ישלוט בהם לולא החטא, כדאמרינן פרק קמא דסוטה דרש רבי חנינא בר פפא מאי דכתיב רננו צדיקים ביי' לישרים נאוה תהלה אל תקרי נאוה תהלה אלא נווה תהלה, זה דוד ומשה שלא שלטו שונאים במעשה ידיהם, דוד דכתיב טבעו בארץ שעריה, משה דאמר מר משחרב בית המקדש ראשון נגנז אהל מעד קרשיו בריחיו ועמודיו ואדניו. היכא, אמר רב חסדא אמר אבימי תחת מחילות ההיכל, עד כאן, וכל שכן שאין ראוי שישלוט האויב שהוא המות וההפסד במעשה ידיו של הקב"ה, כי מעשה ידי הקיים והנצחי מן הדין שיהיו קיימים ונצחיים, כי לכוונה זו נרשם ונחתם בחותמו שהוא חותם ברית מילה כמו שהתבאר למעלה, וזה הסוד רמזו הנביא ישעיהו ע"ה באמרו ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר: וידוע ומקובל ליודעי האמת כי שומר הברית החתום בבשרו בקדושה ובטהרה לכוונה אשר בו נחתם הוא נקרא צדיק על שם צדיק חי העולמים, ולזה נקרא יוסף על אמונתו בבריתו יוסף הצדיק, ולפי שהצדיק העליון יורש ארץ החיים כי לו אחוזת הארץ הנה שומר הברית יזכה לירושת הארץ בחייו, כי הוא מושך החיים מצדיק חי העולמים, ואמר נצר מטעי כנותן טעם למה שאמר כי בהיות על תכונה זו משמירת הברית, הנה הוא נקרא נצר מטע יי' ומטע יי' לא יפסד ולא יעקר, לפי שהנוטע הוא קיים גם הנטיעה תדמה אל נוטעה, ולזה הוא דין שיירשו ארץ לעולם ולא ימותו כי ה"א הכוונה בנטיעה, ואמר מעשה ידי להתפאר, לומר כי הכוונה בנטיעה ההיא שיתפאר בה הנוטע, ואם תעקר או תפסד אין לנוטע התפארות אחר שמעשה ידיו כלים ונפסדים, כי אין התפארות ושבח כי אם בדבר הקיים: ועוד נרמז במה שאמר מעשה ידי להתפאר הסוד הגדול שכבר הארכנו בו בזה החלק, מהיות הבריאה והעבודה צורך גבוה אמר כי דין הוא שיירשו ארץ לעולם ויהיו קיימים לפי שהכוונה בהם צורך גבוה והוא שיתפאר בעבודתם כחתן יכהן פאר שימשיכו אליו האור והשפע מהמקור מקום הפאר, והוא ייחוד השם הגדול בכבודו, התבאר אם כן כי המילה תספיק לתת הקיום אל הגוף להיותה נרשמת בו, והיא דמיון ההשכלה הנפשית שהיא הכוונה בעשיית המצוה אשר היא תשאיר הנפש בעונג מתמיד אף לדעת האומרים כי האדם מת בטבע, הנה המילה תשאירהו כמו שההשכלה ההיא תשאיר הנפש בקיום נצחי, זה שעור מה שראיתיו ראוי להוכיח ולאמת הקיום בחיים האלה כפי השכל, אף לדעת הנמשכים אחר שקולו מחכמי בני עמנו אשר לא ימצאו ידיהם ורגליהם להוכיח חלופו, ואחר זה אבא לאמת הקיום ההוא לדעת התורה ומקבליה האמיתיים: חלק ב פרק כ אם נשכיל במעשה בראשית נמצא שהנברא אחרון הוא יותר שלם ויותר קרוב אל השם מן כל הקודם אליו וזה הנברא האחרון הוא האדם, והאור הנברא ביום ראשון אינו בכלל כי יש לו סוד נעלם: ואמרו עליו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אור שכבר היה וקבלו בו חכמי האמת ע"ה שאינו חוץ ממנו ית' ונתגלה ונאצל האור ההוא ממנו כדי שיהיה בו הקיום המתמיד לאדם שהוא תכלית הבריאה בעבודה אשר יעבוד עמו, ולזה נאמר בו יהי אור, ואמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה א"ר רחמאי האורה קדמה לעולם שנאמר ענן וערפל סביביו וגו' ונאמר ויאמר אלהים יהי אור, אמר ליה קודם יצירת בנך תעשה לו עטרה אמר לו הין, משל למלך שהתאוה לבן ומצא עטרה נאה וקלס משובח אמר זה לבני לראשו כי לו נאה, אמר ליה ויודע הוא שבנו ראוי, אמר ליה שתוק במחשבה עלה ונודע שנאמר וחשב מחשבות וגו' עד כאן: הנה העטרה הוא האור אשר נתגלה לתת הקיום לבן שהוא אדם בהיותו ראוי, כי כל זמן התמידו בעבודה והדעת את יי' העטרה ההיא כצנה רצון תעטרנו לתת לו הקיום בגוף ונפש, לפי שהעטרה ההיא הם החיים שאין להם הפסק והעובד השלם אוכל בטוב ההוא ומתענג בו באלה החיים, וזה אמרם כי לו נאה ובו מסתכל ומשיג הדברים העליונים שהם סבת קיומו, והוא שרמז קהלת ע"ה באמרו ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש, אמר כי האור העליון שהוא סבת הנבראים כלם וקיומם הוא מתוק מדבש ונפת צופים, והוא שאמר דוד אביו ע"ה על חלקי התורה הנובלת מהאור ההוא הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש וגו', והוא משל על הערבות והעונג המושפע מהאור ההוא, ואמר וטוב לעינים משל להתנוצצות בהשגות העליונות הנרמזים ונמשלים לעינים, ואמר לראות את השמש שהוא סבת הקיום המתמיד לראות את השמש והם החיים הנצחיים ולא יבא עוד שמשו בהיות האור ההוא עטרה על ראשו כששמן על ראשו אל יחסר להתמיד האור ההוא שלא יכבה, והוא משל על העבודה לאלהיו המתמדת האור ההוא שלא יסתלק מעליו, כי אם בא יבא שמשו מיד חשך ישופנו והוא המות המחשיך פניו: ובבראשית רבה פרשה י"ב אמר ר' יהודה ב"ר סימון אותה האורה שנברא בה העולם אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיון שראה הקב"ה מעשי דור אנוש ומעשי דור המבול ומעשי דור הפלגה שהן מקולקלין עמד וגנזו מהם, שנאמר וימנע מרשעים אורם ולמה גנזו אלא גנזו לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיקים שנ' אמרו צדיק כי טוב, ומנין שגנזו לצדיקים שנאמר ואור צדיקים כאור נוגה, וכיון שראה אור שהוא גנוז לצדיקים שמח שנאמר אור צדיקים ישמח, רבי לוי בשם בר נזירא אמר שלשים ושש שעות שמשה אותה אורה, י"ב של ערב שבת וי"ב של לילי שבת וי"ב של שבת, כיון שחטא אדם הראשון בקש לגנזה וחלק כבוד לשבת שנ' ויברך אלהים את יום השביעי ובמה ברכו באור, כיון ששקעה החמה בלילי השבת שמשה האורה התחילו מקלסין להקב"ה הה"ד תחת כל השמים ישרהו מפני מה ואורו על כנפות הארץ, התחילה אותה האורה כל היום וכל הלילה כיון ששקעה חמה במוצאי שבת התחיל החשך ממשמש ובא, באותה שעה נתיירא אדם הראשון אמר שמא אותו שכתוב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בא להזדווג לי ואומר אך חשך ישופני עד כאן: הנה כי לדעת ר' לוי לא שמשה האורה כי אם עד יום ששי שבו נברא אדם, לפי שהכוונה בשמושה להתמיד קיומו בחיים, אלא שמפני חטאו רצה לגנזה וחלק כבוד לשבת, ובמוצאי שבת נגנז האור שהוא סבת החיים ובא החשך שהוא סבת המות: התבאר אם כן שהאור שנברא ביום ראשון הוא הקיום והחיים אל אדם הראשון ואינו מכלל הדברים שהיו הכנה והצעה לאדם, אבל שאר כל הדברים שנהיו במעשה בראשית ואפילו הנבראים העליונים אדם הראשון נברא באופן מהשלמות יותר מהם, ולזה באו בבריאתו כל הלשונות שבהם נעשו ונהיו כל הנבראים כי אנו מוצאים במעשה בראשית הויה. עשיה. בריאה. יצירה. וכלן נכללו בבריאת אדם להודיע כי הוא כלל הכל ועיקר הכל, ולזה בא אחרון לכלם להודיע כי הוא היה התכלית המכוון בבריאתם ושהם אמנם נבראו בעבורו, וכל זה העלוי היה בו מצד הנשמה אשר נופחה בו ממקור החיים אשר היא יותר עליונה מהמלאכים, ומזה היה מוכן אל החיים הנצחיים וזה מוכרח כי אם היה בטבעו מת ונפסד, אם כן הנבראים העליונים שנבראו בעבורו וכמו שכתוב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ. וכמו שמוכיח מאמר ר' לוי על הדרך שהתבאר יהיו יותר מעולים ממנו, והנה אם כן יהיו הדברים שנבראו בעבור התכלית גדולים מהתכלית וזה הפך מה שנוצרו עליו אם כן, ואנחנו רואים הדברים שנבראו לתשמיש האדם קיימים באיש, מזה נדין באמת באדם שהכוונה בבריאתו שיהיה קיים באיש ולא יעיקוהו סבות ההפסד אשר הורכב מהן, כי נשמת חיים אשר נופחה בו תגן עליו ותושיעהו בהיותו נמשך ומתעלה אחריה, כי הנשמה באה לו ממקור החיים לחיותו ולקיימו באיש, והוא שכתוב וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, וייצר שתי יודין לרמוז על שתי צורות שהיו בו בתחלה קודם הנשמה והם נפש ורוח, ולזה הזכיר בו יי' אלהים שמהם הנפש והרוח נפש מה"א אחרונה ורוח מהו"או, ולפי שאין קיומו נשלם באלו בלבד נפח בו הנשמה מרוחו הקדושה שהוא רוח מרוח מקור החיים, והוא שאמר ויפח באפיו נשמת חיים בסוד ונשמת שדי תבינם מיסוד הבינה באה לו דרך אמת ואמונה והנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו ליחסו אליו בקיום נצחי עודנו בגוף נפח בו מנשמתו והוא שאמר נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה תרגם אונקלוס והות באדם לרוח ממללא: ולפי מה שפרשנו למעלה יתבאר למבין כי הדבור יתיחס אל הרוח וכבר נתנו בו נפש ורוח, ולהעיר על זה היה מחכמתו ע"ה שבכל נפש חיה הנזכרת במעשה בראשית תרגם נפשא חיתא ובאדם תרגמה לרוח ממללא, והטעם להבדיל בין דבור הרוח לדבור הנשמה כי זה דבור חיצוני וזה דבור פנימי, שהוא ההתבוננות וההשגה בדברים העליונים שבאה הנשמה מהם, ולזה תרגם והות באדם כלומר הנשמה נשמת חיים הנזכרת לרוח ממללא שהיא הנפש המדברת באמת כי היא אשר כח בה לדבר לפני המלך יי' צבאות: ובמדרש רות הנעלם אמרו (ז"ח פ"ב ע"ב) בזה הלשון נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך, נפשי אויתיך תרין קטירין טבאן יהב קב"ה בבר נש לשמשא בהו בהאי עלמא, ואינון נפש ורוח נפש לקיימא דגופא רוח לאתערא ליה ולאנהגא ליה בהאי עלמא, אי נחתא עליה רבו יתיר מלעילא כפום ארחוי, ובתרין אלין אזיל בר נש בהאי עלמא לשמשא בהו בהאי עלמא, דהא ההוא נפש לא אתקיים בגופא אלא באתערו דרוח דשריא עליה כד עייל ב"נ לשמשא ולמפלח למאריה באילין תרין אתער עליה מלעיל אתערו קדישא ושריא עליה דבר נש וסחרא ליה בכל סטרין ואתער ביה בחכמתא עילאה ולמהוי בהיכלא דמלכא וההוא אתערו קדישא דשריא עליה מאתר עילאה איהו, ומאי שמה נשמה נשמה חילא עלאה יתיר מההוא דאקרי רוח, דהא רוח יהב ליה קב"ה לשמשא בהאי עלמא נשמה לאתערא שמושא תדיר לעילא עד כאן: הנה בארו ע"ה כי בתחלה יושפעו באדם נפש ורוח להשתמש בהם בזה העולם, ולפי מעשיו יזכה למעלה יותר עליונה שהוא שלמותו, כי בבאו לטהר ולהתעלות משמוש זה העולם לשמוש העליון האמיתי שהוא העבודה והייחוד לשם המיוחד, מסייעין אותו ומשפיעין עליו רוח יתירא וסכלתנו רוח אלהים חיים היא הנשמה הקדושה דהחכימו בחכמה עליונה להיות בהיכל המלך לעמוד לשרת לפניו ולברך בשמו תמיד באין הפסק, כי מטבע הנשמה לתת לו הקיום הנצחי בגוף ונפש למען לא יהיה הפסק בעבודתו וייחודו, והוא אמרם לאתערא שמושא תדיר לעילא: וזאת היתה הכוונה באדם ולזה נופחה בו הנשמה מרוח חיים, והוא בחטאו הביא המות עליו וטימא עצמו, ואז נסתלקה הנשמה הקדושה ממנו כי אין הקדושה שורה במקום שהטומאה נכנסת כי אין האדם דר בכפיפה אחת עם הנחש, ובהסתלק ממנו הנשמה שהיא סבת החיים והקיום מאז הוכן אל המות כי הנפש והרוח אינן נותנות קיום אל הגוף וסופן להפרד ממנו, והוא שרמז הכתוב באמרו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, כי מות רמז אל הסתלקות נשמת חיים ממנו והיא מיתה אחת וסוף נפש ורוח להפרד והיא המיתה הנגמרת אליו בהפרדם והוא אמרו תמות, ואין אמרו מות תמות כמעניש אבל כמגלה לו הסוד כי המיתה מחוייבת מצד החטא והכרח הוא שימות, כי המדה ההיא אשר הוזהר ממנה רגליה יורדות מות, והאוכל לא ינקה ממנו כי פורץ גדר ישכנו נחש, והוא נמשך אחריה ונטמא בה ונסתלקה הקדושה ממנו שהיא נשמת חיים: ובבראשית רבה פרשה י"ב אדם הראשון לא לן כבודו עמו מאי טעמיה אדם ביקר בל ילין עד כאן, ואין יקר כנשמה ההיא ומאז נמשל כבהמות נדמו שנכרתו כן ידמה ויפסד: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ז"ח ח"א י"ח ע"ב) תא חזי מה דעבד בר נש דהא קב"ה יהב ביה נשמתא קדישא לאחיא יתיה בעלמא ואיהו אתהדר בחובתיה ואתהפך לההוא נפשא דבעירא, דאתמר עלה תוצא הארץ נפש חיה עד כאן: ונראה שרמז קהלת זה באמרו אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם כהמה המה להם, אמר כי הוא בלבו יספק בעבור בני האדם והוא ישים על ספקם דבר דבור על אופניו, והוא בראותו כי בחרם האלהים, והכוונה על בריאת האדם ביתר שאת מכל הנבראים שקדמוהו להורות על מעלתו עליהם וכמו שבארתי למעלה, ואף כי לא יהיה לו מעלה נוספת עליהם שזה היה מן הראוי, לפי שהוא התכלית למה יגרע מהם ולא ימצא בו השלמות הנמצא אתם, שהרי העליונים קיימים באיש עם שנבראו בעבורו והוא מת ולראות שהם כבהמה נדמים ונכרתים הנה זאת מבוכה ודבר מתמיה, שיהיו הדברים שנבראו בעבור התכלית מעולים ממנו. השיב ואמר, המה להם כלומר מידם היתה זאת להם והמה בחרו בדרכיהם כי יי' אלהים נפח באפיו נשמת חיים לתת לו קיום מתמיד, ובחטאו נסתלקה ממנו ואז ויהי האדם לנפש חיה כאותה נפש חיה שבשאר הנבראים ולזה נמשל כבהמות נדמו. התבאר א"כ כי חטא ממית, ואלו לא חטא היה חי וקיים לעולם, וזו היא דעת חכמי האמת אשר לא ישפיקו בילדי נכרים: אמרו בויקרא רבה פרשה כ"ז ובמדרש קהלת מה שהיה כבר הוא, ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר אם יאמר לך אדם שאלו לא חטא אדם הראשון ואכל מאותו העץ היה חי וקיים לעולם, אמור לו אתה, כבר היה אליהו שלא חטא הוא חי וקיים לעולם: ובואלה שמות רבה פרשה ל"ה דבר אחר וזה הדבר הה"ד הלא אתה מקדם יי' אלהי קדושי לא נמות, עד שלא עמד אדם הראשון ואכל את האילן כך היית אומר שלא יאכל מן האילן ולא ימות, הלא אתה מקדם יי' אלהי קדושי שלא נמות, אלא מפני שבטל צוויך הבאת עליו מיתה להוכיח את הבריות שנאמר יי' למשפט שמתו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב נ"ה ע"א) אמרו בזה הלשן אשכחנא בספרא דחנוך, דלבתר דסליק ליה ואחמי ליה כל גנזיא עלאי ותתאי אחזי ליה אילנא דחיי ואילנא דאתפקד עליה אדם, ותמא דוכתיה דאדם בגנתא, דאלמלא נטר אדם פקודא דא דיכיל לקיימא תדירא ולמהוי תדירא הוא לא נטר פקודא דמאריה נפק בזימום ואתענש: הנה למדו דעת את העם כי אם עמד אדם הראשון בנסיונו ושמר משמרת בוראו, היה חי וקיים לעולם, וחטאו היה סבת הפסדו ופרוד הרכבתו, כי הנה חנוך שנאמר בו ויתהלך חנוך את האלהים, ונזהר ממה שטעה בו אדם הראשון, לבש מלאכות והוא גדול מכל שרי מעלה, ותרגם יונתן בן עוזיאל ופלח חנוך בקושטא קדם יי' והוא ליתוהי עם דיורי ארעא, ארי אתנגיד וסליק לרקיעא במימר קדם יי', וקרא ית שמיה מטטרון ספרא רבה: ובמדרש רות הנעלם (ז"ח פ"ה ע"ב) ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אתו אלהים, מגו עלמא דא דבני נשא אתמשך חנוך זעיר זעיר, ואתעביד מה דאתעביד ושרי בדוכתיה כדקא יאות מטטרון רברבא ממנא דאנפין דמניה אזדעזען שליטין ושמשין עלאין. ובספר היכלות אמר רבי ישמעאל אמרתי למטטרון מפני מה אתה נקרא בשם קונך בשבעים שמות, ואתה גדול מן השרים, וגבוה מכל המלאכים, וחביב מכל המשרתים, ובכבוד מכל הצבאים, ורב מכל האדירים, בגדולה ובמלוכה ובכבוד. השיבו ואמר לו, מפני שאני חנוך בן ירד, כשחטאו דור המבול וסרחו במעשיהם ויאמרו לאל סור ממנו וגו', מה עשה הקב"ה נטלני מביניהם להיות עד עליהם בשמי מרום לכל באי עולם ע"כ: הנה שחנוך עד בשמי מרום לכל באי עולם שחטא ממית, שהוא לא חטא ולפיכך זכה לכל הכבוד ההוא, ובזה הוא מחייב לכל באי עולם, ואילו לא חטא אדם הראשון לו היה נאה וראוי כל הכבוד ההוא שזכה בו חנוך שהרי מה שאבד אדם הראשון בחטאו שהיא הנשמה שנסתלקה ממנו אשר נופחה בו לקיימו ולזכותו לכל הכבוד ההוא, זכה בה חנוך וקנה אותה בהתהלכותו ובמעשיו הטובים, ולפי שנזהר בה ושמרה בקדושה ובטהרה, עשתה לו את כל הכבוד והחיל ההוא. והמאור הקדוש רשב"י ע"ה גלה הסוד הגדול הזה במדרש שיר השירים הנעלם, והנביא ישעיהו ע"ה בשמו יתברך צעק על האומרים כי המיתה טבעית לאדם מפני שהוא הווה ובהכרח הוא נפסד, והאשימם מפני שהם מטילים מום בקדשי שמים ומסתפקים ביכלתו כאלו לא היה יכול לבראו באופן שיהיה חי וקיים. ועוד שיורו בדעת זה שהבריאה בחיוב ואחר כך אמת להם שלמות כוונתו יתברך בבריאת אדם, אלא שהוא הפך כוונתו הטובה לרעה: ובתחלה הקדים להם מה שראוי לדעתו בענין זה, והתחיל ואמר יוצר אור ובורא חושך עשה שלום ובורא רע אני יי' עושה כל אלה, אמר כי הוא ית' המציא ההפכים עם שהוא לא ישתנה, וזה היה לשלמות הבריאה כי המציא האור שממנו החיים והטוב והקיום הנצחי, וכמו שהתבאר למעלה והמציא החשך שממנו המות והרע וההפסד כי האלהים עשה שייראו מלפניו, וכמו שידוע לחכמי לב, עשה שלום שהוא המשיך מן האור ההוא מדת השלום ומן החשך מדת הרע, אני יי' עם שהשם הזה לא יצוייר בו שום שנוי עשה כל אלה, והוא סבת ההפכים ולא ישתנה ולא יתרבה בהם. הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק וגו' אמר כי כבר המציא התקון אל המות והרע הנמשך מן החשך ההוא ומסרו ביד אדם פקידו לתקן בו הרע וההפסד באופן לא יגע בו רעתו, ובזה ינצל ממנו כצבי מיד רודפו, ופירושו על הדרך שפירשנוהו בפרק י"ח: ואחר שהקדים זה העקר והיסוד הגדול בא בצעקתו עליהם ואמר, הוי רב את יצרו חרש את חרשי אדמה והריב הוא היאמר חמר ליצרו מה תעשה שהם בריבם ודבריהם מטילים מום בבריאה לומר מה תעשה, והרמז על אדם הראשון שנאמר בו נעשה אדם, שהיו אומרים אחר שהוא הווה ומורכב הוא נפסד, ואיך יצוייר שהקיים יברא דבר נפסד בלתי מתקיים וזה חסרון גדול בחקו, ופעלך אין ידים לו אין לו אחיזה וקיום כי סוף סוף יפסד וימות ומזה הדעת ימשך שיאמר לאב מה תוליד, ולאשה מה תחילין למה תיגעו לריק ותלדו לבהלה: או ירצה באמרו ופעלך אין ידים לו שמאמרם מה תעשה יאמינו שהעולם כלו נמשך בחיוב גמור לא ברצון רוצה, והוא אמרו ופעלך אין ידים לו, כלומר לא חלו בו ידיו של הקב"ה לבראו ברצון כי אם בחיוב היה הכל ואחר זה הביא להם ראיה על כי הוא בורא הכל ברצון, אמר כה אמר יי' קדוש ישראל ויוצרו האותיות שאלוני אם תשאלוני על העתידות ואגידם ואודיעם לכם בטרם תצמחנה תדעו ותודו באמת כי אני משגיח ויודע הנמצאות ויכול עליהם, וזה לא היה איפשר אם לא שבראתים והבאתים מן האין אל היש ומן ההעדר אל הקנין, וגם זה במשמע האותיות, ומה שאתם טוענים עלי מבני ופעל ידי שהוא נפסד באמת אנכי עשיתי ארץ ברצון גמור, ועם שמטבע הדברים הארציים להיותם נפסדים, ואדם עליה בראתי כלומר בראתי אדם באופן מהשלמות שיהיה עליה קיים נצחי, ומצד הנשמה הקדושה שנפחתי בו מרוחי יגבר על הדברים הארציים ויעלם מן ההפסד אל הקיום, והנשמה תתן הקיום אל הגוף והביא להם ראיה על זה באמרו, אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, והנה הם הווים ומורכבים מגוף ונפש ועם זה הם נצחיים, גם האדם עם היותו מורכב הנשמה תקיימהו לעד, וזאת היתה הכוונה בבריאתו אלא שעונו הטה אלה: והכוונה עוד באמרו אנכי עשיתי ארץ על הגוף, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף, ואדם עליה בראתי היא הנשמה, שהיא הנקראת אדם, כי העור והבשר ועצמות וגידין הוא מלבוש האדם, וכאמרו עור ובשר תלבישני וגו', אלא שהכל נקרא אדם בהיות הגוף מחובר אל הנפש, וכמו האגוז שבהיות הקליפות והמוח בחבור אחד הכל נקרא בשם אגוז אבל בהפרד המוח השאר נקרא קליפה לא אגוז, זה שעור מה שראיתי בענין זה, ובו נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ב פרק כא כמו שהתורה העליונה סוד תורה שבכתב שאמרו עליה נובלת חכמה של מעלה תורה והיא סוד השם המיוחד, ונקרא תורה על שהיא מורה ומגלה על מציאות ואחדות אדון יחיד כמו שהתבאר בפרק ט"ו מהחלק הראשון מזה הספר, כן התורה הזאת המורגשת אשר שם משה לפני בני ישראל, מורה על המקום אשר נחקקה ממנו שהיא התורה הרוחנית העליונה שהיא סוד תפארת ישראל השם המיוחד, והוא סוד עץ החיים: ולזה אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס, ע"א) ויורהו יי' עץ ואין עץ אלא תורה דכתיב עץ חיים היא וגו' ואין תורה אלא הקב"ה, ולזה היתה התורה שם יי' ממש והעוסקים ומחזיקים בה עוסקים ומחזיקים בשם יי' ודבקים בו, ולפי שנחקקה מסוד התורה העליונה שהיא שם יי' הנקרא עץ חיים, נשאה גם היא שם זה ונקראת על שמו עץ חיים, שנאמר עץ חיים היא וגו' ועמה אין מות ואין הפסד, אבל היא תחיה בעליה החיים הנצחיים כי נאצלה ממקור החיים, ומשם מושכת החיים הקיימים על העוסקים בה ומקיימי מצותיה, כי החיים העליונים נכללים בה, וממנה מתפשטים על המחזיקים בה, ואין לומר שהיא אמנם תאריך החיים למי שלא חטא כלל, אבל סוף אדם למות המיתה הטבעית המחוייבת מצד הרכבתו, כי אין זה יתר שאת ומעלה אל התורה ולמה ישלוח לה שם החיים בהחלט אחר שהמות בחדריו, ואליהו ז"ל ושאר צדיקים שלא חטאו לא מתו והם חיים בגן עדן כמו שכתבנו עדים נאמנים: וגם אין לומר שאלה החיים הם אל נפש הצדיק בעולם הנשמות, כי זה מחוייב מצד עצמו כי הוא צורך גבוה כמו שיתבאר, ולא נשאר אם כן צד בו יצדק בהם שם חיים בהחלט, כי אם בהיות הגוף בעודו מחובר אל הנפש חי חיים נצחיים, לפי שהיא נאחז ודבק בעץ החיים שהוא התורה, וכל הדבק בו אין המות שולט עליו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת בהר סיני, (בתוספות קי"א ע"א) כל מאן דאחיד באילנא דחיי ישתזיב בהאי עלמא, ואפילו מן מותא דעלמא דבני נשא, כל שכן מאחרא, וזאת היתה כוונת נותן התורה ית' ועל זה התנאי קבל המקבל: ולפי שזה אמת על כן לא בא בתורה הגמול הרוחני, וכוונת השם הגדול בנתינת התורה היתה להשיב שלמות הבריאה כמו שהיה קודם שחטא אדם הראשון, ולהשלים כוונתו בה: וכבר התבאר בפרק הקודם כי אדם הראשון היה מוכן אל החיים וקיום הנצחי בגוף ונפש, וגם היה מתענג ממה שנברא במעשה בראשית ולוקח מזונו ממנו בלא שום עמל ויגיעה, וחטאו היה סבה שנעדר ונשלל ממנו החיים והטוב. והטומאה שנשתאבה בו בסבת החטא הולידה בכל הבאים אחריו ונשתאבה בהם, ובסבתה היו כלם מעותדים אל המות אין נקי, כי כמו שהדבק בעץ החיים מושך ושואב משם החיים והטוב, כן הדבק בעץ הדעת בפאת הרע שבו מושך משם המות והרע, כי טבע הצד ההוא מחייב כן לדבקים בו, ונמשך הדבר כן עד שעמדו ישראל על הר סיני לקבל שטר שחרור שהיא התורה, ואז רצה הקב"ה לזכות את ישראל ובא לתקן את אשר עוותו אדם הראשון להחזיר העטרה שהיא הגורם לכל הטוב והחיים והשלום ליושנה, והיא אשר קדם זכרונה בפרק הקודם לזה: והוא אמרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו', הנה בא להזהירם שלא יאחזו להם דרך אביהם הראשון שהניח דעתו והלך אחר דעת הנחש, ואמר לו כי שמעת לקול אשתך, ולפי שהיה בא לתקן העולם ולחדשו בנתינת התורה, אמר להם שישמעו בקלו לקבל עליהם כל מצותיו לעשותם וזה הוא קולו, ולא לקול השטן הוא נחש הוא יצר הרע כדרך ששמע אדם הראשון וגרם המות לו ולכל הבאים אחריו, ושמרתם את בריתי לא כאדם הראשון שעבר ברית הפר חק: ובפרק אחד דיני ממונות, רבי יצחק אמר מושך בערלתו היה, כתיב הכא והמה כאדם עברו ברית, וכתיב התם את בריתי הפר, רב נחמן אמר כופר בעקר היה כתיב הכא והמה כאדם וגו', וכתיב התם על אשר עזבו את ברית יי' וגו', ודברי שניהם אמת כי המשיך הערלה והטומאה על העולם וכסה ואטם הברית הקדושה, והיא הכפירה בעקר ועבודת אלילים והדברים עתיקים ומבקשי יי' יבינו כל, והייתם לי סגלה מכל העמים סגלת המלכים לא נתנה להוצאה ולהפסד, כי היא חביבה מאד עליהם והיא דבקה וקשורה בהם לתמידות שעשועם בה גם אתם לא ישלוט בכם ההפסד והכליון, כי תהיו דבקים בי והדבקות בי הם החיים הקיימים הנצחיים אשר אין עמהם מות כלל, ואני יכול על זה ואינו דחוק ולא נמנע לי לתת לכם הקיום הנצחי בחיים האלה, כי לי כל הארץ ואני בראתי הדברים הארציים והחמריים אשר גוף האדם נבנה מהם, ואם מצד הרכבתו דרכו לירד להפסד. בידי להוציאם מטבעם ולקיימם כי השמיעה בקלי ושמירת בריתי הוא המלח המקיים הדברים אשר מדרכם ליפסד, כי הכל נברא בשמי ובהיות שמי משתתף על ידיכם עם הנברא בו הנה הוא יקיימנו לעד, כי בו נברא ובו מתקיים ולא אפיקורות בלבד אלא גם האישים, וכל שכן למי שארצהו לסגולתי מכל העמים והייתם לי ביניהם כאפיקורות הנשארים והם כאישים הנפסדים: וירצה עוד באמרו כי לי כל הארץ כי הוא יצום על הדבקות וההקשר בו תמיד בשעשוע עבודתם כי זה ענין הסגולה וכי תאמרו מה נאכל הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, אמר כי לי כל הארץ ולא יחסר לחמכם כי הבן זוכה בנכסי האב ולא שתטרחו אתם בו, אבל מלאכתכם נעשת על ידי אחרים כענין ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם, ואתם כהני יי' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם, והוא אמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, כי הכהנים לא יטרחו במזונותם, אבל זוכים משלחן גבוה ואתכא דרחמנא סמכי ועם שתהיו כהנים משרתים הנה השרות ההוא ההחרות, והוא אמרו ממלכת כהנים וגוי קדוש, כענין קדושים תהיו פרושים תהיו מכל עסקי הגוף אל העבודה והייחוד, והוא הדרך אל קיום הגוף כי הנפש תגבר ותתעלה בדבקותה כי אין הגוף מעיקה אבל הוא נשמע תמיד אליה והיא תקיימנו בהיותו נגרר אחריה וזה היה החפץ ותכלית שיתוקן הכל ויתקיים, וכבר התבאר זה בפרק י"ט מהחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא, ויהיה אם כן במשמע גוי קדוש הקיום והנצחיות באלה החיים וכן יפרשוהו רז"ל: אמרו בפרק חלק, קדוש יאמר לו מה קדוש קיים אף הם קיימים, הנה בא לתקן אשר עוותו אדם הראשון כי לא שמע בקול יי' כי אם בקול אשתו, ולא שמר הברית והביא המות עליו ועל כל הבאים אחריו ונענש בטורח המזונות, וכשקבלו ישראל התורה החזירו עטרה לישנה ונתבסם העולם ופסקה זוהמתם כדאיתא בפרק אין מעמידין. ובמדרש הנה אנכי שולח מלאך הה"ד אני אמרתי אלהים אתם, אלו המתינו ישראל למשה ולא עשו אותו מעשה לא היתה מלכות ולא מלאך המות שולט בהם, וכן הוא אומר והמכתב וגו' חרות על הלחות מהו חרות, ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר חרות מן המלכיות, ור' נחמיה אומר חרות ממלאך המות, הורו על כל מיני הטוב והאושר אשר ימשכו מקבלת התורה, כי באמרם חרות מן המלכיות הכוונה היותם ממלכת כהנים עם מה שפירשנו בו, ובאמרם חרות ממלאך המות הכוונה על הקיום והנצחיות הנרמז בוהייתם לי סגולה, והנכלל בו גוי קדוש וכמו שסיימו עוד שם, וכן הוא אומר וממתנה נחליאל שנחלו מהקב"ה שיהיו חיים וקיימים לעולם, הנה כי רצה הקב"ה לזכותם בכל מיני החיים והטוב, לולא ששבו על חטא אביהם ונתנצלו מעדים שהיא העטרה שזכרנו למעלה כאביהם: ואמרו במכילתא ובעבודה זרה פרק קמא על תנאי כך עמדו ישראל על הר סיני, על תנאי שלא ישלוט בהם מלאך המות שנאמר אני אמרתי אלהים אתם וגו' חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון וגו': ובמדרש רות הנעלם (ז"ח פ"ח ע"ב) כדין הוו ישראל מתעטרן באוריתא ומתעטרן בשמהן גליפין עלאין כיון דעבדו ית עגלא וסרחו הוה מייתי משה אוריתא כתיבא על לוחי אבנין מליא מכל טבין, חירו ממלאך המות, חירו משעבוד מלכיות, חירו מכל מרעין בישין דעלמא, כיון דחמא משה ית עגלא פרחו אתוון כלהו וסליקו לעילא כדין צווהת אוריתא ואמרת אני מלאה הלכתי וגו' מליא אזלית מכמה טבין לישראל, והשתא אהדרית ריקם למגנא דלא מהנית להון כדין צווחו עלאין ואמרו אוי להם כי נדדו ממני ווי לון דלא אתקיימו בהימנותא דמאריהון: הנה שהתורה שטר שחרור מן המות שהתורה חיים ואין עמה מות, וגם היא חרות מן המלכיות כי החטא מעורר סבתו למעלה שהוא צד הטומאה והוא מלאך המות, והוא כח האומות, ולזה הוא מחוייב שהחוטא יפול תחת רשתם למטה, ובקיום התורה אין כח לצד ההוא להתעורר כלל ולזה לא ישלוט על שומריה ולזה לא ישלטו האומות עליהם למטה, אבל הם ישלטו בשונאיהם: ועוד אמרו בואלה שמות רבה פרשה מ"ה אם יבא מלאך המות ויאמר לפני הקב"ה על חנם בראתני בעולם, הוא אומר על כל אומה שבעולם השלטתי אותך חוץ מאומה זו שנתתי לה חרות הוי חרות על הלוחות. ומה שאמרו פרחו אתוון כלהו וסליקו לעילא, וכן אמרו בואלה שמות רבה פרשה מ"ו דבר אחר שפרחו הכתובים מן הלוחות לכך שברן, יורו בזה כי החטא והטומאה מסלק הקדושה ואז המות בא ושורה על ראש החוטא, וכן מצינו שבשביל שעבדו ישראל עבודה זרה נסתלקה שכינה מהם שהיא נשמתם ואז מתו והוא נפילתם וצאתם בגלות בין האומות הבאים מכח הצד ההוא שנדבקו בו, וכן היה באדם הראשון כשחטא נסתלקה נשמת חיים ממנו, ואז שרתה רוח הטומאה עליו והוכן אל המות, ובעבודה זרה פרק קמא בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הם לא חטאו אנו לא באנו לעולם, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם וגו' חבלתם מעשיכם: אכן כאדם תמותון, והקשו עליו, ותרץ לא תימא אנו לא באנו לעולם, אלא כמי שלא באנו לעולם, פירוש לפי שהם חיים לעולם וכל זמן שהם קיימים אין אנו חשובים כלום, וזה דעת ריש לקיש והוא דעת ר' יוסי והוא שכתבנו למעלה, ודעתם ע"ה שאם לא חטאו אבותינו בעגל היו חיים וקיימים לעולם, כי התורה תקיימם כמו שדרשו מחרות על הלוחות, והקשו שם למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי, והא כתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות והשיבו על תנאי. ומזה נדין לכל מקום שנזכרה בו מיתה בתורה כגון אדם כי ימות באהל שהוא על תנאי שאם יחטאו שימותו: והשם הגדול הבטיח החיים הנצחיים אל הגוף בעשיית התורה והמצות, אמר ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ויראה לי שזו כוונת אונקלוס שתרגם ויחי בהון לחיי עלמא ואין זה כחיי עלמא האמור בראובן, שאם נאמר על ראובן הפרטי כבר מת, ולזה אי איפשר לפרשו כי אם לחיי עולם הבא, ואם נאמר שהכוונה בו לחיי עולם הבא לא שכוונת הכתוב כן, אלא ראה לתרגמו כמנהג אחר החטא שהמיתה בהם, וכן מה שדרשו רז"ל וחי בהם לעולם הבא, וכן למען יאריכון ימיך לעולם שכלו ארוך, ולמען ייטב לך לעולם שכלו טוב, וכן מה שדרשו מזה הענין לא דרשו כן, אלא לפי שהמות ממשמש ובא על העולם, וראו להעתיק הלשונות המורים על החיים הנצחיים אל הגוף אל חיי העולם הבא, אבל יודעים היו באמת שכוונת התורה על חיי העולם הזה, ולפיכך לא מצינו להם ז"ל בשום מקום שיישאלו למה לא בא בתורה הגמול הנפשי, כי היה ברור אצלם כי מטבע התורה לקיים הגוף בחיים נצחיים לולא שהחטא הביא עליהם המות, והכוונה לרז"ל באמרם וחי בהם לעולם הבא, וכן לעולם שכלו ארוך וכלו טוב הוא העולם הבא שאחר התחיה, שאז הוא שיזכו הגוף והנפש לשכר המצות העצום שאם לא כן יהיה הגוף עשוק במשמר: ועוד הבטיח השם הגדול קיום הנפש ונצחיותה בגוף בעסק התורה וקיום מצותיה, אמר ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. והרמז שיתן משכנו שהיא השכינה בתוכם לקיימם כנשמה המקיימת את הגוף, כן השכינה היא נשמתן של ישראל, וכל זמן שהיא שרויה ביניהם על ידי עבודתם השלמה ומעשיהם הטובים הם חיים וקיימים במעלה ורוממות ועליונים ותחתונים נכנעים אליהם, ואמר ולא תגעל נפשי היא אשר נאמר עליה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, ולזה יחסה אליו אחר שנופחה מרוחו הקדוש אמר, שזאת הנפש לא תקוץ בהם להגעל ולהפלט מהם ולצאת מן הגוף, אבל תשאר נקשרת בו לעד, והכוונה שלא ימותו אבל יהיו חיים וקיימים לעולם, ולפי שזה כן לא בא הגמול הנפשי בתורה כי אין מקום לזה כלל, כי הכוונה להשאיר ולקיים הנפש והגוף יחד לעד, וזה מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק: חלק ב פרק כב העומק בתורה ומקיים מצותיה בכוונה שהתבאר עניינה בזה החלק, ונזהר משום עברה קלה או חמורה הוא המייחד השם הגדול בכחותיו עד אין סוף והוא התכלית הנדרש מהעובד האמתי, וכמו שהוא מיחד את השם בתמידות באין פרוד, כך יתמיד ייחוד וחבור גופו עם נפשו ולא יפרדו ויתקיימו שניהם לעד, וכמו שהתבאר, וכמו שהעבודה על זה הדרך הוא גורם הייחוד בין שני דודים, כן בטול התורה והמצות והחטא בעברות הוא גורם הקצוץ והפרוד בין שניהם, והגורם זה הכרח הוא שתפרד נפשו מגופו, כמו שגרם הפרוד והקצוץ בייחוד, כן תפרד הרכבתו, ולזה היו התורה והמצות סבת החיים הנצחיים לגוף, והחטא סבת מותו אשר אין לו המלט כלל אחר שחטא ללא תועיל התשובה ולא תציל הגוף מן המות, אבל תועיל ותציל את נפשו ותזכה לאור באור החיים אחר שקבל ענשו במות הגוף, כי הכוונה בשלמות וכשרון הנברא שהיא צורך גבוה כמו שיתבאר, שלא נשלמה בהיות הגוף והנפש נצחיים עדיין יש לה תקוה ותשלם בנפש לבדה אחר שבאה כלולה בתורה ובמצות, כי החטא כבר כופר במות הגוף ואין להאמין חס ושלום כי אחר שהכוונה ההיא לא נשלמה והחטא גרם המות שאחר כך אין תקוה אל הנפש, חלילה מהעלות זה על לב כי אין מיתת הגוף מעכבת שלא תחול הכוונה ותשלם בנפש לבדה, כי השלמות בזה תלוי בעסק התורה וקיום מצותיה, והנה היא נשלמה בזה והגעת התכלית המכוון שהוא צורך גבוה הוא בזה הן יגיע בנצחיות הגוף והנפש או בנצחיות הנפש לבדה אלא שהכוונה היתה שהאדם יהיה חי וקים לעד והוא בחטאו הפיל והחטיא זאת הכוונה והוא דאפסיד אנפשיה אבל הכוונה בצורך גבוה לא נפלה מפני זה: ואחר שזה כן באין ספק אין לשאול כמו שהזכירה התורה המיתה אבל על תנאי אם יחטאו כמו שכתבנו בפרק שלפני זה, תזכיר גם כן הגמול הנפשי עם זה כדי שלא יאמן שאחר שלא נשלמה הכוונה בנצחיות הגוף בסיבת החטא שאין מקום לה בנפש לבדה אחר המות ואבדה התקוה, ותשוב אם כן השאלה בעינה למה לא בא בתורה הגמול הנפשי בפירוש כי כבר כתבנו שהגעת התכלית המכוון שהוא צורך גבוה תלוי בעסק התורה וקיום מצותיה ואין מיתת הגוף מעכבת בהגעת זה התכלית כשתשל' הנפש בשלמות התורה והמצות והוא מחויב שיגיע יהיה בנצחיות הגוף והנפש יחד או בנצחיות הנפש לבדה: ואמנם ששלמות הנפש בתורה ובמצות והיותה זוכה ונשארת בעולם הנשמות הכל צורך גבוה, כבר גלוהו חכמי המשנה והתלמוד ע"ה. אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה, (ח"ג ד' ע"ב) זכאין אינון ישראל דבכל אתר מתחלה דאשתכחו קב"ה אשתכח עמהון, וקב"ה אתפאר בהו בישראל הה"ד ישראל אשר בך אתפאר, ולא עוד אלא דישראל אשלים מהימנותא בארעא, וישראל שלימו דשמיה קדישא אינון וכד ישראל לתתא אשתלמאן בעובדיהו כביכול שמא קדישא אשתלים, וכד ישראל לא אשתלימו בעובדיהו לתתא ואתחייבו גלותא כביכול שמא קדישא לא שלים לעילא, וזה סוד והכריתו את שמנו ומה תעשה לשמך הגדול, וכבר בא זה בפרק ב' מהחלק הראשון מזה הספר: ואמרו עוד שם במדרש (ח"ג ק"כ ע"ב) תא חזי מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושביק לבנוי עמה, בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויהו, דאי זכאן מטרוניתא בחדותא ביקרא לגבי מלכא, ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא, והא אוקימנא כמא דכתיב משדד אב יבריח אם, וכתיב ובפשעכם שולחה אמכם, ועל דא אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו, וכד אזדמן האי יומא אימא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבלה לאסתכלא בהו בישראל, וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין, בכמה צלותין, בכמה ענויין, כולהו בזכותא, כדין אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו, מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא בני מלכא בנהא דאתפקדון בידהא, כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין, כדין אזדווגת לגבי מלכא בנהירו בחדוא בשלימו ברעותא, דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות: במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה, ועל ידי מה פורח על ידי ישראל כשהם צדיקים וטובים שכינה שרויה ביניהם, ושרויה במעשיהם בחיקו של הקב"ה וגם זה בא בפרק ב' מזה החלק: ובספר היכלות בהיכל קדש הקדשים אמר המאור הקדוש ע"ה (ח"ב רנ"ט ע"א) בזה הלשון, היכלא דא איקרי ארון הברית, דאיהו אדון כל הארץ, בגין דהאי איהו אתר דנפקי מיניה כל נשמתין דעלמא לייחדא ייחודא לתתא ולאתמשכא יקרא דקב"ה מעילא לתתא לאתבא לצדיק בגין דנפקי מצדיק ועיילי בצדיק ולבתר נפקי מצדיק ועיילי באתר דנפקו מתמן, האי ארון הברית נקיט כלא מצדיק ולבתר נפקי מינה ועיילי בצדיק לתתא, ולבתר נפקי מצדיק לתתא ועיילי בהאי ארון הברית למהוי כל נשמתין כלילן מעילא ומתתא, ולמהוי יקרא דקב"ה כליל מעילא ומתתא למהוי שלים מכל סטרין, והאי ארון הברית נקיט מצדיק אינון נשמתין מתרין סטרין: הנה גלה ע"ה טעם ביאת הנשמה לחול בגוף ושובה אל המקום אשר באה משם, שהכל הוא צורך גבוה, אמר כי ארון הברית שהוא אדון כל הארץ סוד ה"א אחרונה שבשם המיוחד משם יוצאות הנשמות, כי הוא קבלם מצדיק חי העולמים והוא קבלם מעולם התשובה, ומשם באות בצדיק למטה כי יצאו מצדיק של מעלה ובאו בצדיק של מטה, והטעם לייחד את ייחודו של השם המיוחד, ועוד כדי שימשך המציאות הקדוש מציאות אדון הכל ממעלה למטה, ואחר השלים שליחותם ישובו אל מקום שבאו משם שהוא ארון הברית, ובזה נכללו הנשמות ונשלמו בשלימות מעלה ומטה מצדיק של מעלה ומצדיק של מטה, ובשובם אל ארון הברית הנה הוא יהיה כלול ממעלה ומטה ושלם בשלמות הנשמה ההיא הכלולה, וזה אמרו ולמהוי יקרא דקב"ה כליל וכו' וזהו התכלית ובזה נשלמה הכוונה בבריאה, כי בנשמת הצדיק הכלולה משתלם ארון הברית סוד הכבוד והיא בשלמותה מעוררת השמחה עליו מלמעלה, ואז משורר למלך שהשלום שלו בסוד למען יזמרך כבוד ולא ידום, ולזה יי' אלהי לעולם אודך כי זה תלוי בזה ובספר תולעת יעקב כתבתי מזה: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה מלמד שחי העולמים כלולים בו כל המצות כלם וברחמיו נתנם לנו כדי לקדשנו, ואולי נזכה מאי טעמא כי בשעה שאנו נזכה בעולם הזה לעולם הבא הוא גדול ע"כ: והכוונה להם ע"ה כי בשלמות הנשמה בתורה ובמצות נשלם הכבוד כמו שכתבנו, ובשלמות הכבוד המלך חי העולמים הוא גדול, לפי שהשלמות ההוא סבה שיתייחד בכבודו שהוא התכלית המכוון מהעבודה והייחוד ההוא הוא גדולתו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ה' ע"א) גדול יי' ומהולל מאד אימתי איקרי קב"ה גדול מאד כד איהו בכנסת ישראל, הה"ד בעיר אלהינו בעיר אלהינו הוא גדול, אמר ליה ר' יהודה אלהינו מאי בעי הכא אמר ליה הכי הוא ודאי האי עיר דחלא ותושבחתא היא דישראל, מאי משמע אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול ולאו הוא מהולל, מכאן שאם הוא בעיר שהיא אלהינו, כלומר שהוא בייחוד גמור בה הוא גדול והסבה והגורם לייחוד הוא שלמות הנשמה בתורה ובמצות: ובמה שכתבנו יותר ספק עצום ראוי שיסופק, והוא כי אחר שתכלית הנשמה הוא לשוב אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה וכמו שיראה מהמאמר שכתבתי למעלה באמרו, בגין דהאי איהו אתר דנפקי מיניה כל נשמתין וכו', ולבתר נפקי מצדיק לתתא ועיילי בהאי ארון הברית, הנה כי מארון הברית יוצאים ואליו שבים, וכן דעת רז"ל בפרק אין דורשין אמרו ערבות שבו צדק וצדקה ומשפט וגנזי חיים טובים וגנזי שלום וגנזי ברכה, ונשמותיהן של צדיקים פירוש אותן שנשלמו ועלו בשלום אל אביהם ורוחות ונשמות שעתידות להבראות פירוש לחול בגופי בני אדם, וערבות כבר פירשנו בפרק ב' מזה החלק שהוא צדיק חי העולמים וממנו מקבלם ארון הברית, ואם כן למה נבראו אחר שמשם יצאו ולשם ישובו טוב להם לשבת שם, אבל יותר זה הספק במה שכתבנו כי הנשמות צריכות לשלמותן להיותן כלולות מצדיק של מעלה ומצדיק של מטה להשלים הכבוד, ולהיותו כלול מכל צד שזה צורך גבוה ואם לא יבאו לא היה זה התכלית נשלם ולא תשלם הכוונה בבריאה: אלא שעם זה יש סכנה עצומה בביאת הנשמות אל אלה החיים, שאם יטה החמר מן הדרך הטובה הנה היא תענש ענש מר ממות, והנה קוה לעשות ענבים ויעש באשים וזה ספק עצום גם כן ראוי שיסופק, והתרת זה הספק הוא כשנאמר שהתורה והמצות נתנו להרים מכשול החמר ולתקן את אשר עוותו, והבחירה נמסרה ביד האדם והוא יבחר בחיים וישלים הכוונה בבריאתו, והוא תקון הכבוד ושלמותו ואם יחטא הנה יתוקן בתשובה: ובערובין פרק קמא תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותן משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו, יורו על כל מה שכתבנו בזה הענין כי האומרים נוח לו לאדם שלא נברא, לפי שמצד חמרו והשטן העומד על ימינו מוכן ומעותד אל הנטיה אל הפך מה שנוצר עליו, וטוב לו עוד שם ולא יברא להגדיל פשע ולהרבות אשם, לא די שלא ישלים הייחוד שנוצר לייחד, אבל יקצץ ויפריד מחובר וזה הפך מה שכוון בבריאתו, והאומרים נוח לו שנברא, לפי שאם ברא יצר הרע וחמרו יטהו מני הדרך הנה ברא לו תורה תבלין והיא תיעצהו לשמור בריאותו לבלתי יחלה ותדריכהו בדרך הישרה למצא דברי חפץ להשלים התכלית המכוון בו שהוא הייחוד ושלמות הכבוד, נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא, לפי שאפשרות נטותו מן הדרך קרוב מאד מצד חמרו ויצרו הרע, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, יבדוק עצמו מעברות שעשה כבר ויבערם, כלומר יתודה וישוב בתשובה ובזה יתוקן, והתורה והמצות ישיבוהו אל הבריאות אחר שסר מעליו וחלה, ואמרי לה ימשמש במעשיו שיתן עיניו על דרכיו ולא יסיח דעתו כלל, ויזהר במעשיו ויזכיר ויתן אל לבו הכוונה בבריאתו שהוא הייחוד והעבודה וישלימנה. ומזה הענין אמרם חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה והטעם שלא יסיח דעתו מהם כלל כדי שיתן אל לבו שהוא כסא כבוד ומעון לשכינה ויתקדש במעשיו ויטהר במחשביו, והוא אמרם ימשמש במעשיו, ומצד משמושו במעשיו יצדק בו נוח לו שנברא: שנינו בפרק בן זומא ר' יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, הורה הקדוש הזה כל מה שאמרנו בסמיכת אלו המשניות, כי באמרו התקן עצמך בפרזדור וכו' הוא תקון הנשמה שצריכה שתהיה כלולה ממעלה ומטה, כמו שהתבאר למעלה, ובאמרו יפה שעה אחת וכו' בא להתיר הספקות שספקנו למעלה, האחד טעם ביאת הנשמה אחר שהתכלית שתשוב למקומה שבאה ממנו למה באה, והשני מהסכנה שיש בביאתה אם יטה החמר מהדרך הישרה. כי באמרו יפה שעה אחת וכו' מכל חיי העולם הבא התיר הספק הראשון, כי טעם ביאת הנשמה הוא לייחד את השם המיוחד, וכדי שיתפשט מציאות אדון הכל ממעלה למטה, והרי הנשמה כלולה מכל הצדדין ובזה משתלם הכבוד בשוב הנשמה אליו כמו שהתבאר ובהיותה במקומה קודם בואה, והוא שקראוהו כאן העולם הבא ונקרא כן לפי שכבר בא מששת ימי בראשית. כמו שאמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה וסודו ליודעי חן, ואין פירושו כמו שחשב ה"ר יוסף אלבו בפרק ל"א מהמאמר הד' מספר העקרים שלו, וחשב לעשותו סמכים למברא ולא הבין המדרש ולא פירוש הרמב"ן עליו, והנה הנשמה בעודה שם אין כוונת הייחוד והתפשטות המציאות נשלמת, ואין הכבוד משתלם, ועל הדרך שבארנו כבר ובבואה להשלים כל זה הנה שעה אחת שתעסוק להשלים השלמות ההוא יפה מכל חיי העולם הבא שהיתה שם קודם בואה, שהיה כל זה נעדר בהיותה שם וזה טעם בואה: והנה התשובה תאמר על שני פנים, האחד נאמר על הנזהר מהחטא, והטעם כי טבע האדם לחטא, והנה הוא נזהר ולא חטא הנה שב מטבעו ואין תשובה כזו, ועוד יש בידו תורה ומצות שהם מעשים טובים שהם הדרך להשלים מה שבא להשלימו, והפן הב' תאמר על השב מחטאו כמשמעה, והנה בראשון יותר הספק הראשון, ובשני יותר הספק השני והיתה חכמתו לכלול בלשונו שני הפנים בהם יותרו שני הספקות, ובאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה בא להתיר ספק אחר ראוי שיסופק, כי אחר שביאת הנשמה לאלה החיים לייחוד השם הגדול ולעבוד עבודתו ולתקן הכבוד שהוא התכלית המשובח, ראוי היה אם כן שתהיה העבודה והייחוד ותקון הכבוד תמידי נצחי באין הפסק, ולזה היה מן הדין שיחיה העובד חיים נצחיים: ובואלה שמות רבה פרשה ל"ה אתה גוזר ואומר קדושים תהיו, וכן וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם רבון העולמים אתה מבקש שנהא קדושים הסר ממנו המות, שנאמר הלא אתה מקדם יי' אלהי קדושי ולא נמות, והכוונה בזה מה שאמרנו כי אחר שהוא מבקש ממנו שנהיה קדושים, והכוונה הוא תקון הכבוד ראוי היה שלא נמות, כדי שתהיה הקדושה באין הפסק אחר שהיא צורך גבוה, לזה אמר ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, לפי שאז נשלם התכלית שהוא תקון הכבוד בנשמה ההולכת שמה כלולה ושלמה, מה שאין כן כשיחיה חיים נצחיים בזה העולם עם שהוא מייחד ומתקן את השם, לפי שעדיין אין הכבוד כלול ושלם מכל הצדדין עד שתפרד הנשמה מן הגוף ותשוב אל המקום אשר באה ממנו שהוא ארון הברית כמו שהתבאר למעלה ואז נשלמה הכוונה: ואמרו קורת כאמרו אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, וגם הנשמה תזכה אל מה שאמר הנביא ע"ה עין לא ראתה אלהים זולתך וגו', מה שאי איפשר לה להשיג עד שתתפשט מזה המלבוש ותתלבש במלבוש שהכינה לה במעשיה הטובים: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ק"נ ע"א) ולית חידו לרוחא בר בההוא גופא אחרא, וחדי על דאתפשט מהאי גופא דהאי עלמא לאתלבשא בלבושא אחרא שלים כגוונא דהאי עלמא, וביה יתיב ואזיל ואסתכל למנדע ברזין עלאין, מה דלא יכיל למנדע ולאסתכלא בהאי עלמא בגופא דא, וכד אתלבשת נשמתא בההוא לבושא דההוא עלמא כמה כיסופין וכמה עדונין דיילה תמן, והיא הכוונה באמרם ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה וקורת רוח סתם לכלול את הכל ודי למבין, ובזה הותרו כל הספקות, והתבאר מה שהיתה אליו הכוונה מתחלתו הוא שהתכלית שהוא צורך גבוה יגיע על כל פנים ואין המות מעכב בזה, והוא מה שבקשנו באורו בזה הפרק: חלק ב פרק כג אנשי המחקר התחכמו במהות הנפש, ואמרו שהיא הכנה לקבל החכמה, וראיתם כי מתחלת היצירה עיר פרא אדם יולד לא ידע ולא יבין, וכל זמן שהגוף הולך וגדל היא מתחכמת והולכת, וזה יורה שהנפש אינה אלא הכנה בלבד, ואלו היתה הנפש חכמה מיום שחלה בגוף האדם יתחייב שיהיה הגוף חכם בצאתו מרחם אמו, זה דעתם בנפש האדם ואליו נמשך הרמב"ם ז"ל כנראה מדבריו בפרק א' משמונה פרקים שהקדים למסכת אבות אמר שם, ודע שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כחותיה וחלקיה היא כחמר והשכל לה צורה, וכשלא הגיע לה הצורה יהיה כאלו מציאות ההכנה בה לקבל הצורה ההיא לבטלה, וכאלו היא מציאות הבל הוא אמרו גם בלא דעת נפש לא טוב, ר"ל שמציאות הנפש שלא תגיע אליה צורה אבל תהיה הנפש בלא דעת לא טוב עד כאן: וזה הדעת גלהו גם כן בפרק ד' מהלכות יסודי התורה, ואנחנו אל חכמי ישראל הקדושים נשמע אשר קבלו האמת מפי נביאי האמת והצדק, והם אשר ידעו האמת על בוריו כי הנפש בבואה אל הגוף חכמה היא מתחלת היצירה, והכתוב מעיד לנו כן באמרו ויפח באפיו נשמת חיים, והיודעים מקום אצילותה ידעו כי באה משם כלולה בחכמה ובינה והסוד ונשמת שדי תבינם: ואמרו בפרק המפלת ונר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי וגו', ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא, ומלמדים אותו כל התורה כלה שנאמר ויורני ויאמר לי וגו', וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ: הנה רז"ל כנו החכמה לנר ואמרו שהוא צופה בו, רמז למה שמשיג מהעבר והעתיד והוא אמרם מסוף העולם וכו', ובהקדמת זה הספר פירשתי בו פירוש אחר על דרך הסוד ידרש משם, ואמר שהנר הזה על ראשו, רמז על נשמתו שהיא מאירה בחכמה עליונה, ואמרו שמלמדים אתו כל התורה כלה הנה גלו לנו כי החכמה והתורה שעתיד ללמוד בבאו באלה החיים אם יזכה, עודנו שם מתחכם ויודע הכל: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ס"א ע"ב) תאנא אפילו כל אינון נשמתין דבני נשא עד לא יחתון לעלמא כלהו גליפאן קמיה ברקיעא, בההוא דיוקנא ממש דאינון בהאי עלמא, וכל מה דאוליפאן בהאי עלמא כלא ידעי עד לא יחתון לעלמא: ואמרו במדרש ילמדנו פרשת פקודי מניחין לו נר דלוק על ראשו וצופה בו מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי וגו', בבקר נוטלו המלאך ומוליכו לגן עדן ומראה לו הצדיקים שהם יושבים ועטרותיהם בראשיהם, והמלאך אומר לו תדע מי הללו שאתה רואה, הללו נוצרו כמותך בתוך מעי אמן ויצאו בעולם ושמרו מצותיו של הקב"ה, ולכך זכו ונזדמנו לטובה זו, ואתה סופך לצאת בעולם, ואם תזכה ותשמור את התורה תזכה לישיבתם, ואם לאו תשב במקום אחר. לערב מוליכו לגיהנם ומראה לו הרשעים שטורדין אותם מלאכי חבלה במקלות של אש, וקורין וי וי והמלאך אומר לו תדע הללו שנשרפין כי הם נוצרו כמותך, ויצאו לעולם ולא שמרו מצותיו של הקב"ה, ולכך נענשו ובאו לחרפה זו, ואתה סופך לצאת לעולם הוי צדיק, ואל תהי רשע למען תחיה, ומנין שכן הוא שנאמר וירני ויאמר לי יתמך דברי לבך וגו': כשהגיע זמנו לצאת לאויר העולם מיד המלאך מכה אותו ומכבה נרו ומוציאו בעל כרחו, ושוכח כל מה שראה ומוציאו לאויר העולם, ועל זה התינוק בוכה תכף שיוצא לאויר העולם עד כאן: הנה בארו כי הנשמה אינה הכנה לקבל החכמה, אבל היא חכמה ויודעת ומשגת טרם בואה אל הגוף, ומה שאין הגוף חכם בגיחו מרחם יצא, לפי שהמלאך מכבה נרו שהיא ההשגה והמדע ומשכחה ממנו בגזרתו של הקב"ה, והטעם בזה כי כבר התבאר בזה החלק, כי האדם עשוי ומתוקן בדמות הכבוד העליון, והיה זה כן כדי שיתקן הכבוד בתורתו ומעשיו הטובים, והוא ייחוד השם הגדול בכבודו וזה יעלה בידו בלמוד החכמה האמיתית המקובלת מן הנביאים ובעסק התורה וקיום מצותיה, מה שאי איפשר לתקן הכבוד ולהשלים הכוונה בייחוד בזולת זה, ואלו יצא לאויר העולם והוא חכם ויודע וזוכר כל מה שראה ולמד שם, הנה לא היה מקום אל ההשתדלות בתקון הכבוד ולא תשלם הכוונה בייחוד: והתכלית בביאת הנשמה לאלה החיים להתעסק בייחוד ובעבודה, כדי שתהיה כלולה מכל הצדדים להשלים הכבוד כמו שבארנו בפרק הקודם לזה, לא היה נשלם וכדי שיעלה כל זה ויבא וישלם מיד האדם, כי כן היה הרצון מתחלה הוצרך המלאך לכבות נרו ולשכחו זה כל מה שראה וידע, ואז יטרח וישתדל להשלים הכוונה בבריאתו ומידו יבא וישלם היחוד בהיותו משתדל תמיד להשיב את אשר נסתם ממנו בגיחו מרחם, ולזכור את אשר שכח ולא יסור מלטרוח תמיד בזה, ובזה תשלם הכוונה בבריאתו ויעלה הייחוד שלם בידו באין הפסק, ואם כן לטובה חשבה אלהים השכחה ההיא כדי שיהיה יגע תמיד: וכבר רמזתי מזה בהקדמת זה הספר בסיעתא דשמיא ולזאת הסבה היתה השכחה גם אחרי צאתו מרחם אמו לכוונה זו עצמה, ולזה רמזו במדרש קהלת רבה באמרם לטובתו אדם למד תורה ושוכח, שאלו היה אדם למד תורה ולא שכח, היה מתעסק בתורה שתים שלש שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח לעולם כל ימיו, אלא מתוך שאדם למד תורה ומשכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה עד כאן: התבאר אם כן כי אין הנפש הכנה כדעת הרב, אבל היא עצם רוחני דק מאד יודעת ומשכלת וחכמה טרם צאתה לאויר העולם, אלא שגזרת עליון לכבות נר חכמתה ולשכח ממנו תורתה מן הטעם שכתבנו: ודעת הרב בשכל שהוא צורת הנפש הוא השגת חכמת הנמצאות בדרך העיון והחקירה כפי שרשי הפלוסופיא אשר חשקה נפשו בה מאד, וכמו שנראה מדבריו בפרק ד' מהלכות יסודי התורה, אמר שם ועל צורה זאת נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם עד שידמה להן, ואמר עוד שם אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגלמים ויודעת בורא הכל: ובפרק ח' מהלכות תשובה אמר, כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה הבורא כפי כחה, והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים, והיא הצורה שבארנו עניינה בפרק ד' מהלכות יסודי התורה. ולמעלה מזה אמר, זה שאמרו ועטרותיהם בראשיהם כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהם, והיא העטרה שלהם כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמהת עולם על ראשם כו': הנה גלה הרב דעתו, כי ידיעת הנפש האל יתברך ומלאכיו ושאר מעשיו, והוא הנקרא אצלו מעשה מרכבה ומעשה בראשית, היא העטרה שבגללה זוכה לחיי העולם הבא, אם כן יש להוליד מזה הדעת, כי הצדיק אשר הוציא כל ימיו בעיון התלמוד המקודש ובמעשה המצות, עדיין לא זכה אל העטרה ההיא אחר שלא הוציא שכלו מן הכח אל הפועל בחכמת הנמצאות, והרי הוא בכלל גם בלא דעת נפש לא טוב, והרי ההכנה בה לבטלה וכאלו מציאותה מציאות הבל וכמו שכתבנו מדבריו למעלה, ואם זה כן חס ושלום הנה זו הריסה רבה ונפילת התורה בכללה והפכת קערה על פיה, ואנחנו כבר הוכחנו הפך זה ובארנו, כי הטובות וההצלחות נמשכות ומחוייבות אל עסק התורה והמצות והתורה הקדושה תשרישנו זה בכמה מקומות: אלא שכבר נמצא בדברי הרב ז"ל מה שהסכים בו אל האמת ושרשי התורה, כי בפרק ד' מהלכות יסודי התורה כתב, שהויות אביי ורבא היא הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העה"ז, כדי לנחול חיי העולם הבא, ועדין אין דעתו זה מכוון שאין תכלית הויות אביי ורבא ישוב העולם הזה בעצם, כי אם צורך גבוה וכמו שהתבאר כבר ומצד זה היא הזכיה לחיי העולם הבא: ובפירושו למסכת מכות אמר בזה הלשון, מעקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן, ולא שתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא עד כאן, ומי יתן והיו אלה כל דבריו: כבר כתבנו בפ' הקודם לזה, כי הנפש באה לגוף כלולה מן העליונים, ואם כן היא דוגמת המקום שבאה ממנו, ולזה יש בה כח הדבור וכח המעשה כמו שיש במקום ההוא אשר באה ממנו, וכבר התבאר טעם ביאתה אל הגוף, כי היא אמנם באה לתקן הכבוד ולהשלימו והתקון והשלמות ההוא צריך שיהיה בדבור ובמעשה, ובזולת זה אין שם תקון ואין שם שלמות: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ר"כ ע"ב) כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, בגין דבההוא כח אית מעשה אשתדלותא לאשתדלא בהאי עלמא דאיקרי מעשה עלמא דעובדא למשלם סופא דמחשבה, וחשבון דא הוא עלמא דדבורא, דהא חשבון בדבורא תליא, ועל דא כל גימטריאות ותקופין ועבורין דעלמא דסיהרא הוו, ודעת דא איהו רזא דשית סיטרין דתליין במחשבה, ואיקרון עלמא דההוא מחשבה וחכמה דכלא תליין מניה, וכל אילין כלילן בההוא כח, דלאו הכי בסטרא דשאול דרגא דגיהנם, דהא כל בר נש דלא אשתדל בהאי עלמא לאעלא ביה במעשה וחשבון ודעת וחכמה, סופיה לאעלא בשאול, דלית ביה מעשה וחשבון ודעת וחכמה, דהא סטרא אחרא ארח שאול איהי, כדכתיב דרכי שאול ביתה מאן דאתרפי מהאי כח קדישא אתתקף כח דסטרא אחרא דשאול ביתה: הנה בארו כי בכח ההוא שהוא סוף המחשבה העליונה יש בו מעשה וחשבון ודעת וחכמה, לפי שהוא כלול מהכל. וכבר כתבנו כי הנשמה באה משם, והיא כלולה מהכח ההוא, ולזה תצטרך להשתדל במעשה לפי שבו מתתקן ונשלם הכח ההוא, ובחשבון ודעת וחכמה שהכח ההוא כלול מהם למעלה, וגם צריך לכללו בהם למטה וכשהנשמה נכללת בכל זה נותנת און וחיל בכח ההוא, והוא סוד באלהים נעשה חיל, והנה הוא כלול ונשלם מעליונים ותחתונים, ואם כן המעשה וקיום המצות הוא יסוד גדול לתקון ושלמות הכח ההוא, בסוד ויעש דוד שם ועשיתם אותם, ולזה נקראו הצדיקים אנשי מעשה, לפי שבמעשיהם הטובים מתקנים ועושים הכבוד סוד הכח ההוא, בסוד ועתה יגדל נא כח אדני, וכמו שהתבאר בפרק א' ובפרק ב' מזה החלק בסעייתא דשמיא, וגם בכלל מה שבארנו בזה נעמוד על אמתת מה שכוונהו מתחלה, והיא שהנשמה טרם בואה אל הגוף כלולה בכח המעשה, וגם בחשבון ודעת וחכמה, ואם כן אינה הכנה כדעת המתפתים אחר שכלם והוא מה שבקשנו דעתו בזה הפרק: חלק ב פרק כד הדבור והמעשה שאמרנו שהנפש נכללת בהם בבואה אל הגוף היא מתעצמת בהם בהיותה במקום ההוא אשר באה ממנו, ובזה היא דוגמתו ממש כמו שכתבנו, ולזה נקראת נפש חיה ותרגם אונקלוס לרוח ממללא וזה הוא הדבור הפנימי שהוא מעשה וחשבון ודעת והחכמה נכללה מהם, וכשהיא מוציאה אותם אל הפועל בשלמות אשר בזה היא נשלמת ונכללת מכל צד, אז כח בה למלל לפני מלכו של עולם, וכמו שהתבאר למעלה בפרק עשרים: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג תוספות ש"א ע"א) תא חזי בגין דהאי נפש חיה איהי קדישא עלאה, כד ארץ קדישא משכה לה בגוה ואתכלילת קרינן לה נשמה, ודא היא דסלקא לעילא לעילא וממללא קמי מלכא קדישא, ועיילא בכל תרעין ולית דימחי בידה, ועל דא אתקריאת רוח ממללא, דהא כל שאר נפשתא לית לון רשו למללא קמיה מלכא בר האי, ושנים אלה החלקים הם כלל התורה כלה, חלק ממנה צריך אל הדבור, וחלק ממנה אל המעשה: הנה כי התורה והנפש שתיהן נכללות בדבור ומעשה דוגמת המקום ההוא מקום מוצאן, כי מוצא אחד להן וכשהנפש נשלמת ונכללת בהם למטה, הנה הם ישיבוה למקומה בתוספת מעלה וכבוד להשלים המקום ההוא אשר באה ממנו לזה התכלית, ובזה תזכה למעלה יותר עליונה ממה שהיתה בה טרם בואה אל הגוף בהיותה כלולה ושלמה מכל הצדדין, וכמו שהתבאר למעלה פרק כ"ב, ולזה רמז דוד המלך ע"ה באמרו תורת יי' תמימה משיבת נפש, בהיותה שלמה ביד עוסקיה: וכבר כתבנו בפרק הקודם לזה, כי מעשה וחשבון ודעת וחכמה שהם נכללים בדבור ומעשה הם תלויין במחשבה העליונה, כי ממנה יצאו ובה הם נאחזין ומתייחדין בלי שום פרוד, והנפש הזאת הואיל והתכלית בבואה הנה הוא להשלים הכבוד, תצטרך אם כן שתתעסק בשלמות ההוא על הדרך ההוא עצמו שהוא נשלם למעלה, ולזה צריך כל אחד משני אלה שיהיה נשלם במחשבה שלמה, ובכוונה ראויה, ובזה הוא דוגמת השלמות והתקון העליון, וצריך ליחדם בלי שום פרוד, כמו שהם מיוחדים למעלה, כי הדבור שאינו נשלם במעשה ומחשבה, או מעשה שאינו נשלם בדבור ומחשבה אינו שלם, ואין התקון עולה כראוי, והנה נפרד ונחלק הייחוד ונקצצו הנטיעות, והרי הוא מקצץ נטיעות נפשו: ואמנם חלק הדבור ממנו מה שנכלל בעבודת התפלות והמחשבה הראויה המכשירתן לעלות לרצון, וכבר הרחבנו בו הדבור והבאור בזה החלק בסייעתא דשמיא. וממנו מה שנכלל בעסק תורה שבכתב ופירושה שהוא התלמוד המקודש תורה שבעל פה והחכמה האמיתית, שהיא הקיום והנשמה לשתיהן וההגיה וההתבוננות בהן, וזה דעת וחכמה הנזכרים בפסוק כי אין מעשה וגו', ובפרק במה מדליקין פלפלת בחכמה רמזו על העסק וההגיה בחכמת הקבלה הנקראת חכמה לחכמי האמת, הבנת דבר מתוך דבר והרי רמזו בזה לתורה שבעל פה, והעוסק בהם בכוונה הראויה שהתבאר עניינה בזה החלק, הוא מייחד את השם הגדול בכבודו והוא העושה נחת רוח ליוצרו: ואמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה, ובמה יכול לו דוד בגרסתו שלא היה שותק יומם ולילה והיה מחבר, ומה היה מחבר תורה של מעלה היה מחבר להקב"ה, והיינו דאמרינן, לעולם ילמד אדם תורה אפילו שלא לשמה וכו', מאי ניהו תורה דאמרת, היינו כלה שמקושטת ומעוטרת ומוכללת בכל המצות והיא אוצר התורה, והיא ארוסתו של הקב"ה, דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרי מורשה אלא מאורסה, ואל תקרי מאורסה אלא מורשה, הא כיצד בזמן שישראל עוסקין בתורה לשמה היא ארוסתו של הקב"ה, ובזמן שהיא ארוסתו של הקב"ה היא מורשה לישראל, הדא הוא דכתיב מורשה קהלת יעקב עד כאן: הרי אמרו שבזמן שישראל עוסקין בתורה לשמה והעסק לשמה היא הכוונה שבארנו עניינה בזה החלק, אז היא ארוסתו של הקב"ה, והוא סוד הייחוד ואז היא מורשה לישראל שהיא שוכנת ביניהם ומחבבת ומקרבת אותן לפי שהם גורמין ייחודה בארוסה: ואמרו עוד שם, ובמה מתחסד עם קונו בתלמוד תורה, שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו, דכתיב רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים, הוי אומר כשאדם לומד תורה לשמה אז אתה עוזר לי ואני רוכב שמים ואז בגאותו שחקים, מאי שחקים הוי אומר בחדרי חדרים, כדמתרגמינן ומימריה בשמי שמיא עד כאן, ובנסחאות שלנו ותוקפיה בשמי שמיא, והענין א' רמז לייחוד הכבוד הסוף בראש, והוא העזר הנזכר כאן וגמילות החסד. ובסוף פרק היה קורא אשרי אדם שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, כי בכוונה לשמה מייחד את השם בכבודו, ואז יורד הרוח מהמקור סוד השפע והאור הגדול, ובפרק חלק אמר ר' אלכסנדראי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, רב אמר כאלו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה שנאמר ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסור ארץ, רבי יוחנן אמר מגן על כל העולם כלו שנאמר ובצל ידי כסיתיך, ולוי אמר אף מקרב את הגאולה שנאמר ולאמר לציון עמי אתה: הנה רמזו ע"ה כי העסק בתורה לשמה והיא הכוונה שבארנו, גורם אל הייחוד וחבור אותיות השם הגדול, ובזה משים שלום בפמליא של מעלה חבור השלום סוד צדיקו של עולם בכנסת ישראל, ובפמליא של מטה סוד שמרי היין שלא יקטרגו למעלה ולמטה ובזה שלום בכל, ומה שאמר לי בשניהם, לפי שבהיות הסיג במקומו ואינו נכנס לפנים ממחיצתו, אין שם טומאת המקדש, ולא קצוץ נטיעות, ובזה שלום למעלה והעוסק בתורה לשמה בונה פלטרין של מעלה, והוא ייחוד השם בבנין אותיותיו, ובזה בונה פלטרין של מטה והוא סוד שמים וארץ העליונים, ובזה מגן על כל העולם כלו ומקרב את הגאולה למעלה ולמטה, ובזה נכללו כל הטובות אשר עסק התורה לשמה גורם להם, וכשחלק הדבור נשלם על זה הדרך אז נשלמה הכוונה בו ועל הדרך שהוא נשלם למעלה: ואמנם חלק המעשה יצטרך גם כן אל זה השלמות, והוא לכוין בעשיית המצוה אל הייחוד ואל בנין אותיות השם הגדול, ובכוונה שכבר התבאר עניינה בזה החלק, ובזה ישתלם המעשה למטה כדרך שלמותו למעלה, כי הכל תלוי במחשבה למעלה, ולזה יצטרכו אל המחשבה והכוונה גם כן למטה, ובזה תשלם הכוונה בעבודה, וזה סוד עשיית המצוה כמאמרה כדאמרינן בפרק במה אשה, אמר רב חיננא בר אידי כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע, אמר ר' אסי ואי תימא ר' חנינא אפילו הקב"ה גוזר גזרה הוא מבטלה, שנאמר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, וסמיך ליה שומר מצוה וגומר: ולפי שכל אלה שהם מעשה וחשבון ודעת וחכמה תלויין במחשבה ומיוחדים בה, והיא תלויה ומיוחדת בשרש הכל אין סוף, לפי שאין מחשבתו דבר זולתו, והכל תקוע ותלוי ומיוחד בו צריך לשלמות הכל לתקוע המחשבה והכוונה בכל דבור ומעשה בו, כי אחר שהוא מייחד את השם הגדול באותיותיו ובבנינו בין בדבור בין במעשה במחשבה ובכוונה הראויה, צריך לשלמות הכל להעלות הכל עד אין סוף וליחד את שמו בו, ולתקוע בו המחשבה וזה תכלית העבודות כלן: ובספר היכלות בתחלתו אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב רמ"ד ע"ב) אית סדורא דקיימא למנדע ולאסתכלא, ואית סדורא דקיימא ברעותא בגין לאסתכלא לעילא לעילא עד אין סוף, דתמן תקיעו דכל רעותין ומחשבין ולא קיימא במלה כלל, אלא כמה דאיהו סתים הכי כל מלוי בסתימו, וכשהעבודה בדבור ומעשה בכוונה על זה הדרך, הנה מעשה וחשבון ודעת וחכמה על השלמות והכוונה למטה כדרך שהם למעלה, והוא השלמות המכוון מהעובד כמו שהתבאר זה היטב בסייעתא דשמיא והוא המכוון בזה הפרק: חלק ב פרק כה הנפש הזאת כמו שהיא צריכה אל כלי שהוא הגוף אשר היא שוכנת בו באמצעותו תפעל פעולותיה ותוציא לאור כחותיה, ותשלם בשלמות מעשה וחשבון ודעת וחכמה אשר בזולת זה הכלי אי איפשר לה כלל להשתלם בזה השלמות אשר הוא תכליתה להיותה כלולה מכל הצדדים ושלמה בשלמות עליון ותחתון להשלים הכבוד כמו שהתבאר, כן אי איפשר לה להקביל האור הבהיר והעדון הרוחני הנתן לה חלף עבודתה בזולת כלי, במצועו תזכה ותוכל להכיל ולהקביל האור והזיו ההוא: ולפי שהנפש אשר נשלמה בשלמות מה שאמרנו, והוא מעשה וחשבון ודעת וחכמה היא העולה וזוכה אל שני מיני עדון זה למעלה מזה כפי עבודתה, תצטרך אם כן אל שני מיני כלים האחד יותר דק ויותר בהיר מהאחר, ויהיה ערך כלי אל כלי כערך עדון אל עדון, ואמנם הראשון תזכה אליו מצד קיום המצות והעסק במעשים טוכים, ולזה באו מצות עשה בכוונה נפלאה למנין רמ"ח אברים שבאדם, וכשמשלים כל מצות עשה אז נשלם ונעשה לו מלבוש רוחני כדמות הגוף אשר היתה הנפש שוכנת בו בזה העולם, ותכף הפרדה מהגוף וצאתה מזה העולם מתלבשת בו ובמצועו זוכה ומתעדנת בעדון התחתון, ואמנם זה המלבוש מצד שהוא נארג ונעשה מן המעשה מספיק לזכות את הנפש להתעדן בעדון התחתון, ובהגיע תור עלותה לראות ולהשתחוות לפני המלך יי' צבאות כאשר היתה באמנה אתו מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, תצטרך לשלמות זה אל מלבוש יותר זך ויותר רוחני מן הראשון להתעדן בעדון העליון, אשר אי איפשר זולתו לזכות אליו, ואמנם המלבוש ההוא נארג ונעשה מפנימיות כוונת עסק התורה וקיום המצות, והכוונה בהם בשעת עשייתם, והכוונה בעבודה התפלה, ועל הדרך שבארנו בספר תולעת יעקב והודענו בשלמות בזה הספר: נמצא אם כן שתצטרך אל שני מיני מלבושים לזכות אל שני מיני עדונים כפי עבודתה, הראשון נעשה מחמר עשיית המצות וקיומם בפעל גמור ושלם כפי התורה, והשני נעשה מרוחניות כוונת המחשבה הראויה בהם, במיצוע הראשון זוכה להתעדן בעדון של מטה, ובמיצוע השני זוכה להתעדן בעדון של מעלה: ובענין המלבוש הראשון כתבו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ק"נ ע"א) כד מטא זמניה לנפקא מהאי עלמא לא נפיק עד דמלאך המות אפשיט ליה לבושא דגופא דא, כיון דאתפשט ההוא רוחא מהאי גופא על ידא דמלאך המות, אזלא ומתלבשא בגופא אחרא די בגנתא דעדן, ולית חדו לרוחא בר בההוא גופא אחרא וכו', כמו שכתבנו למעלה בפרק כ"ב: ובענין המלבוש השני כתב המאור הקדוש רשב"י ע"ה בספר היכלות בהיכל שני שהוא היכל עצם השמים, (ח"ב רמ"ז ע"א) הכא קיימן כל אינון מלבושין דנשמתהון דצדיקייא דסלקין לאתחזאה קמי מאריהון ולקיימא קמיה, וכד נשמתא סלקא ומטי להאי היכלא כדין אזדמן חד ממנא דאתפקד על אינון מלבושין וצדקיא"ל שמיה, דהא בזמנא דבר נש עביד פקודין דאוריתא בהאי עלמא כגוונא דאיהו אשתדל גרמיה, הכי אתעביד ליה בהאי היכלא לעילא מלבושא לאתלבשא בו בההוא עלמא, וכד נשמתא סלקא, ההוא ממנא נטיל ההוא לבושא דילה ואזיל עמה עד דמטא לנהר דינור, די נשמתא אצטריכא לאסתחיא ולאתלבנא תמן, ולזמנין דטבעה נשמתא תמן ואתוקדא ולא סלקא, עד דכל יומא בצפרא כד אתער רוחא דסטרא דדרום כדין קיימו כלהו ומתחדשן ואמרי שירתא ומזמרן, כגוונא דאינון מלאכין דאתעבר שולטנהון ואתוקדן וקיימן ומתחדשן כמלקדמין, ואמרי שירתא ואזלי לון הכי נמי אלין נשמתין, ואי זכאת ההיא נשמתא ואסתלקאת האי ממנא צדקיא"ל נטיל לה לההיא נשמתא ואלביש לה בההוא לבושא ואתתקנת ביה, וסלקא לקורבנא על ידא דמיכא"ל כהנא לקיימא תדיר כל יומין קמי עתי"ק יומי"ן, זכאה חולקא דההיא נשמתא דקיימא וזכאת להאי, וכבר כתבתי מזה: ומי שלא זכה אל שני מיני מלבושים אלה שבארנו ענינם ולא הכינם במעשה וחשבון ודעת וחכמה ובמחשבה וכוונה, הנה הוא שלול וערום מכל טוב וידחה אל מקום הנחש הערום והוא שאול ואבדון, שנאמר בו ערום שאול נגדו ואין כסות לאבדון, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ק"נ ע"א) וקב"ה עביד טיבו עם בריאן דלא פשיט ליה לבושין אלין, עד דאתקין ליה לבושין טבין ויקירין מאלין, בר לאינון חייבי עלמא דלא אהדרו בתיובתא שלימתא למאריהון, דערטילאין אתו להאי עלמא וערטילאין יתובון תמן, ונשמתא אזלא בכסופין לגבי אחרנין דלית להו לבושין כלל, ואתדנת בההוא גיהנם די בארעא מגו ההוא אשא דלעילא: ויש רמז לאלה המלבושים ממה שכתוב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור, ומרדכי יצא משל על הנשמה שעולה מקוטרת מר ולבונה וזוכה בדינה ויוצאה מלפני מלכו של עולם בלבוש מלכות, כפי מה שהכינה בעבודתה בזה העולם, תכלת שהיא כלולה מכל הצדדין מצדיק של מעלה ומצדיק של מטה במעשים טובים, וחור הוא משל על לבון המעשים במחשבה וכוונה ראויה, ועטרת זהב גדולה משל על העטרה עטרת תפארת שהצדיקים מתעטרים בה, והעיר שושן היא עיר יי' צבאות עיר אלהינו, שהיא כלולה מששה קצוות ונקראת שושן לסוד זה ובשושנה יש ששה עלין, צהלה ושמחה כי אז נשלמת בנשמת הצדיק, ורמז על הפשטת החמר שהם הבגדים הצואים והלבשת הלבוש הוא שהכין כפי עבודתו, הוא שנאמר ביהושע הכהן הגדול ויסירו הבגדים הצואים מעליו שהוא החמר הזה, וילבישהו בגדים הוא לבוש הנשמה שמתלבשת בו בצאתה מן הגוף שהכינה לה בעבודתה, ומלאך יי' עומד רמז על העטרה שמתעטרים בה הצדיקים הנקראת מלאך יי': ובמגלה פרק ראשון אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנאמר ביום ההוא יהיה יי' צבאות לעטרת צבי וגומר, יתבאר ממה שכתבנו בענין זה, כי כמו שהנפש תפעל פעולותיה במיצוע הגוף ותשתלם בשלמות המעשים הטובים על ידו, כן צריכה גוף שהוא הלבוש הרוחני שהכינה בעבודתה במיצועו תקבל ותכיל הגמול הרוחני, והם שני מיני עדון, ולזה צריכה להכין שני מיני לבושים כמו שבארנו, ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק : חלק ב פרק כו ממה שכתבנו למעלה שהנפש מתלבשת בשני מיני מלבושים להתעדן בשני מיני עדונין, יתבאר שהנפש צריכה תמיד אל מלבוש ואל גוף להשתלם בו, ולא שיובן מזה שהנפש כח היולאני, ולזה צריכה תמיד אל גוף להתקיים ולהשתלם בו, כי כבר התבאר למעלה בפרק כ"ג כי הנפש עצם רוחני עומד בעצמו יודעת ומשגת טרם בואה אל הגוף, וכן האמת מצד שרשה ומקורה: ואמנם קיומה תמיד בגוף, הן טרם בואה אל הגוף הזה הגס, הן אחר הפרדה ממנו כמו שהתבאר בפרק הקודם לזה: וזה להיותה דוגמת המקום שיצאה ממנו ואשר באה אליו ושקולה בשקל עליונים ותחתונים, והוא כי התחתון אצל העליון ממנו כדמות גוף ומלבוש, והעליון כדמות נשמה אליו ובשקל זה כל העולמות כלם עד עליון על כל, שהוא נשמה לכל והעליונים כשיורדים למטה ובאים לזה העולם מתלבשים בלבוש דק מאד, ובשובם פושטים אותו, וגם התורה כשירדה מן העליונים נתלבשה בכמה מלבושים מהם חיצוניים ומהם פנימיים, החצוניים הם ספורי התורה נקראים, והפנימיים גופי תורה נקראים, והנשמה שהיא התורה ממש לפנים מכלם. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קנ"ב ע"א) תא חזי עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו, ישראל לתתא, מלאכי עלאי לעילא, מלאכי עלאי כתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, האי באתר עלאה, בשעתא דנחתין לתתא מתלבשי בלבושא דהאי עלמא, ואי לאו מתלבשי בלבושא כגוונא דהאי עלמא לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל לון עלמא, ואי במלאכין כך אוריתא די ברא להו ולעלמין כלהו וקיימין בגינה, כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל, ועל דא האי ספור דאוריתא לבושא דאוריתא הוי, מאן דחשיב דההוא לבושא היא אוריתא ממש ולאו מלה אחרא תפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי, בגיני כך אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, בתחות לבושא דא דבאוריתא, תא חזי אית לבושא דאתחזי לכלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלאן יתיר חשיבו דההיא לבושא גופא חשיבו דגופא נשמתא, כהאי גונא אוריתא אית לה גופא ומלין באוריתא דאיקרון גופי תורה, האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלאן אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאוריתא, דידעי יתיר לא מסתכלאן בלבושא, אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדוי עילאה אינון דקיימי בטורא דסיני לא מסתכלאן, אלא בנשמתא דאיהו עקרא דכלא אורייתא ממש. ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאוריתא, תא חזי הכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא דנשמתא, שמיא וחיליהון אינון לבושא, כנסת ישראל גופא דמתקבלא לנשמתא דאיהי תפארת ישראל, ועל דא איהי גופא לנשמתא, נשמתא דאמרינן דא תפארת ישראל דאיהי אוריתא ממש. נשמתא דנשמתא, דא איהו עתיקא קדישא וכלא אחיד דא בדא עד כאן: הנה הורו בפי' שהעליונים מתוקנים כדמות תקון גוף ולא שיש למעלה גוף או גשם חלילה אבל הדבר כמו שבארנו שהתחתון אצל העליון כגוף אצל הנשמה והעליון ממנו בדמות נשמה אליו ועל דרך זה נבנו כל העולמות וגם הנשמה האצולה מלמעלה בהיותה שם עומדת ומשמשת מתלבשת בלבוש דק מאד בדמות הלבוש שהיא עתידה לחול בו בבואה הנה שהוא הגוף הגס ובבואה הנה מתפשטת מהלבוש ההוא ומתלבשת בגוף הזה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ק"נ ע"א) וכולהו רוחין מתלבשן בלבושין וגופין ופרצופין כגוונא דהאי עלמא, ומסתכלן תמן בזיו יקרא דמאריהון עד דאתייאן להאי עלמא, בשעתא דנפקי מתמן למיתי להאי עלמא מתפשטין אינון רוחין מההוא גופא ולבושא דתמן ומתלבשן בגופא ולבושא דהאי עלמא, ועבדין דיוריהון בהאי עלמא בלבושא דגופא דא, דאיהו מטפה סרוחה עד כאן: וכבר התבאר בפרק י"ח מהחלק הראשון מזה הספר כי אלו הצורות יש להם גויה רוחנית, והיא מחברת בין הצורה והגוף, ושהיא המקיימת לגוף הגס הזה, לפי שיש לה שתוף עם שניהם, לפי שלא היה איפשר שיתחברו שני הפכים כי אם על ידי אמצעי, כמו שכתבנו שם, וקבלו חכמי האמת כן, גויה זו המלאך הממונה על ההריון לוקח אותה מגן עדן של מטה, ומלביש בה הצורה ההיא: התבאר אם כן שהנפש קיומה תמיד בגוף עם שהגופים מתחלפים כפי חלוף המדרגות, ואחר הפרדה מהגוף הגס הזה מתלבשת במלבוש שהכינה לה כפי עבודתה, והם שני מיני מלבושים שצריכה להכין, כדי שתזכה לשני מיני עדונין זה נעלה ומשובח וזך יותר מזה, כי אין המלבוש שלובשת בהיותה מתעדנת למטה מתלבשת להתעדן בעדון של מעלה, אבל פושטת ולובשת כפי המקום שמשמשת ומתעדנת שם כמו שכתבנו בפרק שלפני זה: ויש רמז לזה בתורה מעבודת יום הכפורים שבגדים שכהן גדול משמש בהן בחוץ אינו משמש בהם בפנים, בחוץ משמש בבגדי זהב, ובפנים עובד בבגדי לבן כמוזכר במקומו, הנה כי חלוף ושנוי הבגדים כחלוף ושנוי המקומות, וכן בעדון ושמוש הנשמה אחר הפרדה מהגוף תלבש הבגדים הרוחניים שהכינה בעבודתה כפי המקום אשר תתעדן ותשמש בו, ואף בשובה אל זה העולם תתלבש בלבוש דק מאד, ויש בו ממש תראה בו לאשר תחפוץ וזו המדה אינה נוהגת כי אם בקדושים אשר כח בהם לבא אל זה העולם בשליחותו של הקב"ה, והוא סוד מה שכתוב ביהושע הכהן הגדול ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה שתהיה מעלתו אחר הסתלקו להשתלח במלאכות יי' כשאר העומדים שהם המלאכים: וכמו שמצינו דרבינו הקדוש ע"ה שהיה בא מערב שבת לערב שבת לביתו כמוזכר בפרק הנושא, כל בי שמשי הוה אתי לביתיה, ההוא בי שמשא אתאי שבבתא קא קריה אבבא אמרה אמתיה שתיקי דר' יתיב כיון דשמע שוב לא אתא, שלא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים: ובשבת פרק שואל הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן נחר בהו ר' אחאי בר יאשיה אתו ואמרו ליה לרב נחמן נחר בן גברא, אתא ואמר ליה מאן ניהו מר, אמר ליה אנא אחאי בר יאשיה וכו' גששיה חזייה דאית ביה מששא, אמר ליה ליקום מר לגויה ביתא וכו' כל זה מצד שהנשמה מתלבשת בגוף דק רוחני תראה בו לזכי העין ולאשר תחפוץ כאחד המשרתים העליונים, ושאר הצדיקים עם שלא עלו אל המדרגה העליונה הזאת, מכל מקום נשמתם מתלבשת במלבוש ההוא שהכינו כפי עבודתם להקביל ולהכיל האור והזיו הגדול ההוא המעותד ולהיותם בענין ההתלבשות שקולים בשקל העולמות כלם ונבנים בדמותם כמו שהתבאר וזה להם שלמות ומעלה לא שבאו לידי מדה זו להיותם הכנה או כח היולאני לבד כמו שחשבו קצת החכמים: האמנם ראיתי אל הרב ר' אהרן הלוי ז"ל דברים יראה מפשטן שהוא נוטה אל דעת האומרים שהנפש כח היולאני, כי הוא ז"ל בפירוש ברכת הלבנה שבפרק היו בודקים הביאה הרי"ף ז"ל במסכת ברכות פרק תפלת השחר אמר שם בזה הלשון, שהכוונה באדם שיחיה לעולם, לפי שאין שלמות האדם בלתי הגוף אלא בגוף כעין הגלגלים, ואלו היה שלמות האדם בלתי גוף נמצא שהוא שכל נבדל ושלם יותר מן הגלגלים שהם בעלי גוף וכו', ואולם צריך הוא לגוף, ועל זה נאמר שנפשות הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד ולשון גניזה לעולם אינו אלא על דבר חסר, והוא כענין שאמרנו שהם צריכים גוף שאין שלמותם בלתי זה עד כאן דבריו בזה: והחכם ר' יוסף אלבו ז"ל בספר עקרים מאמר רביעי פרק ל' כתב עליו בזה הלשון, והנך רואה כמה הרחקות יש בזה הדעת לפי הדרך הזו, ראשונה שזה הדעת נוטה לדעת האומרים שהנפש כח היולאני, ועל כן צריכה תמיד אל גוף שתתקיים בו, שנית שאחר שהם יאמרו שאין קיום לנפש האנושי בזולת גוף איך תתקיים הנפש אחר המות מיד כשתפרד מן הגוף, והם יאמרו שקיומה הוא קיום חסר בגן עדן שאין בו תענוג שלם לנפש והשגת מדרגה כלל: עוד כתב ועוד כי זה חולק על דעת רז"ל שאומרים כי הנפשות הם נמצאות טרם המצאן בגוף האנושי, כמו שאמרו בבראשית רבה עם המלך במלאכתו ישבו שם עם מלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשותיהן של צדיקים, שבהם נמלך וברא את העולם ואינו אם כן כח היולאני, אבל נבראו ביום ראשון כמו שאמרו ורוח אלהים מרחפת זה רוחו של אדם הראשון עד כאן, ולכאורה יורו הדברים שכן הוא ותשובתו עליו נצחת, אבל עם ההתבוננות הטוב יתבאר לנו, כי דעת הרא"ה ז"ל הוא שהנפש עצם משכיל עומד בעצמו לא כח היולאני חלילה לו מזה הדעת, וכוונתו ז"ל הוא מה שאומר כי הוא ז"ל יראה לפי האמת, וכמו שכתב שם כי בני תחית המתים אחר השיגם תכלית מה שאיפשר להם להשיג מהשלמות כל אחד ואחד לחפצו ולדעתו יעלה לענין אליהו, וענין זה שעתיד גופן שהוא חמר ד' יסודות להשתנות ולקבל תכונה אחרת ויהיה חומר גופן כעין יסוד פשוט קיים קל התנועה בהיר במראה כמעשה לבנת הספיר נעלם הראות כענין אליהו מוכן לקבל זוהר אלהים ואור פני מלך חיים כמעשה הלבנה שהוא גוף מקבל אורה, ודוגמתן בעולם הזה רבים מבעלי חיים שנשתנה תכונת גופם ויקבלו תכונה אחרת, ויש מהם לענין זה צריכים לאכול מאכל מיוחד, וזה ענין פשט עץ החיים אשר האוכל מפירותיו נכון גופו לקבל תכונה זאת ואכל וחי לעולם, וזה נרמז במעשה בראשית שהכוונה באדם שיחיה לעולם וכו' וכיון שכן אי איפשר שלא יבא האדם לשלמות זה כעין כוונת יצירתו מתחלה: ולפי דעתו זה יאמר הרב ז"ל כי כשנעריך זאת המעלה והשלמות הנפלא משוב היצירה אל שלמותה וכוונתה הראשונה שהיתה להיות האדם חי וקיים לעולם לטעם שכבר בארנוהו בזה החלק, ונוסף לו עוד מעלה יותר נפלאה וכבוד יותר עצום עד שילבש מלאכות ועודנו בגוף ונפש, וכאמרם ז"ל הקב"ה עושה להם כנפים וכמו שפירש הרמב"ן ז"ל בשער הגמול שכוונתם ז"ל בכנפים שתלבש הנפש מלאכות ותלבש הגוף עמה ולא תתבטל עוד: הנה כל זמן שעדיין לא הגיע זה השלמות אל הנפש, קיומה חסר עם שהיא תחת כסא הכבוד או בגן עדן בתענוג נפלא ושלם, לפי שלא נשלמה הכוונה בה עד הגיעה אל זאת המדרגה מהשלמות שהיא יותר גדולה לאין שעור מהמעלה והעונג שיש לה והיא שם בלי ספק, לא שיובן מדברי הרב ז"ל באמרו שהגניזה הוא דבר חסר שאין אל הנפש בגן עדן תענוג שלם והשגת מדרגה כלל, כמו שחשב החכם בעל העקרים ז"ל ודומה לענין זה הוא מה שכתבנו למעלה בפרק כ"ב בפירוש משנת יפה שעה אחת וכו', כי טעם ביאת הנשמה אל הגוף היה ליחד את השם המיוחד וכדי שיתפשט מציאות אדון הכל ממעלה למטה, ולזה היה בואה אל הגוף שלמות וטוב מהיותה שם במקומה ולא יובן מזה שקיומה שם קיום חסר, כי הנה בהיותה שם מתענגת בזיו יקרא דמארה כמו שכתבתי למעלה, אלא שבערך השלמות הנפלא שהיא משלמת ונשלמת בבואה אל הגוף נאמר שקיומה שם טרם בואה קיום חסר, וגם מה שיאמר הרא"ה ז"ל שהגניזה אל הנפש דבר חסר הכוונה לו מפני שעדיין לא באה ולא הגיעה אל שלמות הכוונה ביצירה, ועל הדרך שבארנו למעלה לא שיובן מזה שהנפש כח היולאני כמו שיחס לו זה הדעת החכם בעל העקרים ז"ל, וזה שעור מה שרצינו לבארו בזה הפרק: חלק ב פרק כז העדון התחתון שאמרנו שהנפש זוכה אליו במצוע הלבוש הרוחני שהכינה לה במעשיה הוא בגן עדן של מטה, ותכף צאתה והפרדה מן הגוף זוכה להתעדן שם, ובמסכת תמורה פרק יש בקרבנות אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספקות שיש לך: ובבראשית רבה סוף פרשה ס"ה נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרדה וראה מטתו פורחת באויר, אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן, ובפרשה ט"ו אדם נברא בששי, גן עדן בשלישי, הה"ד ואלהים מלכי מקדם פועל ישועות בקרב הארץ, פעלא טבא שהתקין לי הקב"ה שכרי עד שלא עמדתי לפעול, ובגן עדן זה הונח אדם הראשן קודם שחטא להיותו בתכלית השלמות להשתעשע בו לחזות מתוכו בנועם יי' סוד גן עדן עליון שזה התחתון כסא אליו: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה אמר בתחלת ספר היכלות, (ח"ב רמ"ה ע"א) זכאה חולקך אדם קדמאה ברירא דכל נבראין קיימין בעלמא, דרבי לך קב"ה על כלא ואעיל לך בגנתא דעדן ותקין לך שבע חופות ביה לאשתעשעא בענוגא דנועם עילאה, כמה דאת אמר לחזות בנועם יי' ולבקר בהיכלו, לחזות בנועם יי' לעילא, ולבקר בהיכלו לתתא, לחזות בנועם יי' באינון שבעה רקיעין לעילא, ולבקר בהיכלו באינון שבעה היכלין לתתא, ואלין קיימי אלין לקבל אלין, ובכולהו קיימת בגנתא דעדן אינון שבע חופות עלאין קדישין קיימין עלך לעילא לאתעטרא בהו, ואינון שבע תתאין קיימת בהו לאשתעשעא בהו, ובכלהו אשלים לך מארך למהוי שלים בכלא: הנה באר ע"ה כי מתוך גן עדן של מטה היה משתעשע בשל מעלה, וזה היה כל מה שבעליון מצוייר בתחתון מעשה ידיו של הקב"ה, כי לחשיבותו נטע בשם מלא כעין העליון: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ק"נ ע"א) גן עדן איהו בארעא נטיע דנטע ליה קב"ה, כמה דאת אמר ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם, איהו נטע ליה בשמא שלים כגוונא עלאה לעילא, וכל דיוקנין עלאין כלהו מרקמאן ומתציירין בהאי גן עדן דלתתא, ותמן אינון ולאו אינון גליפו כגליפו בני נשא מדהבא, או ממילא אחרא, אלא כלהו נהורין דלעילא גליפין ומתציירין בציורא מרקמא עובדי ידי אומנא דשמא שלים דקב"ה, וכלהו מחקקן תמן וכל דיוקנין וציורין דהאי עלמא באתר דא איהו מדורא דכלהו כגוונא דהאי עלמא, ואתר דא איהו מדורא לרוחין קדישין, בין אינון דאתו להאי עלמא, בין אינון דזמינין למיתי להאי עלמא: ולפי שהיתה הכוונה באדם שיחיה לעולם, כמו שכבר התבאר הושם במבחר המקומות אשר בזה העולם השפל להבין משם ולהשיג כל מה שאיפשר לו להשיג בבראו, כי המקום מוכן מצד המוצק אשר עליו ומכין ליושבים שם אל ההשגה ואל הדבקות, כי כמו שיש למטה מטע יי' להתפאר גן עדן ובו עץ החיים ועץ הדעת עם ארבע נהרותיו כפשטי הכתובים המעידים זה במעשה בראשית, כן למעלה יש השגות אלהיות נקראות גן ועדן ועץ החיים ועץ הדעת עם ארבע נהרות בסוד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, והתחתונים נשאו שמות אלו מן העליונים שהם כסא אליהם ודוגמתם, וגן עדן של מעלה הוא בסוד יי' אלהים שם מלא בסוד שבעה רקיעים, והם הנקראים נועם יי', ודוגמא זו גן עדן של מטה נטע בסוד יי' אלהים שם מלא מעין העליון, ובו היכלות והם שבעה, והם נקראים היכל יי', ובו היה אדם הראשון רואה מראות אלהים ומשיג השגות מופלאות בסוד גן עדן העליון, ומצד דבקותו ופנותו למעלה בהשגות ההם הנקראים גן עדן ועץ החיים ועץ הדעת, היה מוכן אל החיים הנצחיים, כי המקום גורם, ומאז נטו אשוריו מני הדרך דרך החיים האלה, והלך אחר עצת הנחש גורש מגן עדן זה ושולל ממלבושיו הנעימים והזכים, ופשט אור הנעימות שהיה בהם, ונסתלק מעליו הוד והדר הכבוד העליון שהיה חופף עליו, ונשאר בדד ושומם מכל טוב, והביא על עצמו כל מה שנגזר עליו מהרעות וסוף אדם למות, ואי איפשר לו לשוב אל המעלה אשר היה בה עד שיתפשט ממלבושיו וגופו, ותפרד הנפש מחברת משכנה ושכנה ואם ממולא במעשים טובים ועבודה שלמה, תזכה אל המעלה והכבוד הגדול אשר היה בו אדם הראשון קודם חטאו בגן עדן זה התחתון, ובבא עתה תזכה עוד להתעלות ולהדבק למעלה בהשגות העליונות הנקראות גן עדן של מעלה אשר שם, ובם צרור החיים אשר הנפשות הזכות זוכות להיותם שם צרורות, כענין והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך ותתהלך לפני יי' בארצות החיים, שמורה בכ"ל וערוכה עד ישני אדמת עפר יקיצו הזוכים לחיי עולם לקום בתחיית המתים לשוב אל המעלה ההיא אשר היה בה אדם הראשון, ונוסף עליה ללבוש מלכות ומלאכות כמו שכתבנו בפרק שלפני זה, וכמו שיתבאר עוד בסייעתא דשמיא, ואז תשלם הכוונה העליונה ביצירה: ואמנם היתה הכוונה בעדון זה למטה בגן עדן, ולא תתעלה הנפש תכף אל גן עדן של מעלה, לפי שהיתה עד עתה מורגלת עם הגוף ומחשכיו ואפלתו כאשר היתה באמנה אתו, ולא תוכל תכף להכיל ולסבול האור הגדול ההוא העליון אשר לא ישוער גדלו ופליאתו, עד אשר תורגל לאטה בגן עדן זה התחתון אשר הוא אמצעי בין זה העולם הגשמי, ובין אותו העולם הרוחני הבהיר והזך להיותו כלול ומשוכלל מכלם, ורמז לזה נרמז בתורתו הקדושה בענין נבואת משה רבן של נביאים ע"ה, כי לא עלה מתחלה אל המעלה העליונה סוד אספקלריא המאירה, אבל פתח נבואתו היתה באספקלריא שאינה מאירה, בתחלה וירא אליו מלאך יי' סוד המלאך הגואל, ואחר הרגילו לאטו עלה אל מעלת הנבואה בשם הגדול אשר לא עלה אליה שום נברא: כן ועל זה הדרך יקרה אל הנפש הזכה שלא תעתק מקצה החשך שהוא העולם הזה האפל, אל קצה האור הזך והבהיר, כי לא תוכל שאתו עד שתורגל זמן מה במקום מה אמצעי בין שני אלה העולמות שהוא גן עדן אשר בארץ, ובהגיע תור הנפש הזכה לבא אל המלך יי' צבאות להשתחוות לפניו, אזי תתעלה אל צרור החיים הוא גן עדן של מעלה: זאת המדרגה שאמרנו שהיא גן עדן של מטה שהנפש זוכה אליה תכף הפרדה מהגוף, נקרא לחכמי האמת ז"ל עולם הנשמות, אמרו במדרש רות הנעלם (ז"ח צ' ע"א) ר' יהודה ב"ר סימון אמר, זכאה מאן דאשתדל למנדע בההוא עולם דנשמתין תמן, מאן דידע ביה ואשתדל למנדע ביה לית שעור לחכמתיה, ר' פרחיה הוה אמר כל זמנא דגופא לא נח בדוכתיה נפשא דיליה אוף הכי, ואיהו הוה משתדל תדיר למנדע בההוא עלמא דנשמתין, יומא חד הוה אזיל בחקלא ואשכח חד גופא תחות אילן חד מית אשגח ביה ואשכח דאיהו יודאי אשכח ביה כריכין דמצוה וספרא דאגדתא בהדיה, אמר ודאי תלמיד חכם איהו אשתדל בקבריה גניז ליה, ואזל למתא ואתקין ליה תכריכין וקברא, וזמין בני נשא ובכה עליה ואשתדל עליה ואפיק כל מה דהוה בידוי כיון דאגניז ואתקבר ההוא גופא נפשא דיליה עלאת לגו מתיבתא עילאה, אמרו לה זיל ואשלים טיבו למאן דאשלים לך, יומא חד ר' פרחיה הוה יתיב אבבא דפתחא דלוד והוה עציב דדחיקא ליה שעתא, אתא חד בר נש לגביה, אמר ליה ר' תבעי למהך לדוך פלן בהדאי ואתן לך מאני כסף בגין דנשתדל באוריתא כחדא באורחא, אמר ליה נזיל כד הוו אזלין פתח כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה, והכי איתמר כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים, והמתים אינם יודעים מאומה אלו הרשעים, אמר ליה חייך ר' ואפילו הרשעים ידעי בההוא עלמא, ידעי בצערא דידהו וידעי בצערא דאחריני, וידעי במה דעבדו בהאי עלמא וידעי ביקרא דצדיקייא ובדינהון דרשיעייא, אמר ליה אי הכי מאי והמתים אינם יודעים מאומה, אמר ליה בהאי עלמא יתיב דהא צדיקייא דאקרון חיים מסתכלי וידעי דימותון וזמינון למיהב דינא דאית דין ואית דיין, כמה דאת אמר והחי יתן אל לבו, אבל חייביא דאקרון מתים לא ידעי ולא משגיחן ולא מסתכלאן בעובדי דההוא עלמא כלום, ומאן דלא ידע בעובדין דההוא עלמא אקרי מת, בגין דההוא עלמא לאו מן בני חייא איהו, ההוא עלמא עלמא דנשמתין ורוחי איהו ההוא עלמא דדיירי ביה רוחיהון דבני נשא, ודמיין בדיוקנין ואשתמודעאן דא לדא וידעי מה דזמין למהוי בהאי עלמא, ומשתדלי למנדע ביקרא דמאריהון תמן בההוא מלבושא דההוא עלמא ע"כ: והרבה למדנו מזה המעשה כי החי הוא אשר יתן אל לבו תמיד, כל עוד נשמת אלוה באפו להתבונן בענייני העולם ההוא, עולם הנשמות ולהשתדל תמיד בהשגתו, ובעודו משתדל ומתבונן בו לדעת אותו הוא נכנס בו בכח וההשתדלות וההתבוננות בו הוא הוצאת הזמן בתשובה ומעשים טובים, עם ידיעת העולם ההוא שעריו והיכליו מוצאיו ומובאיו וכל ציוריו ותכונותיו אשר הם עשויים ומתוקנים ומצויירים לסודות העליונים אשר הם רמוזים באלה התכונות והציורים, ומזה התחתון יבא להתבונן בעליון כי זה לעומת זה עשה האלהים בשם מלא, והנה הוא מתעלה מזה אל זה בכח עודנו בחיים האלה בלי שום הפסק, עד בא עתו אשר אז יכנס בו בפועל, והאיש אשר הוציא כל זמנו והשלים נפשו בזה הוא החי אף אחרי מותו וזולתו הוא המת אף בחייו: ולמדנו עוד שנפשות הצדיקים נדמים שם בדיוקניהם ומכירים זה לזה, ונודעים זה לזה ויודעים העתיד לבא בזה העולם, ולמדנו עוד שמשתדלים שם לדעת ולהשיג במיצוע הלבוש ההוא שמתלבשים שם כל האיפשר להם בבראם, ויושג להם זה ממה שהשתדלו והוציאו בו זמנם ועודם באלה החיים, ושם משיגים בברור אמתת מה שהשתדלו בו בהיותם בזה העולם, כי הכינו והוליכו בידם על מה שתשרה הברכה והשפע שם, מה שאי איפשר לחול על שולחן ריקן. ולמדנו עוד שהעולם ההוא נקרא עולם הנשמות לפי שבו הנשמות והרוחות עושות דיורם. ומדברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בשער הגמול, נראה שגם העולם העליון הוא גן עדן של מעלה נקרא עולם הנשמות, והכל אמת כי הנשמות מתעלות מזה אל זה ובשניהם עושים מדורם כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא: ולמדנו עוד שכל זמן שהגוף לא נח והוא שלא נקבר גם הנפש לא תמצא מנוח לכף רגלה ואינה זוכה לגן עדנה עד שיקבר ויגנז הגוף בקברו, ואז תעלה ותשוב הנפש אל מנוחתה, ונראה מזה שאין עכול הגוף ושובו אל עפרו מעכב במנוחת הנפש, שאף אם יהיה קיים הואיל ונקבר תלך ותנוח. ודבר זה מחלוקת אמוראים בפרק שואל אדם אמרו שם אמר ר' אבהו כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל, פליגי בה ר' חייא ור' שמואל בר אבא חד אמר עד שיסתם הגולל, וחד אמר עד שיתעכל הבשר, מאן דאמר עד שיתעכל הבשר, דכתיב אף בשרו עליו יכאב וגומר, מאן דאמר עד שיסתם הגולל דכתיב וישב העפר על הארץ כשהיה, כי לדעת האומר עד שיסתם הגולל נראה כי כשנקבר הגוף מיד והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, וזה דעת המדרש כמו שכתבנו למעלה, ולדעת האומר עד שיתעכל הבשר נראה, שכל זמן שבשרו עליו יכאב ולא נתעכל נפשו עליו תאבל ואין לה מנוח כי עדיין נקשרת בגוף ונשארת עמו, וזה גם כן דעת חכמי האמת במדרש רות הנעלם, וגם במדרשו של רשב"י ע"ה הסכימו לזה, ויש לתת לב כי האחד הביא ראיה מהפסוק שנזכר בו רוח, והאחד מהפסוק שנזכר בו נפש עד שיש לומר שנראים כחולקים ואינם חולקים בנסתר כי אם בנגלה, ועליו אמר התלמוד פליגי, והאמת בזה יתברר ויתלבן בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא: חלק ב פרק כח אמרו במדרש רות הנעלם (ז"ח פ"ג ט"א וט"ד) בזה הלשון, אמר ר' אלכסנדראי בשעה שנפטר אדם מן העולם, הנפש הולכת אחר הגוף ונשארת בתוכו, והרוח פורחת ממנו לתוך גן עדן ופוקדת מקום הנפש תמיד ומעוררת אותה ויודעים המתים ומספרים זה עם זה, ויודעים המתים דברים שבזה העולם ודברים רבים אחרים, ולעולם אין הנפש מתפרדת מן הגוף לא בחיים ולא במות כדוגמא זו נפש אומרת לגופה בנמוסין קטירין דלא מתפרשאן, אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך וגו', ודאי דתמן איהי ההוא נפש ולא מתפרשאן מן קברא בהימנו סגי דא בדא, באשר תליני אלין בזה העולם כשאדם שוכב על מטתו, והרוח עולה ומשוטטת הנפש נשארת בגוף, ולעולם נמשכת אחריו וכשאדם מפקיד לקונו אינו מפקיד ופוגע למקום בשביל הנפש, אלא בשביל הרוח שהיא עוזבת לגוף ומשוטטת לעלות למעלה, אל תפגעי בי לא תצלי בגיני לעזבך לשוב מאחריך, ולא למהך לאתר אחראי חי יי' כי המות יפריד ביני ובינך, והא אמרן דאפילו בקברא לא תזוז מניה, אלא ודאי הכי הוא, אבל גופא יתרקב ויתעבד עפרא, וההוא נפש אשתאר תמן הא אתפרשאן בגין דגופא לא קאים איהו, אבל לא מתפרשאן מתמן לעלמין בגין דלית רחימו בכל עלמא כרחימו דנפש עם גופא, מאי טעמא בגין דאינון כחדא אתבניאו ואשתתפו בחד עד כאן: כבר כתבנו בפרק י"ח מהחלק הראשון ובפרק ב' מהחלק השני הזה, כי האדם יש בו נפש ורוח, ולפי מעשיו יזכה אל מעלה יותר עליונה הנקראת נשמה, וכשהצדיק השלם נפטר מן העולם הנשמה עולה אל מקומה בלי שום עכוב, והרוח הולכת אל גן עדן שלמטה כדברי המדרש שכתבתי, והנפש נשארת עם הגוף עד יפסד ויתעכל הבשר, והוא שהביאו במדרש באמרם כי המות יפריד וגו', שהוא נאמר על זמן שהבשר קיים, וכששב לעפר ומתעכל שהוא המות המפריד בינה לבין הגוף, אז הרוח נחה בגן עדן מהפקידה שהיתה פוקדת אל הגוף בעודו קיים בשביל הנפש הנשארת שם, והנפש נקשרת עם הרוח והרוח בנשמה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה. (ח"ג ע"א ע"ב) תאנא והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך נשמת אדני מיבעי לה, אלא כמה דאמרן, זכאה חולקהון דצדיקיא דכלא אתקשר דא בדא, נפש ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בקב"ה אשתכח דנפש צרורה בצרור החיים: וממה שכתבנו יתבאר מה שהבאנו בפרק שלפני זה מדעות האמוראים, כי אינם חולקים בנסתר, כי האומר עד שיסתם הגולל כוונתו מה שאמרו במדרש רות הנעלם, כי כשנקבר הגוף הרוח הולכת מיד לגן עדן, ולזה הביא ראיה מהכתוב שאמר וישוב העפר שהוא הגוף על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, והאומר עד שיתעכל הבשר כוונתו על הנפש הנשארת עם הגוף, עד אשר יתעכל הבשר כמוזכר במדרש עצמו, ולזה הביא ראיה מהכתוב שאמר אך בשרו וגו' ונפשו עליו תאבל, ומה שאמרו שם בפרק שואל אדם והכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אמר ליה ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים, זה נאמר על העצמות הנשארות אחר עכול הבשר שאין הנפש נקשרת ונשארת שם עמהן, שאם לא כן נמצא שאין לנפש מנוח עד השעה ההיא, ואין זה דעת האמת שהוא דעת רבותינו ז"ל, ושם מוכיח שעל העצמות נאמר שהן נרקבות ונעשות עפר שעה אחת קודם תחיית המתים: וממה שאמרו במדרש שכתבתי למעלה שהרוח פוקדת מקום הגוף תמיד, יתבאר מה שאמרו בפרק שואל אדם כל י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר י"ב חדש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת, כי זה אמנם נאמר על הרוח הפוקדת את הנפש בהיותה שם עם הגוף בעודנו קיים עד שיתבטל ויתעכל הבשר, שאז הנפש נקשרת ברוח ואין שם מקום אל הפקידה ועולה ושוב אינה יורדת, והכל נקשר זה בזה, נפש ברוח, רוח בנשמה, ונשמה בהקב"ה, כמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה שכתבתי למעלה, וכמו שכתוב והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך, ומה שאמרו נשמתו ולא אמרו רוחו, לפי שכל אחת נקראת בשם כלן, לפי שכלן נכללות זו בזו ונקשרות זו עם זו להעיד ולהווות על מקורן שהוא האחדות שבאו משם: והרמב"ן ז"ל בשער הגמול פירש אמרם ז"ל, ונשמתו עולה ויורדת לפי שכל י"ב חדש עדיין כח הגוף קיים, והנשמה נוטה לדעתו ולמעשיו כאשר היתה באמנה אתו, בהצטיירות מחשבה גשמיות, ואף על פי שעולה לידיעת עולם הנשמות יורדת היא לענין שהיתה כבר, לאחר י"ב חדש בטלה מדעת גשמיות ולבשה מלכות ונתעטרה בעטרת עולם הנשמות, ואין רצונו לומר במה שאמרו גופו קיים שיהא גופו קיים ממש, כי יש נשרף לסיד מיד, ויש החנוט אשר גופו קיים ימים, אלא כמו שפירש כן הוא, ובאותן י"ב חדש חלק נשמה הוא בגן עדן ומתענגת בעונג העולם העליון בענין הנוטה לגשמיות עד כאן דבריו. והרב ז"ל נמשך בזה אחר השכל, והראוי והנאות לנו לשום קבלת רבותינו ז"ל עטרת תפארת לראשנו ולהמשך אחריה, כי הם קבלו מהנביאים ואין לנטות ימין ושמאל, וגם הרב ז"ל יודה ויאמין זה כי גדול המאמינים היה, וכמו שדבריו מעידים בהרבה מקומות בפירושיו, ואין השרפה והחניטה מצויה, ואם תמצאנה הוא מעט ודברי רבותינו ז"ל ברוב ואין מביאין ראיה מהמועט על הרוב אבל מהרוב על המועט, וראוי לפרש דברי רבותינו ז"ל מדבריהם ולהעמידם על תוכן הכוונה, אשר יראה שהם ז"ל מכוונים ואמרם גופו קיים, כן הוא כפשטו ואינו משל לציור מחשבות גשמיות: וענין אמרם שי"ב חדש הוא זמנו מוגבל יש לו ענין בזה המספר של י"ב, והוא כי האדם נבנה ונהיה מסוד י"ב הויות עליונות של שם אהי"ה, וי"ב צרופים של שם יהו"ה, ושנים עשר גבולי אלכסון, ושולח אל זה העולם שהוא תחת הזמן הנהיה תחת שבעה כוכבי לכת, וי"ב מזלות ברצון בורא הכל יתברך, ולפי שסבת הויתו היו הי"ב גם הם סבת הפסדו וכמו שכתוב עושה שלום ובורא רע, וראוי היה שיהיה מהיר העכול וההפסד לעוצם יד הפועל, אלא מפני שבא תחת הזמן ונמשך אחריו והוא סבת מותו נתאחר ההפסד והעכול בו, עד שיגמרו הי"ב מזלות מהלכם וסבובם שהוא נגמר בי"ב חדש, ואם יקרה שקודם זה הזמן יפסד ויתעכל, הנה יהיה על המעט, ורבותינו ז"ל נתנו השעור והגבול לרוב הנפסדים בזה הזמן, נמצא אם כן שאמרם גופו קיים אינו משל וחידה. וגם אמרם נשמתו עולה ויורדת הוא כפשטו, והוא שהרוח פוקדת את מקום הנפש ומעוררת אותם כל זמן שהגוף קיים כמו שכתבנו למעלה, ומזה יודעים המתים ומספרים זה עם זה כמו שאמרו במדרש שכתבתי למעלה, וכמו שמוכיח בפרק מי שמתו: ומזה אמרו בברכות פרק ראשון אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, ובפרק שואל אדם כל שאומרים לפני המת יודע עד שיסתם הגולל, ולדעת האומר שם עד שיתעכל הבשר כל זמן שהבשר קיים הנפש שם עמו והרוח פוקדתה, ולזה יש מציאות לספור המתים זה עם זה, ואין זה נמנע, שהרי הנפש והרוח שם יחד ובהם נשלם הדבור כי הדבור תלוי ברוח, וכבר התבאר בזה החלק כי הדבור החצוני הרוח סבתו, ואף אם יש הרבה שאינן זוכים אל הנשמה שתאצל עליהם מלמעלה, מכל מקום אין הדבור נעדר מהם אחר שיש בהם נפש ורוח שהם סבת החיות והדבור, ומזה פירש רש"י ז"ל בפרק שואל ונפשו עליו תאבל כל זמן שיש לו בשר יש לו נפש צד חיות להבין עד כאן. משמע שעם הרוח ישלם החיות, וכשפוקדת את הנפש במקום הגוף החיות נשלם והספור איפשר: ובפרק ארבע מיתות רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא, הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה, אמר ליה מן חבריא את הדר לעפריך, ופרש"י ז"ל ברא גברא על ידי ספר יצירה, שמלמד צרוף אותיות של שם, ולא הוה מהדר ליה שלא היה בו דבור עד כאן, לפי שלא היה בו רוח לא היה בו דבור, אבל נפש היה בו שהרי הלך אצל רבי זירא, ואלו היה בו רוח היה מדבר, ואם כן המתים שהרוח פוקדת את הנפש כל י"ב חדש הספור בהם איפשר ויש לו מציאות, וזה ענין אשת בעלת אוב, וגם שמואל ע"ה שהעלתה אותו תוך י"ב חדש כמוזכר בפרק שואל אדם שרוחו היתה פוקדת את נפשו, ובזה היה איפשר לה להעלותו ודבר עם שאול והגיד לו את אשר יקרה לו, והענין כלו כמשמעו אין בו משל וחידה חס ושלום. ומצאתי לאחד מהחכמים בזה הלשון, ושמעתי שבהראות המת בבעלת אוב או בענין אחר, אם היה אדם בודק בקברו באותה שעה לא היה מוצא דבר עד אחר חזרתו שפשט מלבושו, וכן מצאתי בלקוטי החסיד הרב ר' יהודה ז"ל עד כאן: וראיתי להאריך בזה להועיל ולהודיע כי אין בכל דברי רבותינו ז"ל בזה שום משל וחידה, ושהספור אל המתים זה עם זה יש לו מציאות תוך י"ב חדש הואיל והגוף קיים, ולאחר י"ב חדש הוא גם כן איפשרי ויש לו מציאות וכמו שמצינו בר' אחאי בר יאשיה בפרק שואל עם רב נחמן, ועל הדרך שבארנו למעלה בפרק כ"ו. ועם זה נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ב פרק כט כבר כתבנו למעלה בפרק כ"ז כי כל מה שבא במעשה בראשית מנטיעת הגן בעדן, ועץ החיים ועץ הדעת, והארבע נהרות דברים כמשמעם אין בהם חידה חלילה, וגם חובה על כל מי שבשם ישראל יכנה להאמין כי כל דברי חז"ל בענין גן עדן אמונה אומן אין בהם משל, או דברי הבאי, אבל דברו בו בענין שיש לדעת ולהאמין באין ספק שגן עדן הוא בארץ ממש, וכמו שמוכיח מעשה רבה בר אבוה עם אליהו ז"ל בפרק המקבל ואמרו שם דבריה ועייליה לגן עדן וכו', ובמעשה דרבי יהושע בן לוי בסוף פרק המדיר, ובמעשה דאלכסנדרוס במסכת תמיד פרק לא היו כופתין, איכא דאמרי אידלי כוליה עד דמטא לפתחא דגן עדן רמא קלא פתחו לי בבא, אמרו ליה זה השער ליי וגומר: ובסוף פרק אין עומדין מאי עין לא ראתה, אמר רבי יהושע בן לוי זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ריש לקיש אמר זו עדן שלא ראתה עין מעולם, ואם תאמר אדם היכן היה דר בגן, ושמא תאמר גן זה עדן, ת"ל ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, גן לחוד ועדן לחוד, יין המשומר בענביו הוא השפע הזך והנקי והוא היין המשמח אלהים הנשמר והגנוז בעולם הנעלם סוד ה"א ראשונה שבשם הגדול, והוא משומר מששת ימי בראשית שאינן מתפשט שם מפני החטא הגורם הקצוץ והפרוד בין אחים, והוא גנוז לצדיקים, ויש אומרים משומר מלשון שמרים כי אין יד השמרים נוגעת שם כי יצאו ממנו ונברר היין הטוב והוא סוד נעלם ידוע לחכמי לב: והנביא ע"ה העיד כי היין הטוב הזה לא שלטה בו עין, ולא השיגוהו הנביאים ולא דברו בו לעוצם מעלתו וגדלו אלהים זולתך כי הוא לבדו היודע והמבין דרכו, והוא המזון והעונג המעותד לתלמידי חכמים הצדיקים לעולם הבא, והוא אמרם שם כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, אבל תלמיד חכם עצמן עין לא ראתה וכו': ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ש"א ע"ב) ודא הוא חדו דתלמידי חכמים ומזונא דילהון כיון דיעברון מהאי עלמא כמה נחלין עלאין בעולם הבא סחראין לדוכתיהו וישתרשון ביה ויסלקון לעילא לעילא כדין עין לא ראתה וגו', יעשה, מאן יעשה דא יובלא ההוא דאקרי העולם הבא, למחכה לו ודאי דלא בעיין מזונא לעלמא דא עד דאתיין למזונא דילהון ומאן מזונא דילהון העולם הבא, ועל דא זכאין אינון בכלא דעליהו כתוב עין לא ראתה וגו' עד כאן, וריש לקיש אמר כי אין צריך לומר שהיין הזה עין לא ראתה כי הוא גבוה מעל גבוה, ולא הוצרך הנביא להודיענו זה, אבל הכוונה באמרו עין לא ראתה על עדן שעם שהוא בזה העולם לא שלטה בו עין שום נביא ולא נבאו בו, ועליו אמר עין לא ראתה אלהים זולתך ואמר שאדם לא היה דר כי אם בגן, לא בעדן והגן נטוע בעדן, שנאמר ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם מכוון כנגד גן עדן של מעלה, שהגן גם כן נטוע בעדן ומיוחד בו, וכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, נמצא אם כן שהם שתי מדרגות זו לפנים מזו, וזו למעלה מזו, בין למטה בין למעלה, וריש לקיש דבריו בגן של מטה ורומז לגן של מעלה שאדם הראשון היה דר בגן של מטה וגן של מעלה, סוד גן נעול אחותי כלה חופף עליו, למדנו אם כן שגן עדן הוא למטה בזה העולם מכוון כנגד של מעלה: ודברי החכמים בו הכל אמת ואמונה כמשמעם אין בהם משל וחידה, עד שלרוב פרסום זה אצלם כתבו החכמים כפי קבלתם, כי המקום ההוא רחב ידים מאד ובריכה של מים גדולה שם ונעשת מטל השמים העליונים סוד שמו של הקב"ה ושם אור גדול ואינו נחשך לעולם שהוא נאצל ונמשך מאורה של מעלה, ובו היה אדם צופה מסוף העולם ועד סופו, והוא האור הנערב אשר בו הצדיקים והישרים מכתירים, וקרקעיתו רצוף באבנים טובות ומרגליות. מתנוצצות כמראה הלפידים, ואמרו כי סביב הבריכה ההיא גדלים וצמחים כל מיני אילנות ועשבים שיש בהם רפואה וריח טוב מאד, ושם סביבה שבע כתות של צדיקים, מהם פניהם דומים לחמה, ומהם פניהם דומים ללבנה, ומהם פניהם דומים לרקיע, ומהם פניהם דומים לכוכבים, שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגומר, וכן כל אחד כפי פעולותיו ומעשיו אשר סגל בעולם הזה, ובו שבעה דירות לצדיקים והם ההיכלות שכתבנו כבר, שהם מכוונים כנגד גן עדן של מעלה שיש בו שבעה רקיעים: והרבה מאד האריכו החכמים ז"ל בשבח המקום ההוא ובמעלתו, והעניינים הנוראים אשר בו כי הם לתבנית הדברים הרוחניים העליונים אשר בגן עדן של מעלה והכל מכוון זה כנגד זה ובגן עדן זה מתענגות ומתעדנות נפשות הצדיקים מהאור והזיו העליון הנמשך שם מגן עדן העליון עד בא עת התעלותן להצרר שם: ובמדרש רות הנעלם (ז"ח צ' ע"ב) תרין זמני בכל יומא נחית עליהו טלא מעל רישא דמלכא, ובההוא טלא אכלי מיכלא דמלאכי עילאי וידעי מה דהוה ומה דהוי ומה דזמין למהוי עד זמנא דקב"ה יוקים לגופי סריחי דהאי עלמא עד כאן: עוד שם (זהר חדש צ"א ע"ב) חלון דא איקרי חלון נוגה ולית רשו לאסתכלא ביה בר אינון דדיוריהון תמן, וכלהו חמאן ומסתכלאן ויכלי לאסתכלא, וכל אינון דחמאן אזלי במלבושין בדיוקנין דהאי עלמא ותמן חמינא סגיאין מן חברייא ולא אתיהב לי רשו לקרבא לגביהו וכלהו אשתמודעאן דא לדא, ואכלי מיכלא דתקיפי עליונין רקיע דא נטיל בכל יומא לארבע סטרי עלמא, וכד נטיל אטיף טלא דחיי לגו גנתא ואתיין כלהו צדיקייא דתמן ואתסחן ביה ואזדהרן ביה כזוהר הרקיע, ועאלין קמי משיח ולקמי אבהן עד כאן: כל זה הכבוד והמעלה והעדון מעותד לנפשות הצדיקים בגן עדן של מטה, ששני פעמים בכל יום יורד עליהם אצילות טל חיים מעל רישא דמלכא, סוד ראש דברך אמת והוא הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא, ובו נזונין כמלאכי השרת שנזונין מזיו השכינה, ובו משיגין ויודעין העבר וההוה והעתיד עד תחיית המתים ואחר כל הכבוד והשבח הזה זוכות להתעלות ולהראות לפני המלך יי' צבאות במקום קדשו בגן עדן שלמעלה: ואמרו עוד במדרש רות הנעלם (זהר חדש פ"ב ע"ב) בזה הלשון, למעלה מזה השער נגלה לפני שער גדול, ועשרה שערים סביביו שאלתי על זה אמר לי השער הזה אין לי רשות עליו, ולא יפתח אלא בראשי חדשים ושבתות וימים טובים, באותו זמן כשנכנס שבת או ראש חדש או מועד קול מתפוצץ בכל הני רקיעים ואומר, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, מפני שכל הרוחות שבגן עדן שבארץ כל ימי השבוע עומדות שם ומטיילות בתוכו, ובאותו זמן בההוא רקיע שעל גבי גן עדן נפתחו ארבעה חלונות רשומות בארבע אותיות של שם המפורש המיוחד בגנזי מרומים, וכל אותן הרוחות מתלבשות בלבוש יקר באותו גן עדן בדמות אותו העולם שהיו עומדות במלבוש בשר מטפה סרוחה, באותה שעה שהחלונות נפתחים כלם פושטים מלבושיהם ועולות למעלה באותם חלונות ועולות אל המקום הזה, וששה בעלי כנפים בכמה ממונים עמהם פותחים השער הזה בכל אלו העשרה שערים והרוחות נכנסות לשם בחדוה ועולות למעלה, וכן בכל רקיע ורקיע כענין זה: בשעה שאלו הרוחות עולות רוחות אחרות יורדות שנתוספו בין החיים באותו עולם, אלו עולות ואלו יורדות, באותו מקום שירדו אלו שם חונות האחרות, ואין המקום נשאר פנוי. במוצאי שבת בשעה שאומרים ישראל ויהי נועם אותן הרוחות שירדו להם בשבת עולות מהם אלו עולות ואלו יורדות, אלו עולות למקומן ואלו יורדות למקומן, וכן תמיד בענין זה עד כאן: ומכאן יתבאר סוד העליה והירידה הנזכרת בפרק השוכר את הפועלים אחזי לי רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיעא וכו' בכלהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי וכו', זה שעור מה שראיתי לדבר בו בענין עדון הנפשות ובענין גן עדן. ואל אמת ינחנו בדרך אמת ויראנו נפלאות מתורתו: חלק ב פרק ל ההשגחה שהיא היסוד החזק שכל התורה עומדת ונכונה עליו נודעת ומתפרסמת מאד מצד העונשים, שהרשעים נענשים על מעשיהם הרעים ועל עברם חק והפרם ברית התורה, ולזה נברא מקום העונש לחטאים בנפשותם הנקרא גיהנם בלשון רבותינו ז"ל קודם שנברא העולם, וכמו ששנינו בפרק ג' מפרקי ר' אליעזר שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם, ואלו הן, תורה וגיהנם וגן עדן, ובפרק מקום שנהגו ובפרק אין בין המודר הובאה ברייתא זו, ובפרק מקום שנהגו העלו שחללה נברא קודם שנברא העולם, ובענין אורה אמרו שם תניא אמר ר' יוסי, אור שברא הקב"ה בשני בשבת אין לו כביה עולמית, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו, ואמר ר' בנאה מפני מה לא נאמר כי טוב בשני בשבת מפני שנברא בו אור של גיהנם, ובפרק אין דורשין ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם, וסוד הענין, כי כמו שעה במחשבה הטהורה ובחפץ הפשוט להאציל ולהמשיך מאורו הגדול צד הקדושה והטהרה אשר ממנו הטוב והחיים, ובו הקיום והשלום אל הנמצאים, כן מן החפץ הפשוט בא להמציא צד החול והטומאה ולא שיש שם צד טומאה חלילה, אלא מפני שמן הצד ההוא נמשך היצר הרע המפתה והמסית את בני אדם לחטא ולעבור רצון יוצרם ולטמא עצמם במעשיהם הרעים, נקרא הצד ההוא בפי חכמי האמת צד הטומאה, לפי שממנו ומסבתו החטאים והטומאות והמות והרע וההפסד וכל נגע וכל מחלה, והרשעים בחטאתם ובפשעיהם דבקים בצד ההוא, וממנו ממשיכים על עצמם הטומאה וממנו ובו ענשם ולהם נברא גיהנם, כי ממנו ומיסודו וסודו נמשך למטה מקום הנקרא כך, לענוש בו הרשעים הנמשכים אחר הצד ההוא: אבל הצדיקים הנמשכים אחר צד הקדושה והטהרה במעשיהם הטובים ועבודתם ממשיכים על עצמם הטוב והחיים והשלום ממנו, ובו שכרם בגן עדן הנמשך מן הצד הטוב ההוא כי הצדיק נמשך אחר מקורו והרשע אחר מקורו, גם כי אין שם מכריח לשום אחד מהם, כי הבחירה נמסרה ביד האדם להטות את עצמו אחר איזה צד שירצה, וכמו שכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, הרי שני הדרכים מסורים ביד האדם בלי שום מכריח הדרך האחד הוא הטוב והוא צד הקדושה והטהרה, סוד האצילות הקדוש והנמשך אחריו ממשיך עליו ממנו החיים, והדרך השני הוא הרע והוא צד החול והטומאה, והנמשך אחריו ממשיך עליו ממנו המות, והכתובים הבאים מפרשים כל זה, אם המביא אל דרך הטוב אמר אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יי' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו, הרי הטוב, לפי שהתורה והמצות נתנו מן האצילות שהוא האלהות והם הגורם הגדולה אל הדבקות בו, וכענין שאמר בסוף לאהבה את יי' אלהיך לשמוע בקלו ולדבקה בו, כי הטוב נמשך מן הטוב, והוא אמרו וחיית ורבית הרי החיים: ובהקדמת זה הספר פירשתי עוד בזה ענין נפלא ידרש משם, ואם המביא אל הדרך הרע אמר, ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם כי כל זה נמשך מצד הטומאה הרי הרע, כי כל האזהרות שבאו בתורה הם להרחיק את האדם מן הצד ההוא שלא יכשל בו והיה שכרו, הגדתי לכם היום כי אבד תאבדון וגו' הרי המות הנמשך ממנו, ואחר כך העיד בהם את השמים ואת הארץ, שהיה מתרה בהם על שני אלה הדרכים ומסרם בידם וברשותם, ושיבחרו להם באיזה מהם שירצו, והוא אמרו העדתי בכם היום וגו' החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ולא עוד אלא שהעמידם על החלק היפה והטוב, והוא אמרו ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך: אשר יתבאר מכל זה כי שני הדרכים ביד האדם אין אונס אם כן הנמשך אחר צד הקדושה והטהרה שהם התורה והמצות והיה שכרו, והנמשך אחר צד הטומאה שהם העברות והיה שכרו, והוא ששנינו ששכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה, וכמו שמצד הקדושה נמשך מקום השכר למקדשים עצמם שהוא גן עדן, כן מצד הטומאה נמשך מקום למטמאים עצמם שהוא גיהנם, והוא אמרם ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנם: ורשב"י ע"ה (ח"ב רס"ג ע"א) אמר בזה הלשון, והא אוקימנא דכמה דאית דרגין והיכלין לסטר קדושה הכי נמי לסטר מסאבא, וכלהו משתכחי ושלטי בעלמא בסטר שמאלא, שבעה היכלין אינון דאינון לקבל ז' שמהן דאקרי בהו צד הרע לקבל ז' שמהן דאיקרי בהו גיהנם, וכלהו קיימי לאסטאה עלמא ולדינא בישא ולסאבא בני נשא אינון דדבקי בהו ולא אסתמרן ארחיהו בהאי עלמא, דהא מאן דאתי לאתדכאה בהאי עלמא בסטרא דדכיא מדכאין ליה בההוא רזא דמהימנותא, דכמה דרגין אינון וכמה ממנן דכלהו קיימן לקרבא ליה לבר נש לפולחניה דקב"ה ולדכאה ליה, ומאן דאתי לאסתאבא מסאבין ליה בהאי סטרא אחרא, דאיהו מסאבא, דהא כמה דרגין וכמה ממנן כלהו קיימי לסאבא לון לבני נשא, מאן דיקרב בהו ואתי לאתמשכא בתר ההוא סטרא כו': באר הקדוש ע"ה שכפי הצד אשר יטה האדם את עצמו אליו וידבק בו, הוא מושך ממנו עליו אם טוב ואם רע, אם קדושה ואם טומאה והוא שכרו, ואם הטה את עצמו לצד הקדושה והטהרה מקדשין ומטהרין אותו והוא שכרו, ומתעדן אחר מותו במקום הנמשך מן הצד ההוא הקדוש אשר דבק בו בחייו והוא גן עדן תחתון ועליון כמו שהתבאר, ואם הטה את עצמו לצד הטומאה מטמאין אותו והוא שכרו, ומענישין אותו כפי מעשיו והמשכו אחר הצד ההוא במקום הנמשך ממנו, והוא גיהנם תחתון ועליון: וכמו שיש גן עדן למטה בזה העולם להשכיר בו את הצדיקים כפי מעשיהם, כן יש למטה בזה העולם מקום להעניש בו את הרשעים כפי מעשיהם ונקרא גיהנם בלשון רז"ל, ואמרו בפרק עושין פסין שלשה פתחים יש לגיהנם אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלם, ואמרו עוד תאנא דבי רבי ישמעאל אשר אור לו בציון זו גיהנם, ותנור לו בירושלם זה פתחה של גיהנם, יאמרו עוד שני תמרים יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהם, וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזהו פתחה של גיהנם, הרי סיימו מקומו ופתחיו ואם כן אין דבריהם בו משל וחידה. ואלו היה זה משל לא היו דנין ממנו לענין אסור והיתר, אמרו בפרק כירה אמר להו ההוא תולדות אור הוא דחלפי אפתחא דגיהנם. ואמרו במדרש רות הנעלם (זהר חדש ע"ט ע"א) באורים בשתי אשות שהם בציון ובירושלם דכתיב נאם יי' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם ואין בני אדם יודעים בהם, בציון סלקא דעתך אלא דמה ציון וירושלם, דא עם דא, הכי נמי אלין דא עם דא, והם כעין זכר ונקבה וההוא אש זכר חלש, ושל נקבה חזק, זה אצל ציון, וזה אצל ירושלם, ואין לך אדם בעולם שאין בו רמז שתי אשות הללו, והם נקראים יצר הרע והקב"ה נתנם לבני אדם כדי לנסותם בהם, והא כתיב על כן באורים כבדו יי' בהם האדם מכבד לקונו, שער אחד יש תחת ציון הוא מחילון תחת הארץ אלפים אמה על אלפים, והוא התחלת האש דק וחלש, והשער ההוא נקרא הצפוני ומשם הולך ומתפשט עד ירושלם מקום הר הבית, עד מקום שעומד כל זכר לראות את פני האדון יי', מאי טעמא מפני ששם תחת הר הבית בפנים העזרה מתחתיו שעור שלש מאות וששים וחמשה אמות כפלים האש בוער כתנור חזק, והוא דוגמת הערלה החופפת על הברית שהיא מלמטה ועל כן כל זכר שיש בו ברית נרשם עומד עליו לפני האדון יי', ומפני כך באורים כבדו יי'. שער התנור חזק נקרא ערל וכשהזכרים עומדים נשקע אתו האש עד תהום רבה והוא אש של גיהנם עד כאן: אשר נשמע מדבריהם ע"ה כל מה שאנו משתדלים לבארו בזה הפרק, והוא אמרם בציון סלקא דעתך אלא דמה ציון וירושלם דא עם דא וכו', והסוד בזה כי ציון וירושלם הם צדיק וצדק והם אחים ולא יתפרדו בייחוד אחד בסוד איש ואשה חתן וכלה אשר הם כלל הקדושה כלה כן אור ותנור הם סוד זכר ונקבה, סמ"אל ובת זוגו לילית אשר הם סוד גיהנם בסוד מפחד בלילות תרתי, והוא אמרם ז"ל מפחדה של גיהנם הדומה ללילה, והם כלל צד הטומאה זה אצל ציון וזה אצל ירושלם, במארב חצרים והם סוד יצר הרע ומהם נכלל האדם והאדם מכבד בהם לקונו בסוד ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך, בשני יצריך להעלות הכל אל מקום הייחוד, כי זה הוא הכבוד והחפץ העליון והם כדמות הערלה שהיא מבחוץ חופפת על הברית שהוא סוד צדיקו של עולם, ולזה כשהזכרים שהם נמולים נראים לפני האדון יי' אז אין מקום אל הערלה ונדחת מהם ונשקעת בתהום רבה, והוא סוד שאש של גהינם נשקע, למדנו אם כן שהשכר המעותד לצדיקים בהפרדם מן הגוף בגן עדן אשר הוא נמשך מצד הקדושה, אשר נמשכו אליה בחייהם והעונש המעותד לרשעים בגיהנם, אשר הוא נמשך מצד הטומאה אשר נמשכו אחריה בחייהם והיא שכרם: ועוד למדנו שגיהנם למטה בארץ וכפשט הכתוב אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם, והוא מדבר בתחתונים ורומז אל העליונים, כי כמו שיש גן עדן למעלה ויש גן עדן למטה, כן יש גיהנם למעלה ויש גיהנם למטה, והנה גן עדן של מעלה כסא אל האצילות, וממנו נמשך משך עונג ועדון לנפשות הצדיקים למטה בארץ, כן נמשך מן האש של מעלה הקדושה והטהרה סיג כסיג היוצא מן הכסף ומן הזהב למטה והוא הצד השמאלי הנקרא צד הטומאה שזכרנו למעלה, והוא הנקרא גיהנם של מעלה, ואליו רמזו במסכת תמיד פרק לא היו כופתין באמרם תאנא דבי אליהו גיהנם [למעלה] מן הרקיע [וכו'], וזה סוד אמרם בבראשית רבה פרשה ד' למה אין כתיב בשני כי טוב, ר' יוחנן תני לה בשם ר' יוסי ב"ר חלפתא שבו נבראת גיהנם, שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום, וראוי היה גיהנם ליברא בשני שממנו השניות והשנויים, ולזה לא נאמר ביום הבראו כי טוב כי אין טוב בצד ההוא, אבל ממנו הרע וההפסד והוא הנקרא סערת יי' וחמתו וממנו יחול על ראש רשעים והוא גיהנם של מטה אשר הוכן להעניש בו הרשעים כל אחד כפי מעשיו הרעים כמו שגן עדן של מטה הוכן להשכיר בו הצדיקים כל אחד כפי מעשיו, ואלו ואלו כלם נכנסים בפתח אחד ואחר כך מתפרשים הדרכים זה הולך לגן עדן וזה לגיהנם. ובמדרש רות הנעלם (ז"ח צ' ע"א) א"ר פרחיא כד מטינא עמיה לאמצעו דהאי פרדס חמינא תרין ארחין ומשריין מסטרא דא ומסטרא דא, אמרתי מאי האי, אמר לי הכא מתפרשן ארחין, מאן דאזיל לגן עדן ומאן דאזיל לגיהנם, מאן דאזיל לגן עדן אלין אזלין בהדיה ואקדימו ליה שלם, ומאן דאזיל לגיהנם אלין נטלין ליה למידן ליה בגיהנם, ולמדנו שזה וזה הם למטה בארץ והוא מה שרצינוהו בזה הפרק: חלק ב פרק לא אין דין עונש הרשעים בגיהנם שוה, אבל עונש כל אחד נבדל משל חברו ושל זה חמור משל חברו, ולזה יש בגיהנם מקום המשפט שבעה מדורות: ורבותינו ז"ל העלו להם שמות כמוזכר פרק עושין פסין, אמר ר' יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו לגיהנם, שאול, ואבדון, ובאר שחת, ובור שאון, וטיט היון, וצלמות, וארץ תחתית, וכל אחד מהם מדור בפני עצמו, וכלל כלם נקרא גיהנם, והם נגד שבעה שמות שיש לו ליצר הרע כמוזכר פרק החליל: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב רס"ג ע"א) בהיכלות של צד הטומאה שבעה שמהן אינון ליה, רע, טמא, שונא, אבן, מכשול, ערל, צפוני, אלין אינון שבע שמהן לקבל שבע דרגין דהיכלין, דכלהו סטר מסאבא כדקאמרן, לקבל אלין שבעה שמהן אינון דאיקרי בהו גיהנם, אתר דאתדנו בהו חייביא דעלמא, ואלין אינון בור, שחת, דומה, טיט היון, שאול, צלמות, ארץ תחתית, כל אלין אנון דרגין אלין לקבל אלין, והיה מהיושר והמשפט הצודק שהאדם המתפתה מן היצר הרע הנמשך מן הצד ההוא שיענש בגיהנם הנמשך ממנו גם כן, אבל כפי חטאו כמו שכתבנו כי אין כל החטאים בנפשותם נדונים במדור אחד ובאש אחת, אבל לכל אחד נותנין לו מדור כפי כבודו בעונש, ולזה היה אש מדור זה קשה וחזקה משל חבירו, עד שאמרו שאש מדור ראשון אחד מששים בשל חברו וכן כלם, וכן אמרו העובר עברה זו יענש בעונש זה, כדי שלא יאמן שאין הפרש בין העובר עברה קלה לעובר עברה חמורה, כי אין מן הדין הישר שיהיה עונש המקיף את הראש או משחית פאת הזקן, או הלובש כלאים עם שהם חמורות, שוה לעונש ההורג את הנפש, או המחלל את השבת במזיד או העובד עבודה זרה ובמסכת עדיות פרק ב' אמרו, משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש: ובמדרשו של רשב"י (ח"ב רס"ג ע"א) בהיכלות של צד הטומאה אילין שבעה היכלין דאינון שבעה מדורין דגיהנם, תריסר ירחי אקרון בגין דהא כמה דאית לסטר דכיו לסטר מהימנותא תריסר ירחין קדישין, הכי נמי אית לסטרא דא אחרא תריסר ירחין דחייביא אתדנו בהו, ונשמתא דלהון אתדנת בהו: ממה שכתבנו בזה הענין נשמע, כי הנפש נגבלת במקום הנקרא גיהנם, ושהאש הגדולה והחזקה ההיא שולטת בה, וזה דבר צריך שיתבאר שהרי הנפש עצם רוחני דק מאד, עד שחכמי האמת ע"ה מעלין דקותה למקום גבוה מעל גבוה, כמו שכתבנו בזה החלק ובחלק הראשון, והאש שוטלת על הדברים שיש בהם ממש ושורפתם אבל לא על הדברים הרוחנים הדקים מאד כנפש האדם, ואמנם קבלת רבותינו ז'ל שהיא נתפשת במקום עם הפלגת דקותה ונענשת באש גיהנם, כמו שכתבנו, ואין בדבריהם ז"ל בענין גיהנם שהוא מקום העונש לנפשות החטאים משל וחידה, אבל הכל אמת ואמונה להודיע נאמנה ופנת ההשגחה שהשם מעניש העוברים על תורתו ומצותיו, ומגביל נפשותיהם במקום הנקרא גיהנם, כדי שיקבלו שם עונש כפי חטאתם עם הפלגת דקותם ורוחניותם: ואמנם איך יתכן זה, הרמב"ן ז"ל נתן אפשרות לזה בשער הגמול והאריך במציאותו, והעולה מדבריו כפי הכוונה, כי אדון הנשמות בראן בתכלית הזכות והדקות והן רוח דקה מן הדקה שאינן גוף נגבלות ולא נתפשות בשום מקום, ועם היותן בתכלית העלוי מן הדקות למעלה מן המלאכים, הוא יתברך ברא המקום הנקרא גיהנם, וברא בו אש דקה מן הדקה שאינו גוף נתפש, והוא תופש הדברים הדקים ומכילם, וכמו שברא הנפשות הזכות והטהורות בתכלית הדקות, כן יש ביכלתו לברא אש דקה מן הדקה להעניש ולכלות בה הנפשות החוטאות, ומה שיקשה מהגבלת הנפש שבמקום הנקרא גיהנם התיר זה במה שאמר כי כמו שאנו יודעים שנפש כל אדם שוכנת בו ומחוברת בגופו כדברי קצת החוקרים, כן יש לדעת ולהאמין כי מי שהצמיד בינה ובין הגוף וחברה בחומר זה, הוא יכול להגביל אותה במקום ההוא על ידי הצמד בינה ובין האש הדקה שבמקום ההוא כדפי': והר"ם דיליאון ז"ל בספר משקל נתן טעם לשבח בדבר, ואמר כי לפי שהמשכת האש הזאת ממדת שמאל סוד פחד יצחק האש היסודית, שעליה נאמר כי יי' אלהיך אש אכלה הוא, יש בה יכולת לשרוף ולכלות הנפשות עם שהן דקות עד מאד, והיה זה כן מפני כי מקום שהנפשות יוצאות ממנו מקבל מהאש הזאת היסודית, והנה היא אש אוכלת אש, ונצטרך לומר שעם שהנפשות נדונות בגיהנם של מטה מאחר שהמשכת האש ההוא מהאש היסודית העליונה לגיהנם של מעלה, וממנו לגיהנם של מטה, עדיין היא בתקפה ובגבורתה לשרוף ולכלות הנפשות, זה כלל דבריו וכוונתו והוא טעם נכון ומספיק: ויש בזה הענין עוד טעם נפלא מספיק מאד ומסלק כל הספקות והמבוכות, והוא סוד נעלם גנוז באוצרות המעמיקים בחכמה העליונה ראיתיו לאחד מהחכמים האחרונים, והוא כי כבר התבאר בזה הספר כי הנפש בבאה אל הגוף מתלבשת בגויה אחת רוחנית לקוחה מגן עדן של מטה, והיא המחברת בין הנפש הדקה ובין הגוף הגס. והתבאר בפרק שלפני זה ענין שני הדרכים הנמסרים ביד האדם וברשותו אין אונס אותו על שום אחד מהם, אבל הוא עצמו בבחירתו יטה עצמו אל איזה מהם שירצה, ואם בחר דרך הטוב הנה הטוב מתרבה על ידו וצורתו וגויתו נעשית כסא למקורה הטוב, והרי הענף רבה בשרשו ויונק תמיד מזיוו והדרו, ואפילו החמר עצמו יזדכך ויזהיר בזוהר הרקיע ויעשה בשרו לפידי אש, וחנוך, ואליהו, ופניו של משה.יוכיחו, ואם חס ושלום נטה אל הרע מצד החלק הקטן שבו, שהוא יצר הרע, הנה נעשית צורתו וגויתו כסא לאותו אילן הרע והמר, והנה בעברה שעושה מושך רוח רעה מהמקור ההוא, ומלפפת נפשו שהיא אחוזה בגויה הרוחנית ההיא, והנה שכר עברה עברה שלפוף שמלפפת העברה ההיא שהיא זוהמת האילן ההוא את הנפש, מוליכתה למקורה שהיא המדרגה ההיא שנמשך אחריה, והנה המדרגה ההיא מקטרגת עליה ונוטלת רשות ונוטלת אותה לפי שהמשיכה רוח ממנה עליה, ואם לא עשתה תשובה הרי גיהנם כלה והיא אינה כלה שנאמר וצורם לבלות שאול, אבל אם עשתה תשובה וישארו בה עדיין לכלוכים ממקור המדרגה ההיא, צריך לתת אותה לכובס שיסיר ממנה לכלוכה להשיב הלכלוך ההוא למקורו, והזוהמה ההיא שמשארת שם נקראת צואה רותחת, ובעוד שמסירים הזוהמא ההיא הנפש מצטערת שם, והרי כל דבר שב לשרשו, ומאחר שהסירו מעליה הבגדים הצואים שנתלפפה בהם, זכתה לצאת ולחזור לשרשה ולהתלבש בגן עדן של מטה באותה הבגדים שהותקנו לה על ידי זכיותיה, ובהם זוכה ליהנות מזיו השכינה, זולת שאם צריכה לעלות לגן עדן של מעלה פושטת אותם ועוברת על גיהנם של מעלה, כמו שעברה על גיהנם של מטה, ואם ישאר שום ריח מהאילן ההוא אוחזין בה על ידו ומתלבנת שם: והנה הנפש שהיא מהפנים הקדושים אי איפשר שישלוט עליה, אבל על ידי הגויה הרוחנית שמתקשרת תמיד עם שרשה ועקר שרשה בעץ הדעת טוב ורע שהוא בגן עדן, והיא הנמשכת אחר הרע הנה על ידיה תופסין ואוחזין בה עד שתכלה ממנה הזוהמא ההיא, והזוהמא הניחתה בגיהנם של מטה, והדקה שלא היה יכולת בגיהנם של מטה לכלות, בגיהנם של מעלה מנקים אותו בהחלט, ואז זוכה להכנס בגן עדן של מעלה, וקודם שתכנס צריכה לטבול מריח אותו האילן בנהר דינור הנמשך מפחד יצחק לקרבה אל הקדש, ואם יש בה זכות מטביל אותה הממונה ההיא ומלביש אותה מלבוש אחר הראוי לה לחזות בנועם יי', ואם לאו נהר דינור מלהט אותה כי הוא דק מאד, והוא אש אוכל אש, ועם כל זה מתחדשת בכל יום עם אותם המלאכים שנבראים בכל יום ואומרים שירה, והאש מלהטת אותם עד כאן דבריו: הנה כי הנפש להיותה מפנים הקדושים סוד האצילות אילנו של הקב"ה, אין רשות אל האילן ההוא הרע והמר עליה ואין גיהנם שולט בה, כי אין לצד הטומאה יכולת על שום דבר שהוא מצד הטהרה והקדושה, אם לא שימשיך עליו רוח טמא ממנו על ידי מעשיו הרעים, וזה אמנם הסבה בו היא הגויה הרוחנית ההיא שהוא האמצעי המחבר בין שתי הקצוות וההפכים, שהם הנפש הרוחנית הדקה, ובין הגוף הגשמי הגס, לפי שהיא מצד שרשה שהוא עץ הדעת טוב ורע, שהיא מתקשרת בו מוכנת אל הרע, ואם נמשכה בפעל אחר הרע ההוא שבעץ הדעת, הרי המשיכה עליה הזוהמא מן האילן ההוא הרע ונדבקה בו ונטמאה, וטומאתה נוגעת עד הנפש שהיא משכן לה, וזה אחיזה ובית יד אל המדרגה ואל קץ כל בשר לאחוז בה וללכדה ברשתו, ואז יש כח בגיהנם הנמשך מכחו לשרוף אותה ולכלותה עד אשר יוציא ממנה את אשר גזלה ממנו, כי כל דבר שב לשרשו, ואלו השיבתו בעודה מחוברת בגוף בסוד והשיב את הגזלה לא היה לו רשות עליה, כי לא תקום פעמים צרה כי תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות, זה שעור מה שראיתי לבארו בענין גיהנם ומציאות עונש הנפשות בו, ואב הרחמים ברוך הוא יצילנו מדינה של גיהנם ויתן חלקנו בגן עדניו ויזכנו לחיי העולם הבא לאור באור פניו אמן: חלק ב פרק לב קבלו אנשי האמת והצדק, כי הנפש אשר עותה, ומרדה בבראה, וקלקלה דרכיה, תשוב לימי עלומיה, לתקן עוותיה, ולגדור פרצותיה, ואם בראשונה לא הצליחה תשוב שנית ושלישית: ובמדרש רות הנעלם (ז"ח פ"ט ע"א) אמרו על זה משל לאדם שנטע אילן, ראה שלא הצליח עקרו ושתלו במקום אחר, וכן פעמים רבות הה"ד הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר עד כאן, ובפרק שואל אדם רמזו זה, אמרו שם תנו רבנן והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה,. תננה לו כאשר נתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה, משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו, פקחים שבהם קפלום והניחום בקופסא, טפשים שבהם הלכו ועשו בהם מלאכה, לימים בקש המלך את כליו, פקחים שבהם החזירום לו כשהם מגוהצין, טפשים שבהם החזירום לו כשהם מלוכלכים, שמח המלך לקראת פקחים, וכעס לקראת טפשים, ועל פקחים אמר ינתנו כלו לאוצר והם ילכו לבתיהם לשלום, על טפשים אמר כלי ינתנו לכביסה והם יתחבשו בבית האסורין, אף הקב"ה על גופן של צדיקים אומר יבא שלום וגו', ועל נשמתם אומר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, על גופן של רשעים הוא אומר אין שלום אמר יי' לרשעים, ועל נשמתן הוא אומר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע עד כאן: הנה רמזו אל הענין הזה שאנו בו, כי כוונת הכתוב להודיע כי הנפש החוטאת נקלעת כאבן וחוזרת אל זה העולם: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה אמרו, אמר ר' מאיר מאי דכתיב ימלוך יי' לעולם אלהיך ציון לדור ודור, אמר ר' פנחס דכתיב דור הולך ודור בא ואמר ר' עקיבא מאי דור הולך ודור בא שכבר בא, משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו עבדים והלבישם כפי יכלתו בגדי משי ורקמה, קלקלו השורה והשליכן ודחפן מעליו, והפשיטן בגדיו והלכו להם, הלך לקח הבגדים ורחצן היטב עד שלא נותר בהם סיג והניחם אצלו מזומנים, וקנה עבדים אחרים והלבישם הבגדים ההם, והוא לא ידע אם הם טובים אותם העבדים אם לאו, והרי זכו בבגדים שכבר באו לעולם ולבשום אחרים לפניהם, אבל הארץ לעולם עומדת, והיינו וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה עד כאן: ועוד אמרו שם כשישראל טובים לפני המקום אביא זרעך ויתחדש לך זרע חדש, וכשישראל רעים מן הזרע שכבר בא לעולם דכתיב דור הולך ודור בא, מלמד שכבר בא עד כאן, פירוש כי כפי פשוטו של מקרא היה ראוי לומר דור בא ודור הולך, ואמר דור בא, לרמוז כי ההולך הוא הבא, וזהו לשון דור מלשון כדור אל ארץ רחבת ידים. וזה סוד מה שאמרה האשה התקועית לדוד המלך ע"ה, כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, וסוד הכתוב כי מות נמות מיתה אחר מיתה, ולסוד זה נכפלה המיתה באדם הראשון, באמרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ולסוד זה אמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב כי החטא גורם שישוב: וכתב הרב המקובל ר' בחיי ז"ל ואל עפר תשוב, הכוונה הוא בסוד הכתוב שהזכיר אליהו על תשובות באנשי און והמשכיל יבין, וזהו שאמרו במדרש ואל עפר תשוב, תבא אין כתיב כאן אלא תשוב, מכאן רמז לתחית המתים שכבר הזכיר עד שובך, ואיפשר לומר ואל עפר תשוב שירמוז לאותו שעתיד לומר ואנכי עפר ואפר עד כאן, וכמים הנגרים ארצה כן תגר הנפש ארצה ולא תאסף אל מקומה, כי לשון אסיפה נאמר במיתת הצדיקים ויאסף אל עמיו, והאסף אל עמך, אבל הנפש החוטאת תגר ארצה ולא תאסף, והוא אמרה ולא ישא אלהים נפש לא יקבלנה, כי חטאה גורם ויקלענה בתוך כף הקלע, וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, כאן גלתה הסוד כי הנפשות לו הנה מעשה ידיו להתפאר בהן, ואם חטאה וקלקלה מעשיה ולא תוכל לבא במחיצתו חשב מחשבות ותקן זה בשתשוב לימי עלומיה, אולי תתקן את אשר עוותה כדי שלא ידח ממנו נדח ותשוב לשרשה, ויש במשמע וחשב מחשבות כי סוד הענין תלוי במחשבה העליונה אשר לא תושג לזולתו ית', כי הוא בסוד העבור אשר עקרו בחכמה העליונה סוד המחשבה, ואפילו אדון הנביאים ע"ה לא עמד עליו ושאל ולא הודיעוהו: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמרו משל למלך שהתאוה לבן ומצא עטרה נאה וקלס משובח אמר זה לבני לראשו כי לו נאה, אמר לו ויודע הוא שבני ראוי, אמר לו שתוק במחשבה עלה ונודע שנאמר וחשב מחשבות וגו': והרב בעל התמונה ז"ל כתב בספר הייחוד בזה הלשון, ואין האדם נקרב כי אם בגלגול דכתיב ממזרח אביא אם זכו שלא לערב, וממערב אקבצך שערבו ואותם שכתוב פעמים שלש עם גבר, גם המתערבים בחוץ גם בפנים בערוה ובעברה ובאסור כגון פושעים ועזי פנים וממזרים שלא באו ממזרח ורגלי אבותם לא עמדו בסיני, או מתתקע"ד דורות השתולים בכל דור ודור נצים ונצבים, ופירוש דבריו כפי מה שפירש אחד מחכמי האמת, אמר ולכן פרצופי ישראל כפרצופי הגוים דומים אלה לאלה, ולכן כשמתערבים אלה עם אלה דרך גלגול צריך השם לקבצם מהם, שנאמר ממזרח אביא זרעך שהוא רמז לנשמות שהיו במתן תורה, וממערב אקבצך, רמז לאותם שנתערבו בתוך גופי הגוים שעליהם נאמר פעמים שלש עם גבר, כענין הגליות כי גם כן יש גולים מישראל בישראל עצמם, כגון אלו שבאו על גלוי עריות שהזרע ההוא הם עזי פנים ופושעים וממזרים, שעליהם אמרו חז"ל פנים שלא עמדו בסיני, או הם מאותם תתקע"ד דורות שעמדו להבראות ולא בראם הש"י, אלא ששתלם בכל דור ודור והם הנקראים בתורה נצים ונצבים: עוד כתב הרב ז"ל ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו עד כי לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו, והיו פנימיים בסוד ועמך כלם צדיקים, והחוץ ילך בחוץ הפנים בפנים כי סוף האדם למות, ופי' שיש נפשות רשעים שהיו בראשונה, ועוד באו פעם שנית בדרך הגלגול בגופים של ישראל, כמו שנאמר ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו ממקום קדוש וגו', ר"ל שבאו מן האצילות ולשם הם חוזרים כי לא חפץ השם במיתת הרשעים כי אם בשובם מדרכם וחיו, שהם מכח האצילות שלא יפול בהם השחתה כמו הבהמות, או אומות העולם שכחותם חוץ מן האצילות, ומי שבא בחוץ ילך בחוץ, והבא מן האצילות ילך אל האצילות, כמו שכתוב בתורה עד כאן: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה אמר בספר התקונין, (ח"ז ו' כ"ב ע"ב) ואם שלש אלה לא יעשה לה לשכינה ויצאה חנם אין כסף, אין לו בשת פנים מהשכינה חצוף הוא, והן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר ובשביל כך כי היא כסותה לבדה זהו גלגול ראשון, היא שלמתו לעורו וזה גלגול שני, במה ישכב זה גלגול שלישי, עד כאן, ומלבד שענין זה מקובל ביד חכמי המשנה והתלמוד מן הנביאים עד משה בסיני, עוד ראתה החכמה העליונה לרשום רשמים וסימנין בתורתו הקדושה, ולרמוז רמזים מהם יתגלו שערי אורה למקבלי האמת בסוד המופלא הזה מהם הרמז באמרו הן האדם היה. ואמרו חכמי האמת ז"ל כי הוא כמו איש היה, ומשה היה, ומכאן למדו שאין אנו בראשונה וכן ומשה היה רעה בסוד ויהי הבל רעה, ויובן הענין משם משה כלומר אותיוו, כי הסכימו למעלה בו עם בתיה בת פרעה לקראו בשם זה בחכמה עליונה ולא נשתנה בסוד "ממכון "שבתו "השגיח ובסוד "מה "שהיה "הוא, והוא ע"ה אמר ויתעבר יי' בי, ואמרו חכמי האמת כי הוא מלשון עבור והוא בסוד העבור, וכן אמרו במה שכתוב פוקד עון אבות על בנים וגו' כי הוא בסוד העבור, כי יפקוד על הרשע פעמים שלש ועמו הם רבעים, ומצות היבום הוראה עצומה ועדות גדולה על הענין הזה, ואי איפשר לשום חולק לחלוק עליו מדרך סברה, כי הוא קבלה מפי החכמים והחכמים מפי הנביאים עד משה ע"ה בסיני: והרב ר' בחיי ז"ל כתב בזה הלשון, וצריך אתה לדעת כי הענין הזה חסד המקום על ישראל כדי שיזכו הנפשות לאור באור העליון, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, והענין הזה תמצאנו במליצת אליהו מפורש שאמר, הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים, יאמר הכתוב פעמים שלש היא מאירה באור החיים אשר על פני האדמה כדי להשיבה מני שחת, ומפורש גם כן מפי הקב"ה בעצמו שאמר לאיוב לקיים דברי אליהו לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה, תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש אמר המימיך צוית כמוני לאחוז בכנפות הארץ ולנער הרשעים ממנה, ולהעמיד אחרים תחתם ותתהפך הארץ מהם, כחומר חותם שהוא מתהפך ומשתנה לצורות משתנות, ויתיצבו כל אחד ואחד מהרשעים כאדם שהוא לבוש בגדים חדשים, ואחרי כל הבאורים האלה יוכל האדם להעיד שהמצוה הזאת שהיא מצות יבום מיוסדת על הענין הזה עד כאן: ואמרו חכמי האמת כי בזה הענין תלוי סוד צדיק ורע לו רשע וטוב לו: אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, מפני מה רשע וטוב לו צדיק ורע לו, מפני שהצדיק כבר היה רשע לשעבר ועתה יש לו עונש, וכי מענישין על ימי הנערות, והא אמר רבי סימון שאין מענישין אלא מבן עשרים שנה ומעלה, אנא לא בחיי אמרי אנא דאמרי שכבר היה לשעבר אמרי, אמרו לו חבריו עד מתי תסתום דבריך, אמר להם צאו וראו משל לאדם שנטע בגנו כרם ויקו לעשות ענבים ויעש באשים, ראה שלא הצליח נטעו וגדרו ופרצו ונקה הגפנים מן הבאשים ונטעו עוד שנית, ראה שלא הצליח גדרו ונטעו פעם אחרתי אחר שנקהו, ראה שלא הצליח גדרו ונטעו עד כמה אמר להם לאלף דור דכתיב דבר צוה לאלף דור, והיינו דאמרינן תתקע"ד דורות חסרו בעולם, ועמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור עד כאן: ומה שאמר עד כמה אמר להם לאלף דור, אין הכוונה שלא יזדקקו הנפשות עד אלף דור, אלא לומר שיתנהג מנהג זה עד אלף דור שהוא סוד ימות עולם, אבל בלי ספק בכל שמטה יזדקקו הדורות, שהרי אמרו במדרש עצמו שקודם בא משיח בן דוד יכלו הנשמות שבגוף, ואז יזכו החדשות לצאת, ואז בן דוד זוכה להולד כי נשמתו חדשה בכלל האחרות, ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ב פרק לג עם שענין הגלגול שאמרנו הוא חסד המקום ברוך הוא על ישראל, כדי שיזכו כלם לאור באור החיים, עוד יש טעם עמוק ואמיתי בדבר, והוא כי כבר התבאר בזה החלק כי ביאת האדם לעולם הזה צורך גבוה, והוא תקון הכבוד והתקון ההוא אי איפשר שישלם כי אם בעסק התורה וקיום מצותיה, וההשמר מעבור על כל מה שהוזהר עליו ממצות לא תעשה, ואז בהיותו משלים התקון ההוא כראוי דבק בפאת הטוב שבעץ הדעת שנמשך אחריו באלה החיים וזוכה אל המלבוש ההוא שבארנו, ובו נהנה מזיו השכינה, וכמו שמצינו בתחלת צמיחת האומה שנשאב בהם זוהמת הנחש הערום בסבת חטאו של אדם הראשון כתיב בהם ואת ערום ועריה, לפי שעדיין לא נשלמו במצות והיו ערומים מהכבוד והזיו העליון ואחר שנצרפו מהזוהמא ההיא בכור הברזל במצרים מקום שנלקחה משם לו החזירוה אז זכו להתלבש בזיו השכינה וכמו שכתוב ועננך עומד עליהם: ואם האדם לא השלים התקון ההוא ועבר על מה שהוזהר עליו בתורה, הנה הוא גרם הקצוץ והפרוד בייחוד ובלבל צורתו וקצץ נטיעותיה והחריבה, כי דבק בפאת הרע שבעץ הדעת ומעתה נמסר בידו וברשותו להענישו וליסרו, ואחר שבפעם הראשונה שבא לא זכה לתקן מה שנברא לתקנו ולהשלימו והוא צריך על כל פנים לתקנו כי לא די בזולת זה ואי איפשר באופן אחר כלל, לזה ראתה החכמה העליונה שישוב לימי עלומיו שנית ואם לא נתקן בשנית שיבא גם פעם שלישית, וכענין הן כל אלה יפעל אל וגו', והנה הוא מקבל עונש וייסורין בזה העולם חלף עברותיו שעבר כבר, ומשתדל לתקן את אשר עוותו בתשובה ומעשים טובים, ובזה נתקן וזוכה להתלבש בזיו השכינה לאור באור החיים, וענשי גיהנם יספיקו ליסר הנענש על עברו חק והפרו ברית התורה ואז ינקה מאלתו, אבל תקון הכבוד שהוא התכלית שנברא בעבורו ואין שלמות בזולת זה כלל ולא סגי בלאו הכי במה יתוקן ובמה ימלא החסרון והוא לא טרח ולא הכין בערב שבת, יתאמת אם כן שאי אפשר להשלים ולמלאת החסרון, כי אם בשובו לימי עלומיו פעם אחר פעם עד אשר יצליח אשר שלחו ונברא בעבורו שהוא תקון הכבוד ועקר התכלית, וממנו ימשך התועלת העצום אל הגורם שיאכל בטובה יגיע כפיו יאכל ויהנה מזיו השכינה, ובזה נעשה ונשלם החפץ והרצון העליון, וכל עוד שלא נשלם על ידי האדם הרי הוא כאלו לא בא ולא נברא, וצריך על כל פנים שיבא ויברא להשלימו, כי כן היה הרצון מתחלה, וכן פעם אחר פעם עד השלימו את דבר יי' דבר יי' ממש: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה (ת"ז ו' נ"ב ב') אמר בספר התקונין, ועוד הם שואלין מזון כסות ועונה שהיא עונת זווגם שנאמר בה שארה כסותה ועונתה וגו', ואין מי שיבקש מזון שהוא שאר השכינה, כסותה זה כסות של מצוה, כסות של ציצית ועטוף שלו, ותפילין של יד, שנאמר בה תפלה לעני כי יעטוף, ועונתה קריאת שמע בעונתה, ואם שלש אלה לא יעשה לה לשכינה ויצאה חנם אין כסף, אין לו בושת פנים מהשכינה חצוף הוא, והן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, ובשביל כך כי היא כסותה לבדה זהו גלגול ראשון, היא שמלתו לעורו זה גלגול שני, במה ישכב זה גלגול שלישי עד כאן שלא בלשונו. וכבר כתבתי למעלה בפרק שלפני זה קצת זה הלשון: ואמנם דעת הקדוש ע"ה וכוונתו להורות בדכריו אלה מה שהשתדלנו בבאורו בזה החלק מהיות העבודה צורך גבוה והוא אמרו כאן, ועוד הם שואלין וכו' ואין מי שיבקש מזון שהוא שאר השכינה וכו', נראה דעתו וקבלתו ע"ה שעקר מה שיצטרך העובד השלם לבקש ולשאול ולכוין בעבודתו הוא צורך הכבוד והוא מזון השכינה, והוא נשלם בשני דברים, האחד עסק התורה והוא אמרו שארה שהוא המזון האמיתי וכענין לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, השני עסק קיום המצות והוא אמרו כסותה זה כסות של מצוה וכו', והיוצא מבין שני אלה העסקים הוא הייחוד בין שני דודים, והוא אמרו ועונתה עונת קריאת שמע, והוא שלמות המזון כשהוא נדרש ומכוון לזה התכלית שהוא צורך גבוה לא לצורך הדיוט עם שהוא נמשך ממנו כמו שהתבאר בזה החלק, כי העובד השלם ידרוש ויכוין תחלה ועקר הדבר שממנו ובעבורו ימשכו כל הטובות וההצלחות שהוא צורך גבוה, ואחר שב לבאר מה שהנחנו מתחלה והוא שהוצרך הגלגול פעם אחר פעם עד השלימו תקון הכבוד שהוא צורך גבוה, והוא אמרו ואם שלש אלה לא יעשה לה לשכינה וכו', והן כל אלה וכו', ובשביל כך וכו' לומר כי בשביל שלא תקן יצטרך לגלגול עד שיתקן: והוא מה שבקשנו לדעתו מתחלה, ולשלמות מה שאנו בבאורו מענין הגלגול אכתוב מה שמצאתי לאחד מהחכמים ז"ל תשובת שאלה בענינו, וז"ל כבר ידעת כי כל דבר שב לשרשו וזה דוקא בשלא הוסיף עליו או גרע ממנו, דכתיב והרוח תשוב וגומר, אבל כשהשחית האדם דרכו הנה נתבלבלה צורתו והמשיכה עליה רוח ממקום טמא, לפיכך אינה ראויה שתשוב לשרשה הקדוש כי כסתה כלימה פניה ועלתה חלודה עליה, וצריך למסור אותה ביד המדרגה החצונית שחטא בה והמשיך מרוחה עליו ועל צורתו כאמרם ז"ל יורד ומשטין עולה ומקטרג נוטל רשות ונוטל נשמה: והרי המדרגה ההיא חוזרת לנקות ממנה מה שהמשיכה זאת הצורה עליה ממנה, והרי הצורה ההיא מתלבנת שם, ואזי אחר לבונה זוכה לשוב לשרשה שהוא גן עדן של מטה שמשם לקחה מלבוש שהיא גויה רוחנית וגן עדן זה כסא לגן עדן של מעלה וגן עדן של מעלה כסא לאצילות ושואבת שם משרשה וזוכה לעלות לחזות בנועם יי' ולבקר בהיכלו בתוספת גדולה מאשר היה לה קודם שבאה לזה העולם השפל, ולפעמים המלאך המלמד עליו סניגוריא זוכה בדין שתצא זאת הצורה מגיהנם מתוקף הצער ההוא ויחזור לימי עלומיו ויתלבש בטפה הראויה לה ותזדקק בזה העולם על ידי יסורין, ולפעמים על ידי יבם או על ידי אחר קרוב אל היושר, ולפעמים יוצא מן היושר לפי מעשיו הראשונים בנקות ממנו קצת ויבא בממזר או בחלל או בנתין או בגוי גמור לפי המשכו אחר מדרגות האילן החצוני: ויש מי שמתקן ובטל ממנו ענפי האילן והוא בהחלט או על הרוב ויתקן באחרונה, ויש מי שיוסיף על חטאתו פשע להשמדו עדי עד כי הכל צפוי והרשות נתונה, וכשבא לפעמים בגוי לפי מעשיו הראשונים בא בגוי עז פנים משחית ומחבל, הנה מצד בחירתו איפשר שחוזר ומתקן ובאין עליו יסורין ונתקן בצד מה, וראוי שיתגלגל פעם אחרת במציאות גוף יותר קרוב אל הקדש, אבל עדיין בא בגיות והוא מחסידי אומות העולם, והנה יזדקק פעם אחרת לבא בקהל אחר שיתגייר על דרך גלגול, והנה שב כל דבר לשרשו אם בנקיון של גיהנם או בנקיון של גלגול: ולפעמים יתגלגל על היותו בלי ענף שהניח בעולם הזה, ואם בשביל שהוא חסר מלהשלים אי זה אבר מאבריו לפי שבחסרון הרי הוא פגום ואין ראוי שישרה השלם על הפגום, ולהשלים הפגימה והחסרון ההוא חוזר ומתגלגל בגלגולן של נביא וכיוצא, וחלוקי הגלגול אי אפשר לעמוד עליהם שהם סוד העבור שעקר שרשם הוא בחכמה עליונה שהיא המחשבה, ואפילו משה רבינו ע"ה לא השיג בשלימות סוד רשע וטוב לו וכו' צדיק וכו' שהוא סוד הגלגול כאשר נאמר לו בגלגול של ר' עקיבא שתוק כך עלה במחשבה: והנה מציאות חבור נפשות בזה הגוף על דרך גלגול לא היה הרצון בכך, אבל בחירת האדם בידו להמשיך מאוצר זה או מאוצר זה, והנה הוא יתברך קדם והמציא השרשים זה לעומת זה עד כאן דבריו: ואחר הדברים והאמת האלה יש להאשים אל הר"י אלבו על מה שכתב נגד מה שקויים וקובל בענין הגלגול וכמו שהתבאר. אמר בפרק כ"א מאמר הרביעי מספר העקרים שלו בזה הלשון, ומכאן יצא לחכמי הקבלה דעת הגלגול, וזה כי לפי שהם ראו שהדעת הנכון כפי התורה הוא שאין הנפש כח היולאני אלא עצם עומד בעצמו כמו שאמרנו, דנו מזה שכמו שהעצם הרוחני יכנס בגוף האנושי בתחלת יצירתו, כן איפשר שהנפש שכבר שמשה בגוף האנושי תחזור עוד לשכון בגוף, אבל אין זה נכון שאם גזרה החכמה העליונה להשכין העצם הרוחני שאין בטבעו להיות בעל בחירה בגוף האנושי כדי לשומו בעל בחירה, לפי שזה מעלה גדולה אליו בלי ספק עד שבדבר זה טעו המלאכים באדם כמו שאמרו רז"ל בבראשית רבה כשברא הקב"ה את האדם בקשו מלאכי השרת להשתחוות אליו וכו', וזה להיותו בעל בחירה יותר מהם שאינם בעלי בחירה, מכל מקום הנפש שכבר שמשה בגוף האנושי והיתה בעלת בחירה למה תחזור עוד אל הגוף ובמה תוכן הטפה הזרעיית לקבל הנפש שכבר שמשה בגוף יותר מלקבל הנפש שלא שמשה בגוף ולא היתה בעלת בחירה, והיותר רחוק מזה שיאמרו שנפשות האנשים מתגלגלות בגופות הבעלי חיים, והשם יודע עד כאן: הנה באמרו ומכאן יצא לחכמי הקבלה וכו' דנו מזה וכו', חשדם שענין הגלגול דבר בדוי בדוהו מלבם כדרכו ודרך חבריו שבדו מלבם דעות ודברים ויאמרו שהם דעת התורה ודעת רז"ל, ואם כן איך יחסם אל הקבלה וכנם בשם חכמי הקבלה, הלא היה לו לדעת כי ענין כזה נמנע הוא לבא עד תכונתו אם לא יקובל מן הנביאים עד משה רבינו ע"ה, וכמו שהתבאר מדברנו ולא יצא להם דעת הגלגול מהיות הנפש עצם רוחני ולא דנוהו ממה שחשב, אבל הוא יחסו אליהם ושקר ענה בהם: ובמה שכתב ובמה תוכן הטפה הזרעיית וכו' שנראה שללא סבה וללא תורה חוזרת אל הגוף, גלה דעתו שסבל האמת בו ולא ידעו ואם לא השיגו היה לו בשמעו לתור ולבקש אחר החכמה ולא יבהל ברוחו להשיב על בעליה האמיתיים ולומר מכל מקום הנפש שכבר שמשה בגוף וכו', ואלו שמש חכמי האמת הכניסוהו בסוד העבור, ואז יבין האמת ויקבל וישתוק וישמח, ומדרך השקר לרחוק ולהמשך כי המאמר שיחס לרז"ל בבראשית רבה לא אמרוהו כך מעולם, ואין לשונם בקשו מלאכי השרת להשתחוות אליו כמו שכתב, אבל לשונם ז"ל בבראשית רבה פרשה ח' כך הוא: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון טעו בו מלאכי השרת, ובקשו לומר לפניו קדוש, מה עשה הקב"ה הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם הה"ד חדלו לכם מן האדם וגו', ובפרק י"א מפרקי ר' אליעזר יחסו ההשתחויה אל הבריות התחתונים, אמרו שם ראו אותו הבריות ונתייראו כסבורין שהוא בראן ובאו כולן להשתחוות לו וכו' כדאיתא התם, וחלילה למלאכי השרת מסבור שהוא בוראן, ומעתה אין לטעות בזה המאמר לומר שמלאכי השרת בכלל הבריות הבאים להשתחוות לו, ומה שאמר והיותר רחוק מזה וכו' הנה אם היה רחוק אצלו להיות שכלו שכל פלוסופי, הנה הוא קרוב אצל החכמים ששכלם שכל נבואי אלהי וקבלה היא בידם, ומלבד קבלתם יש להם על מה שיסמוכו בתורה ובדברי רבותינו ז"ל כמו שיתבאר בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא: חלק ב פרק לד כמו שבדיני גיהנם הזה היושר האמיתי שכל אחד מהרשעים ידון ויענש כפי חטאו אם קל ואם חמור וכמו שהתבאר, כן היה מן היושר ההוא האמיתי שבענשי הגלגול יענש ויתגלגל כפי חטאו, כי יש עברות שהעובר עליהם יבא מן הדין שיתגלגל בפנים, כלומר בישראל, ויש עברות שהעובר עליהן יבא מן הדין שיתגלגל בחוץ, כלומר בגוי מגויי הארצות, ויש עברות שהעובר עליהן יבא מן הדין שיתגלגל בבהמה, והכל דין אמת וצדק ידוע ליודע האמיתי ב"ה: ואמנם שזה הדעת רצוני שהנפש תתגלגל בבהמה מקובל ביד חכמי האמת, הנה אמרו בספר קנה בזה הלשון, מכון לשבתך פעלת יי' וגו', מלמד שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, ובבית המקדש של מעלה מיכאל ונקרא כהן גדול שיניקתו מגדול"ה היא החס"ד עומד ומקריב נפשותיהם של צדיקים, ר"ל הקרבנות שנקרבים בבית המקדש של מטה, נפשותיהם של בהמות הנקרבים הם הנקראים נפשותיהם של צדיקים, כי קבלו ענשם אם הריגה נהרגו, ואם סקילה נסקלו, שמשליכו בכח לארץ לשחטו, ואם חנק נחנקו שדוחק הסכין מעט כששוחטו, ואם שרפה נשרפו ונמחלו עונותיהם, ומיכאל איש החס"ד מקבלם ומכניסם, כי הוא המרחם כפי יניקתו אך גבריאל שהוא יונק מן הפחד דוחה, ולכן עומד מיכאל לעכב הדיחוי, ובית המקדש מכוון נגד בית המקדש של מעלה מפני האורבים, כי על הכוון אין שטן ואין פגע רע בהליכת הנפש ההיא, ולכן העשן עולה מבלי נטיה והכתוב מעיד על זה, אדם כי יקריב מכם, מכם ממש קרבן ליי'. ואין לומר קרבן רק אדם כי יקריב מכם ליי', שלא תאמר ליי' בבי"נה אמר קרבן אותיות ר"ק ב"ן שהוא היסוד בין הבי"נה, כי הצדיקים בצדיק יבאו שמין אוהב את מינו עד כאן שם מפי אליהו ז"ל: עוד שם וראה והבן בני, אם יאכל האדם הבהמה הראויה להתעלות ואין בה עוד חטא משפט מות ולא דחיה אלא עליה מעלוי לעלוי, כי תם עונה הנה האוכל אותה עונו ישא, כי הוא מוריד הראוי לעלוי זהו שנאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר, ר"ל נפש קרובך אשר היא כנפשך בכל אות נפשך וגומר, ר"ל שים כוונתך להעלות נפשך היא נפש הנאכל אשר היא נפש ממינך, ולכן צריך האוכל להיות מעולה להשיב הנפש ההיא, ואז הקב"ה מזמן לו נאכל הראוי לו, ואם האוכל אינו מכוין רק אוכל לשובעו, הנה הנאכל יתגלגל ממעלה למעלה עד שישוב למעלה הראויה, והאוכל ישוב בנאכל ההוא, והנה הפנים מתחלפים פני אדם לבהמה ופני בהמה לאדם: ואם תעיין בני לבד התנאים והאמוראים הותר להם אשר כל מעשיהם לשום שמים, הוא שאמרו ז"ל ואנן אימת נאכל והשיבו מערב שבת לערב שבת, שאז הרחמים גמורים, והכוונה שלימה והמקיים נפש מישראל כאלו קיים כל התורה: אך בדורות אשר להם המצות כמצות אנשים מלומדה אפילו בעלי התלמוד והישיבה אין להם לאבד נפשם מצד הנאכלים, אך היודע ענין האכילה וסדר סוד מה שאמרה תורה בכל אות נפשך תאכל בשר, הוא שמותר לאכול בשר, הלא תראה שחכמינו ז"ל נתעוררו על זה ואמרו עם הארץ אסור לאכול בשר אחר שכבהמה נדמה למה יאכל הגדול ממנו ויתחלף בפני בהמה ויאכל לעם הארץ אחר ולא יטהר כי הוא יאכלנו בלא כוונה עד שילך גם הוא לאבדון, טוב לו לאכול עשב הארץ ממה שיגרום לנפשו הרעה הזאת עד כאן: והרב בעל התמונה בספר הייחוד כתב בזה הלשון, לכן את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, בסוד בעוף ובבהמות הנקרבות שבם כח הידוע, בסוד הנפלא בקרבנות, בסוד כל מתקרב לנרתקו אם נפשו ואם תמורתו בסודו ע"כ, ופירוש דבריו כפי מה שפירשו חכמי האמת, ר"ל שעל כן צותה לנו התורה שלא נאכל דברים המטמאים את הנפש כו', ועוד על דבר אחר כי לפעמים נמצאים נפש שום צדיק בשום בהמה או עוף טהורים שהיא מגולגלת נפש הצדיק ההוא בגוף הכהמה או העוף ההוא, ולכן צוה לנו בתורה שיביאו לקרבן על נפש אותו הצדיק שיעלה על דרך אותו הקרבן לרצון ליי' עד כאן, ויש להם ז"ל על מה שיסמוכו בתורה, ממה שאמרה בשור שהמית את הנפש סקול יסקל השור, ואמרו בו שיש לו טעם בסוד הגלגול: וגם בדברי רבותינו ז"ל ממה שאמרו במסכת עדיות פרק ששי רבי יהודה בן בבא העיד וכו', ועל תרנגול שנסקל בירושלם על שהרג את הנפש, ואמרו חכמי האמת על ואת הבהמה תהרוגו כי ראויה היתה לכך בעוברה על אחת מן העריות, וזהו שאמר בעריות ונכרת מעמיו כי אין לה הכר יותר בעמיה רק בבהמה לכך ואת הבהמה תהרוגו כי כל דרכיו משפט: ועוד אמרו בעונש הבא על הבהמה סופו לבא בעטלף, כי נתעטף בעברה ודוקא בשלא עשה תשובה, ואמרו עוד כי ענין חמשה דברים המפסידין את השחיטה שהם היכה למשה מסיני וכל דקדוקי השחיטה שבאו בדברי רבותינו ז"ל, ובדיקת הסכין כדי שלא תהיה פגומה לתועלת הנפשות המגולגלות בבהמות ובעופות, שלא תפסל השחיטה ותדחו עוד ושלא תצטערנה: והרב בעל התמונה בחלק השלישי באות הה"א אמר בזה הלשון, וראוי לנו לתקן הסם חיים לצער בעלי חיים בסוד חמשה דברים המפסידים, וברור לו מיתה יפה דכתיב ואהבת לרעך כמוך ושלא תפסיד את השחיטה ותפסל הבהמה על ידך, ואוי נא לנו כי חטאנו. ופירוש דבריו כך, וממנה יהיו תקון לנפשות הצדיקים שלא יהא צער לבעלי חיים כי הם ראויים לחיים, ולכן תקנו שתשחט הבהמה הזאת בלי צער משום דבר מחמשה דברים, על כן צורך שתהיה השחיטה יפה ובדוקה בעבור שכתוב ואהבת לרעך כמוך, וצריך שתהיה אותה הבהמה שחוטה על דרך הישר ושלא תפסל על ידו, ועל זה אמר אוי נא לנו כי חטאנו, והמשכיל ידום ואוי לשוחטים עד כאן: ועוד קבלו כי מה שאמר משה רבינו ע"ה בתורה אל אלהי הרוחות לכל בשר, כי רמז בזה שהגלגול הוא בכל בשר, כלומר בבהמות ובשרצים ובעופות, ואמרו לכל בשר ר"ל בכל בשר, ואמרו כי לסוד זה נצטוינו בתורה לפדות בכור פטר רחם באדם, כדי שלא יצטרכו למדה זו: וגם בכור בהמה קדש ליי' וזה למעלת הבכורות, כי הם דוגמא עליונה ובחרם השם לו, ואמרו שלא בחרם כי אם שלא תתגלגל נפשם, וברוך אשר לו נתכנו עלילות אשר מאד עמקו מחשבותיו, והם מופלאים ומכוסים מדעת בני אדם וקצור קצרה יד שכלם לדרוש ולחקור בהם, וכמו שאמרו בפרק אין דורשין במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, אלא מפני שהם דברי קבלה וחובה עלינו לקבל, ומן הקבלה בזה הענין נדע כמה צריך האדם להזהר מן העברה, ומן הדברים האסורים אשר באו בתורה ולשמור נפשו שלא תתגאל בהם, כדי שלא תבא לידי מדה זו, וזו מעלת היודע עקר הדבר על הבלתי יודע, ולכן חוייב כל אשר בשם ישראל יכנה, לבקש החכמה ולרדוף אחריה ולשמש בעליה ולהוציא בה כל זמנם, כי בה יראו אור והיא תישירם ותדריכם אל העבודה השלמה ועשיית המצות לשמן, ותודיעם חומרת העברות ותרחיקם מהן, כי ידעו רעתן וטומאתן עד היכן מגעת, ובלתה אי אפשר להשיג השלמות כלל, וזה ידוע דעת נכון לבעלי החכמה האמיתית, זה שעור מה שראיתי לדבר בו בענין הגלגול, והאל יראנו נפלאות מתורתו אמן: חלק ב פרק לה התשובה היא קיום העולם ויסודו, ולולא התשובה לא נברא העולם, וכמו שלא יצוייר עמידת הבנין בלתי יסוד, כך לא יצוייר עמידת העולם וקיומו אם לא שתקדם התשובה לקיימו, כי היא הרפואה אשר ראתה החכמה העליונה להקדימה אל החלאים הרעים והנאמנים, הם מדוי יצר הרע המחטיא את האדם, והוא המחליא והמכאיב את הנפש והמחריבה וזה חרבן העולם בכללו: ובפרק ג' מפרקי רבי אליעזר עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד, ועלה במחשבה לברא את העולם והיה מחריט את העולם לפניו ולא היה עומד, משלו משל למה הדבר דומה למלך שהוא רוצה לבנות פלטרין שלו, אם אינו מחריט בארץ יסודותיו ומובאיו ומוצאיו אינו מתחיל לבנות, כך הקב"ה החריט לפניו את העולם ולא היה עומד עד שברא את התשובה: ובאור הענין בסודו כי תמימי דרך ההולכים בתורת יי' ושומרים מצותיו, הם מקיימים הקיום העליון ומתמידים החבור שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו ומשלימין בנין אותיותיו זה עם זה, ואין שם סלוק רוח הקדש ולא פרוד, וזה קיום העולם ובנינו והתמדתו כי נשלמה הכוונה בבריאתו, ואז אם הבנים שמחה ראשונה חופפת עליהם ושורה ביניהם ומאצלת עליהם האור ושפע הברכה, ואין שם גלוי ערוה, ולא קצוץ ופרוד, כי אם ייחוד שלם, והשני דודים ממתיקים סוד יחד איש באחיהו ידובקו, ואם חס ושלום אינם נמשכים לרצון קונם ואינם מתנהגים על פי רצונו ועוברים על תורתו ומצותיו, הנה רעתם רבה ונוגעת עד השמים העליונים, ואז אם הבנים עולה מעליהם וגולה מהם בסבת המקצצים והמפרידים בין אחים, והמלך כועס על בניו ושולח את אמם ומגרשה מהיכלו, בסוד ובפשעכם שולחה אמכם, ואז האם העליונה מונעת ברכותיה בשבילה, כי אין ברכה מצויה כי אם במקום שזכר ונקבה מתיחדים והרי הברכה נמנעת מן הזכר לפי שאין הנקבה שרויה עמו, וזה סוד שאוג ישאג על נוהו, סוד כנסת ישראל שהיא נוה ו' שבשם, ואז רחל הקטנה מבכה על בניה כי איננו, כי אינם היה לו לומר אלא כי איננו בעלה עמה כי עלה מעליה על בניה ולסבתם כי חטאו ולזה מאנה הנחם על בניה כי איננו: וכשבא הקב"ה לברא את העולם היה מחריט את העולם לפניו, ולא היה עומד מפני שעתידים הרשעים לקלקל מעשיהם ולגרום בקלקולם הריסת הבניינים העליונים וחרבנם, ובמה יתקיים ויעמוד העולם, עד שראה בחכמתו הנפלאה לתקן זה וברא את התשובה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ט"ו ע"ב) תאנא בשעתא דקב"ה אשגח בעלמא וחמא דמתכשרן עובדיהון לתתא אתגלי עתיקא בזעירא ומסתכלן כל אינון אנפין באנפין סתימין ומתברכאן כלהו, מאי טעמא מתברכאן משום דמסתכלן אלין באלין באורח מישר דלא סטאן לימנא ולשמאלא, הדא הוא דכתיב ישר יחזו פנימו, ומתברכן כלהו ומשקיין דא לדא, עד דאתברכן כלהו עלמין ואשתכחו עלמין כלהו כחד, וכדין אקרי יי' אחד ושמו אחד, וכד חובי עלמא סגיאו אסתים עתיקא קדישא ולא משגחן אנפין באנפין, וכדין דינין מתערין בעלמא וכורסוון רמיו ועתיק יומין אסתים, ולא אתגליא הדא דכתיב חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב כרסוון רמיו אינון כתרין עלאין דאשקיין לאינון אחרנין לא קיימי בקיומיהו, ומאן אינון אבהן ועתיק יומין יתיב ולא אתגליא, וכדין מהפכי חייבי עלמא רחמי לדינא: וכמו שהקלקול שהתחתונים מקלקלים במעשיהם הרעים נוגע למעלה, ואם הבנים מסתלקת מהם בסוד לא תקח האם על הבנים, והבנים גולים גם הם מעל שולחנה, כן כשהאדם חוזר בו ממעשיו הרעים ועוזב דרכיו המקולקלים ויודע ושב ומתקנם כראוי, כן התקון ההוא עולה ונוגע עד אם הבנים ושבה על בניה, כי ראתה אותם מתוקנים בתקון המעשים וכשרונם העולה מן האדם השב בתשובה שלמה, ואז בשובה עליהם נקראת תשובה, וזה סוד והשיב את הגזלה אשר גזל, כי בחטאתו מנע הברכות והייחוד למעלה והיא הגזלה אשר גזל, וכששב ותקן את אשר עוותו אז והשיב את הגזלה, והנה בתקונו שבה אם על בניה ואשה לבעלה כבתחלה, והגורם זה בתשובתו הוא הנקרא בעל תשובה שלמה, ועליו אמרו בפרק אין עומדין במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדין: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ט"ז ע"ב) זכאין אינון צדיקייא דאינון מקיימי קיומא דלעילא, וזכאין אינון מאריהון דתשובה דתייבין כלא לאתריהו, ועל דא תנינן אתר דבעלי תשובה יתבין צדיקייא גמורים לא יתבין ביה, מאי טעמא אלא אלין אתבנו באתר עלאה באתר דשקיו דגנתא אשתכח מתמן, ומאן הוא תשובה ועל דא אקרון בעלי תשובה, ואלין אתבנו באתר אחרא דאקרי צדיק, ועל דא אלין יתבי באתר עלאה ואלין יתבי באתר תתאה, מ"ט אלין תייבין מיא לאתריהו מאתר עלאה דנהרא דעמיקא עד ההוא אתר דאקרי צדיק, וצדיקים גמורים נגדין לון מההוא אתר דאינון יתבין להאי עלמא, ועל דא אלין עלאי ואלין תתאי, זכאה חולקהון דמארי תשובה, וזכאה חולקהון דצדיקייא דבגינהון עלמא מתקיימא עד כאן: ובפרק יום הכפורים גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר שובה ישראל עד יי' אלהיך. הנה כי התקון נוגע עד התשובה העליונה שהיא כסא כבוד למה שלמעלה לה והרי הוא נבנה שם, ומשם מאציל וממשיך האור למטה, והרי הוא מביא גאולה, צדיקו של עולם מתייחד בכנסת ישראל הנקראת העולם, והוא אמרם שם גדולה תשובה שמביא גאולה לעולם, שנאמר ובא לציון גואל ולשבי פשע וגו', ובזה גם כן תקן והשיב בנים לגבולם ואם הבנים שמחה ורובצת עליהם: וידוע כי בסבת הקצוץ והפרוד החיים מסתלקים והמות ממשמש ובא, כי החטא ממית, ובשובו והשיבו האם על בניה הרי החיים, כי היא סוד התשובה, והיא מקור החיים בהאחזה עם מה שלמעלה ממנה, והדבק בה הרי דבק בחיים שאין עמהם מות, והוא אמרם שם גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם, שנאמר חיה יחיה: ולפי שהשב בתשובה שלמה משיב את הגזלה, והוא סבת התקון העליון והייחוד בין שני דודים, ובזה מגביר הרחמים על הדין והאף מסתלק מן המקדש, ובזה אין שם ערעור ולא קטרוג כי אין מי שעורר מדנים כי הקטיגור נסתלק. והגורם זה מעורר הרחמים על העולם והוא כפרתו, והוא אמרם שם גדולה תשובה שאפילו יחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם, שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו: ומטה שבארנו יותר ספק עצום שיש לספק בענין התשובה, והוא כי איך. איפשר שתועיל התשובה להעביר החטאת ולמחות הפשע שנעשה בפעל, מי שחלל את השבת, או עבד עבודה זרה, או הרג את הנפש, איך יצוייר שהתשובה תתקן מעוות גדול כאחת מאלו העברות, עד שנאמר שהם כאלו לא נעשו כלל, האם עושה אחת מכל אלו בתשובתו ישיבנה כאלו לא נעשת, השבת כאלו לא חללו, והע"ז כאלו לא עבדה, ואם הנפש תשוב למקומה שהוא הגוף בתשובה, והיותר קשה מזה אמרם בפרק יום הכפורים גדולה תשובה שזדונות נעשות להן כזכיות והוא שעשאה מאהבה: ובמדרש חזית פסוק חכו ממתקים אמר רבי יוחנן ולא עוד אלא שכל עברות שעשה, הקב"ה מונה אותן לו זכיות, אבל כשנדע ונבין שהעברות מפרידות בייחוד, ומקצצות הנטיעות, ומסלקות ולוקחות אם על בניה, ומגלות ערות הבנים, והגורם זה מחריב העולמות, ומקלקל הסדרים העליונים כמו שכתבנו, נדע ונבין כי בשובו בתשובה מאהבה, וסוד האהבה בארנוהו בחלק הראשון מזה הספר, הנה יתקן כל מה שעוות תשוב האם למקומה ותכסה על בניה ותניקם, וזה סבה שיתיחד השם הגדול בכבודו ותחזור עטרה עטרת תפארת ליושנה כבראשונה, וכמו שהיה קודם החטא, והנה זה בנה בנין חדש גם הוא בריה חדשה יחשב, וכאלו נולד עתה ולא חטא מעולם, וכשעשה זה מאהבה הנה הוא סבה שימשך המעין ויאצל אצילות האור והברכה בשם הגדול, ויתיחד בכבודו, וזהו תקון הכבוד ועשיית השם שהתבאר בזה החלק כל זה צדקה תחשב לו וזכות רב, והתשובה גורמת כל זה וזדונות נעשות לו כזכיות: ולפי זה הנה הבעל תשובה במדרגת הצדיק שלא חטא מעולם, ויש לו עליו מעלה גדולה לפי שהוא נבנה ונקשר למעלה הרבה ממעלת הצדיק, כי כל אחד כפי מעשיו ודרכיו נקשר ונדבק במדתו, כי הצדיק נקשר ונבנה ביסוד עולם צדיק חי העולמים, ובעל תשובה נקשר ונבנה בתשובה העליונה הם חיי המלך, נמצא זה ממשיך ומספיק מים ומזון מן המקום אשר הוא חונה שם עד מקום הצדיק, והצדיק שואב ודולה ממקומו להשקות עולמו, וכמו שמוכיח המדרש שכתבתי למעלה: ויש לדעת כי בכניעת יצר הרע, הקב"ה מתעלה ומתכבד, וסוד הענין כי כשהצד ההוא שהיצר הרע נבנה ונאצל ממנו, והוא צד הטומאה נכנע ונשפל, זה עלויו וכבודו של הקב"ה וצד הקדושה מתכבד ומתעלה בכל העולמות: ולזה רמזו רבותינו ז"ל בפרק נגמר הדין באמרם, אמר ר' יהושע בן לוי כל הזובח יצרו ומתודה מעלה עליו הכתוב כאלו כבדו להקב"ה בשני עולמות העולם הזה והעולם הבא, דכתיב זובח תודה יכבדנני, ופירוש זובח שוברו ומכניעו כשמסיתו לחטא, ומתודה בשעה שמכניעו על מה שעבר, ובבעל תשובה הדברים אמורים שהעברה שהורגל בה כבר בא לידו ונכנע ולא עשאה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג כ' ע"א) חטאתי אודיעך וגו', מכאן אוליפנא דכל בר נש דמכסי חטאוי ולא מפרש לון קמי מלכא קדישא ויתבע עליהו רחמי, לא יהבין ליה למפתח פתחא דתשובה. בגין דאי איהו איכסיף מנייהו ואיהו פריש לון קב"ה חייס עליה ויתגברון רחמי על דינא, וכל שכן אי איהו בכי דהא כל פתחין סתימין איהו פתח ואתקבל צלותיה, ועל דא פרישו דחטאוי יקרא הוא דמלכא לאתגברא רחמי על דינא, ועל דא כתיב זובח תודה יכבדנני מאי יכבדנני, תרין כבודין אינון חד לתתא וחד לעילא, חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי עד כאן: הנה בארו כי הוידוי ופרישת החטא מגביר הרחמים על הדין, והוא יחודו וכבודו של הקב"ה, כי תגבורת הרחמים על הדין סבה שהצד ההוא המחטיא נשפל ונכנע, כי אין לו מקום להתעורר אחר שמדת הדין נכבשת למעלה גם הוא נכבש למטה, והרי הכבוד מתרבה למעלה ולמטה והוא אמרם תרין כבודין אינון חד לתתא וחד לעילא, ומזה נמשך הכבוד בע"ה מצד תקון התשובה הכבוד העליון ולעולם הבא הוא גדול, וכמו שהתבאר בזה החלק בסייעתא דשמעיא. והוא שסיימו חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי: ואמרו בפרק יום הכפורים היכי דמי בעל תשובה, כגון שבא דבר עברה לידו ופירש הימנה, מחוי רב יהודה באותו מקום ובאותה אשה ובאותו פרק, והנה הבעל תשובה שבאה העברה שהורגל בה וערבה לו, ובאה לידו והוא משלים נפשו לקונו ולכבודו מאהבה מכניע וזובח יצרו, ומכוון להכניע ולהשפיל ולשבר צד הטומאה המסיתו להכעיס את בראו, הנה זה לו נסיון גדול ועומד בו בזה הוא מעלה ומכבד את הקב"ה, ובזה מעלתו אצל בראו גדולה ממעלת הצדיק הגמור שלא חטא מעולם, כי לא נתנסה ולא נתגר בו השטן ההוא ולא טעם מתיקות העברה ההיא, ולא בא לידו להכניע הצד ההוא כדי שיתעלה ויתיחד השם בכבודו כמו שבא ליד הבעל תשובה, ואיפשר שגם זה במשמע אמרם מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדין: ובשני דברים שהם שלמות התשובה נכנע הצד ההוא, והקב"ה מתעלה ומתיחד בכבודו בכניעתו, האחד מה שאמרנו, והשני כשהוא מתודה על מה שעבר ומתחרט ותוהא על הראשונות, הרי הוא מודה ומראה בעצמו שהעונות ההם שהם פרי הצד ההוא הוא הרע הגמור וההשחתה והכליון חרוץ המכלה את עושיהם והמפסידם, ולפי שהם הרע הגמור ואין בהם שום טוב ושלמות הוא תוהא עליהם ואומר הלואי לא עשיתים מעולם, ובזה הוא מכניע ומשפיל הצד ההוא והקב"ה מתעלה ומתקדש בחרטתו ווידויו על מה שעבר מן העברות, ובזה נמנות לו כזכיות: ויש לי להוכיח עוד שזדונות נעשות לו כזכיות מהתוהא על צדקותיו שאבד כל הראשונות, כדאמרינן פרק קמא דקדושין ונעשות לו כל זכיותיו כזדונות, וכן מוכיח במדרשו של רשב"י ע"ה שהתוהא ההוא נופל במצולות ים, ואם אינן נחשבות לו כזדונות למה נופל במצולות הים הידוע, ומכאן נלמוד שהתוהא על זדונותיו ושב עליהן מאהבה נעשות לו כזכיות, והשרש אצלנו שמדה טובה מרובה ממדת פורענות: ובהיות הבעל תשובה תמיד דבק במדתו שהיא התשובה העליונה הנה הוא למעלה מכל בתי דינין, ומכל מיני העונשין ונצול מהם ואינו ירא מדינה של גיהנם ולא מדין בני חלוף, כי אין דבר עומד בפניה כי הוא התקון הכולל תקון עליונים ותחתונים וקיומם: וכמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קכ"ב ע"א) כי יפתח איש בור וגו' מה כתיב בתריה בעל הבור ישלם, ומה על דא כך, מאן דגרים לאבאשא לעלמא בחובוי על אחת כמה וכמה, אלא תנינא אף על גב דאבאיש עלמא אית ליה תשובה, דהא כתיב איש או אשה כי יעשו וגו' וכתיב והתודו, אלא ודאי דא מהניא להו בגין דעביד תשובה כביכול עבד ליי' ממש, וההוא מאן דפגים לעילא אתקין ליה ובמה בתשובה, ותשובה אתקין לעילא ותתא ואתקין לגרמיה ולכולי עלמא עד כאן, הורו בזה כל מה שרצינו לבארו בזה הענין, ובו נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ב פרק לו כשנשקיף השקפה נפלאה בעד חלון החכמה בפרשת התשובה הכתובה במשנה תורה, נשיג ונדע באמת כי התכלית העצום הנדרש מן התורה כולה הוא עצמו יגיע מן המצוה הזאת הפרטית שהיא התשובה, והוא כי תכלית כל התורה ומצותיה הוא יחוד השם הגדול בכבודו, והון תקון הכבוד שהוא צורך גבוה אשר בארנוהו בזה החלק, הנה התכלית ההוא עצמו יגיע מן התשובה כמו שיתבאר, ועוד לה נוספות ביתר שאת ומעלה על שאר מצות עשה שבתורה להיות לאל ידה לכנס פזורים, ולהשיב נדחים, ולקרב רחוקים, ולקבץ נפוצים, עליונים ותחתונים, ולכן נקראת תשובה כשם התשובה העליונה, וממנה נשאה שם זה, כי העליונה נקראת תשובה: ואמרו חכמי האמת הטעם לפי שהנחת הרוח הטהור הזך הפנימי הבא מן החכמה והיראה שם תמיד בלי הפסק, ולשון תשובה מלשון בשובה ונחת תושעון, ועוד כי עדיה ואליה ישובו כל שבי פשע ביעקב, ואז תשוב היא על בניה, ולזה הטעם נקראת גם כן תשובה וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה, ומן הלשון הראשון שהוא הנחת הרוח ימשך ויגיע הייחוד העליון ותקון הכבוד כשהתחתונים מעוררים הרוח ההוא במעשיהם וכמו שהתבאר בזה החלק. ומן הלשון השני המפורסם ימשך ויגיע שוב כל הגליות וקבוצם, כי היא המוציאה עבדים לחרות יובל היא שנת החמשים שנה, ומן המצוה הזאת הפרטית הנקראת תשובה ימשכו ויגיעו גם כל אלה התועלות, ולכן נקראת בשם העליונה: ולפי שבפרשה ההיא נכללים שני אלה התועלות אשר הם כל חפץ וכל ישע, וממנה מתבארים, לכן ראיתי לבארה באר היטב על דרך החכמה העליונה, אשר אי איפשר להגיע אל האמת ואל כוונת התורה כי אם בה, ואומר כי השם הגדול ברוך הוא הבטיחנו ויעד לנו כל הטובות בשובנו אליו וגם הוא ישוב אלינו להצליחנו בהצלחתו הנפלאה ולהושיענו תשועת הגוף והנפש יחד, וכמו שיתבאר מן הפרשה ההיא אשר ראשה, והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך יי' אלהיך שמה, ושבת עד יי' וגו', ולפי פשטן של דברים וכפי המשך וסמיכות פרשה של מעלה היה ראוי לכתוב כך, והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה ושבת עד יי' אלהיך וגו', כי אמרו הברכה נראה שהוא מותר כי מה הברכה אצל הקללה אשר ממנה עלה ובא, ועליה באו הייסורים אשר צריך לשוב מהמסבבם שהם העברות להנצל מהם, וגם הקללה אין צורך להזכירה מן הטעם הזה עצמו, וגם אמרו והשבת אל לבבך נראה בלא טעם, אחר שהיה עתיד לכתוב ושבת עד יי' אלהיך וגו' בכל לבבך וגו', כי מן הידוע שאין תשובה אם לא תקדם השבה אל הלב, כי העברות סבת הייסורין והגליות: ועוד אמרו ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך, הוא כפל גמור, כי היה די בושב הראשון, ועוד ושב וקבצך היינו ושב את שבותך, ועוד מה חסר הכתוב באמרו ושב וקבצך מכל העמים וגו' עד שהוצרך לכפול עוד ולומר אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו', ועוד הכפל אשר בא בפרשה בענין התשובה כי אחר אמרו ושבת עד יי' וגו', אמר עוד שנית ואתה תשוב וגו', ושלישית כי תשוב וגו', והיתר כל זה וישובו הוא מה שאומר, כי הכוונה באמרו והיה כי יבאו וגו' הברכה והקללה, הוא כי אנחנו בזה הגלות הארוך והקשה נחזור על הראשונות בראותנו כי בנטותנו אחר הטוב וייחוד השם הגדול בכבודו כמו שהיה בזמן שישראל היו עושין רצונו של מקום, הנה היה הטוב ההוא והייחוד מתרבה על ידינו והיינו אוכלין בטוב ההוא, כי הוא שכרנו והיא הברכה המיועדת לנו בתורה הנמשכת ומחוייבת מן העבודה והייחוד, וכמו שהתבאר בזה החלק וכשחזר אחור לבנו ונטינו אחר הרע שבעץ הדעת, אז גבר צד הטומאה ומצא מקום להתפשט ולהתרבות באמצעות העון והפשע אשר עוינו ופשענו וצד הקדושה והטהרה נעלם דרך שעבוד כי חטאנו בצד ההוא והוא שכרנו כי יצאנו בגלות בין האומות חלק הצד ההוא אשר חטאנו בו ונמשכנו אחריו, וגם הכבוד יצא עמנו בגלות וכביכול נשתעבד אל האומות גם הוא, והוא סוד אמרו אך העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעונותיך, והיא הקללה המיועדת בנטותנו אחר הצד ההוא, כשנעמוד על כל זה בראותנו כי באו כל הייעודים כפי הצד אשר נטינו אליו הובטחנו גם כן שנשיב אל לבנו בכל הגוים אשר הדיחנו שמה, כי אז נעמוד על האמת כי הטעם הוא מפני שנמשכנו אחר חלקם וחטאנו בו הדיחנו ביניהם, ונאמר אחר שממנו הכל ומידינו היתה זאת לנו ואנחנו הסבונו לנו הטוב וגם הרע הנה גם בידינו לתקן המעוות ולמלאת החסרון ולהשיב הגזלה אשר גזלנו האם אשר לקחנו על בניה, ונשוב בתשובה למטה ונשיב התשובה למעלה, והוא אמרו ושבת עד יי' אלהיך, וסודו בסוד שובה ישראל עד יי' אלהיך כי תגיע תשובתנו עד העליונה ואז תשוב גם היא על בניה ולפי שזאת ההכרה וההשבה אל לבנו לא תשלם כי אם בבא כל המיועד בתורה מהטוב והרע, כי אז נעמוד על האמת כי הכל תלוי בנו, הוצרך לומר הברכה והקללה אשר נתתי לפניך ואז והשבות אל לבבך ושב יי' אלהיך וגו' ושב וגו': כבר כתבתי כי העברות סבה שתסתלק האם העליונה ובהסתלקה מושכת אליה האמת והשלום סוד הוי"ו ומשך הוי"ו היא סוד יו"ד זעירא בסוד הו"י ואז ה"א אחרונה מתרחקת ויוצאת בגלות עם בניה כי בעלה איננו ובשובם בתשובה שלמה יתקנו המעוות ותשוב האם על בניה וישוב האמת והשלום למקומו, ולהורות על זה בא ושב הראשון ובשוב העליונה על בניה גם התחתונה תשוב אל בעלה אשר שלחה בסוד ובפשעכם שלחה אמכם ויתיחדו ביחוד אחד שלם כבראשונה, והנה בזה נתקן התקון העליון ושבו הדברים למקומן, ולהורות זה בא ושב השני. הנה כי מן המצוה הזאת הפרטית יגיע התכלית ההוא המגיע מכל התורה כולה שהוא תקון הכבוד וייחודו כמו שהקדמנו: ועוד לה נוספות ביתר שאת ומעלה בהיות לאל ידה לקבץ ולהשיב כל הגליות הנכללים בגלות הזה שהם גלות הנפש וגלות הגוף ולזה כפל וכתב ושב יי' אלהיך את שבותך והוא שתשוב הנפש מגלותה אחר שתזדקק מדין בני חלוף ושב וקבצך שישוב הגוף גם כן מגלותו והיא הגאולה השלמה שאנו מקוים: אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' אם זה אין משמעו משמע אפילו כמו ואם יהיה היובל אבל משמעו שיחוייב ויהיה כן שיהיה נדחנו עד קצה השמים ומשמעו כמו אם כופר יושת עליו, אם כסף תלוה את עמי, וסוד הענין כי הודיענו עד היכן יגיע וימשך גלותנו זה אמר שימשך ויגיע בקצה השמים שהם הרגלים רגלי המטה אשר הם יורדות מות עד שם ירדו הגליות ויגיעו ובהגיעם שם אז ועמדו רגליו, והוא שצפו בני קרח ברוח הקדש באמרם כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות ששם מקום התנין סוד הנחש הידוע אשר הגלנו והוא הצלמות: ואמרו כי שחה לעפר נפשנו והוא העפר שבקרקע המשכן, דכקה לארץ בטננו והיא ארץ עיפתה כמו אופל, עד שם יגיעו הגליות וימשכו ואז קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך: והוא סוד אמרו אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך יי' אלהיך ומשם יקחך והביאך וגו' ומל יי' אלהיך את לבבך וגו' מן הרע שבעץ הדעת נמשכות התאוות ובו נכשלים בני אדם וחוטאים כי משם היצר המחטיא והיא סוד הערלה המאטמת ומטממת את הלב לבל יבין דבר לאשורו ועתיד הקב"ה למול הערלה ההיא ולהעבירה מן העולם בסוד בלע המות לנצח וגו' ואז והסרותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר הבטיחנו שהלב לא יהיה לו שום נטיה אל הרע ההוא לחטא בו כי איננו אבל יעשה מה שיחייבהו השכל על פי התורה לא יסור מן הדבר ימין ושמאל כי ישוב הזמן לאיתנו הראשון קודם שחטא אדם הראשון זמן השלמות בטבעו, והוא אמרו ומל יי' אלהיך את לבבך וגו' לאהבה את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך, כי אין מיתה עוד אחר שנסתלקה הסבה שהוא הרע ההוא והוא המות הרי החיים והטוב חיים שאין עמהם מות וטוב שאין עמו רע: ובספר היכלות היכל ששי אמר המאור הקדוש ע"ה (ח"ב רנ"ח ע"א) ובכלהו נחתו ישראל ואתגלו וכדין כד יסתיים גלותא במשיכו עד רגלין כדין ועמדו רגליו ויתעבר ההוא רוחא מסאבא ערלה מעלמא ויתהדרון ישראל בלחודיהו כדקא יאות בגין דההוא ערלה נחית לון לתתא עד השתא ומכאן ולהלא דההוא ערלה אתקצץ ואתעבד מעלמא כדין וישכון ישראל בטח בדד, בההוא עין יעקב ולא אשתכח מקטרגא עלייהו עד כאן: ונתן יי' אלהיך את כל האלות האלה על איביך וגו' האלות סבתם החטא והחטא סבתו הערלה ההיא והוא הבטיחנו למול אותה ולהעביר הכסוי ההוא המכסה את הלב ואם כן לא יחולו האלות עלינו כי לא נחטא עוד אבל יחולו על חלק הערלה ההיא שהם אויבינו ושונאינו אשר רדפונו: ואתה תשוב ושמעת בקול יי' וגו' אחר שהודיעם הנמשך משני הדרכים ותועלת התשובה הכל כמו שבארנו למעלה שב עתה להזהירם ולהשיאם עצה טובה לומר שיש דרך אחר משובח מאד ולא יצטרכו אל האמור למעלה וזה יותר טוב להם והוא אמרו ואתה תשוב וגו' ויש לדעת כי התשובה הנזכרת כאן באמרו ואתה תשוב אינה על חטא קדם אבל היא ההשמע וההכנע אל התורה ואל המצות וההמנע מחטא בבא לידו עון אשר חטא וזו היא התשובה המעולה הנדרשת מהם פה ובזה הם מתמידים ומקיימים הייחוד העליון וממשיכים אותו משך תמידי בלי שום הפסק ומשאירים אותו תמיד על האופן ההוא עצמו שהוא במחשבה העליונה, ואמר שימדוד להם במדתם והוא אמרו והותירך יי' אלהיך וגו' וכמו שהם במעשיהם גורמים התמדת הייחוד ההוא והשארותו בענין אחד בלי הפסק כן הוא ישאירם ויתמידם בשלמות וההצלחה ההיא הנמשכת מן התקון והייחוד ההוא בלי הפסק, ובאר הכשר זה ואמר כי ישוב יי' לשוש עליך לטוב אמר כי זה אמנם ימשך ויגיע כי ישוב יי' לשוש בשבילך ולצרכך ולמי ישוב לטוב למדת טובו כלומר יתמיד ייחודו בה בלי הפסק וזה אמרו כי ישוב כאשר שש על אבותיך שזה דרכם עמו וזה דרכו עמהם: כי תשמע בקול יי' אלהיך וגו' כי תשוב אל יי' אלהיך וגו' באר עוד כי ההשמע בקול יי' ושמירת מצותיו היא התשובה המעולה וזה טוב להם משיחטאו ויגלו מעל שולחן אביהם ואחר ישובו אליו עם שישיגו מעלה יותר עליונה בסבת תשובתם ועל הדרך שהתבאר למעלה: ואם יהיה ענין הפרשה כולה לעתיד יהיה ושבת עד יי אלהיך, ואתה תשוב ושמעת, כי תשוב אל יי אלהיך הנזכרים בפרשה שלש פעמים רמז שישובו עד שלש פעמים כנגד פעמים שלש עם גבר שדין זה נוהג בהם ותשובה צריכה לכל פעם ופעם למרק: הגה"ה וברעיא מהימנא יובן זה במצות לפדות פטר חמור: או נזכרו שלשה פעמים תשובה בפרשה לרמוז על שלש אותיות שבשם הגדול שכל אחת תשוב למקומה והם ה' ראשונה אם הבנים תשוב על בניה ואז וא"ו תשוב אל מדת הטוב וה' אחרונה תשוב ותעלה מגלותה עם בניה להתיחד עם דודה ובזה שב כל אחד למקומו ונתקן, ולסוד זה נזכרה תשובה בהם שלש פעמים לרמוז כי כשישובו למטה ישובו למעלה ולפי שהתשובה צורך גבוה גם כן מזהירם עליה פעם אחר פעם כי ממנה ימשך ויגיע יחוד השם הגדול ותקון הכבוד, ועוד כי היא מוציאה עבדים לחירות ותשיב הגליות כל אחד למקומו וממנה יגיע התכלית העצום הנדרש מכלל התורה כלה וכמו שהתבאר והיא הכוונה בזה הפרק: חלק ב פרק לז יש לרבותינו ז"ל באחור הגאולה ועכוב ביאת המשיח סוד גדול גלוהו באמרם בפרק הבא על יבמתו ובעבודה זרה פרק ראשון אמר רב אסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, וחכמי האמת קבלו בסודו כי כל הנשמות יזדקקו קודם בא המשיח בסוד העבור והוא אמרם עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ואז יזכו החדשות לצאת ושבגוף אמרו בו שבגוף האדם: ובאור הכתובים כך כי לא לעולם אריב עם ישראל ולא לנצח אקצוף שלא לגאול אותם ומה המעכב שאיני גואל אותם, הרוחות שהם יוצאות מלפני שעדיין לא כלו כלומר לא נזדקקו ובהכרח הן צריכות להזדקק והוא אמרו יעטוף, הרוח הוא מאחר ומעכב הגאולה מלשון העטופים ללבן: וכשיזדקקו, אז הנשמות חדשות שאני עשיתי יצאו ואז יצא המשיח בכללן וזה דעת חכמי האמת: אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה ובשעה שישראל טובים הנשמות זוכות לצאת ולבא לעולם הזה ואם אינם טובים לא יצאו, והיינו דאמרינן אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, מאי כל הנשמות שבגוף הוי אומר שבגוף האדם ויזכו החדשות לצאת ואז בן דוד זוכה להולד היאך כי נשמתו תצא חדשה בכלל האחרות עד כאן: ודעת הרמב"ן ז"ל כי לכך נסמכו ושבת עד יי' אלהיך וגו' אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושבת עד יי' אלהיך לרמוז לזה כלומר כשתשובו אתה ובניך וכל נפשות ישראל יזדקקו וישובו עד יי' אז ושב יי' אלהיך את שבותך, וזה אמרו אתה ובניך רמז לכל ישראל וסמך ובכל נפשך אל ושב יי' וגו' לרמוז כי כשישובו נפשות כל ישראל אליו כלומר שיזדקקו כי אז ישובו אליו אז ושב וגו' והוא סוד אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף כמו שזכרתי: ובכפר היכלות בהיכל אהבה אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב רנ"ג ע"א) בהאי היכלא קיימן כל נשמתין וכל גופין דזמינין לנחתא בבני נשא מיומא דאתברי עלמא ועל דא היכלא דא נקטא כל אינון נשמתין דנפקי מההוא נהר דנגיד ונפיק ובגין דא היכלא דא לא קיימא לעלמין בריקניא ומיומא דאתחריב בי מקדשא לא עלו הכא נשמתין אחרנין וכד יסתיימון אלין היכלא לא קיימא בריקניא ויתפקד מלעילא וכדין ייתי מלכא משיחא יתער היכלא דא לעילא ויתער היכלא לתתא, וכוונתו ע"ה כי מן החבור העליון הנשמות יוצאות ואל זה ההיכל באות והוא לוקט שושנים וראשי בשמים וכל הנשמות שנבראו עם האור הראשון שם בזה ההיכל והוא אמרו ועל דא היכלא דא וכו' דנפקי מההוא נהר דנגיד וכו' והיכל זה כדמות גוף אל הנשמות. וכן פירש רש"י ז"ל אוצר יש ושמו גוף ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות ליולד ונתנו שם עד כאן: ויש נסחאות במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה שכתוב בהן שבגוף האדם העליון ירמזו לזה, ואמר שהיכל זה לא יהיה ריקן כלל לעולם, ולפי שמיום שחרב בית המקדש של מטה חרב גם למעלה כי אין האיש בביתו ולזה רמזו רז"ל בתעניות פרק ראשון באמרם בקרבך קדוש ולא אבא בעיר, אמר הקב"ה לא אבא בירושלם של מעלה עד שאבא בירושלם של מטה ואין שם חבור לא באו משם ואילך נשמות אל זה ההיכל ולא יבאו עד שיגלה המלך המשיח כי יכלו ויזדקקו הנשמות אשר היו בו מקדם ואי איפשר שיהיה ההיכל ריקן אז יתפקד מלמעלה כענין ופקדת נוך ואז יצאו החדשות ויבא המלך המשיח: ובאור הענין בסודו יש לדעת כי חטאו של אדם הראשון גרם קלקול הסדרים וחרבן העולמות של מעלה ושל מטה והכוונה העליונה לא נשלמה בו כי הניח דעת בוראו ועצתו ועבר על מצותו כי נמשך אחר דעת הנחש והלך אחר עצתו והמשיך על עצמו מרוחו וטומאתו, וזה כי הוא האדם הוזהר שלא ימשך אחר הכתות החונות סביבות עץ הדעת טוב ורע והם פאת הרע שבו והן אחוזות בנחש הערום וגם הן ערומות כי נשללו מנרתקן בסוד בונה עולמות ומחריבן ולפי שהן ערומות אינן נכנסות בפלטרין של מלך כי אם על ידי האדם כשיחטא ואדם הראשון הועד בו שאם ימשך אחר הכתות ההן שיתחייב שימשכו עליו ועל כל תולדותיו מהצורות ההן הנחרבות הערומות והן שכרו, ויתחייב גם הוא שיתפשט ממלבושו היקר שהוא זיוה של שכינה וגם שתחרב צורתו הקדושה מהבנין ההוא לפי שנקשרה צורתו אחר הצורות ההן הערומות ויתחייב גלגול שהוא לו כור מצרף, ואדם הראשון עזב חוק הפר ברית ולא נמשך אחר עץ החיים להמשיך ממנו צורות קדושות להשלים הכוונה בבריאתו אבל דבק בעץ הדעת בפאת הרע והנחש המסית הטיל זוהמא בחוה ואדם בליעל נקשר באדם ולזה חוייב שישוללו ממלבושם הם וכל הבאים אחריהם: ומיד שנפתח המעין הנרפש והמקור המשחת ההוא היה מן הראוי שימשך ויתפשט בעולם עד אלף דור ויהיה נעלם התפשטות עץ החיים כל הדורות ההם, אלא שגברו רחמיו אחר צרוף וזקוק ולא נשאר עולם עץ החיים נעלם כי אם כ"ו דורות ושאר הדורות קמטם בלא עתם ובקבלת התורה פסקה הזוהמא ההוא ונתבסם העולם וחזר למה שהיה קודם שחטא אדם הראשון ונשלמה הכוונה בבריאה, אבל כאשר חזרו ישראל לקלקולם ועשו העגל חזרה הזוהמא ונשתאבה בהם ונשארו הצורות ההן שנתרבו אחוזות וקשורות בנחש הערום והן מתלבשות בגופות בני אדם והם עזי פנים שבדור, ואל הכל חוייב והוצרך הצרוף והזקוק ומשם ואילך נתפשטה רוח הטומאה בעולם ונתקלקלו הסדרים והדורות הבאים הרעו מאבותם בעבדם עבודה זרה ועברם על התורה ונתערב הטהור בטמא והטמא בטהור ונכנס צלם בהיכל וטמאוהו כחות הטומאה כי נכנסו בו על ידי החוטאים הנמשכים אחריהם ולא סר זה הקלקול הולך ומתפשט בעולם, כי נפתח המעין: ולזה הוצרך הצרוף והזקוק להעמיד כל דבר על כנו כי המר יצטרך שיפשוט ממנו פרק המלך המשיח שיגלה במהרה בימינו הוא אשר יחזיר עטרה ליושנה והוא אשר ישיב הממשלה הראשונה למכונה ואז תשלם הכוונה בבריאה ויחזור העולם על מה שהוטבע בו מהטוב והשלמות קודם שמרה וחטא אדם הראשון, והנביאים עדים נאמנים וכמו שכתוב וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה, וכן אמר במקום אחר בלע המות לנצח וגו', נראה שיתחדש ענין וענינים אינם בעולם הזה וכבר באו פסוקים רבים מזה הענין אמר הנביא כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם כלומר לא כמו שהם היום אבל כמו שהיו קודם שחטא אדם הראשון ועתיד המלך המשיח להחזירם ליושנם: וכן דעת רז"ל בבראשית רבה פרשה י"ב אמרו שם אמר ר' שמואל בר נחמן כל תלדת שבמקרא חסרין בר מן תרין אלה תולדות פרץ וגו' והדין, ומפני מה אינון חסרין ר' המתוק כשקבלו על דרך גזל והמתוק צריך גם כן שיפשוט ממנו המר ובזה יתוקן הכל ועד שיתוקן הכל אי אפשר שיבא המלך המשיח, ועל זה גזרו ואמרו אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף: ואמרו חכמי האמת שגם זה מכוון למה שאמרו בפרק חלק אמר ר' יוחנן אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או בדור שכלו חייב, בדור שכלו זכאי דכתיב ועמך כלם צדיקים גו', בדור שכלו חייב דכתיב וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, כי זה ראוי להיות בהכרח כשיכלו כל הנשמות שבגוף ואז יבא בעל המשפט ויעביר רוח הטומאה מן הארץ כמו שיתבאר בפרק הבא אחר זה בס"ד: חלק ב פרק לח יודן בשם ר' אבין אמר כנגד ששה דברים שנטלו מאדם הראשון ואלו הן. זיוו, חייו, וקומתו, ופרי הארץ, ופירות האילן, ומאורות, עד כאן. נראה מכאן שעתידין לחזור בימי המלך המשיח הבא מפרץ ולפיכך תולדותיו מלאים שהוא ימלא חסרון העולם. וכן אמרו שם ר' ברכיה בשם ר' שמואל אמר אף אל פי שנאמרו הדברים על מליאתן כיון שחטא אדם הראשון נתקלקלו ועוד אינן חוזרין לתקונן עד שיבא בן פרץ שנאמר אלה תולדות פרץ מלא בשביל ששה דברים שיחזרו אליו: ובספרא שנינו ונתנה הארץ יבולה לא כדרך שהיא עושה עכשו אלא כדרך שעשת בימי אדם הראשון ומנין שהארץ עתידה ליזרע . ועושה פירות בן יומו תלמוד לומר זכר עשה לנפלאותיו וגומר, וכשהוא אומר תדשא הארץ דשא וגומר, אם מזריע למה זרע מלמד שבו ביום שנזרעת בו ביום עשת פירות. ועץ השדה יתן פריו לא כדרך שהוא עושה עכשו אלא כדרך שעשה בימי אדם הראשון ומנין שהעץ עתיד להיות נטוע ועושה פירות בן יומו תלמוד לומר זכר עשה לנפלאותיו וגומר, ואומר עץ עושה פרי למינו מלמד שביום שהוא נוטע בו ביום הוא עושה פירות עד כאן דעתם עליו השלום שיתחדשו בימות המלך המשיח טובות אינם בעולם הזה אבל יהיו אז כמו שהיו בימי אדם הראשון כלומר קודם שחטא שהרי החטא קלקל הכל ושנה הטבע: אלא שיש לספק על מה שכתבנו בזה ממה שאמרו רז"ל בפרק אין עומדין אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. שנראה דעת שמואל שלא יתחדש דבר בימות המלך המשיח על מה שהעולם נוהג בו היום ואל זה הדעת נטה הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מלכים ומלחמותיהם, אמר שם בזה הלשון אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חדוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו הולך וכו'. הגה"ה דעיין ברעיא מהימנא כי מתרץ זה יפה וזה לשונו דמסטרא בעמי הארץ אין בין העולם הזה וכו'. ואיפשר לתקן זה בשנאמר כי כוונת שמואל שלא יחדש הקב"ה דבר חוץ מן הטבע אבל יהיו הדברים על טבעם ושרשם כמו שהיו בתחלת הויתם ובריאתם, והנה ידוע כי בתחלת הבריאה כבר הוטבע העולם לטובת האדם והנאותיו על השלמות והטוב שבפנים שאיפשר לו, גם כוון בו שיחיה חיים נצחיים כמו שכתבנו כבר, וחטאו גרם לו שישתנה טבעו של עולם עליו ועל כל הבאים אחריו וסוף אדם למות וכמו שהעיד הכתוב באמרו ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ואמרו רבותינו ז"ל בפרק אין דורשין כיון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו, נראה מכל זה שבכח האדם היה כל השלמות האפשרי לו, לולא שמיעטו על חטאו וענשו וכמו שיראה מעונש אדם ואשתו, וכן האדמה נענשה גם כן וכמו שכתוב ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה וגו' וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו'. הרי גם היא נענשה בשלא תוסף תת כחה ומה שהוטבע בה בתחלת הבריאה: ובזה יתוקנו הכתובים שמעידים כי לעתיד לבא ישובו המעלות והטובות אל טבעם ושלמותם שהיו בו בתחלת הבריאה ונתמעטו בסבת החטא והוא שדייקו באמרם הגפן תתן פריה כלומר הפרי הראוי לתת לה כמו שהיה בתחלת הבריאה וכן הארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם שנעצר בסבת חטאו של אדם וכל הדברים יחזרו ליושנם כמו שכתבנו בתחלת זה הפרק: ולסוד חזרת כל הדברים ליושנן ולתקונן וצאתם ממעוטם וקללתם בסבת החטא ושובם למלואם ולשלמותם כמו שכוון בהם בוראם אמר הנביא ע"ה רנו שמים כי עשה יי' וזה כנגד מעוט המאורות שלקו ונתמעטו בסבת החטא ולזה בא מארת חסר על חסרונן הריעו תחתיות ארץ, כנגד פירות הארץ ופירות האילן, וקללת האדמה שנתקללה בסבת החטא. ולזה המשיך פצחו הרים רנה יער וכל עץ בו ובאר סבת זה ואמר כי גאל יי' יעקב ובישראל יתפאר כי אז ישובו כל הדברים לתקונן וימלאו כל החסרונות וזה כשימחה החטא הגורם כל זה והוא שהקדים באמרו מחיתי כעב פשעיך וגו' רנו שמים וגו' כי החטא הקדום גרם מעוט וקלקול עליונים ותחתונים ובשובן אל יושנן כמו שכוונה בהם החכמה העליונה השלמות ההוא שישובו אליו הוא רנתן ושמחתן בהיותם על הכוונה שכוון בהם בבריאתם, וכל הכתובים שבאו בדברי הנביאים והמדברים ברוח הקדש בענין זה הכוונה בהם זה הפירוש עצמו: ואין ספק שיודה שמואל שאין העולם נוהג אחר החטא כמו שהיה נוהג קודם החטא כי החטא ממית וגורם קלקול העולמות והפסד סדרי בראשית ושנוי טבעו של עולם ויאמין עם זה שהכוונה העליונה בבריאה לא הגיעה עדיין ולא נשלמה והכרח שתשלם ותגיע על כל פנים והנה לא בא זה ולא הגיע עד היום ולא יבא עד אשר יגלה אשר לו המשפט ואז תשוב הממשלה הראשונה ממשלת הרצון והחפץ העליון אל יושנה: ויישוב המאמר כמו שאומר כי דעת רבי יוחנן כי מה שנבאו הנביאים מטובות ונחמות יהיו דברים יתחדשו בימות המלך המשיח שלא היו בזמן הבריאה וקודם שחטא אדם הראשון, ודעת שמואל כי אין בדברים ההם שנבאו הנביאים כי אם חזרת העולם אל טבעו ומנהגו הראשון שהיה נוהג בתחלת הבריאה קודם החטא וכשחטא אדם הראשון נשתנה הטבע ויחזור ליושנו בימות המלך המשיח כי תשלם אז הכוונה העליונה כי עד עתה נמשכה ונתפשטה כוונת רוכב נחש אשר רמה את אדם הראשון והחטיאו ועתיד הקב"ה בבא עת דודים להעבירו מן העולם ואז תשלם כוונתו בבריאה: ואל זה רמזו אנשי כנסת הגדולה ע"ה בתפלות ראש השנה באמרם על כן נקוה לך יי' אלהינו לראות מהרה בתפארת עזך וכו'. והכוונה בזה לרמוז כי השם הגדול ושכינת עוזו יראו פנים בפנים לעינינו ויגלו בעולם אחר שהיו נעלמים עד עתה ולא היה הייחוד מתגלה מפני קלקול התחתונים וזה הגלוי וההראות יהיה להעביר גלולים שהם התמורות סוד צד הטומאה מן הארץ העליונה כי היו נאחזים בה ויונקים ממנה בסבת התחתונים בקלקולם וחטאם בצד ההוא, ואז והאלילים כרות יכרתון למטה כי בהעביר הצד ההוא למעלה אז תכרת כל עבודה זרה שבעולם למטה כי משם היא נמשכת העבודה זרה והטומאה והקלקול בעולם וכל זה הסבה בו לתקן עולם במלכות שדי שלא נתקן עד עתה ולא נשלמה כוונתו בעולם כי אם כוונת הצד ההוא ומלכות שדי נעלם דרך שעבוד וכשיעבירנו הקב"ה מן העולם אז יתוקן במלכות שדי והיתה ליי' המלוכה, והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. ואז יחזור העולם למה שהיה קודם שחטא אדם הראשון: וכל בני בשר יקראו בשמך, מה שלא היו קוראים עד עתה כי אם בשם הטומאה ההיא ואז יתקיים מה שכתוב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם יי' לעבדו שכם אחד. להפנות אליך כל רשעי ארץ כי אל ייחודו יפנו ותחת עול מלכותו יבאו כי יסתלק המונע אותם מלבא עד עתה שהוא צד הטומאה, וכשיבערנו הקב"ה מן העולם אז יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך לבדך תכרע כל ברך וכו' ולכבוד שמך יקר יתנו מה שלא היו נותנין הכבוד עד עתה כי אם לצד ההוא ויקבלו כלם את עול מלכותך ולא עול מלכות אחר, ואתה תמלוך עליהם לעולם ועד כי המלכות שלך היא ואתה תחזירנה למקומה: וזה תקון העולם וחזרה עטרה עטרת תפארת ליושנה כמו שהיתה קודם שחטא אדם הראשון שהיו כל העולמות שקולים ועולים בקנה אחד והשם הגדול בייחוד אחד בשכינת עוזו, ובחטאו של אדם הראשון נפרד הייחוד ונהרסו הבניינים ונתקלקלו העולמות ויצאו פנימיים לחוץ ונכנסו חיצוניים לפנים ורוח הטומאה נתפשטה בעולם ובסבה זו קלקלו הבריות וקצצו הנטיעות היפות והפרידו בייחוד הקדוש עד שנעלם דרך שעבוד. ובביאת המלך המשיח יתוקן הכל כי אז יעביר הקב"ה את רוח הטומאה מן הארץ ולא ישאר דבר בו יקלקלו ויקצצו הנבראים וכלם יפנו אל הייחוד כי נסתלק המסך המבדיל והמונע ואז תשלם הכוונה בבריאה וזה שעור מה שרצינו לבארו בזה הפרק: חלק ב פרק לט האמונה בתחיית המתים ראויה ומחוייבת על כל אשר בשם ישראל יכנה, והוא שיש להאמין אמונה אומן שהקב"ה עתיד להחזיר נשמות לפגרים מתים: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רכ"ב ע"א) כל נפשתא דצדיקיא גניזן וטמירן תחות כורסיא דמלכא ואיהי נטרא לון לאתבא לון לדוכתייהו הדא הוא דכתיב ופקודתך שמרה רוחי מאי ופקודתך כמה דאת אמר פקודתו יקח אחר פקודתך ודאי מטרוניתא דמלכא שמרה רוחי איהי שמרה לה, והכוונה על כנסת ישראל סוד ה"א אחרונה היד החזקה ששם מתכנסות נפשותיהן של צדיקים בסוד אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש ועליה אמר דוד המלך ע"ה בידך אפקיד רוחי וגו' והיא פקודתו של המלך שהשלום שלו לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, הוא הכסא המתנשא. ובפרק שואל אדם, תניא ר' אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך. ויש בכאן מקום שאלה כי אחר שהנשמות הטהורות נצררו בצרור החיים את יי' אלהיהם והם בעונג הנפלא ההוא הלא טובה להם המנוחה והנחלה ההיא ולמה ירדו מהמעלה והכבוד ההוא לשוב אל גופותיהן אשר בלו ושבו לעפרן: והסוד הנכון בזה למוצאי דעת המאמינים הברים ואינם מסתפקים בילדי נכרים כי כבר התבאר בפרק כ"ב מזה החלק טעם ביאת הנשמה אל העולם הזה והוא לתקן הכבוד ולהשלימו כדי שיהיה כלול ומשוכלל מצדיק של מעלה ומצדיק של מטה וזו היתה הכוונה בבריאה, ואדם הראשון בחטאו פתח המעין הנרפש והמקור המשחת צד הטומאה אשר נמשך אחריו ונתפשטה הזוהמא והטומאה בעולם והיצר הרע הבא מהסבה ההיא אורב תמיד וצופה לצדיק להחטיאו להמיתו כי חטא ממית והמלחמה הזאת ערוכה בכל ושמורה לדורות אין נקי ממנה, ובסבתה אין הכוונה העליונה נשלמת ואין תקון הכבוד נתקן כראוי והזוהמא נשאבה בגוף ונגעה עד הנפש ונטמאת, והיא סבת המות כי הנשמה הטהורה לא תשכון במשכן שהטומאה שוכנת בו והוא שאמרו רבותינו ז"ל בפרק המדיר באמרם אין אדם דר עם נחש בכפיפה כי האדם האמיתי היא הנשמה ולא תדור בכפיפה שהוא הגוף שנטמא בזוהמת הנחש המסית והמדיח עד שיחטא וימות ופרוח תפרח מן הגוף ותשוב למקומה: ולתקן המעוות ולמלאת החסרון הזה ראתה החכמה העליונה להעביר המקטרג ההוא המשחית הנקרא קץ כל בשר ולבלעו ממקומו ולהתם פשע היצר הרע להכחידו שלא יקרא עוד בשמו ולכלות זוהמתו ואז ינער ויקים הקב"ה הגוף מעפרו אחר שכלתה טומאתו ועברה זוהמתו ונקה כי בעבור היצר הרע הגורם תעבור זוהמתו וישאר הגוף זך ונקי והכלי והמשכן אשר היה מעון אל הנשמה מתחלה, כלו הפך לכן טהור הוא והנשמה קודם עלותה אל מקומה כבר עברה וכלתה זוהמתה וטבלה מטומאתה והנה היא זכה ונקיה ברה כחמה אז תרד הנשמה ותשכון בגוף ההוא שהיה מקום מנוחתה מקדם כי תמצאנו נקי מן הטומאה והזוהמא, ובזה תהיה מוכנת אל העבודה ואל תקון הכבוד בשלמות בלי שום מעיק, כי המונע חלף הלך ובטל מן העולם ואז ישובו העולמות להיות שקולים בשקל הקדש והכוונה העליונה תשלם תבא ותגיע אל הרצון והחפץ המכוון בבריאה: כי אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה היה בראו וכוננו על השלמות ונפח בו נשמת חיים ובסבתה השיג בעליונים מה שלא השיגו מלאכים ומשרתים כמוהו ולרוב מעלתו נתקנא בו רוכב נחש ולא סר מלהתעולל עלילות ברשע עד שהדיחו מעל אלהיו והחטיאו והשאיב בו ובכל הבאים אחריו זוהמתו ונתפשטה הטומאה ההיא בעולם ובסבתה המות ושאר כל הרעות והצרות אשר מצאו את אבותינו ואותנו, ובהגיע תור הזוהמא והטומאה ההיא לעבור מן העולם בזמן התחייה יקומו נקיים הזוכים אליה ויהיה מעין היצירה הראשונה כי אותה היצירה מעשה ידיו של הקב"ה היתה ולא חלו בה ידי הריון ותולדת זכר ונקבה, גם האחרונה תהיה מעשה ידיו: ולזה רמזו רבותינו ז"ל בתעניות פרק ראשון באמרם שמפתח תחיית המתים בידו של הקב"ה ולא נמסרה ביד שליח שנאמר וידעתם כי אני יי' בפתחי את קברותיכם, וסוד הכתוב כי בזמן התחייה ידעו דעת שלמה את יי' כי יסור המסך המבדיל והיא זוהמת הנחש בסבת יצר הרע אשר בו יבערו ויכשלו מלדעת ומהכיר את השם הגדול ובזמן התחייה בהסתלק המונע תרבה הדעת את יי' כמים לים מכסים: ובפרק חלק תניא ר' מאיר אומר מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל, שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב נ"ד ע"א) 'שיר שר מבעי ליה אלא מלה דא תליא ואשלים לההוא זמנא ואשלים לזמנא דאתי דזמינין ישראל לשבחא שירתא דא, משה ובני ישראל, מכאן אוליפנא דצדיקייא קדמאי אף על גב דאסתלקו בדרגין עלאין דלעילא ואתקשרו בקשורא דצרורא דחיי זמינין כלהו לאחייא בגופא ולמיחמי אתוון וגבוראן דעביד קב"ה לישראל הדא הוא דכתיב אז ישיר משה ובני ישראל, רבי שמעון אמר יוסיף יי' שנית ידו לקנות וגומר כמה דאת אמר יי' קנני ראשית דרכו, את שאר עמו אילין אינון צדיקייא דבהון דאקרון שאר כמה דאת אמר וישארו שני אנשים במחנה ותנינן לית עלמא מתקיימא אלא על אינון דעבדין גרמייהו שירים, ואי תימא הואיל ואתקשרו בצרורא דחיי ומתענגי בתענוגא עלאה לעילא דקב"ה אמאי נחית לון לתתא, תא חזי כד הוה בקדמיתא כד ברא עלמא דאף על גב דכל אינון רוחין קדישין הוו אחידן בכורסיה יקריה אוחית לון להאי עלמא בגופא, כל שכן השתא דבעי קב"ה לישרא עמיקא כמה דאת אמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואי תימא אינון דמיתו בעטיו דנחש אפילו אינון יקומון ויהון מארי דעיטא למלכא משיחא, ועל דא תנינן משה זמין למימר שירתא לזמנא דאתי מ"ט בגין דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אראך נפלאות מבעי ליה אלא אראנו ממש למאן דחמא בקדמיתא יחמי ליה תניינות ודא הוא אראנו וכתיב אראנו בישע אלהים, וכדין אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליי' שירתא דמטרוניתא לקב"ה עד כאן: הנה כי עם שנצררו בצרור החיים יחיו ויקומו בתחיית המתים לראות אותות וגבורות שעתיד הקב"ה לעשות וכמו שקנה בראשית מעשיו יוסיף עוד לקנות, ועם שעלו אל העליונה שבמדרגות ירדו לפי שעתיד הקב"ה לישר ולתקן המעוות אשר עותו החטא הקדום הכל כמו שכתבנו למעלה, ואף אותם הארבעה שלא נטמאו בסבת הזוהמא ההיא כי לא חטאו חטא ימותו בו אלא בעצתו של נחש, כלומר אותה עצה נבערה שיעץ את אדם הראשון סבבה להם שימותו ולא היו ראויין למות אלא מפני הגזרה ההיא יקומו להיות מאנשי עצתו של המלך המשיח ואפילו משה אדון הנביאים ע"ה עם שמעלתו גבוה מכולם יבא בתחיית המתים וכמו שהוכיחו מהכתוב שאמר אז ישיר שר לא נאמר וכמו שכתוב אראנו למי שראה לשעבר. ועוד יש בענין משה רבינו ע"ה סוד נעלם בסוד העבור וכתיב אראנו בישע אלהים והיא הכוונה בזה הפרק: חלק ב פרק מ תהייה זו צריכה באור שעם שאנו מאמינים אמונה אומן שהקב"ה יחיה המתים וינערם מעפרם והגוף עצמו שמת הוא אשר יקום כדי שיתפרסם שזו תחיית המתים ממש לא יצירה חדשה כיצירה הראשונה: אמנם יש לאומר שיאמר שזה יצדק במתים שיהיו כאותם שהחיה יחזקאל הנביא ע"ה בבקעת דורא שהיתה מלאה עצמות שהיה שם יסוד להקים ולבנות הבנין עליו אבל המת מהיום כמה שנים שכלה ונרקב ושב לעפרו ולא נשאר ממנו שום דבר והוא בהכרח שיחיה ויקום וימנה עם שאר הצדיקים ואם כן הנה זו יצירה חדשה ממש כיצירת אדם הראשון לא תחיית המתים: ובאור זה כפי מה שקבלו חכמי האמת אמרו כי הקב"ה משאיר בגוף האדם עצם אחד קטן והוא התחתון שבשדרה והעצם הזה אינו כלה ולא נפסד לעולם ונקרא בלשון רבותינו ז"ל תרווד רקב אמרו בפרק ל"ד מפרקי ר' אליעזר, ר' שמעון אומר כל הגופות נוגעין בעפר הארץ עד שאינו משתייר מן הגוף אלא כמלא תרווד רקב והוא מתערב כעיסה וכו', והנה זה יסוד חזק על מה שיבנה בנין הגוף ועליו ישלם מציאות התחייה בענין שלא תהיה יצירה חדשה כי אם תחיית המתים: ואמנם התחייה תהיה על זה הדרך אמרו בפרקי ר' אליעזר פרק ל"ד ומאיזה מקום הוא יורד מראשו של הקב"ה ולעתיד לבא מנער שער ראשו ומוריד תחיית טל ומחיה את המתים שנאמר אני ישנה ולבי ער וגו' שראשי נמלא טל וגו' עד כאן. והטל ההוא יכנס בתוך העפר עד שיגיע אל העצם ההוא וירטבנו עד שיעשה כעיסה זו בתוך העפר, ויתפשט לכל צד וימתחו ממנו כל האיברים וגידים ועצמות ובשר ועור מלמעלה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רכ"ב ע"א) זמין קב"ה לבתר דאתכלי בר נש בעפרא ומטי זמנא דתחיית המתים דההוא גרמא דאשתאר למעבד ליה כעיסה דא ונביע כחלב דא ומההוא נביעו נקי מצוחצח בצחותא יתערב ההוא גרמא ויתמחי כחלבא ובתר יקפיא ליה ויתצייר בציורא דא כגבינה דא בקפיאותא ולבתר יתמשך עליה עור ובשר ועצמות: ובמקום אחר במדרש ההוא אמר ר' אלעזר תפח רוחיהון מאינון דאמרי דלא זמין קב"ה לאחיא מתייא ואיך יתעביד מניהו בריה חדתא יתון ויחמון אנון טפשין רחיקין מאוריתא רחיקין מניה, בידיה דאהרן הוה חוטרא אעא יבישא וקב"ה לפום שעתא אהדר ליה בריה משניא בגופא ורוחא, אינהו גופין דהוו בהו רוחין ונשמתין קדישין ונטרו פקודי אוריתא ואשתדלו באוריתא יממא וליליא וקב"ה טמיר לון בעפרא לבתר דיחדי עלמא על אחת כמה וכמה דיעבד בריה חדתא, אמר ליה רבי חייא ולא עוד אלא דההוא גופא דהוה יקום ממש דכתיב יחיו מתיך ולא כתיב יבראו דמשמע דבריין אנון אבל יחיו דהא גרמא דא אשתאר בגופא תחות ארעא וההוא לא אתרקב ולא אתכלי בעפרא לעלמין ולההוא זמנא קב"ה ירכך ליה ויעבד ליה כעיסה בחמירא ואסתלק ואתפשט לארבע זוין ומניה אשתכלל גופא וכל שיפוי וקב"ה יתן בהו רוחא לבתר, א"ר אלעזר הכי הוא, ותא חזי ההוא גרמא במה אתרכך בטל דכתיב כי טל אורות טלך וגו' וצדיקים שבחוצה לארץ נעשות להן מחילות ועומדים על רגליהם והולכים עד ארץ ישראל ושם חיים כי הרוח תנתן בהם שם לפי שהיא קדושה וטהורה לא חוצה לארץ שהיא טמאה, והוא שכתוב הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל וגו' ואחר כך ונתתי רוחי בכם וחייתם. ובמדרש ר' יהודא בן אלעזר שאל לר' חזקיה אמר ליה מתים שעתיד הקב"ה להחיות למה לא יהיב נשמתהון באתר דאתקברו תמן ויתון לאחיא בארעא דישראל, אמר ליה נשבע הקב"ה לבנות ירושלם ושלא תהרס לעולם דאמר ר' ירמיה עתיד הקב"ה לחדש עולמו ולבנות ירושלם ולהורידה בנויה מלמעלה בנין שלא יהרס, ונשבע שלא תגלה עוד כנסת ישראל, ונשבע שלא יהרס עוד בנין ירושלם שנאמר לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה ובכל מקום אתה מוצא לאא שבועה, הה"ד ולא יהיה עוד המים למבול ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול וכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח, מכאן דלא לא שבועה ומכלל לאו אתה שומע הן: ועתיד הקב"ה לקיים עולמו קיום שלא תגלה כנסת ישראל ולא יהרס בנין ירושלם ובית המקדש לפיכך אין מקבלין נשמתן אלא במקום קיים לעולמים כדי שתהיה הנשמה קיימת לעולמים בגוף, ודא הוא דכתיכ הנשאר בציון והנותר בירושלם שהוא מקום קיים קדוש יאמר לו: א"ר חזקיה מהכא הקב"ה קדוש, ירושלים קדוש, הנותר בה קדוש, הוא קדוש דכתיב קדוש קדוש קדוש יי' צבאות וכתיב בקרבך קדוש. ירושלם קדוש דכתיב ממקום קדוש יהלכו. והנותר בה קדוש דכתיב והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, מה קדוש הראשון קיים, אף הנותר קדוש וקיים: הנה כי לקיום ונצחיות הגוף צריך שיקבל הנשמה בארץ מקום הקיום והקדושה כדי שיהיה קיים נצחי כקיום ונצחיות הארץ הקדושה, ואולי כי לזה יצטרכו הצדיקים ללכת במחילות תחת הארץ עד הארץ הקדושה ושם יבצבצו ויעלו כדי שיוכנו גופי בני התחייה אל הקיום הנצחי באמצעות הנשמה הקדושה מה שלא היו מוכנים לזה אלו היו מבצבצים בארץ הטמאה: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה כתב בזה הלשון (ת"ז מ' פ"א ע"א) כל אינון דגופא דילהון בארעא מסאבה אינון גופא בלא רוחא עד די יתגלגלון תחות ארעא וימטון לארעא דישראל ויפקון מתחות הר הזתים ותמן יקבלון נשמתא ולא ברשו אחרא כדי דיתקיימון בעלמא דאתי עד כאן: ובכתובות פרק אחרון אמר רבי חייא בר רבי יוסף עתידין צדיקים שמבצבצין ועולים בירושלם שנאמר ויציצו מעיר כעשב הארץ, ואין עיר אלא ירושלם שנאמר וגנותי על העיר הזאת, וכאלו גופי בני תחיית המתים נוצרים בארץ הקדושה אחר שמבצבצים ועולים בה וכמו שהיתה היצירה הראשונה כדי שתוכן אל הקיום והנצחיות ובזמן התחייה תחזור עטרה ליושנה, וצדקו דברי רבינו הגדול הרמב"ן זכרונו לברכה ודברי הרב ר' אהרן הלוי תלמידו ז"ל באמרם כי בני תחיית המתים לא ימותו עוד וכמו שיתבאר עוד במה שיבא בסייעתא דשמיא, זה שעור מה שרצינו לדעתו בענין תחיית המתים ימהר יחישה מעשהו במהרה בימינו אמן: חלק ב פרק מא העולם הבא הוא התכלית אשר אליו יכוונו הצדיקים והוא תקותם ותוחלתם והוא עולם הגמול הקצוי וסוף מתן שכרן של מצות ועסק התורה לבני תחיית המתים ודבר זה עקרו בתורה ויש לו פירוש ארוך מדברי סופרים בהרבה מקומות, גם בדברי הנביאים ע"ה הענין רמוז קרוב לבאור אלא שליוקר ועלוי העולם ההוא והעלמתו מעין כל נברא אי איפשר להרחיב ולהאריך הדבור בו. אמר הנביא ומעולם לא שמעו ולא האזינו עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, ואמרו בפרק אין עומדין אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה וגו' נראה כי למעלת העולם ההוא אין שולט בו זולת עין של מעלה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (תוספות ח"ג ש"א ע"ב) מאי יעשה דא יובלא ההוא דאקרי העולם הבא ודאי, כי העולם ההוא לא השיגהו נביא ולא נבא עליו, ולמדנו כי העולם הבא בא אחר ימות המשיח לא קודם. ובמדרש קהלת ר' אמר, סעודה ראו מתן שכר לא ראו, ורבי יוסי אמר לא סעודה ולא מתן שכר ראו, הנה כי לדברי הכל מתן שכר המעותד לצדיקים על עמלם בתורה ובמצות באותו עולם שהוא סוף הגמול לא ראוהו הנביאים ולא נבאו עליו, וממה שנחלקו בסעודה נראה שאינה משל ולא חידה וכל שכן לדעת ר' שחלק בין סעודה למתן שכר שהוא סובר שאין הסעודה משל. ובפרק המוכר את הספינה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן שנאמר יכרו עליו חברים: ומדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה פרק ח' נראה שהיא משל שכתב וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה. וכבר השיגו הראב"ד ז"ל ואמר ואם זו היא הסעודה אין כאן כוס של ברכה וטובה היתה לו השתיקה עד כאן: הגה"ה ועיין בספר הזהר הנגלה פרשת תולדות יצחק [מדרש הנעלם ח"א קל"ה ע"ב] ותראה פשוטי הענינים בענין הסעודה כדברי הרמב"ם ז"ל לית נגר ובר נגר די יפרקנון ובהיות שהרב ז"ל היה בקי במדרש רשב"י ע"ה תמה אני איך לא הביא זה ואפשר שהענין הוא כמו שתירץ רעיא מהימנא (ח"ג קכ"ח ע"א) בענין אין בין ימות המשיח לעולם הזה אלא שעבוד מלכיות בלבד וזה התירוץ נוכל לתרץ עליו והכל אמת פנימי וחיצון ולא פליגי. יהודה גדליה: והרמב"ם ז"ל לדעתו שהוא מאמין שגם אם יש לצדיקים הגמורים בעולם הזה שכר טוב כפי מעשיהם מכל מקום עיקר השכר הוא רוחני ולנפש בלבד בעולם הבא, ולדעתו ז"ל העולם הבא המוזכר בדברי רבותינו ז"ל בכל מקום הכוונה להם בו העולם הבא לאדם אחר המות מיד בהפרד הנפש מן הגוף שאין בו אכילה ושתיה ולא שום תענוג ושמוש משמושי הגוף ותענוגיו: והוא שכתב בפרק ח' מהלכות תשובה בזה הלשון העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכים להם בעולם הזה ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן, כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה וזה שאמרו צדיקים יושבין על דרך חידה כלומר נפשות הצדיקים מצויים שם בלא עמל ולא יגיעה וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעה שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצוייה עמהם והיא העטרה שלהם. כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הדעה ומהו זה שאמרו ונהנין מזיו השכינה שיודעין ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינן יודעין והם בגוף האפל והשפל עד כאן שם: ויאמין עם זה שעם היות עקר השכר הזה לנפש בלבד עוד יש שכר אחר גשמי לעולם הזה לימות המשיח וזה בתחיית המתים שיחיו אז הצדיקים הגמורים והטעם לדעתו ז"ל אם כדי לפרסם נסי הקב"ה ואמונתו בעולם ואם כדי שישיגו קצת תענוג גשמי אז כימים שנצטערו בהם או יותר כפי מה שתגזור החכמה העליונה או כדי שיקנו שלמות יותר מאשר קנו בתחלה כאשר לא יכלו להשיג בחייהם המעלה שהיתה ראויה להם לפי יושר לבם מפני המעיקים ועול הגלות: אבל מכל מקום לדעתו ז"ל כפי מה שכתב בפרק חלק בפירושו למשנה, וכפי מה שנמצא לו ז"ל באגרת תחיית המתים ימותו אחר שיחיו וישובו לעפרם ויזכו אז הנשמות ההן למדרגה יותר גדולה בעולם הבא ממה שהיו בה קודם התחיה כפי מה שהשיגו בחיים השניים מאמתת הקב"ה. ולדעתו ז"ל גם על זה אמרו העולם הבא אין בו לא אכילה וכו' לפי שאין שם גוף וגויה שאלו היה שם גוף וגויה יהיו אם כן הכלים לבטלה אחר שאין משתמשים בהם הפעולות הגשמיות כאכילה ושתיה ותשמיש, ובאגרת תחיית המתים אמר שאין להביא ראיה מהפליאה שמצינו במשה רבינו ע"ה ואליהו ז"ל שעמדו זמן הרבה בלא אכילה ושתיה והם בגוף וגויה לומר שכן תהיה הפליאה בבני העולם הבא שיהיו גוף וגויה ויתקיימו כקיום משה ואליהו, אמר שאין לומר כן ואמר הטעם לפי שאם נתבטלו הכחות הגשמיות מהם ע"ה היה זה לפי שעה ואין בזה כלים לבטלה שהרי נשתמשו בכליהם קודם הפליאה ואחריה, אבל בבני העולם הבא שאין שם אכילה ושתיה ושאר שמושי הגוף שנאמר שיברא אלהים חדשה ויהיו שם בגויות וכליהם ישובו ריקם, זה מן הנמנע כי אין הפועל החכם מדרכו שיפעול דבר לבטלה חלילה: ולכך יש לכל משכיל להאמין שאין בבני העולם הבא גוף וגויה כי אם נפשות בלבד זה כלל דעתו והעולה מדבריו ז"ל. וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וכתב עליו בזה הלשון דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא נשמות בלבד, וחיי ראשי לא היה דעת חכמי התלמוד על זה שהרי אמרו עתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהם ק"ו מחטה, וכן היו מצוין לבניהם אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה וכו', והצדיק אמר שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדים בגויתם, וכן אמרו במומם עומדים ומתרפאים, וכל אלה מוכיחין כי בגויתם הן עומדים חיים, אבל איפשר שהבורא ישים גויתם חזקות ובריאות כגויות המלאכים וכגוית אליהו ז"ל ויהיו העטרות כמשמען ופשוטן ולא יהיה משל עד כאן דבריו: וגם רבינו מאיר בן ר' טודרוס הלוי ז"ל כתב לחכמי לוני"ל אגרת תלונות על הרמב"ם ז"ל וצעק עליו צעקה גדולה ומרה ואמר מתרעם אני עליו שבזה כפר בתחיית המתים שהוא נקרא העולם הבא באמת ואם קבלנו שאין בו גוף וגויה אם כן אין שם תחייה, והשיבו הרב ר' אהרן, שאולי על העולם הבא שאמרו וחד חריב אמר. וזו הלצת הבל על הרב ז"ל שבפרק ההוא יש להוכיח מדבריו שעל העולם הבא לאדם תכף הפרדו מזה העולם אמר שהוא עולם הנשמות שמיד זוכה אליו, ועוד שהרב ז"ל מאמין שהגלגל ומה שבתוכו הווה ואינו נפסד כלל ואם כן אין מקום להלצת הר' אהרן על הרב ז"ל בזה ושבה התלונה בעינה למכונה, ודעת הרב ז"ל בכל זה נגד דעת חכמי התלמוד וחכמי המדרש ז"ל ונגד הקבלה האמיתית המקובלת עד משה בסיני: והר"י אלבו בספר עקרים שלו פרק ל"א מהמאמר הרביעי אמר כי העולם הבא המוזכר לרז"ל שם נאמר בכללות וייחוד נאמר בכלל על כל מדרגה ממדרגות שכר הנפשות אחר המות, ויאמר בייחוד על המדרגה היותר גדולה שאפשר שתושג לנפש הצדיק שהיא מדרגה באה אחר תחיית המתים, ואותה מדרגה ביחוד תקרא חיי העולם הבא: ועל כן יאמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כלומר כי בעולם הנשמות הבא לאדם אחר המות ישיג כל אחד ואחד מישראל בו מדרגה מה לפי מעשיו. וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק ומדרגה מה בעולם הבא. אבל המדרגה הגדולה האחרונה שהיא חיי העולם הבא לא יזכה אליה כל אדם אלא הצדיקים הגמורים ולאחר תחיית המתים, ואמר שהראיה על זה הוא אמרם חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, ואם לא היה העולם הבא אלא המדרגה הבאה לאחר תחיית המתים איך יאמרו שחסידי אומות העולם זוכין לה והנה המדרגה ההוא אינה מושגת אלא לצדיקים גמורים בלבד: הנה גזר אומר ששם בעולם הבא יאמר על עולם הנשמות ועל העולם הבא אחר התחייה ושחז"ל ישתמשו בו לכל אחד משני העניינים וזו פשרת הבל כי אין המחלוקת בשמות כי אם בענין עצמו לדעת אם שכר המצות יקנם הצדיק בעולם הבא אליו מיד אחר המות, ויפורש לפי זה העולם הבא עולם הנשמות ושם הוא סוף מתן שכרן של מצות והגמול האחרון, או אם הוא אחר תחיית המתים והזמן ההוא יקרא. עולם הבא, שעם שבעל הגמול ברוך הוא משלם שכר טוב ליראיו בעולם הנשמות הנקרא גן עדן הנה השכר העצום והטוב הצפון הוא אחר התחייה והזמן ההוא סוף השכר ותכליתו האחרון ובו ישולם השכר ההוא לגוף ולנפש ויתענגו יחד כמו שיבא: וכתב עוד בפרק ההוא בזה הלשון ומצאתי סמך לדברי אלה ממה שנמצא במדרש רבי נחוניא בן הקנה ישב רבי ברכיה ודרש מאי האי דאמרינן כולי יומא העולם הבא ולא ידעינן מאי קאמינא העולם הבא מתרגמינן עלמא דאתי ומאי עלמא דאתי מלמד שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לבורא אור להאיר ונברא אור גדול שאין עין כל בריה יכולה לשלוט בו, צפה הקב"ה שאין יכולין לסבלה לקח שביעית ושם להם במקומו והשאר גנזו לעולם הבא אמר אם יזכו בזה השביעית וישמרוהו אתן להם זה לעולם האחרון, והיינו דאמרינן העולם הבא שכבר בא מששת ימי בראשית הה"ד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך וגו' עד כאן לשון המדרש: וכתב עליו הרמב"ן ז"ל בשער הגמול וזה לשונו פירוש העולם הבא שכבר בא וזכר לשון תרגום שלו שקורין אותו חז"ל עלמא דאתי ללמד שהוא ממשמש ובא וביאר שזה העולם הבא הוא אור והוא האור שעלה במחשבה ונברא קודם העולם הזה לומר שהוא ההשגה האחרונה שאדם משיג ומתעלה בה עד כאן לשונו שם: וזה מפורש כמו שכתבנו שהעולם הבא הוא ממשמש ובא תמיד, כלומר לכל אדם אחרי מותו, וקודם התחייה, ועליו נקרא עלמא דאתי, וגם יש מדרגה אחרונה שאדם מתעלה בה נקראת גם כן עולם הבא עד כאן דברי הר"י אלבו ז"ל: ואין כוונת המדרש מה שחשב ולא פירוש הרמב"ן עליו, כי צריך קבלה איש מפי איש ורצה לשקלו בדעתו כדרכו בשאר דבריהם ז"ל ולא ישוקל כלל במשקל השכל כי הוא למעלה ממנו, וסודו כי קודם שנברא העולם הוא עולם הבנין עלה במחשבה היא חכמת אלהים לברא אור היא אם הבנין ואם הבנים ה"א ראשונה והוא אמרם שכבר בא בסוד ויהי אור או שכבר היה כלומר קודם ששת ימי בראשית והוא הטוב הצפון לצדיקים, ומה שאמר רבינו הגדול שהוא ממשמש ובא, קבלתו ז"ל לרמוז שהוא בא תמיד ואינו פוסק ששם הנחת הרוח העליון ומשם מתאצל ובא על שבעת אבני הבנין תמיד בלי הפסק והאור הזה הוא סוף מה שאדם משיג והיא המדרגה האחרונה שהוא מתעלה בה והיא אשר יתעלו בה בני התחייה. והוא שאמר המדרש אתן להם זה לעולם האחרון והוא רמז לעולם הבא שאחר התחייה ואין כוונתם במדרש הזה לרמוז על עולם הנשמות הבא לאדם אחר מותו מיד כלל: והפלא על החכם הזה איך עלה על לבו כי רבינו הגדול יביא מדרש ויפרשנו פירוש יסתור בו דעתו דעת האמת שהוא שבכל מקום שהזכירו רבותינו ז"ל עולם הבא הכוונה להם על הבא אחר התחייה, לא על הבא לאדם אחר מותו מיד וכמו שהוכיח זה בשער הגמול בראיות אמתיותך ותימה עליו כי הוא עובר על דבריו ועל אזהרתו שהזהיר בפרק כ"ח מאמר שני על דברי חכמי הקבלה שלא יהרוס אדם לסבור בהם סברות מדעתו אם לא יהיה מקובל מפי חכם בעל קבלה והביא ראיה לזה מדברי רבינו הגדול בפתיחתו לחדושי התורה יעויין שם, וכבר כתבתי עליו בזה בפרק ז' מהחלק הראשון מזה הספר: עוד כתב בפרק ההוא בזה הלשון ומה שנזכר בתפלת יוצר של שבת, ד' לשונות מתחלפים לקבול השכר יראה שהם ד' מיני שכר על הדרך שכתבנו, שאמר אין ערוך לך, ואין זולתך, אפס בלתך, ומי דומה לך, ופירוש מיד אלו הד' לשונות על הד' זמנים החלוקים לד' מיני השכר ואמר אין ערוך לך יי' אלהינו בעולם הזה, אין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא, ואלו הב' זמנים הכוללים לקבול השכר ואחר כך פירשו מבחר השכר שבעולם הזה שהזכיר ראשונה ואמר אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואחר כך מבחר השכר שבעולם הבא אחר המות שהוא בתחיית המתים. והזכיר אחר העולם הזה העולם הבא, לפי שהוא בא מיד אחר המות לכל אחד ואחד קודם ימות המשיח ותחיית המתים: וזה מסכים יותר לדעת הרמב"ם ז"ל שאם כדברי הרמב"ן ז"ל היה לו להזכיר גן עדן אחר העולם הזה שהיא המדרגה הבאה אחר העולם הזה ולא חיי העולם הבא שהיא האחרונה שבמדרגות לפי דבריו, אבל אחר שלא הזכיר גן עדן כלל, יראה שלשון העולם הבא כולל כל המדרגות הבאות לאדם אחר המות והזכיר העולם הבא שהיא הנבחרת שבכלן עד כאן: ולא יקשה התקון ההוא על רבינו הגדול אבל הוא מסכים לדעתו והוא נגד הרמב"ם ז"ל ויש לי בזה טעמים מהם כי לפי שהעולם הבא הוא תקות כל מקוה בעבודתו וכשרון מפעליו ועסקו בתורה בעולם הזה לזה סמך העולם הבא שאחר התחייה לעולם הזה לפי שזה תכלית זה ומהם לרמוז כי כמו שהיתה העבודה כן יהיה קבול השכר, והעבודה היתה בגוף ונפש בעולם הזה כן יהיה קבול השכר בגוף ונפש וזה לא יתכן בעולם הנשמות אבל יתכן בעולם הבא שאחר התחייה ולזה סמכם זה לזה ואין מקום להזכיר גן עדן בכאן: ומהם כי כוונת המתקנים ע"ה לכלול הזמנים שבהם יראו נפלאות הקב"ה לעין כל והפליאה תהיה גדולה ומפורסמת בבני העולם הבא שאחר התחיה להיותם קיימים קיום נצחי בגוף ונפש ולפי שזאת היתה הכוונה אף בעולם הזה לולא החטא ועתידה עטרה זו לחזור ליושנה בעולם הבא לזה סמכם זה לזה לומר כי מה שחסר בזה יושלם בזה. וזה שעור מה שרצינו לבארו בזה הפרק: חלק ב פרק מב שנינו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. העולם הבא שהזכירו כאן הוא הבא אחר תחיית המתים ואינו הבא לאדם אחר מותו מיד, והראיה על זה הכתוב שהביאו באמרם לעולם ירשו ארץ כלומר לעולם באין הפסק שאין שעור אל אריכות הימים והטוב בעולם ההוא: ובקדושין פרק ראשון, ובחולין פרק שלוח הקן תניא רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה, בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, ובשלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה והכין הטבת ימיו של זה, אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכלו ארוך ולמען ייטב לך בעולם שכלו טוב: ואם זה נאמר על העולם הבא מיד אחר המות אינו ארוך ואינו טוב שהרי יש עוד הפסק ושעור לאריכתו ולטובתו שהרי עתיד לקום ולשוב בתחיית המתים ובערך זה אין העולם ההוא ארוך, ואחר שיש לו הפסק אינו טוב מוחלט ועדיין היכן אריכות ימיו של זה והיכן הטבת ימיו של זה, אלא ודאי לא נאמר זה אלא על העולם הבא שאחר תחיית המתים שאין הפסק ואין שעור לאריכותו ולטובתו, וממקומו הוא מוכרח באמרם שאין תחיית המתים תלויה בה ואמרו לעולם שכלו ארוך ולעולם שכלו טוב לומר שעולם זה בא אחר תחיית המתים והוא תלוי בו מפני שבא אחריו והוא סוף מתן שכרן של מצות לגוף ולנפש יחד: ואמרו במדרש אין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא שנאמר ותשחק ליום אחרון ואין עולם הבא לאדם אחר המות מיד ראוי להקרא יום אחרון שהרי בא אחריו העולם הבא שאחר התחייה, ולדעת הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו הגוזרים מיתה על בני תחיית המתים מודים שהעולם הבא להם אחר מיתתם מיד הוא ראוי שיקרא בשם יום אחרון לא הבא לאדם בעולם הזה אחר מותו מיד: אם כן מה שאמר הכתוב לעולם ירשו ארץ הכוונה בו באין הפסק ירשו ארץ החיים שהוא העולם הבא ובו יזכו אל שכר התורה והמצות בגוף ונפש: ובאמרו נצר מטעי באר הטעם שיתן הקיום והנצחיות אל הגוף והנפש יחד בעולם ההוא אמר כי הטעם שיגזור בו הקיום והנצחיות לפי שהוא נצר מהמטע העליון סוד האצילות בסוד ישבעו עצי יי' ארזי לבנון אשר נטע, והאדם נעשה בדמותו כצלמו וכמו שהתבאר בחלק הראשון מזה הספר, והנצר יפרה וירבה ויתקיים בשרשו וממנו ימשך ויאצל עליו הנצחיות: ואחר זה אין להשיב ולומר אחר שהעולם הבא אין בו שום שמוש משמושי הגוף ואתם גוזרים הקיום והנצחיות עליו הנה יהיו כליו לבטלה ואין במעשה השם פועל בטל, כי הכלים האלה עשויים לתבנית כלי המרכבה מרכבת הרוכב בשמי שמי קדם סוד האצילות כמו שבארנו ולזה הוא מוכרח שיתקיימו הכלים האלה קיום נצחי לפי שהם מושכים הקיום ממקורם ושרשם ואין קיומם תלוי באכילה ושתיה כי אם בדבקותם בשרשם ויוכנו לזה תכלית ההכנה בזמן ההוא שהוא זמן בטול יצר הרע המונע הדבקות ההוא הגורם הקיום והנצחיות ולפי שהדמות התחתון כעין העליון צריך לגזור בו הקיום להעיד עליו ועל אחדותו ואלו היה נפסד היה בזה הכחשה ומעוט דמות חלילה: ולהעיר על זה ולהשרישו בלבות המאמינים תמימי דרך אמרו בפרק היה קורא, מרגלא בפומיה דרב לא כהעולם הזה העולם הבא העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. אליכם אישים אקרא הביטו וראו, אם העולם הבא אין בו גוף וגויה איך ישיאנו רב לדברים בטלים באמרו לא כהעולם הזה וכו' העולם הבא אין בו לא אכילה וכו' ומי לא ידע כידיעת רב בכל אלה השמושין שאינן אלא לגוף ואם אין שם גוף בטלו כל שמושיו וכי דברים בטלים בא להשמיענו ומה מרגלא בפומיה: אבל אם קבלנו שיש שם גוף וגויה הנה החדוש שבא רב להשמיענו גדול מאד, שעם שיש שם גוף וגויה אין שם שמוש משמושיו לפי שאינו צריך בקיומו לאכילה ושתיה כי אם בדבקותו בשרשו ואז יחול עליו האור העליון ויקיימנו בסוד באור פני מלך חיים והוא אמרו אלא צדיקים יושבים והישיבה הזאת הוא הקיום הנגזר בהם ועטרותיהם בראשיהם היא עטרת תפארת המקיים אותם והיא אשמחה שנאמר ושמחת עולם על ראשם לפי שנעשו מעון אליה וכסא כבוד כי בנין של מטה מעין בנין של מעלה והוא קיומם: ובפרק המוכר אם הספינה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, צדיק יסוד עולם נקרא כ"ל בסוד כי כ"ל בשמים ובארץ הוא הקושר השמים עם הארץ, והדבקים בו נקראו צדיקים על שמו כי הם הקושרים ומיחדים השמים עם הארץ, ואמר כי הם נעשים בדמות הכבוד העליון כי הכבוד העליון יש בו בריאה יצירה עשיה אף הצדיק למטה נכללו בו כל אלה לתקן הכבוד למטה וכמו שהתבאר כל זה היטב בחלק הראשון מזה הספר וגם בחלק השני הזה: והנה הם נעשים לתבנית המאורות הנכללים בשם יי' ליודעי סודו וכמו שבארתי כבר, ולעתיד לבא השם ההוא יגלה עליהם ויחול בהם לקיימם קיום נצחי ואז יקראו בשם יי' באמת שיהיה שמם יי' ולהיות הקיום והנצחיות מוכרח ומחוייב בשם יי' כן יהיה בצדיקים לפי שהם מעידים עליו והוא מתפרסם על ידם כמו שכתבנו למעלה: ועוד שם אמר ר' אלעזר עתידים צדיקים שאומרים לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, והוא הקיום הנגזר בהם כמו שכתבנו עד שמלאכי השרת יאמרו לפניהם קדוש שיהיו קיימים בהם: והוא אמרם גם כן בפרק חלק, (דף צב) תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן שנאמר והיה הנשאר בציון וגו' מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים, ואם תאמר אותם אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהם את עולמו שנאמר ונשגב יי' לבדו ביום ההוא, צדיקים מה הם עושים הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ, ושמא תאמר יש להם צער תלמוד לומר וקוי יי' יחליפו כח יעלו אבר וגו': הנה בארו כי בעולם הבא שאחר התחייה ישוב העולם להווייתו וליושנו והוא שיתקיימו בגוף ונפש ולא ישובו לעפרן לעולם עוד כי יהנו בזיו העליון והאור הבהיר ההוא וקיימם, והוא אמרם ונהנין מזיו השכינה והיא האכילה והמזון האמיתי אשר בו הקיום הנצחי: וכבר ראינו כי זכי הנפש קיום גופם בדברים הדקים מאד ומי שהוא זך מן הזכים ויותר רוחני, נזון ביותר דק ויותר זך מהם, כי אנשי המדבר נתקיימו במן הנבלע באיברים שהוא תולדת האור והזיו העליון אשר היה יורד ומתגשם לצרכם להעלות נפשם ומאז נתעלתה נפשם במה שהשיגו על הים זכו אליו, ואדון הנביאים שנעלה יותר מהם ונתייחד בידיעת בראו לא הוצרך אל תולדת האור אבל נתקיים באור עצמו והוא זיו השכינה וגם אנחנו נאמין אמונת אומן בבני העולם הבא שיתקיימו באור ההוא קיום נצחי והוא קיום הרצון העליון ורוחו בהם והוא קיומם: והוא שרמז להם משה רבינו ע"ה באמרו ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם ופירושו כי לא היה המן מוטבע ומכוון אל טבעם ומזגם שיתקיימו בו כל הזמן הארוך ההוא אבל הכוונה במזון ההוא להודיעם כי הלחם ואף אם הוא שוה לטבעם ומזגם אין החיות והקיום ממנו כי אם ברצון השם הדבק בו ומקיימים: ולהעמידם על זאת האמונה האכילם את המן שהוא מוצא פי יי' בסוד הנני ממטיר לכם לחם מן השמים והיה מתגשם והיו נזונים בו וכאלו הם נזונים ממוצא פי יי' ומרוחו והיו מתקיימים בו ואלו נזונו באור עצמו שהמן ההוא תולדה ממנו יזכו אל העלוי בנפשם ואל הדבקות באור ההוא עד שיתקיימו בגוף ונפש קיום נצחי, ובני העולם הבא שיזכו ליהנות וליזון באור ההוא יקנו הנצחיות ויזכו אל הקיום בגוף ונפש: והוא אמרם שוב אינם חוזרים לעפרם כי אז יצדק בהם מעשה ידי להתפאר בשביל הקיום הנגזר בהם כי הוא ההתפארות האמיתי שאין מעשה ידיו נפסדים ולא נשחתים להיותם נצר מטעיו וכמו שבארנו למעלה והכנפים פירשו רבינו הגדול לבישת הנפש מלאכות ותתלבש הגוף עמה ושלא תתבטל בבטול היסודות: התבאר אם כן שהעולם הבא המוזכר לרז"ל באמרם כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הכוונה להם בו על העולם הבא שאחר התחייה: ומה שאמרו חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא ואם הוא כמו שאמרנו שהוא העולם הבא שאחר התחייה איך יזכו לו חסידי אומות העולם וכבר אמרו שתחיית המתים אינו אלא לצדיקים גמורים, יש לומר כי חסידי אומות העולם הם אשר קיימו כל תורת בני נח שהן שבע מצות שנצטוו ואחר שקיימו תורתם הנה קנו המדרגה ההיא כמו שהצדיקים הגמורים הם אשר קיימו כל תורת משה ע"ה אלה כתורתם ואלה כתורתם הואיל וקיימוה כמו שנצטוו כלם יקנו המדרגה בעולם הבא כפי תורתם ואם כן למה לא נאמין שיזכו אל תחיית המתים הואיל וקיימו תורתם: עוד יש לומר כי חסידי אומות העולם שאמרו שיש להם חלק לעולם הבא הם אשר ימצאו בזמן התחייה אשר ישארו קיימים ולא ימותו: ובבראשית רבה פרשה כ"ו אמר רבי חנינא אין מיתה לעתיד לבא אלא בבני נח בלבד, רבי יהושע בן לוי אמר לא בישראל ולא באומות העולם שנאמר ומחה יי' אלהים דמעה מעל כל פנים מה עבד ליה רבי חנינא מעל כל פנים מעל פניהם של ישראל, והא כתיב כי הנער בן מאה שנה ימות ודא מסייעא ליה לרבי חנינא, מה עבד ליה ר' יהושע בן לוי ראוי לכלל עונשים והא כתיב כצאן לשאול שתי וגו' ודא מסייעא ליה לר' חנינא, מה עבד ליה ר' יהושע בן לוי לפי שבעולם הזה פרעה בשעתו סיסרא בשעתו סנחריב בשעתו אבל לעתיד לבא הקב"ה עשה מלאך המות אסטטיונר שלהם הה"ד וירדו בם ישרים לבקר וצורם לבלות שאול מזבול לו, מלמד ששאול בלה וגופן אינו בלה וכל כך למה על שפשטו ידיהם בזבול הה"ד בנה בניתי בית זבול לך: הנה כי לדעת ר' יהושע בן לוי אין מיתה לעתיד לבא אפילו באומות העולם ורבי חנינא שסובר שיש מיתה באומות העולם מודה שאין חסידי אומות העולם בכלל מיתה, ואף אם אותם אשר מתו לא יחיו בתחיית המתים, מכל מקום אותם אשר ימצאו בזמן התחייה לא ימותו ויהיה להם חלק לעולם הבא: ובמה שכתבנו בזה יותר ספקו של הר"י אלבו ז"ל שספק מענין אמרם חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, עד שאמר שהעולם הבא יאמר בכללות ויחוד וכמו שכתבתי מדבריו בפרק שלפני זה ויתבאר שהעולם הבא, הבא בדבריהם ז"ל לא יאמר כי אם ביחוד על העולם הבא אחר תחיית המתים לא על הבא לאדם אחר מותו מיד: ובין רבי חנינא ובין ר' יהושע בן לוי כלם מודים שאין מיתה בישראל לעתיד לבא: וכן דעת חכמי התלמוד ע"ה אמרו בפרק חלק ובפרק תמיד נשחט, עולא רמי כתיב בלע המות לנצח וכתיב והנער בן מאה שנה ימות לא קשיא כאן בישראל כאן באומות העולם: ובבראשית רבה פרשה כ"א אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך לכשיקיץ אותו שנברא בדמותך באותה שעה אני מצדקו מאותו גזרה באותה שעה הן האדם היה כאחד ממנו. הנה בארו כי בעולם הבא אחר תחיית המתים הקב"ה מצדיק לאדם הראשון מהגזרה שגזר עליו והיא גזרת מות ושלוח מגן עדן ויזכה אל הקיום והנצחיות בגוף ונפש כמו שהיתה הכוונה בו קודם שחטא, ובאותה שעה יתקיים בו הן האדם היה כאחד ממנו בנצחיות, והיתה זאת אמונה חזקה והבטחה גדולה כי אדם הראשון הוא אשר הפך קערה על פיה וקלקל העולמות בחטאו והוא סבה ראשונה ליפתח המעין הנרפש שהוא החטא ולהמשיכו שיכשלו בו כל הבאים מכחו אשר זה היה סבת המות, והיה מן הדין שאחר שהוא היה סבה אל השחתת העולם וקלקולו שלא יהיה בכלל התקון והזכות וצדק עולמים ועם זה היה מחסד בראו לצדקו מאותה גזרה ולהביאו אל שלמותו ואל תכליתו אשר כוון בו מתחלה שיהיה קיים נצחי בגוף ונפש: וזו תקוה רבה ותוחלת עצומה לכל הבאים מכחו שיגיעו אל שלמותם בעולם הבא אחר התחייה לחיות באלה החיים הנעימים זמן רב וחיים ארוכים ובבא עתם יזכו אל העלוי בגוף ונפש ויתקיימו לעד בזיו העליון והוא אכילתם המקיימת אותם כי קיום הנפש והגוף אז יחד בהיותם זוכים ליזון מזיו הכבוד העליון כקיומם בעולם הזה באכילה ושתיה ויותר נעלה לאין חקר: ובאלה שמות רבה פרשה מ"ז להם לא אכל, אלא מאין היה אוכל, מזיו השכינה היה נזון, ואל תתמה החיות שנושאות את הכסא מזיו השכינה הן נזונות ועוד שם לטובתו של משה נתענה ק"כ יום שקבל את התורה ומאין היה משה אוכל מזיו השכינה שנאמר ואתה מחיה את כלם: ביארו ע"ה כי קיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון כקיום המלאכים בו וכשהנפש מתעלה על הגוף בדבקות ההוא, הגוף גם הוא נמשך אחריה כי אין שם מעיק כי היצר הרע המונע ההתיחדות חלף הלך לו ואז מתבטלות כחות הגוף עד שיתקיים הגוף בלא אכילה ושתיה כקיום משה בהר ארבעים יום, ודאי אלו עמד שם לעולם היה מתקיים כקיומו בימים ההם: וכן אליהו ז"ל ושאר צדיקים שנכנסו בחייהם בגן עדן וכמו שאמרו באבות דרבי נתן תשעה נכנסו בחיים בגן עדן חנוך אליהו ז"ל ומשיח ואליעזר ועבד מלך הכושי וחירם מלך צור ויעבץ בנו של ר' יהודה הנשיא וסרח בת אשר ובתיה בת פרעה וי"א הוצא חירם והכנס רבי יהושע בן לוי, והנה אלה הצדיקים נזדכך גופם ונתעלה אחר נפשם והם קיימים בהיותם נזונין מזיו השכינה בגוף ונפש וכן עתידים להתקיים בני העולם הבא בבא עתם יכנסו בגן עדן בגוף ונפש ויתקיימו לעד כי יראו עין בעין הכבוד ויהנו ויזונו מזיוו והוא קיומם וכמו שיתבאר עוד בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא: חלק ב פרק מג הרמב"ם ז"ל שפט משפט מות על בני תחיית המתים ועל המשיח ודורו וזה גרם לו הסתבכותו בשרשים הפלוסופיים והדבקו בהם וחשבו שהם אמיתיים כאמתה של תורה חס ושלום ולזה פירש דברי התורה באופן שיסכימו עם דברי ארסטו וזיופיו והבליו וכן עשה בדברי מקבלי האמת ע"ה כמפורסם בספריו וחשב שמופתי ארסטו ופתויו אי אפשר לחלוק עליהם ולהכחישם ולזה כשיראה בתורה או בדברי מקבליה ע"ה דבר כנגדם יפרשהו באופן יסכים עמהם וחשב לפתי וסכל ועקש הבא כנגד דבריו: כללו של דבר על הזמן האבד אשר בו זרחה זאת הצרעת אמר הנביא ע"ה וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה וזה אמת אין ספק בו ידוע לחכמי האמת היותו כן. ואש קנאת התורה הביאתני אל זה: ואשוב אל הענין אשר הייתי והוא כי הרב ז"ל כתב בפרק חלק בזה הלשון, ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו עד כאן. זהו השרש והיסוד אשר עליו בנה טירת כספו במה שאמר שם עוד והמשיח ימות וימלוך בנו תחתיו ובן בנו וכבר באר הנביא את מיתתו לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט: ובאגרת תחיית המתים כתב בזה הלשון וכן יראה לנו מן המאמרים מהם שאלו האנשים אם ישובו נפשותם לגופותיהם יאכלו וישתו ויולידו וימותו וכו' ואמנם החיים שאין מות אחריהם הם חיי העולם אחר שאין גוף בהם שאנחנו נאמין והוא אצל כל בן דעת שהעולם הבא נפשות מבלתי גופות כמלאכים עד כאן: ומי לנו בן דעת כרבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום ואמר באותיוו בזה הלשון ומהו יד מלמד שעתיד הקב"ה להראות לכל הצדיקים שמו ונותן להם כוס של חיים כדי שיהיו קיימים לעולמים. עוד שם יד זה כוס של חיים שמשקהו הקב"ה למשיח ולצדיקים לעתיד לבא: ובמדרש ילמדנו לעולם הבא אני נגלה בכבודי על כל ישראל והם רואים אותי וחיים לעולם שנאמר כי עין בעין יראו בשוב יי' ציון. וקכלת רז"ל במשיח בן דוד שהוא חי בגן עדן עד היום: וכבר כתבתי בפרק שלפני זה כי קבלת רז"ל שאין מיתה לעתיד לבא, ואל קבלתנו נשמע ולא נחוש למופתי היוני המפתים ומשגים ישרים בדרכם הרע, וכבר כתבנו כי קיום הנפשות הזכות באור העליון והזיו הקדוש ואף אם יהיו בגופות בקיומם באכילה ושתיה ויותר נעלה ויותר עצמי עד מאד: ובויקרא רבה פרשה כ' ויחזו את האלהים מלמד שזנו עיניהם מן השכינה ויחזו את האלהים כאדם שמביט בחברו מתוך מאכל ומשתה רבי יוחנן אמר אכילה ודאי כמה דאת אמר באור פני מלך חיים, ובבני העולם הבא יהיה האור ההוא חופף עליהם ודבק בהם תמיד באין הפסק ולזה יהיה הקיום בהם תמידי באין הפסק כי הנפש במצאה המנוח אשר ייטב לה מאצלת על הגוף אור וזוהר ומקיימת אותו בקיומה, וכבר הארכנו לאמת זה למעלה ואין צריך להשיב הדברים ולשנותם כך ענין זה שאנו בבאורו אמת גמור מקובל ביד אנשי האמת והצדק ולא תוסף אמתתו בכפול הדברים ושנותם פעמים הרבה וגם לא יחסר אמתו בשלא יוכפלו: וראית הרב מפסוק לא יכהה ולא ירוץ אינה מחייבת דעתו ומובנם לא יתרשל ולא יתרפה עד ישים בארץ משפט, לומר שיהיה מהיר צדק. ועד זה, כעד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, ועד כי יבא שילה, ופירושם כי הענין ההוא יתחייב עד הזמן ההוא וכל שכן משם ואילך שלא יעזבנו וכל שכן שבבא שילה לא יסור שבט מיהודה וכן בכאן לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט וכל שכן משם ואילך שלא יכהה ולא ירוץ: ומה שאמר הרב ז"ל שהעולם הבא שאחר התחייה נפשות מבלתי גופות כמלאכים, הנה הוא הולך לשטתו שמפרש שבין העולם הבא לאדם אחר מותו מיד בעולם הזה ובין העולם הבא אחר התחייה, הוא הבא אחר המות ושניהם עולם הנשמות לדעתו וכמו שהוכיח ממאמר רב, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ופירש הואיל ואין בו אכילה אין בו גוף וגויה וכבר פירשנו המאמר לדעת האמת הפך דעתו, וכל שכן שבאמרו צדיקים יושבים וכו' אינו מורה על שהעולם הבא הוא עולם נפשות בלתי גופות, כי רז"ל כשמזכירים עולם הנפשות בלתי גופות אין מזכירים צדיקים אלא נשמתן של צדיקים או נפשותן של צדיקים וכשמדברים בעולם הבא אחר התחייה שיש שם גוף וגויה מזכירים צדיקים: אמרו בפרק שואל אדם, תניא ר' אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו' ובפרק אין דורשין, ערבות שבו צדק ומשפט וכו' ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידות להבראות: ובספרי יפקד יי' אלהי הרוחות מגיד שכל הרוחות אינן יוצאות אלא מלפניו רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר סימן זה יהא בידך שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו שנאמר אשר בידו נפש כל חי ואומר בידך אפקיד רוחי מת נתונה באוצר שנאמר והיתה נפש אדוני וגו' שומע אני בין צדיקים בין רשעים תלמוד לומר ואת נפש אויביך יקלענה: ובמדרש שיר השירים תוכו רצוף אהבה אלו נפשות הצדיקים, הנה כל זה מבואר שהענין הוא בנפשות בלתי גופות והוא עולם הנשמות שהרב ז"ל קורא העולם הבא, בין הבא מיד אחר המות בעולם הזה בין הבא אחר המות אחר התחייה, ואמנם כשרז"ל מדברים בזמן שישתמשו בו אנשי העבודה בגוף ונפש שהוא בעולם הבא שאחר תחיית המתים כי בזמן ההוא אחר שיאריכו ימים בעולם בבא עתם יתעלו בגוף ונפש כעלוי אליהו ז"ל וזה יהיה בגן עדן של מטה שהוא המקום המוכן אל האור והזיו העליון שבו יתקיימו הצדיקים הזוכים בגוף ונפש ולרמוז לזה מזכירים צדיקים להעיד על קיומם והיותם בגוף ונפש בתענוג שאין לו סוף ותכלית: אמרו בסוף תעניות אמר ר' חלבו אמר עולא אמר רבי אלעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהם וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו וגו'. ובויקרא רבה פרשה י"א עתיד הקב"ה להיות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא הה"ד שיתו לבכם לחילה לחולה כתיב, ומראין עליו כאלו באצבע ואומרים כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות בעלמות בזריזות עלמות כאלין עולימתא כדכתיב בתוך עלמות תופפות תרגם עקילס אתניסאה עולם שאין בו מות עלמות בשני עולמות ינהגנו בעולם הזה וינהגנו בעולם הבא, ועי בירושלמי דסוכה ומחול וחולה עגולה שאין לה ראש וסוף, והוא משל אל התענוג שאין לו סוף ותכלית, ולזה נקרא העולם הבא אחר תחיית המתים עולם שכלו טוב עולם שכלו ארוך, ואז ישיגו הצדיקים תכלית ההשגה כי השכינה באמצע והם סביב והוא המחול והחולה, ולרמוז אל ההשגה הנפלאה ההיא אמרו וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו: ובפרק המוכר את הספינה עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק, והרמז להשגה שישיגו בכל עשר מאורות הנכללים בשבעה חופות כידוע לחכמי לב: ובויקרא רבה פרשה י"ג עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים סעודה לעתיד לבא וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעולם הבא: ובפי"ב בהמה אחת רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה מאכל לאכילתן של צדיקים, ובפרק י"א מפרקי ר' אליעזר בששי הוציא מן הארץ בהמות שהוא רבוץ בהררי אלף וכו' והוא מוכן לסעודה גדולה של צדיקים שנאמר העושו יגש חרבו: ובפרק המוכר את הספינה עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, ובאותיות דרבי עקיבא מלמד שעתיד ישעיהו לומר לפני הקב"ה בסעודתן של צדיקים בגן עדן בשעה שהוא מרקד לפניהם רבונו של עולם רמה ידך לא יבאו רשעים ויראו בטובתן של צדיקים וכו': אשר יתבאר מכל זה כי בזכרם צדיקים, הכוונה שהתענוג העתיד לעולם הבא הוא בגוף ונפש בגן עדן כי אז תהיה ההשגה שלמה ותגיע עד האור הראשון שהיא החכמה העליונה: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ששי כסא הכבוד המעוטר המוכלל המהולל המאושר הוא בית העולם הבא, ומקומו חקוק בחכמה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, ואמר ר' יוחנן שני אורים דכתיב ויהי אור ועל השנים נאמר כי טוב,לקח הקב"ה האחד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא הה"ד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' מלמד שאור ראשון אין כל בריה יכולה להסתכל בו דכתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ראה הקב"ה כל אשר עשה וראה טוב מאוד מזהיר ומבהיק, לקח מאורו טוב וכלל בו ל"ב נתיבות החכמה ונתנו בעולם הזה, והיינו דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו לקח טוב נתתי לכם אם תורתי אל תעזובו הוי אומר אוצרה של תורה שבעל פה, ואמר הקב"ה אם ישמרו את זו המדה בעולם הזה שזו המדה נחשבת בכלל העולם הזה והיא תורה שבעל פה יזכו לחיי העולם הבא שהוא הטוב הגנוז. ומאי ניהו עוזו של הקב"ה דכתיב ונוגה כאור תהיה, עתיד הנוגה שנלקח מהאור הראשון להיות כאור אם יקיימו בניה התורה והמצוה נתנה להורותם, דכתיב שמע בני מוסר אביך וגו' וכתיב וקרנים מידו לו ושם חביון עוזו מאי חביון עוזו אלא אותו האור שנגנז והוחבא שנאמר צפנת ליראיך וזה הנשאר לנו פעלת לאותם שחוסים בך בעולם הזה ושומרים תורתך ומקיימים מצותיך ומקדשים שמך הגדול ומיחדים בסתר ובגלוי שנאמר נגד בני אדם עד כאן: הכסא הזה הוא סוד העטרה שהצדיקים מתעטרים בה הוא בית העולם הבא ומקומו חקוק בחכמה, כי חכמה מחכמה, והוא האור שנלקח מהאור הראשון והוא ההשגה העליונה שישיגו הצדיקים ויזכו לה לעולם הבא והוא האור הגנוז להם, והאור השני הלקוח ממנו הוא הכסא והיא תורה שבעל פה אשר היא כלולה מל"ב נתיבות החכמה העליונה, והאור השני הזה נמסר לצדיקים בעולם הזה ואם ישמרוהו כראוי בעסק התורה והמצות יזכו בו אחר פטירתן מן העולם הזה ולעולם הבא אחר התחייה תגיע השגתן עד האור הראשון הגנוז והוא הטוב הצפון ויתענגו בו בגוף ונפש. ואמר עוד שאם יקיימו ישראל שהם בניה של התורה הזאת שהיא תורה שבעל פה התורה והמצוה אשר כתבה להורותם, הנה יגרמו לה שתהיה כאור הראשון כלומר שתתרבה עד ראשית חכמה בסוד ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם, והסוד כי רבוי החכמה התחתונה שהיא חכמת שלמה והוא האור שנלקח ונאצל מהאור הראשון הוא מחכמת בני קדם כלומר מהחכמה הקדומה העליונה והוא אמרם במדרש הזה ונוגה כאור תהיה כי רבויה מסור ביד בניה וזה סוד העבודה וכוונתה שהיא צורך גבוה אשר בארנוהו בזה החלק, וכמו שהם במעשיהם הטובים גורמים לאור הזה שיהיה כאור הראשון ברבוי ומעלה וייחוד גמור, כן יזכו הם להתענג באור השני הזה אחר פטירתן בעולם הנשמות שהוא גן עדן של מטה ובעולם הבא אחר תחיית המתים יזכו אל השגה יותר עליונה שהוא האור הראשון והוא הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא והרי הם זוכים בכל בגוף ונפש בגן עדן של מטה גם כן: ובפרק אין בערכין תניא רבי יהודה אומר כנור של מקדש של שבע נימין היה שנאמר שובע שמחות את פניך אל תקרי שובע אלא שבע, ושל ימות המשיח שמונה שנאמר למנצח על השמינית על נימא שמינית, ושל העולם הבא עשר שנאמר עלי עשור ועלי נבל: והסוד כי ההשגה במקדש ראשון היתה בכל שבעת אבני הבנין, ולימות המשיח תרבה ותעלה ההשגה עד השמינית שהיא אם הבנין, ולעולם הבא אז תהיה ההשגה שלמה בכל העשר, ומזה יתבאר כי העולם הבא גוף וגויה שהרי מקדש וכנור מצויין: ובפרק המוכר את הספינה אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזלינן במדברא חזינן הנהו תרי אווזי דשמיטן גדפיהו משמניהו וקא נגדי נחלי משחא מתותיהו, ואמינא להו אית לי מניכו, לעלמא דאתי, חדא דליא לי אטמא וחדא דליא לי גדפא כי אתאי לקמיה דרבי אלעזר אמר לי עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין. כבר אמרו רז"ל הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרונה: ורבה התבודד במדבר שהוא מקום ההתבודדות והעמיק בסוד האמונה בחכמה עליונה שהיא חכמת אלהים ובחכמה תחתונה שהיא חכמת שלמה והם סוד השני אווזים שראה ברוח הקדש שמהן השמן והאור הזך והבהיר נמשך מזו לזו ומזו אל התחתונים וזה בעת רצון, אבל בזמן הגלות אין חבור למעלה לפי שהנוצה והכנפים נכנסים ומפרידים בין שני דודים בפשע התחתונים והכבוד מתעלם והכנפים מונעים השפע והשמן הטוב שלא ירד על הראש ומשם בארה, ובזמן שיסורו הכנפים ותפול הנוצה ותשמט ימשכו נהרי נחלי דבש וחמאה. וכשהשיג רבה שהאור והשפע והקיום נמשך מהם אל כל העולמות רצה לדעת איך תהיה הזכיה וההשגה בהם בעולם הבא שאחר תחיית המתים שהוא תקות כל מקוה והוא התכלית והוא סוף שכר התורה והמצות וראה והשיג שאמנם תהיה ההשגה בהן בגוף ונפש, והוא שראה שהאחת הגביה לו הירך לרמוז שיתעלה ויזדכך הגוף אחר הנפש, והאחת הגביה לו הכנף שהוא רמז אל הנפש הירך כנגד הגוף שהוא החלק התחתון שבאדם והכנף כנגד הנפש שהיא רוחנית יותר מהירך לקלות התנועה ולמשל ההתעופפות ולזה נשאלו הכנפים למלאכים והירך כנגד האווז התחתון כי הירך סוף ואחרית הגוף גם היא סוף ואחרית הבנין העליון, והכנף כנגד העליון ללמד שההשגה תגיע עד חכמה עליונה בעולם הבא אחר התחייה, ועתידין ישראל ליתן עליהם את הדין לפי שמעכבין החבור והייחוד למעלה לפי שבגלות הזה הכל בהסתרת פנים ואין הקב"ה בא בירושלם של מעלה עד שיבא בירושלם של מטה והגאולה מתעכבת בעונות ישראל כי השכינה עמהם בגלות כי אין האם עוזבת את בניה ובכל מקום שגלו היא עמהם וכמו שהם גרמו להוציא אותה ואתהם בין האומות בגלות שהוא בית האסורים כן צריכים לגרום שובה ושובם ממנו והסוד אמרם ז"ל אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים: והגאולה שלה ביד ישראל שהיא התשובה וכשיעוררו התשובה למטה תתעורר התשובה העליונה למעלה סוד היובל המוציא עבדים לחירות כי כן היה בגאולת מצרים בסוד ותעל שועתם אל האלהים וגומר ואז תגאל גאולתה ויגלה המלך המשיח ותחזור עטרה ליושנה ותשלם הכוונה העליונה בבריאה ואחר כך תהיה התחייה ובני תחיית המתים לא ישובו עוד לעפרם ויתקיימו בגוף ונפש כי כן היתה הכוונה מתחלה באדם הראשון שיחיה לעולם כמו שכתבנו כבר, והחטא גרם לו ולכל הבאים אחריו המות, ואחר התחייה שיבוער היצר הרע מן העולם אין עוד מות כי הגורם חלף הלך לו, ולפי שאין יצר הרע אין חטא, ואם אין חטא אין מות, כי אין הרכבת היסודות מחייבת ההפרדה בהכרח כדעת היוני והנמשכים אחר דעתו המזוייף, אבל החטא הוא המפסיד והמפריד ההרכבה כי מתחלה כוון בהרכבה זו שלא תפרד לעולם והחטא גרם לה להפרד, ולעולם הבא אחר התחייה אין חטא אין מות ולזה אין חטאות ואשמות ושום קרבן לעתיד לבא, זולת תמידין ומוספין וקרבן תודה שלא יתבטלו לעולם כי חטאות ואשמות באות על חטא ובזמן שאין חטא, חטאות ואשמות למה: ובמדרש שוחר טוב באו שעריו בתודה וגו' הודו לו ברכו שמו אמר ר' פנחס בשם רבי לוי כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל לעולם שנאמר אשלם תודות לך שתים אחת כנגד התפלה ואחת כנגד הקרבן וכן הוא אומר קול ששון וקול שמחה קול אומר הודו את יי' הרי תפלת ההודייה ומביאים תודה בית יי' הרי קרבן תודה: וסוד הענין כי החטא הוא הגורם הרחקת הארץ העליונה והקצוץ והפרוד בייחוד ולזה הוצרכו הקרבנות לבסם העולם ולפתוח המקום להאיר באורו ולקרב רחוקים ולהרחיק כל דבר רע וטמא מן המקדש, ולעתיד לבא שיתבער יצר הרע המחטיא, ויתמו חטאים מן הארץ, לא יצטרך לקרבן עוד, כי תתעלה מדת דינו ברחמים, והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד: ובספר תולעת יעקב הארכנו עוד בסוד זה הענין יעויין משם: ולפי שאין חטא אין מות כמו שבארנו, ובני תחיית המתים תרבה השגתם עד האור הראשון והוא הטוב הצפון לצדיקים לזמן ההוא ויתענגו בו בגוף ונפש כמו שבארנו, ואל זה רמזו רז"ל באמרם למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, למען יאריכון ימיך לעולם שכלו ארוך, ואם זה הוא אחר המות לנפש בין אחר המות בעולם הזה בין אחר המות אחר התחייה ואין לגוף חלק בטוב ההוא ולא באריכות הימים ההם עדיין היכן הטבת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה והרי הגוף עשוק במשפטו שהרי טרח בערב שבת ולא אכל בשבת, חלילה לאל מרשע ושדי מעול, אבל כשנקבל ונאמין שהשכר יהיה לגוף גם כן וכמו שטרחו שניהם יחד כן יתענגו ויאכלו בטובה יחד אז יצדק למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך, וכל הדברים ישובו להויתן ולקדמותן והשלם בהם החפץ והרצון העליון כי אדם הראשון מבחר הנבראים היה והושם בג"ע להסתכל ולהשתעשע בו במראות העליונות מראות אלהים והגיעה השגתו עד האור הראשון העליון: ולזה רמזו באמרם ע"ה בפרק י"ב מפרקי ר' אליעזר, ובפרק המוכר את הספינה, עשר חופות עשה הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן שנאמר בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך וגו' כי מתוך עשרה של מטה היה משתעשע ומסתכל בעשרה של מעלה והוא סוף ההשגה. והנה אדם הראשון בגוף ונפש היה משיג ההשגה הנפלאה ההיא, גם בני העולם הבא אחר תחיית המתים ישיגו ההשגה ההיא ויזכו להתענג באור הראשון הטוב הצפון לצדיקים בגוף ונפש. זה שעור מה שראיתיו הגון בענין העולם הבא המקום ברוך הוא ינחנו בדרך אמת ויזכנו לימנות מכת יריאיו וחסידיו לאור באור החיים חיי העולם הבא אמן: חלק ב פרק מד השמחה תאמר על ערבות הפקת רצון האדם והשלם כוונתו בקיום מעשיו, והעצב יאמר על הפך זה, ועל זה הדרך נשאלו שנים אלה, השמחה והעצב אל השם, כי כשלא נשלמה כוונתו במעשיו נאמר וינחם יי' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו כי מתחלה היתה הכוונה באדם העבודה והייחוד כדי שיתפאר בראו בו כענין מעשה ידי להתפאר והוא הרצון והחפץ בקיום הנבראים בצלם ודמות וכמו שהתבאר למעלה, וזה סוד בן חכם ישמח אב, כשהוא הולך בדרך ישרה והוא חכם ישמח אב, אב סתם זה הקב"ה לפי שהוא מיחד את השם הגדול בכבודו וזאת היא השמחה האמורה כלפי מעלה ישמח יי' במעשיו והרי השמחה בכל, בסוד "ישמחו "השמים "ותגל "הארץ וזה סוד ישמח אביך ואמך, אביך זה הקב"ה ואמך זו כנסת ישראל והם סוד שמים וארץ, ולזה בא השם הגדול חתום בזה הפסוק בראשי תיבות כי בעבודה הראויה, לב השמים שמח בסוד שמן וקטרת ישמח לב, ואמר שלמה המלך ע"ה ושבחתי אני את השמחה, זו שמחת מלכות שמים. אבל כשלא נשלמה הכוונה העליונה באדם נאמר ויתעצב אל לבו, הרי העצבון בכל באמרו ויתעצב ובאמרו אל לבו הן עצב הן שמחה הכל נוגע אל הלב הזה: ובמדרש איכה, זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה הקב"ה, א"ר יוחנן היכן מצינו שהקב"ה נקרא לבן של ישראל מן הדין קריא צור לבבי וחלקי אלהים לעולם: והנה עצב ושמחה זה הפך זה, העצב נמשך מהרע שבעץ הדעת טוב ורע והוא מקורו כי משם נמשך העצב להולכים בדרך מצוה או לעושים צדקה מהונם כדי שלא יעשוה, ואם יעשוה שיהיו עצבים בדבר ועל זה נאמר עבדו את יי' בשמחה, כי העבודה בשמחה למטה מעוררת השמחה למעלה, והאור הזך נמשך מהמקור עד לב השמים ושמח כי השמחה בלב, וצד הרע עצב בזה כי ממנו העצבון וכשהוא עצב, מלכות שמים שמחה בסוד אם הבנים שמחה כשבניה עושין רצון אביהם שבשמים, ואם חס ושלום משחיתים את דרכם ואין משלימים מה שכוון בהם ואין עושין רצונו של מקום אז ויתעצב אל לבו וצד הרע שמח ונמסרים בידו וביד אומות העולם הבאים מכחו, ועל זה נאמר תחת אשר לא עבדת את יי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו', כי לא נשלמה הכוונה בהם וכביכול אין שמחה לפני כסא כבודו: ובויקרא רבה פרשה כ' כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו שמח יי' במעשיו אינו אומר אלא ישמח, עתיד הקב"ה לשמוח במעשיהם של צדיקים לעתיד לבא: ובמדרש שוחר טוב יהי כבוד יי' לעולם וגו' א"ר ברכיה בשם ר' לוי אמר הקב"ה אני לא שמחתי בעולמי ואומות העולם שמחים, והוא מה שאמרנו כי כשאין ישראל עושין רצונו של מקום ואין משלימים הכוונה העליונה כביכול יש עצב למעלה בסוד ויתעצב אל לבו, וצד הרע שמח ומשם מתפשטת השמחה אל האומות הבאים מהצד ההוא ושמחים, כי זה לעומת זה עשה האלקים זו שמחה מצד הטוב, וזה עצבון מצד הרע, כשזה שמח זה עצב, וכשזה עצב זה שמח: והשמחה שלמות העבודה ואז עולה למעלה על השלמות ומעוררת השמחה בכחות השם הגדול ומתיחד בכבודו והשמחה על זה הדרך היא הנותנת הקיום אל העבודה והמצות והם עולין לרצון, והכוונה העליונה נשלמת בעבודה כזו שהיא עולה מתוך שמחה ומתוך שמחת העבודה כשהיא על הכוונה הראויה, והיא אשר בארנו עניינה בזה החלק המחשבה עולה ודבקה למעלה ובדבקותה בעבודתה גורמת הייחוד והדבקות בכחות השם הגדול, והרוח העליון הקדוש יורד ומתנוצץ בהם והשמחה נוגעת עד הלב: והסוד והעיר שושן צהלה ושמחה, והעובד השלם הגורם אוכל בטובה ההיא אשר הכין ולזה כתוב אחריו ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, כי בעבודתם בשמחה המשיכו האור העליון על בנין השם המיוחד ובזה גדלה השמחה בו וגם הם נמשך להם אורה ושמחה וגו': ולהיות שלמות העבודה בשמחה התנו ואמרו אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה כי באותה כוונה תשלם התפלה ותעלה לרצון ותעורר השמחה למעלה כמו שנכללה ונעשה בשמחה למטה, ולפי שהמצוה צריכה שתעשה בשמחה אף אם יוציא בה כל הון ביתו התנו ואמרו מתוך שמחה של מצוה: ובברכות פרק ראשון אמר ליה ר' אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות, זמנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסק חוכא מפומיה כוליה יומא, הנה כי רב ברונא סמך גאולה לתפלה והוא הייחוד הנדרש מהעובד השלם וכענין שכתבנו בספר תולעת יעקב ובזה החלק בסייעתא דשמיא, וגדלה שמחתו והתמידה אף לאחר עשיית המצוה, להודיע כי כל חפץ וכל ישע העבודה לשם הגדול בשמחה ובטוב לבב: ובבראשית רבה פרשה ג' ר' שמעון בן יוחאי פתח, שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב, שמחה לאיש זה הקב"ה שנאמר יי' איש מלחמה יי' שמו במענה פיו ויאמר אלהים יהי אור, ודבר בעתו מה טוב וירא אלהים את האור כי טוב: כבר התבאר בפרק עשרים מזה החלק, כי האור הראשון נתגלה ונאצל כדי שיהיה בו הקיום המתמיד לאדם, וכבר בארנו למעלה כי השמחה נאמרת על השלם הכוונה בקיום המעשים ולפי שהכוונה באדם מתחלה ההיות והקיום, לכן כשנתגלה גורם הקיום ההוא שהוא האור שמח הקב"ה והוא אמרו שמחה לאיש במענה פיו שהוא האור שהתחיל בו, ודבר בעתו מה טוב לומר שהרצון היה כי מעת שנתגלה האור ההוא יתחיל הקיום וימשך ולא יפסק כלל ולזה נאמר בו כי טוב, והדבר שיש לו הפסק אינו טוב, וכשחטא אדם הראשון נגנז האור ונפסק הקיום ולא נשלמה השמחה ובא העצבון כי נאמר וינחם יי' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו על שלא נשלמה בו הכוונה שהוא הקיום וגרם ההפסד והחרבן בדמות כביכול, אבל לעתיד לבא שיבוער היצר הרע מן העולם ויבולע המות אז תשלם הכוונה בבריאה ואז ישמח יי' במעשיו כשיהיו קיימים לפניו: והוא שכתוב יהי כבוד יי' לעולם ישמח יי' במעשיו, ולמעלה אמר תסתיר פניך יבהלון, כי בהסתרת פני הרחמים מפני הדין יבהלון כי מדת הדין שולטת וכשאין הכרובים פנים בפנים הרעה והחרבן שולטין, תוסף רוחם לשון כליון כמו ספו תמו, יגועון כי המדה השולטת רגליה יורדות מות בסבת החטא הקדום ואל עפרם ישובון והוא סוד ואל עפר תשוב בסוד העבור ומדה זו נוהגת עד התחייה, והוא שאמר תשלח רוחך יבראון בתחיית המתים ותחדש פני אדמה בעולם הבא שאחר התחייה ואז שמים חדשים וארץ חדשה בסוד והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים העליונים ושני מלכים משתמשים בכתר אחד והוא הייחוד השלם והוא חדוש פני האדמה העליונה כי אין פרץ ואין חסרון בלבנה ואז יהי כבוד יי' לעולם ואז ישמח יי' במעשיו בהיותם קיימים לפניו כמו שהיתה הכוונה מתחלת הבריאה וכמו שכתבנו למעלה: המביט לארץ ותרעד וגו' אולי הוא רמז על חד חרוב, אשירה ליי' בחיי וגו' כי תכלית החיים הנצחיים הקיימים כדי שהעבודה והשרות יהיו בלי הפסק ולזה יערב עליו שיחי ובזמן ההוא הקיים אנכי אשמח ביי', כי בזמן הקיום והנצחיות תרבה השמחה למעלה ומשם תתפשט למטה אל המשמחים אלהים, ואחר כך אמר הטעם יתמו חטאים מן הארץ כי יבוער היצר המחטיא מן העולם ואז רשעים עוד אינם ואז יתיחד השם הגדול בכבודו וכמו שכתב והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק ובו נשלם החלק השני הזה, שבח לאל אשר עד כה עזרנו הוא יעזרנו על דבר כבוד שמו ויזכנו לאור באור פניו עם ידידיו וחניניו ההולכים לאורו ועומדים לפניו. אמן: תם ונשלם חלק העבודה. ה' לדביר ביתו ישיב העבודה:

Navigation

• Chelek haYichud
• Chelek haAvodah
• Chelek haTakhlit
• Chelek Sitrei Torah