Translation:Avodat Hakodesh/3

by Meir ben Ezekiel ibn Gabbai

Part 3: The Culmination: It has 70 Perakim. 1 Chapter 3, Part 1 The action of God is perfect according to the perfection of His ultimate purpose. The most perfect action of God, which includes both the upper and lower realities, is His holy action, whose necessity is that it must be for the most perfect and exalted purpose. Therefore, it is appropriate to seek and find the ultimate purpose of God's action and His deeds in their entirety. And if we can grasp this, according to the roots of true wisdom, we shall understand how great our obligation is in divine service to complete the purpose for which we were created. The Rambam, may his memory be blessed, said in Chapter 13 of his well-known book "Guide for the Perplexed," that this question has been annulled. He means to say that the question about the last ultimate purpose of this reality has been invalidated, as some believed that the purpose was solely related to humans. He states that the confusion arose from this notion that the ultimate purpose was only related to humans. However, based on our understanding, this question of seeking the ultimate purpose of this reality, the request for it, is obligatory. Some people hold the view that the ultimate purpose of existence in its entirety is for humans to serve God, and that all that is done is done for His sake, to the point where the entire universe is created solely for our benefit. Some simple books of the Prophets will assist in this thought process. To rest the matter, one could question anyone who believes that everything exists solely for this ultimate purpose - that is, the existence of humans. They may ask, "If the Creator can create humans without the rest of existence, or if it is only possible to create humans because of other matters, what is the benefit of all these other things, if they are not the ultimate purpose?" And even if everything exists to serve the ultimate purpose of humans serving God, the question still remains: What is the purpose of serving Him, if He will not add or subtract anything in return? If it is said that serving Him is for our own benefit, for He is good to us, then the question still remains, what is the benefit of achieving this ultimate perfection, and how is it even possible to give us this ultimate purpose without it being necessary? Perhaps it is just His will, or perhaps His wisdom has decreed it. And that is the truth. Similarly, the sages of Israel ordered their prayers, saying, "You separated man from the beginning and recognized him to stand before You. For who can say to You, 'What are You doing?' Or justify You? Look, they explained that there is no purpose except for His will alone, and this is the extent of the explanation. The truth is, it is impossible for a person to exist without Heaven, for he is like rain and needs a place to go, and the place needs his service. It is impossible to exist without serving, for this world is a world of action and one must necessarily complete and rectify whoever needs rectification, just like the world itself. If there was a high need in the creation of man and his service, and perfection was necessary for his completion, the Rabbi should acknowledge that the question of seeking a purpose is necessary. If the purpose would not have been fulfilled, it would either be His will or His wisdom decreed it, and He must acknowledge that the purpose of existence is the true human being - both the upper and lower - and each was created for a higher purpose. It is a shame that the Rabbi thought it necessary to support his arguments with the opinions of the sages and the prophets. It is clear that these people fought against the battles of the Lord on Earth because he fell to the ground in his own mind, put the wall of Torah to shame, disrespected the image of God, and belittled the human form which was created to be like the upper chariot. This is a misguided notion that destroys the wall of truth inherited from the forefathers. And it is because, once they believe that the world was obligated in the course of development and the necessity of causes, they concluded from this that every proximity to the first cause would possess a higher rank and honor than its counterpart that is not as close. Until it became incumbent upon them from this that the human, who is the last of all ranks and degrees, would be the worst and least honorable of them all, compared to all those who preceded him. Until they would say that his soul has no value or relation whatsoever with the celestial beings, due to his lower rank and honor in their eyes. This is the flawed explanation and the lost understanding that was previously entrenched in the sinful and swift border of the bitter and hurried tree of knowledge. From there, the deniers, the destroyers of religion and truth, drew from it. And after them, the late revered scholar, may his memory be blessed, and those who followed him from our philosophers who turned judgment into mockery. And even worse and more bitter, they seduced the queen to lie with the blind and dark-skinned servant and likewise they did. For they sought verses from prophecy and compelled them to chirp foreign ideas. The wonder lies in the late revered scholar's decision to embrace certain writings in the Torah and prophetic words that bear witness and convey the significance of human beings in relation to both the highest and lowest of creations. As the ultimate purpose for all, these writings express the notion of his inferiority and insignificance. The scholar failed to interpret them properly. Such an approach is not the correct path for the wise. What caused him to uphold one set of writings while neglecting another can only be attributed to a heedless pursuit of concepts and narratives that reinforce his own views. By approaching Chapter 11 of the second section of his book in this manner, he demonstrates his language and reveals: "As we grew accustomed to the foolish notions present in these philosophical matters, which are foreign to our teachings, their conclusions derived from the wisdom of fools, this matter does not hold true." Here, the esteemed scholar reveals his mindset, which suggests that these philosophical matters are closely tied to the Torah and are beloved by it. They are its true companions, sharing the same essence and encompassing every facet. They are not equal, heaven forbid. For one is holy, and the other profane; one is pure, the other impure; one is light, the other darkness; one is wheat, the other straw. And there is no harmony between them. In fact, he uproots the foundation of truth and casts it aside, decreeing that wisdom exists only in philosophy, not among the wise of Israel. Yet, he fails to recognize that this external wisdom has its own source, resembling the hard and bitter husk of a nut, masquerading as the illustrious wisdom of Solomon, whose wisdom is flawless and untainted. It arrogantly declares, "I shall reign." In response to this, the scholar, may he rest in peace, mourns with the divine spirit and proclaims, "The earth trembles beneath three, and beneath four it cannot bear, the servant who becomes king, and so forth." And the allusion to the power of the nations is known in Jewish thought. When Israel does the will of their heavenly Father, they reign as kings on earth, and that power is before them as a servant, and then all the nations surrender to them, for that was the intention in creation. And behold, they rule above and below. But when they do not do the will of their Father, they fall and become enslaved before that power, and the nations that come from that power dominate them and take the abundance that should have come to them. And see, it is a despicable rule, for it satisfies its appetite with bread, and behold, its well-known partner, who was despised, sought to marry her. She is the handmaid who inherits her mistress's greatness, the wisdom of Solomon. She is the kernel of wisdom, her glory the daughter of the king within, and true wisdom flows and emanates from her to those who sit before the Almighty. She shall be their commerce. And philosophy opposes that despised wisdom, the external wisdom which is outside the upper boundary, which destroys the roots of the holy Torah and tears them down below, just like her. Her power is upward, accusing and seeking to destroy and uproot everything, as is known to the wise of heart. And behold, all this is in contrast to one another, and our wise people greatly desired her in their eyes, for she enticed them, for her example would entice and ensnare. And they possessed her, for she appeared straight in their eyes through her wonders, and her intellectual difficulties, for that was her way, as will be explained in chapter 19 of this section, with the help of Heaven. And due to their strong desire for her, they left and forgot, and did not pay attention, investigate, or search for the true light, the accepted wisdom of the nation. And this caused them to take foreign women and be satisfied with the children of strangers. And Isaiah the Prophet, may peace be upon him, cried out against the people of his generation, for there is no doubt that most, if not all, of them followed the stubbornness of their wicked hearts and performed wonders and cunning thoughts. From them, they gave birth to heresies and destructions in the roots of the Torah and its foundations, as it appears from them that they denied divine providence. As Ezekiel, may peace be upon him, said, they claimed, "The Lord does not see us; the Lord has forsaken the land." And from this, they came to deny the renewal of the world and other aspects of religion. And it began with the House of Jacob saying, "Come, let us walk in the light of the Lord." The intention behind this was that he prophesied and spoke of something higher than this. It would come to pass in the end of days when the Messiah, the anointed king, would die. Then, the mountain of the House of the Lord shall be established as the highest mountain, alluding to the "א" at the end of the Divine Name, which is called the holy mountain. For Abraham called it a mountain, and Jacob called it a house, and it is the house of the Lord, as he said, that at that time it shall be established as the highest mountain. And the mountains are none other than the patriarchs, with kindness being their leader, particularly Abraham. And it shall ascend with kindness and mercy, and it shall be exalted above the hills, which are none other than the matriarchs, with the mother and the daughter united. And it is said, "And many nations shall come," and they said, "Come, and let us go up and learn," for the nations did not accept the Torah and did not stand in the secret of the Lord. But in the end, they will return to accept the truth and recognize it. But you, the House of Jacob, shall be exalted and complete, meaning it is not surprising that the nations initially did not receive the light of truth from them. Therefore, they followed vanity and illusions of statutes and judgments that do not give life to those who walk in them. But in the time of redemption, they shall recognize the truth and return to the path of righteousness. But you, House of Jacob, for from the beginning you stood on Mount Sinai and reached the heights of prophecy, receiving the truth from the mouth of power, and your eyes were enlightened by his Torah, his worship, and his commandments. Come, let us go, meaning, say to one another, "Come, let us go in the light of the Lord, which has enlightened us with his Torah and true wisdom." And we did not rely on intellectual inquiry and its fallacies, for it is not sufficient for salvation, for you, House of Jacob, have forsaken your people, and they are the remnants of the people who held on to true wisdom and did not let go of it since the day they received it at Sinai. And they have forsaken it and followed the wisdom of the nations and their misguided beliefs, for they are filled with falsehood, meaning, all their perfection is false compared to the wisdom of the ancient sages. And it is the external wisdom, the secret of the hard and bitter shell, and it is called "kedem" because darkness precedes light and the shell comes before the fruit. And the secret is known to those who are worthy of it, and from it come the various forms of magic and illusions, like the Philistines, and they draw from the foreign nations, the corrupt offspring that were born from their idols and their false beliefs. Return to his first complaint, for it is harder in his eyes than the second, for from this one there is no evil except for his own anger and that evil will not spread to destroy and bring down the wall of the Torah. And from the beginning, it will spread and pull out the roots of faith and Torah, as known from the examples of the cursed Greeks and their foolishness, and it is the leprosy that has spread and flourished among our nation. And this was the reason why the knowledge of God was not in the land and why the true unity was almost lost from the nation, because it spread and became known among our nation through the philosophers of our people, the unity of Aristotle in his examples and his vanities, and they accepted from him that this is the knowledge of the Torah in unity, until the Rabbi, "Zal" wrote that true unity is not obligatory nor negative, as will be explained in Chapter 69 of this section with the help of Heaven. And it turns out that they have neither knowledge nor understanding of unity, and this caused them to doubt and follow the foreign beliefs. And Jeremiah the prophet, "Aha," in the name of the Lord, blessed be He, said that at the time of redemption, both young and old will recognize and know the Lord, and that is the knowledge of the great name and his unity. And he said that no longer will anyone teach his neighbor or his brother, saying, "Know the Lord," for all of them will know me, from the smallest to the greatest, completely. 2 This world is considered the opposite of the "World to Come," also known as the World Above. This world is made as a likeness and reflection of that world. In the Midrash of Rashbi (Zohar II:114a), it is taught that the lower world is formed in the image of the higher world. Additionally, it is said (Zohar II:53b) "Come and see that it is written 'from world to world' (Eccl. 3:14), and we have learned that there is a world above and a world below. The upper world is found there, amid the sparks of divine light, and the lower world is found there, the culmination and the gathering of everything until here. And the hint to the World to Come is referred to as the "Mother of the Children." This hints to the first aspect of the "Aleph" (Divine unity), and the "Aleph" at the end is referred to as this world. This is called the Upper World and that is called the Lower World. Just as the Lower World is the end and conclusion of the Upper Unity and the end of the Upper Worlds, so too, this physical world is the end and conclusion of all creatures and the ultimate of them. Just as the final world is derived and comes from the Upper World, so too, this physical world exists and is formed through the final world, and derives and includes from it. And in Menachot, Chapter HaKometz, and in Bereshit Rabbah, Parashah 12, Rabbi Yehuda bar Elai expounded: "For in YHVH (the Name of God) is the rock of the worlds" (Isaiah 26:4). These are the two worlds that God created, one with the letter "He" (ה) and one with the letter "Yud" (י). And I do not know if this world is with the letter "He" and the World to Come is with the letter "Yud," or if this world is with the letter "Yud" and the World to Come is with the letter "He." When it says, "These are the generations of the heavens and the earth when they were created" (Genesis 2:4), do not read it as "when they were created" (בהבראם), but rather as "with the letter "He" they were created" (בה"א בראם). And the sages of truth said: When they were created "with the letter He," this was small, hinting to the final "He." This means that they said that this world was created with the letter "He," and we learned that everything is called "heavens and earth" in this world. In the Midrash of Rashbi (Zohar I:129a) on Parashat Chayei Sarah, it is taught that the Holy One, blessed be He, made all this world in the image of the Upper World. Here is a wonderful reason known to those who merit to understand the purpose of existence as a whole. And one should also know that the perfection of the upper realms is the final world, and in it, unity is completed, and in it, the exaltation of the world stands. And its perfection is such that there is no perfection and no unity but in it. Similarly, the perfection of that world is only in this physical world, because that world needs work to unify it with the higher world, and without work, it is impossible. And work without a place is not valued and does not exist. Therefore, the physical world needed to be created as a place for work. And in the Midrash of Rashbi (Zohar III:160b), it is said: "For there is no action, etc." because with that power, there is action, strife, and effort in this world called "action" in order to complete the final thought until here. It is explained there that this world is the world of action and it needs the perfection of the higher world, which is the culmination of the higher thought. We have already elaborated on this secret in chapter 23 of the second part of this book, with the help of Heaven. And in Bereshit Rabbah, Rabbi Baniya said: "The world and all that is in it was created only in the merit of the Torah, as it says, 'The Lord by wisdom founded the earth'" (Proverbs 3:19). Rabbi Berachya said: "In the merit of Moses, as it says, 'And he saw the beginning for himself'" (Deuteronomy 33:21). Rabbi Huna, in the name of Rabbi Mattana, said: "The world was created in the merit of three things: in the merit of challah, in the merit of tithes, and in the merit of first fruits. What is the meaning of 'In the beginning God created'? In the beginning refers to challah, as it says, 'The first of your dough.' And in the beginning refers to tithes, as it says, 'The beginning of your grain.' And in the beginning refers to first fruits, as it says, 'The first of the first fruits of your land.' Here it is explained that the purpose of creation is the Torah, which is the work, and it requires Moses, the faithful servant. And everything is to complete the final thought, which is hinted at in challah, tithes, and first fruits, and all of them correspond to the congregation of Israel, and all of these are to unify and complete the end with the beginning. 3 Chapter 3, Part 3: All that the philosophers deduced regarding the inferiority and insignificance of humans, lowering their status compared to the celestial bodies, is even more applicable to the angels. Indeed, they are justified in their conclusions, and their judgments are true, for they have not enlightened their eyes with the light of the Torah, which elevates and exalts them above all the upper and lower creatures. This is because their entire welfare, desires, and perfection, as they perceive it through their diligent inquiry and intellectual acumen, are limited to their intellectual pursuit. They are well aware that they have not attained the lowest level of understanding even in comparison to the stars and celestial spheres, let alone surpass them. And once they believe that their understanding, achieved through intellectual inquiry, represents the pinnacle of human perfection, they consider the astral bodies to have attained an understanding far greater than their own. In this regard, the angels far surpass them due to their limited understanding of the stars and celestial spheres. Yet, even if we were to grant them this point, they fall exceedingly short in their comprehension in comparison to the stars and celestial spheres. Certain luminaries of intellectual acumen have stated that the celestial spheres move due to love and desire, understanding that their creation is a result of motion. They fulfill the will of their Creator through this movement, realizing that said movement was commanded and serves as the ultimate purpose and intent of their creation. However, they have severely emaciated their intellectual capacity, lacking divine command and will in their philosophical speculations. I observe that their own words testify to their extreme degradation, as they are considered despicable and abased even in comparison to the lower creations due to the absence of the light of truth upon them. There is nothing within them that can elevate and equate them to the higher beings, for even in their own estimation, human knowledge is exceedingly inferior to knowledge of the celestial spheres. Our esteemed Rabbi, in Chapter 3 of the Laws of the Foundations of the Torah, concurs with their viewpoint, writing that the knowledge and understanding of the stars and celestial spheres is meager in comparison to the knowledge of the angels and far surpasses the understanding of human beings. The Rabbi does not differentiate between Torah scholars and others in this regard, for he does not concede to Greek philosophy. He further expounds on this matter in Chapter 11 of Part 2 and Chapter 13 of Part 3, stating that human knowledge is vastly inferior to the knowledge of the celestial bodies, let alone that of the angels. Perhaps the reason for this, in his opinion, is that human knowledge is limited in comparison to theirs. If it were to be unequivocally evident and known that he possesses greater knowledge than them, he would acknowledge their superiority, for indeed, one acknowledges that someone who possesses more wisdom surpasses them greatly in excellence. So it is written by the esteemed Rabbi in Chapter 2 of the Laws of the Foundations of the Torah, and there is no difference in this respect between a human being and a celestial body. In Chapter 4, he writes with regard to this matter and states that one should be fearful and apprehensive of their lowliness and insignificance when assessing oneself against one of the great holy bodies, and certainly when comparing oneself to one of the pure spiritual forms that are separate from corporeal matter. Thus, the esteemed Rabbi effectively placed a hand on them, providing numerous instances to denigrate and belittle their image and the sublime form. And the Rabbi, may his memory be for a blessing, raised his hand against his tongue with great wisdom and his anger burned within him. He was insulted and reviled for extending his hand towards the angels, by stating that human beings are more honorable than them. He wrote, in the portion of Mishpatim, with the following words: 'Behold, I raise my hand against my tongue with great wisdom, for he eloquently argued in favor of those more honorable than him, and a profound truth came forth from his mouth, saying that human beings are more honorable than the ministering angels. They proclaimed that human beings were created for the sake of wisdom and the testimony of the sages. They spoke not only of the newly created angels, and their words are true. Furthermore, he brought forth evidence by saying that an angel will be sent before you, and behold, he forgot the words of Hashem: 'I am going; My custom shall guard you along the way.' And he also said that the guard is more honorable than the one being guarded. He did not realize that our patriarchs Abraham, Moses, and King David were also shepherds. Even our Lord, Hashem, neither slumbers nor sleeps while guarding Israel. 'I will pasture My flock,' says the Lord. If Hashem does not guard a city, then the watchman guards in vain, and your protector guards his flock in every step you take. And the Scripture resembles Hashem to a king, the angels to ministers, and human beings to servants. It is written, 'The prince of Greece and the prince of Persia withheld me, and Michael the great prince came to assist him.' And why was he called a prince over Israel, while Israel is more honorable than him? And how can Hashem command the honorable ones in His eyes to guard against those beneath them? For the Scripture states, 'Guard yourselves against them.' And why shame the despised ones? And we know that no one is more honorable than the prophets. Behold, Joshua, who was called a prophet, said, 'I will appoint a prophet from among your brothers, like you,' as he saw the angel fall on his face and said, 'What is my lord speaking to His servant?' Likewise, Zechariah and Daniel also spoke, saying: 'How can this servant of my Lord and that servant of my Lord be together?' The Shunammite woman said, 'Indeed, my lord is wise like an angel of God,' and she did not intend to mock David. It is also written, 'For the House of David will be like God, like an angel of the Lord before them,' which means like the angels. And it is further written that in His angels, He places praise, even the dwellers of clay houses, and so on. He went to great lengths to bring evidence from the words of prophecy regarding the lowly status and insignificance of humans compared to the stars, not to mention the angels. I have not seen him present and expound on any other evidence except what he said in the end with these words. And I say that a man, though born of a woman, may think that he has reached a higher level with his wisdom. And, just as he said, it is only in comparison to animals, beasts, and birds, as he is superior to the land animals. And if he exalts himself in his artistry, and so on. And if, due to his knowledge and the laws, he does not harm others, they have not been given to him, except for the wicked. For if we were dwelling in a place without oxen, there would be no need for the law regarding a goring ox. If we were living in the tents of Kedar, there would be no need for a fence and a mezuzah. And if we were in the land of India, there would be no need for laws regarding theft, murder, deceit, and false testimony. And if, for the sake of the knowledge of the Torah and the commandments, no wise person can understand why they should be occupied with the tenth, the divisions of sacrifices, and the witness that Moses declared to the generation of the wilderness after saying, 'I shall teach you the statutes and the laws for forty years' and Hashem did not grant you understanding. And behold, he also said in the year of his death, being the prophet of all prophets and the wise one of all the wise: 'You began, O Lord God,' and he testified that now he had come to understand. For who knows the thoughts of Hashem, that they are deep and higher than all His creations. These are his words. The Rav Zal (may his memory be blessed) denounced and rebuked with great passion, expressing his displeasure and disdain towards those who spoke ill of the messengers of God, claiming that humans are more honorable than them. In the portion of Mishpatim, he wrote in this manner: "Behold, I will extend my hand and rebuke my tongue with wisdom, for his words were more esteemed than those of the messengers, and he proclaimed that humans are more noble than the ministering angels. He stated that humans were created due to their significance and wisdom, and this was said not only regarding angels, who are continuously renewed, but also to emphasize the truth of their statements. Furthermore, he provided evidence by mentioning that angels are sent before you, and yet they forgot the words of the Lord. I also recall that Abraham, Moses, and David were keepers of sheep. Even our Lord does not rest or sleep, safeguarding Israel. I will tend to my flock, for if the Lord does not watch over the city, the shepherds watch in vain. The divine scripture likens the Lord to a king, and the angels to princes, while humans are servants. It is written that the prince of the kingdom of Greece and the prince of the kingdom of Persia will stand, and Michael, the great prince, is named as the prince over Israel. Israel is esteemed more than him. How can the Lord command the honored ones in His eyes to protect themselves from the insignificant? For it is said, "Guard yourself from him." And why should the despicable receive no punishment? We know that there are no honored ones greater than the prophets among humans. Joshua, mentioned as a prophet, was told that "I will raise up for you a prophet from among their brothers, like you." Upon seeing the angel, Joshua fell on his face and asked, "What does my Lord say to His servant?" Similarly, Zechariah, as well as Daniel, inquire, "How can this servant of my Lord, and my Lord's servant, do such and such?" The Tekoite woman said, "My Lord is wise, like the angel of God," and she did not intend to mock David. It is also written, "The house of David is like God, like the angel of the Lord." Furthermore, "In His angels, He places praise, even those who dwell in houses of clay." The Rav elaborated and presented numerous examples from prophetic utterances to highlight the lowly status of humans in comparison to the exalted beings, such as the stars, let alone angels. I have not seen a more extensive and detailed explanation than what was expressed in this manner. I argue that an individual born of woman who believes he has attained great wisdom is considered small in the eyes of the Lord, devoid of any true understanding, knowledge, or wisdom. Who can restrain himself from responding to his words? Especially those who fear the Lord and contemplate His name, who bear the burden of refuting such foreign opinions, so as not to appear wise in his eyes. This famous scholar, though he did not involve himself with the making of idols, cursed those in power by criticizing the authority's enforcement of the just and upright laws of the Torah. Moreover, we also benefit from their words as we engage with them, seeking their teachings and receiving rewards, as our sages have said regarding sacrifices, "Whoever engages in the study of the laws of burnt offerings is considered as if he offered a burnt offering." He, however, considers both the small and the great insignificant. Now, I come to refute and affirm that when the Lord distanced humans from the beings above them, the people known as Israel, truly called humans as they adhere to the Torah, are closer to the Lord and hold greater importance and significance in His eyes than the angels. Prior to this, I will respond to the allegations of Rav Zal and cast off the stumbling blocks from the path of the honest individuals who walk in the way of the Lord. 4 Indeed, human beings are honored more than the angels of service, and not those who are renewed at every moment, as stated by the Rambam of blessed memory. However, the first sitting ministers of the kingdom always remain in their position, according to the words of prophecy and accepted by the holy sages of Israel, from whose mouths we derive our life. It is stated in the first chapter of Chagigah that the righteous are greater than the angels of service, as it is stated about Nebuchadnezzar, "Then Nebuchadnezzar the king was astonished," and it is written, "He answered and said, 'Look! I see four men...'" and that made him compare them to the Son of God. And regarding these matters, Rabbi Abba said, in the future, the partition of the righteous will be greater than the angels of service, and they will ask them about the new halachot of the Holy One, blessed be He, each day. Rabbi Levi bar Chanina said, "Do not be amazed, even in this world, their partition was greater than the angels of service, as it is written, 'and he marveled at the fourth,' etc., which means they were closer to the angel, and he extinguished the fire before them." And in the Pesikta Rabati, it is said, "He answered and said, 'Look!'" and it is written, "'and he marveled at the fourth,' etc., and it is not said 'and he marveled at the first.' This refers to Gabriel, who followed them like a disciple follows his teacher, to teach you that the righteous are greater than the angels of service. As soon as Nebuchadnezzar saw Gabriel, he immediately recognized him and said, 'This is the angel I saw in the battle against Sennacherib, where he appeared as a small flame of fire and burned his entire camp.' Rabbi Eliezer the Great said, when Nebuchadnezzar saw Gabriel, all his limbs trembled, and he said, 'This is the angel I saw in the battle against Sennacherib,' who appeared as a small flame of fire and burned his entire camp." In the Talmud, in the chapter of Pesachim, when Nebuchadnezzar threw Hananiah, Mishael, and Azariah into the fiery furnace, Yurkami, the minister of hail, said before God, "Master of the world, I will descend and cool the furnace and save the righteous." Gabriel responded, "The greatness of God is not in that, for I, as the minister of fire, will descend and cool it from within and ignite it from outside, and I will perform a miracle within a miracle." God said to him, "Descend." In Bereishit Rabbah, it says that Michael descended together with Hananiah, Mishael, and Azariah. Nevertheless, we learn that the righteous are numerous and more esteemed than the ministering angels, and they do not change every moment as stated by the rabbi for speculation. In Bereishit Rabbah, it says, "It is Michael and Gabriel who are the leaders on high, as they are constantly changing and distinct." Additionally, I found in Midrash Shochar Tov in Psalm 133 that which the 600,000 could not hear, Moses heard for himself and called it "the word," as it says, "And the Lord called to Moses." But he was not harmed, teaching you that the righteous are greater than the ministering angels as they cannot hear His voice but rather become troubled and frightened. In the chapter of Gid Hanasheh, when Jacob wrestled with the angel and prevailed, I do not know which became a minister to whom. When it says, "For you have contended" and so on, it means that Jacob became a minister to the angel. In Vayikra Rabbah, it says that "and you are just higher than the high," I could say, like me, teaching you that greatness is my attribute and the angels are not worthy of praise. In the book Sodei Razei and in Yavok Ish, some say it was the minister of Esau, while others say it was Michael. Rabbi Tarfon said Michael did not have permission to move from his place until Jacob gave him permission. And God said, "Send me." He said, "Are you a thief or a false pretender?" He said, "Stand and see." Bands of ministering angels came and said to Michael, "Rise, for it is time to sing praises." He said to them, "I cannot because of this." What does the Holy One, blessed be He, and His intelligence care about associating with those secular philosophers who are drawn after their intellects, and why should He not believe and acknowledge the holy sages of Israel who walk in simplicity, who received the truth from the mouths of the prophets, and their words are not in accordance with intellectual investigation, but rather, above it. In response to his argument that the shomer (guard) is more honorable than the nishmor (watched), he quotes a teaching in Bereishit Rabbah that Rabbi Meir, Rabbi Yehudah, and Rabbi Shimon debated who is greater: the shomer or the nishmor? Rabbi Meir said that the angels commanding you to guard are the shomer, and so the nishmor is greater than the shomer. Rabbi Yehudah said that the one who carries or is carried is greater, as it says, "They will carry you in their arms," and so the one carried is greater than the one carrying. Rabbi Shimon said that the one who says, "Send me," is greater than the one who is sent. Moreover, he argues that the exaltedness of the angels before Israel is not a wonder because they are honored by virtue of the Torah they received and the soul in them, as will be explained elsewhere. Thus, the statement that Michael and Gabriel will go before you, which is said of Cyrus, could lead to error because there is no difference between those who receive the Torah and other nations, and even though other nations are greater than the ministering angels, they are not praised for it. Therefore, "I will go before you" is said to emphasize that the greatness of Cyrus is limited and not beyond the greatness of Israel. Regarding his challenge to the Gaon's statement that the patriarchs were shepherds, and that Moses, our master, and David, our king, were also shepherds, there is no answer, and one could wonder about his conclusion that the nishmor is greater than the shomer. Indeed, there is no connection or likeness between them in terms of form and intellect, and the difference between them is great, even from the perspective of living beings. The angelic watch over the righteous is not like the human watch over the sheep, for the patriarchs chose the task of shepherding to distance themselves from society and focus on the wisdom they were given in a place where no one hindered or disturbed them. He also cites a teaching in Bereishit Rabbah that refers to the verse "Israel lies down and rises up" and says that Rabbi Shmuel bar Nachman explained that the entire Book of Psalms should have said, "And You, Holy One, who sits enthroned on the praises of Israel," but it says, "And You, Holy One, who sits enthroned on the praises of Israel the elder." Additionally, there is a secret hidden regarding Jacob's shepherding of the flocks that the Gaon could not understand, but it will become clear in its place if it is decreed from heaven. Regarding Moses and David, it has already been said in Vayikra Rabbah that the Lord tested David with the flock and found him to be a good shepherd, and the same with Moses, as the Lord tested him with the flock. All of this was for the sake of Israel, who are the sheep of the shepherd. Therefore, it cannot be said that the nishmor is greater than the shomer unless there is a relationship or likeness between them, and based on some perfection that the nishmor has that the shomer does not. However, the watch of the angels over the righteous is different because they are related to them in form, and furthermore, the souls of the righteous are higher than the angels, so it is not surprising that the lower protects the higher. Also, because of the additional exaltedness of the righteous for keeping the Torah and its commandments, they are worthy of the most honorable guards among the creatures. Therefore, the words of the Gaon were correct when he said that human beings are more honorable than the angels, and they were created for their sake. In Bereishit Rabbah, it says that "the angels of the Lord encountered him," and Rabbi Yudan sent some of them away, and the Rabbis said that they were real angels. And it is said there that it teaches that Jacob was given 4,000 myriads of ministering angels who appeared like the army of a king. And in Midrash Hazit, as soon as he needed it, the Lord sent him five angels in the form of human beings. They said to him, "Give us five stones, and we will lift your stone to Jerusalem, provided you hold our hand with yours, and we will stand with you in Jerusalem." This teaches us that the angels were created for the needs of the righteous, and it teaches us that even the highest needs assistance from the lower, as they said to him, "provided you hold our hand with yours." Regarding his response that the Lord is called the shomer of Israel, this is not an answer either, for such things are only said about creatures that are related in some way, and all the more so if one has a higher status than the other, as the soul of the righteous has over the angel. Moreover, the watch of the Lord over Israel is not similar to the watch of an angel and cannot be compared to it, especially considering the Torah and the fact that the angels were created for the use of the righteous. Furthermore, the supervision of the Lord over Israel leads them according to excellent guidance and supervision that sets them apart from all other nations and languages, and no force or angel other than the Lord himself can do so. Moreover, the great attachment between the Lord and Israel causes this supervision, because there is no intermediary between them, and thus, they are distinguished by this supervision. As it says in Exodus, "And I carried you on eagles' wings and brought you to Me," and the meaning is that they are above the cherubs of the Merkavah, and yet they are within His domain without any intermediary, as it says, "and brought you to Me." Translation: And to teach about His infinite wisdom, which precedes what they witnessed in Egypt from the miracles and wonders that demonstrated His unparalleled ability. For He said, "You have seen what I did to the Egyptians," and this is the supervision and protection that cannot be estimated or comprehended. From this, the name "Shomer Yisrael" (Guardian of Israel) is derived, and from the aspect of excellent leadership, He is called "Roeh Yisrael" (Shepherd of Israel). Nowhere is it found that an angel is called "guardian" or "shepherd" of Israel, for this would teach that the angel himself is the essence of protection. Rather, the verse states, "For My angels will command you to guard you on all your ways," which indicates the ultimate difference between one form of protection and another, as the distinction between the Creator and the created. Therefore, even though the name "Shomer Yisrael" is used, it does not imply that the one being guarded is greater, but rather it points to the angel who is created. Since both the angel and the one being guarded are created, it is not surprising that it is said that the former was created for the sake of the latter. Regarding the response of Michael, who is called the prince of Israel and Israel is honored above him, our sages have already explained that he is called so only because he claims their needs and speaks well on their behalf. In Vayikra Rabbah and in the words of our holy teacher, the sainted Rashi, it is said that this refers to Michael himself, as it is said, "And at that time Michael, the great prince who stands for the children of your people, will stand up" (Daniel 12:1), which means that he claims their needs and speaks on their behalf. As it is also said, "And the angel of the Lord answered and said, 'O Lord of hosts, how long will You not have compassion on Jerusalem?'" (Zechariah 1:12). And it is said, "And there is none who strengthens My people against these, except Michael, your prince" (Daniel 10:21). Furthermore, as we have already said, these matters are only applicable when the people of Israel are righteous and fulfill the will of God, but when they do not fulfill the will of God, they are slaves to slaves. The nations, which are subject to the rule of the princes, are their rulers and masters. At that time, Israel did not fulfill the will of God, and it was a kindness of God that they were given Michael, the prince of mercy, to speak well on their behalf. This is why Michael is called their prince. As for Gabriel, he was the one who came for their salvation and aid, as it is said, "And behold, Michael, one of the chief princes, came to help me" (Daniel 10:13). And he said, "Michael, your prince." In Vayikra Rabbah, another interpretation of this is given: "Behold, I send an angel before you" (Exodus 23:20). The Holy One, blessed be He, said to Israel, "If you merit it, I myself will become your messenger, as I did for you in the wilderness, as it is said, 'And the Lord went before them'" (Exodus 13:21). But now, since you have not merited it, I am appointing a messenger for you, as it is said, 'Behold, I send an angel.'" And when were they given over to a messenger? It was at the time when they worshipped foreign gods, as it is said, "Behold, the sin has caused them to see the world upside down, with the upper beings beneath and the lower beings above" (Vayikra Rabbah). According to the opinion of Rabbi Chananel, this angel was Michael, and so wrote the Raavad. Perhaps it was called their prince because it was appointed over them to guard them and bring them back when they strayed. Love remained in its place to claim their needs and speak well on their behalf. Translation: In the book Sod ha-Razei, Rabbi Elazar said that when Michael and Jacob were struggling, Michael wanted to endanger him. Immediately, God revealed Himself, and His strength weakened, as it is written, "And He saw that there was no man, and He was astounded that there was no one to intercede" (Isaiah 59:16). God said to Michael, "You have done well by making My High Priest blemished." Michael replied, "Master of the Universe, You are my High Priest in heaven, and he is my High Priest on earth." God said to Michael, "Why did you do this to My firstborn son?" Michael replied, "I did not do this for my own honor, but for Your honor." God said to Michael, "From now on, you will be appointed over him and his descendants, until the end of all generations, as it is written, 'For Michael, your prince' (Daniel 10:21), and 'And he flew toward me, one of the seraphim that were there' (Isaiah 6:6), which refers to the unique seraphim among the other seraphim, until here." This does not mean that Israel has given over to the rule of Michael, God forbid, or to any other separate being, for God has already brought us out from under the authority of the nations and brought us into His own authority, as it is written, "For the Lord's portion is His people" (Deuteronomy 32:9), and "But you, O Israel, are My servant" (Isaiah 41:8). Rather, the meaning is that Michael advocates for the needs of Israel and speaks well on their behalf, as we have written, and he stands against the princes of the nations who accuse and seek to harm us, not to be under his rule and leadership, God forbid, for we belong only to God and are attached to Him. In the book Heikhalot, the holy Radiance, Rabbi Shimon bar Yochai, said, "In the south, there exists a supernal light, the right-hand side of the entire world, to bring about the unification of faith. And he is Michael, the great warrior of the supernal light and the great supervisor of Israel, for when the other side prevails against them, Michael protects them and defends them from that category of accusers who prevailed against Israel when Jerusalem was destroyed. And Michael took it upon himself to fight for Israel and to act as their advocate, and from that category of the accusers who prevailed against them, incurring debts. And Michael could not bear the accusation of the other side against him, that the accusation of Michael would be broken over Israel. And thus, it is written, 'Turn back, turn back your right hand from before your enemy' (Psalm 74:11), until here." Translation: Regarding the response of how God can command the exalted ones in His eyes to guard the lowly one, it can be said that Israel was liable to sin, as one of the angelic rulers (Metatron) had already seduced them, and there was a fear that they might be tempted to worship that angel and think that since he ruled over them, it was the will of the King to honor his officials and servants. Therefore, God said to guard against him and to listen to His voice, as it is His voice and not the voice of an entity that should be worshipped as divine. The proof that he is not divine is that if you sin against Him, He will not forgive you, for His name is within Him. If you cause His name to be erased from His midst, you will be punished. And by analogy, just as we punish the worshippers, we also punish the ones who are being worshipped. This is the opinion of our sages in Midrash. Regarding Joshua's bowing down to the angel and saying, "What does my Lord say to His servant?" and also Daniel, it can be said that our sages have already explained in Vayikra Rabbah that the name of God was intermingled with Michael and Gabriel. Joshua did not bow down to the angel because he was truly smaller than him, but he bowed down and called him Lord because of the name of God within him. It is clear that he bowed down to God and said, "What does my Lord say to His servant?" But in another way, he would not bow down to him at all, and he also violated the prohibition of bowing down to them. It is clear that the prophets bowed down and called them Lord because of the name of God that was mixed with them, and not because of themselves, and also because they were messengers of God and were permitted as such, not because of their own power. These matters are explained in the holy book Ha-Peliya. "And what the woman of Tekoa said to David, my lord the king is wise, like the wisdom of an angel of God. It is worth wondering about him bringing witnesses against him, for the righteous man occupies the place of an angel, and if he is not greater than him, he is equal to him. However, one should pay attention to the words of that wise woman, and from them it will be clear that the honor of the righteous is greater than the honor of the angel in two respects. One of them is her saying, 'Please let my lord the king speak a word for me to give me rest, for as the angel of God, so is my lord the king to discern good and evil.' The intention is that she asked the king to make his word fulfilled, so that his family would rest from being troubled and harmed when they know the king's will. She wished to elevate his status above that of the angel, and she said, 'The angel will not change because he has only one path, which is the path of intellect in practice, and therefore there is no possibility of change in him at all. And you, my lord the king, are equal to the angel and even greater than him because you encompass two ways to discern good and evil, and you have the possibility of change. Despite that, you are eternal and unchanging.' This is an amazing level that greatly resembles the relationship of the formed to its creator, and it is fitting that they participate and be united. And she said, 'May the Lord your God be with you.' The second is that when the king understood the depth of her intention and reached the end of her knowledge, she said to him, 'And my lord the king is as wise as the angel of God, to know all that is on earth.' She said that the angel, although he is simple, needs the advancement of knowledge in matters that have emerged from the hidden to the revealed on earth, and their level is elevated by this because they always hear the divine speech coming from the mouth of power. You, my lord the king, are equal to them in this, and this is what he said about himself, 'The spirit of the Lord spoke within me.' And you are even greater than them, for without the advancement of knowledge, but with the Holy Spirit planted in you, you will know all that is on earth. This is what he said, and his word was on my tongue, for sometimes the advancement of knowledge will come to him from the side of the divine speech, and sometimes from the fact that he is always filled with the Holy Spirit above." "And it seems to me that this was the intention of the prophet Elisha, peace be upon him, when he said, 'The Lord hid it from me and did not tell me.' In saying that 'the Lord hid it from me,' he hinted that the Holy Spirit had been taken away from him so that he would not know about the child's death. And in saying 'and did not tell me,' he meant that the advancement of knowledge was not revealed to him when he said to her, 'Embrace your son,' not revealing that he was going to die. And what Rabbeinu Abraham ibn Ezra brought to his aid is his shooting arrows against him." And furthermore, Zechariah responded to what was said, and the one who stumbled among them on that day will be like David and the house of David will be like God, like the angel of the Lord before them. The holy Rada"k explained this in relation to the war of Gog and Magog, saying that the weak among them will be like David who was a warrior and a man of war, and the house of David refers to the Messiah, etc., and the king will go before them to fight those nations like God. Based on this, there is no proof from the Rada"k for his opinion. Rather, I do not think his explanation is correct because the prophet Zechariah himself said later on, "The Lord will go out and fight against those nations, as He does on a day of battle," referring to a normal day of battle, and it is in Egypt where it says there, "The Lord will fight for you." And these are the two wars of the Lord, and the Talmud says that the day of His fighters will be like the day of the end. And it is written, "I will show wonders like the days when you came out of Egypt." And the meaning of the verse is that those who ascend to it during the time of redemption will be distinct from the rest, as it says, "And the one who stumbled among them on that day will be like David in the level of wisdom and Divine inspiration, and the house of David which is the Messiah will be like God." And it is already mentioned regarding Jacob, "And He called him God, the God of Israel." And in the book of Megillah, it says in the chapter about the reader, "Rabbi Acha said in the name of Rabbi Elazar, Where is it derived that the Holy One, blessed be He, called Jacob God? As it says, 'And God called him God, etc.'" And in Bereishit Rabbah, Parsha 97, it says, "Is there any like God? Who is like God, oh Israel! An elder in Israel is like the angel of the Lord before them," meaning that when Jacob is like God, it is due to his own greatness and value. But in terms of others when they need him for prophecy, even if they are also prophets, they will not reach his level and he will be like the angel of the Lord before them, meaning an intermediary. The prophets are also called angels, and it says, "An angel was sent and brought us out of Egypt," that is David, when it becomes clear according to what we explained above that the angel of the Lord in that verse is referring to Pinchas. And Haggai said in the words of the Tekoite that the righteous are greater than the angels of the Lord. This is also what the Sages expounded in the beginning of VaYikra Rabba, the ministers serve, and the words of the genius are righteous. This is what we wanted to clarify regarding his saying, "And the one who stumbled among them on that day," to dispute with the Rada"k regarding this passage. 5 From this corrupted notion, which minimizes the importance of humans and diminishes their image to the value of stars and celestial bodies, not to mention the value of angels, arose the desire to destroy and uproot the pillars of the Torah, faith, and its practices - the miracles and wonders that are its testament. The shaky foundation they built on is this: they learned from the philosophers that the one who gives form is the active intellect, which is influenced by the celestial bodies but cannot act upon them. And since the soul is derived from this intellect, according to their false understanding, it cannot act upon higher beings. Now, if the potential does not correlate with the actualization, and the force in the effect is less beautiful than the force in the cause, then it (the soul) will sit alone and be silent, like the sun standing still in Gibeon and the moon standing still in the Valley of Aijalon. They speak falsehoods and accept as truth what the nation accepted, that the soul is superior to the ministering angels. This statement was accepted and confirmed in the teachings of Rabbi Shimon bar Yochai. They explained it with these words: "I learned from the book of Adam Kadmon that all the holy spirits on high function as emissaries and they all come from one source. And the souls of the righteous come from two realms that they unite into one." This is what is meant here. From this, the righteous deduced that the Creator determines the behavior of the higher and lower beings, and that they, as it were, were intended to function in the manner imprinted upon them at the time of creation and not to deviate from their roles. But the righteous, from their pure souls, which are higher than them, when they are complete in the perfect fulfillment of the Torah and its commandments, they subjugate the natural order and bring it to their will, nullifying the decree. This was like the standing of the sun during its motion, as the verse teaches plainly. Not only was it due to the heavenly miracle, but also due to the separate intellects, which are influenced by the celestial bodies, that also did not move. Therefore, the celestial bodies did not move from their limited movement that had been assigned to them. As will be further explained in detail in chapters 9 and 14 of this section, with the help of Heaven. And with this wonder, together with other wonders, the fear of Heaven was instilled in people's hearts, and they recognized and knew that there is no God but in Israel. As King David (peace be upon him) concluded, "The fear of God is before their eyes" (Psalm 36:2), and not lacking a "yud" (Hebrew letter) as it can be read, meaning that when the righteous rules and subdues natural phenomena, both celestial and earthly, this fear of God engenders and the name of the Almighty is glorified and sanctified in his world. Therefore, it can be understood that the fact that the righteous brings the higher beings to his will is the reason why the great name of God is feared and recognized in the world. This was the will that everything should be subservient to the righteous. This change in the course of nature is just and proper, as it is the reason why the name of God is sanctified in the world, and all the inhabitants of the world will know that He created everything and holds everything in His hands. For since all that He created in the upper and lower realms was created only to praise and acknowledge Him, as it is written, "All the works of God are for His sake" (Proverbs 16:4), and they said in the prayer of "Shocher Tov," "For Your sake we are slain all day," and referring to this the verse also says, "Do not bear witness against your neighbor falsely" (Exodus 20:13). Both reasons are truly necessary for the worship. Both reasons are the ultimate purpose of creation, and as long as the world continues in its settled order, following its nature, the intended goal will not be achieved. But through the miracles resulting from changes in nature, all the inhabitants of the world will acknowledge and testify that there is a God who created the world and can bring it to His will whenever He desires, and then they will praise Him and glorify Him among His creatures for His wondrous works. And this is what is further stated there, that everyone praises Him for His activity and works, and all His works praise Him. End quote. And it was desired that this glory and evidence be completed by the righteous, and therefore all nature was humbled to their will. Also, all the work of God was for His sake, so that the perfection of the Torah and its commandments would be spread, and through their observance and guarding, the righteous would rule over all creatures. It is also because of this that all creation submits and heeds them, for the Torah and its commandments uphold and guard them. Thus, it is found that everything was created for the purpose of serving God, and that the goal of all goals is to unite with His glory. This is hinted at by the wise of Judaism in Bereishis Rabbah, who say in the name of Rabbi Shmuel: "In the souls of the righteous we are governed, as it is said, 'They who fashion and sit in gardens with the King and do His work, sit there'" (Song of Songs 8:13). This refers to the creation of Adam and the garden of Eden, which are all created for the sake of the righteous. Moreover, as we want to prove, the righteous are greater than the angels, as is also true of themselves. This is explained in Bereishis Rabbah regarding the garden of Eden and the Tree of Life. The Arizal explains that the garden denotes the world of spheres, with the Tree of Life corresponding to the sun, the moon, and the stars that provide light to all creations below. In contrast, the Tree of Knowledge of Good and Evil correlates to the lower worlds, where the moon stands as a symbol of the choices made by man to choose good or evil. Therefore, this implies that the sun, the moon, and the stars are all subservient to the righteous. It is stated that whoever possesses awe for God, his words will be heard (Ecclesiastes 8:1). This refers to the fact that all the natural elements and creations have become subservient to the righteous. Thus, all creations were for the purpose of serving God, as the righteous were the reason for creation. In the Midrash, it is said that the upper worlds were created for the sake of the lower worlds. This is comparable to the palace of a king, where the servants of the palace are created for the king's sake. Similarly, all creations exist to serve humanity, and humanity exists to serve God. And it pleased Him that this glory and testimony should be fulfilled by the righteous, therefore all of nature submits to their will. And this is included in all of God's actions for His sake (Avodah Zara 17b). Additionally, it is so that the completeness of the Torah and its commandments should be publicized, for those who observe and guard them have dominion over all of creation. They are the reason for the existence of everything and all creatures submit and obey them (Bereshit Rabbah 8:6). Thus, we find that everything was created for the purpose of serving God, and that the ultimate goal of all goals is to unite with His glory. If so, we learn that the true worshipper was the cause of creation and that everything was created for him. And this is why the righteous were chosen as the reason for creation, as hinted in the Midrash which says, "The creators and planters in the garden, who work with the King in His service, will sit there." This refers to the fact that the garden refers to the universe and its secrets, and the tree of life represents the sun, which gives light and sustenance to all of creation, and the moon represents the tree of knowledge of good and evil, which arouses the good and bad aspects of the world every month. The world below is hinted at by the phrase, "I have set sand as a border for the sea" (Bereshit Rabbah 17:7). Moreover, we can see that the righteous are greater than the angels, as stated by Ben Zoma in Kiddushin 39b and the Sages in the Midrash. This is because man is equal to the highest level of the universe, as explained in Kiddushin 82a. Man is created to resemble the heavenly design, and also includes all spiritual and physical forms, as explained in Kiddushin 82a and Bereshit Rabbah 14:8. Through the pure power of the soul, after completing Torah and commandments, they have the ability to influence and affect everything that is of equal value and worth (Bereshit Rabbah 26:2; Berachot 64a). The world of creation is represented by words such as "being created" in Genesis and "made" in reference to man. The adjectives used in these phrases reveal their connection to the highest universe and their respective purposes. Furthermore, man's superiority over all other creations, as seen in his having been fashioned by God, provides him with the opportunity to constantly participate in perfecting Creation. Thus, the language used regarding Creation emphasizes the active involvement of man together with its inherent purpose. This can also be seen in the Midrash which refers to the created world serving the righteous, as servants serve their master (Kiddushin 82b). Regarding the phrase "I have set sand as a border for the sea," Rabbi Levi, quoting Rabbi Shimon Ben Menasya, teaches that this phrase indicates that the entire world was created solely for the benefit of man (Kiddushin 82b). Similarly, in Bereshit Rabbah 17:7, the Midrash states that all of creation was made to serve man. However, it may seem that the language used in Genesis regarding the sun, moon, and stars contradicts this idea, as they are described as existing for their own purposes. According to Rabbi Elazar, this language indicates that the upper worlds were created in order to provide for the lower worlds. As Rabbi Elazar deduces from the verse "Tell her: I created in My world twelve constellations," God created the constellations specifically for the people of Israel (Chagigah 12a). Similarly, according to Bereshit Rabbah 47:1, all of creation was created for the sake of the righteous. Therefore, it is clear that the nation as a whole, in the merit of the Torah, and an individual righteous person can be considered the foundation of the world, and the reason for its existence. And this is what we sought to prove through this chapter. 6 Furthermore, it is necessary to prove and determine the superiority of the righteous over the angel in their service to God. This is because the service of the righteous is required and desired by God more than the service of the angel and their duties. The service of the righteous has a higher purpose and it is the unity (yichud), as explained in the second part of this book, through the intention that was explained also there by assistance from Heaven. Therefore, it is said that God desires the prayers of the righteous, but the same is not said about the service of the angels and their duties. And it is said in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be a blessing, (Ch. 2, 46a) that when the king wanted to cause disputes between the other ministers and the choirs, the king came and kissed the door of the sanctuary and said, "Open for me, my sister, my love," and he finished. At that moment, when their souls were entertained, the righteous inherited the portion of those who had disputed at that time with the Word of God, because all the sons of the Holy Temple of the Ministers desired to praise and all of them praised the king's praise and praised him. Praise that rose from this world of distance (spiritually) that was preferred by the Holy One, blessed be He, above all. And in the Chaflakhot, Ch. 9 (Midrash Tehilim 2, 46) they were taught and said to them, "Raise your eyes to the sky corresponding to your prayer house, for when you say before the Holy One blessed be He, I have no pleasure in all the world I have created like the moment when your eyes are turned to Me and My eyes are turned to yours when you stand before the Holy and so on." And in Chapter 11, "The voice of all the creatures that I created shouted at me, and I listened and heard the voice of the prayer of my children." And I have also found in the words of our sages, Rabbi Yishmael said: "How fortunate are the people of Israel, for they are more beloved before the Holy One, blessed be He, than the ministering angels. For when the ministering angels wanted to sing before Him, they would first come around the throne of glory carrying mountains of fire and fiery hills. And the Holy One, blessed be He, said to them, 'Be silent, all you angels and every living creature, and all kinds of fire and serpents that I created in the world, until I hear and listen first to the service and praise of Israel, for it says 'and pleasant are the songs of Israel.' This teaches that the voice of the service and praise of Israel is more pleasing before the Holy One, blessed be He, than the ministering angels, as it says "Rejoice, O sons of God, like the morning stars," referring to the people of Israel who are compared to stars. "And let all the sons of God shout for joy," referring to the angelic choirs. "If my honor is not exalted on earth, then my honor is not exalted in heaven. When is His exalted upon heaven? When all the world proclaims your honor." End quote. And in Bereishit Rabbah, Parsha 33, it is stated that not only is everything from above more dear than that which is from below, but also that what is left above comes down to what is below. And everything we have explained in this matter in these chapters is hinted at by King David in one verse: "O Lord, our lord, how majestic is Your name in all the earth," and he starts with the ultimate purpose that is the reason for the existence of man and the intention in his creation, which is the greatest unity (yichud) of the great name of God in His glory. As it says, "O Lord, our Lord," which are two names, Yud Hei Vav Hei and Aleph Dalet Nun Yud, which encompass all purpose and salvation in order to unify them. And this is the ultimate goal of service, and with this, light shines forth, and the abundance and good oil descends onto the head, which is a wonder, that this strength and ability are placed in the inhabitants of the earth, namely the human being. And therefore, our construction was made in the image of the structure of the great Name, so that he may have the power and ability to fix the highest honor, as was explained in the first part and in the second part of this book with the assistance from Heaven. And he said, "O Lord, our Lord," meaning that man is made in the image of Your name, and how great is his power, for his deeds and service will be the cause that will give glory to You. And it is the abundance and light that comes from the highest source in the heavens, which is the great name of God, and in this, He unifies in His glory, and this power is placed on the earth, among the lower, what is not given to the higher, and therefore, they were honored more than them. And in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be a blessing (Ch. 2, 49b) "Asher Tenah Asher Nata" meaning that he wants what he has given, or "Asher Tenah Hodcha" what is the secret of the deep river of all things, and David asked for it opposite him in heaven. "For that is what You have said, ‘I will be that which I will be.’" At that moment, the deep river of everything was revealed, and the king appeared, and all the worlds were included in one, and the dominion of the other nations passed from before the king's throne, and he stood at the beginning with everyone who stood with him until there. And according to this, the power of the judgment will be great enough to break the strength of the nations and bring them down and remove them from their dominion, as they said in the Midrash. And how can we learn that there is power in the lower to open the upper source and draw down the light and abundance from it? And furthermore, they said, "How majestic is Your name in all the earth," meaning that when Israel does the will of God, they add strength in the power of the upper dominion. As it says, "By the name of God, we shall have the strength." And this is as it is explained in Eicha Rabbati. And with this "Asher Tenah Hodcha" on the heavens, as explained above, from the mouths of infants and sucklings you have established strength,’ is to be explained on the babies of the academy, and they said in Perek Kal KeTavim, Rav Kahana said, "Jerusalem was not destroyed except because the babies of the academy were nullified there," and it says, "Pour out your wrath upon the gentiles," – why is it said "pour out"? It is because infants of the academy were nullified. And they said again there, "The world exists only in the merit of the breath of the babies of the academy." And in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be a blessing (Ch. 3, 17b), "Feed Your flock," these are the infants of the academy, and the world exists in their garden, where they provide strength to the assembly of Israel in exile until here. And this is the secret of, "Establish strength in the secret," namely that God should give strength to fight against two enemies, the oppressor and the avenger. Behold, there are four kingdoms to hint at what they said, "And provide strength, etc." And it is possible to also hint to their upper powers. And the infants strengthen this among all, and it is redeemed and saved from their merits. And the point is to say that the question will not be answered until the highest wisdom, unless one's intention is directed to the highest unity in one's service, to open the upper source like those included in the verse of Ma'alat Asher Bahen, "By the power in them," from all places, it will suffice to give strength to the assembly of Israel in exile by the emptiness of their mouths. And among all of them, intention is fulfilled, and each one examines to the extent of his ability. "Afterwards, Kabbalists have said regarding this exalted level, 'For I will see Your sky, the work of Your fingers, etc.' I say in my heart, 'What is man, etc.' In their creation, humans are considered lesser and lower in value than them. And when a person examines himself and compares himself to them, he will realize that he is at the lowest end of their value, and certainly in comparison to the value of angels. And this is true when we consider them apart from the perfection that we discussed in this chapter and the preceding chapters. However, when we examine them within that perfection, which preceded our discussion and will be further elaborated, we find that man excels them to the extent where it can be said that there is a disparity between him and God. This is what they meant when they said, 'And You have exalted him slightly below God.' And from here, it is clear why the great scholar, may he rest in peace, said, 'Do not err and think that the celestial bodies and the angels were created for us.' It has already become clear to us that our superiority is not based on them but rather from our examination and discernment of ourselves and of the celestial bodies and separate intellects. Then the truth will become clear to you until this point. And this is also true when we consider them apart from that perfection, as we mentioned. However, we also said that, in comparison to us, they are great because of the complete Torah that includes them and their perfection, which we discussed. In the chapter of Rabbi Akiva in the book Arikh Anpin, when Moses ascended to heaven, the ministering angels said to the Holy One, Blessed be He, 'Master of the universe, why is there a need for a human being among us?' He said to them, 'Accept the Torah.' They said before Him, 'Master of the universe, You desire the Torah that was hidden away beneath Your throne, You who existed before the world was created, and now You wish to give it to flesh and blood?' He said to Moses, 'Moses, respond to them.' Moses said before Him, 'Master of the universe, I fear that they will burn me with the fire of their mouths.' He said to him, 'Hold on to My throne of glory and respond to them.' He held on to the throne of glory and responded to them, as it is said, 'From His right hand a fiery law went forth for them.' Rabbi Tanchum explained that "from His right hand" refers to the withdrawal of the Divine glory from His countenance, and "a fiery law went forth for them" meaning that it was inscribed upon it. Moses said before Him, 'The Torah that You are giving me, what is written in it?' 'I am the Lord your God Who brought you out, etc.' 'Did you not descend to Egypt? Did you not become enslaved to Pharaoh? What do you need with the Torah?' 'What is written in it again?' 'You shall not have any other gods, etc.' 'Do you make any idolatrous images that you need to observe the Sabbath?' 'What is written in it again?' 'Honor your father, etc.' 'Do you have a father or mother?' 'What is written in it again?' 'You shall not murder, commit adultery, steal, etc.' 'Do you have jealousy among you? Is there an evil inclination among you?' Immediately, they praised the Holy One, blessed be He, as it is said, 'O Lord, our Lord, how majestic is Your name, etc.' And if not, it would have said, 'Give glory to Your name, etc.' It does not say this until here. The level to which the Master of all Prophets aspired was not aspired to by any other created being apart from Him. This is alluded to when the Torah says [that Moses] went up to God. The intention is the level of God, which is the highest of all levels. This is also alluded to when it says, 'And you shall be with the Lord your God, etc.' 'And you will stand there with Me, etc.', meaning that you are equal to Me. This is what He said to them when he ascended to the heights. And when the ministering angels saw his exalted level, they wondered and said, 'What perfection does this earthly creature possess that he can climb amongst the beings that are standing here?' He responded to them, 'If so, then surely he can ascend even higher than us.' And since he is an earthly creature and has no connection or regard with the celestial beings, the Holy One, blessed be He, gave them a response. But when the examination is based on the Torah that completes him, the Torah that raised him and made him reign over them, and he said to them 'Accept it.' And they came with two strong arguments to prevent the giving of the Torah, One was that they were more deserving than the recipients, and it seemed to them that the complex nature of the Torah required advanced acceptance. And the second was that if suffering would be for the benefit and necessity of the giver, because he also enjoys when receiving it, then there is no need for it because he also enjoys having it, first, they said it is attractive and hidden from you, and so on. And secondly, you approve of it, and since they were straightforward, they saw that it was more suitable for them, as it was also their name. she was simple, for when she descended, she was clothed in several garments, some external and some internal, and as we wrote in Chapter 26 of the second part of this book, with the help of heaven, and in what we explained more, they have no doubt that it is possible that it can be compensated for with this, and it is seen that this is a lack of simplicity of material, and how they did not see their response on their side: And since the Holy One, blessed be He, wanted to show the angels that the Torah was more suitable for Israel than them and their service was more accepted and desired by Him than their service, and behold, this would be examined when they saw that the recipient returned them from their arguments and their opinion was absurd, and to inform them of this, the Holy One, blessed be He, wanted him to answer them, and therefore Moses replied to them. And Moses, peace be upon him, saw what would be drawn from his answer, and he is the perfect one, great in rank and wisdom compared to them as far as the Torah and the service are concerned, and he feared lest they turn away from him and still there was no matter that would be like a thorn in the face of punishment, and he said, When shall I be afraid, and so on, then he said to him that those who join him are alive and safe from any harm, for the name of the Lord is a strongtower, and so on, and with this his rank is higher than theirs and greater than them, then he answered them with an eternal answer to their arguments, if at first, by saying that it is written in it, I am the Lord your God, and so on, meaning that this is the Torah that we judge by, and we all agree that it preceded the creation of the world, there is no doubt that you will have to thank yourselves for accepting it before it, after it came on the argument that I took you out of the land of Egypt and other commandments that instruct the priority of the commandments: And so the sages taught in Bereishit Rabbah, Rabbi Abba bar Kahana said that the Torah preceded the throne of glory, as it says, "The Lord acquired me as the beginning of his way", before it is written that your throne is set right from of old. Rabbi Choniya and Rabbi Yirmiyah in the name of Rabbi Shmuel bar Rav Yitzchak said, the thought of Israel preceded everything, the parable to a king, and so on, just as if the Holy One, blessed be He, had anticipated that after twenty-six generations Israel would receive the Torah, he would not write in it, command the children of Israel, speak to the children of Israel, until here. And if we return to the second argument, he replied with what is written in it, "I am the Lord your God who brought you out of the land of Egypt" and so on. It can be explained to them in a hint that is close to the explanation that the exodus was also for a higher reason, and it was the acceptance of His divinity upon them to serve and worship Him in His glory, which was all desire and salvation in creation and in the existence of the holy nation. And behold, there are many explanations for this. Rabbi Toviah ben Isaac said, "I am the LORD your God, who brought you out of the land of Egypt, so that you may accept my divinity upon you until now." This is what I meant. And in the morning, I speak of righteousness, meaning that in order to be saved, what righteousness, in righteousness, did you do that you accepted the Torah? For if not, where would my kingdom be? And in Mechilta, which you redeemed from Egypt, a nation and its god. Rabbi Akiva says, if not for the verse that says it, it would be impossible to say it. It is as if Israel said to the Lord Himself, "You have redeemed us." And so in Sifri, and I have already written this. From all of this, it is clear that the Exodus and the receiving of the Torah were all for a higher purpose. All the other commandments revolve around this, and that is why the answer to all of them was given until they were compelled to give thanks to the Lord for His wonderful works. And they said immediately, "O LORD our Lord, how majestic is your name in all the earth" (Psalm 8:2). But it is not written, "Give your thanks to Him." And they truly knew that the service of a complete human is more desirable and required by the Lord than their own service, because uniqueness is a higher need and is only fulfilled through Him, not through them, as we have written. And after it was clarified that uniqueness is a higher need, as explained in the second part of this book with the help of Heaven, then it is necessary to ask to whom is the uniqueness directed. And the entire existence is found only for this purpose, it is found that the one who unifies and worships completely is the purpose of existence, as explained in the previous chapter and as decreed by the wisdom of the divine scholar. And if so, when it is said that the purpose of a human being is to serve the Lord and unify Him in His honor, the question is no longer relevant according to the words of the scholar, after it has been explained that uniqueness is a higher need. And for this, we were created and restored in the likeness of the divine, in order for there to be strength and doubt in our hands to fix and unify, as explained in the first and second parts of this book with the help of Heaven. And when it is said that this was also for our completeness, the question itself is not necessary according to the words of the scholar, because our completeness needs the honor to be fulfilled, and this is also a higher need, as explained in Chapter 22 of the second part with the help of Heaven. If the scholar knew that there is a hidden wisdom in Israel, received from Sinai, and did not rely on the words of foreign children, he would not have written what he did, because the secrets of the Torah, the secret of divinity and uniqueness, were not given for intellectual investigation at all. However, the proof of the scholar, may his memory be a blessing, from the arrangement of the prayers of the Sages of Israel when they say, "Who can say to you, 'What have you done?' If one is righteous, what do you give them?" (Job 35:6-7) "Behold, it has been explained that there is no purpose except for the divine will." there is no proof from this. But rather, his opinion is reversed when he realizes the truth that we have explained. In that prayer, they opened, lessened, and confused the life and kindness of man, his righteousness and salvation, his strength and power, his elevations and deeds, his vanity and futile life before Him, until they finally said, "But man dies and is laid low; he breathes his last, and where is he?" (Job 14:10). Then they said, "Who can say to you, 'What have you done?' If one is righteous, what do you give them?" In other words, everything we said is if one examines himself, and we take away from him the coverings of Torah and commandments, which are the covering of completeness. Here, he and the animal are equal, as it is written: "Man who is in honor, yet does not understand, is like the beasts that perish." (Psalm 49:20) Also, in one section regarding monetary laws, no animal rules over man except if the man appears like an animal. All of this is understandable for one who is not complete in Torah, commandments, and the service of uniqueness. But you have distinguished man from the animal from the beginning of creation and recognized him. This was an enormous recognition and a great good that he may stand before you to serve in your name, to delight in You, and to unify You. Immediately after You created him, You commanded him and taught him the path of service and uniqueness to complete the purpose and goal that was created for him, to teach that the service is the purpose of his existence and that it is the repair of the divine honor, which is a higher need, as we have written before. Therefore, when they said, "Who can say to you, 'What have you done?'" it is a wonder who can reach the depth of your wisdom to be able to tell you what you have done and what is the reason for entrusting the repair of the uppermost things to the lower ones. As stated in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Zohar III 4b), "The people of Israel are called Shlemim of the Holy One, Blessed be He, and as Israel below is completed in their service, so does the Holy One, Blessed be He, above find completion." And similarly, in the Book of Psalms, "The builder of His upper chambers in the heavens and founded His vault upon the earth" (Psalm 104:3-4). For the higher will was this, and there is no question or answer to it because there is no reason for the divine will. The purpose is known to those seeking the Lord, and it is the unity of the great name of the Lord in His glory, which is a higher need. However, what they said, "If one is righteous, what do you give them?" appears to be the opposite of what we said. But we have already explained in Chapter 3 of the second part and in the first part of the book "Tola'at Yaakov" with the help of Heaven that this and what seems like it from the Scriptures that teach that the good and the evils of man touch the highest above all, is about the Unique Master of Roots. However, for the sake of the divine honor, to unify the thought to the end that it is the unity of the great name of the Lord in His glory, for such was the pure will and the holy desire. It is a complete necessity, and good and evil touch everything until the highest heart, for as the arousal below, so too is the arousal above. And this has already been explained about completeness in those places. There is no need to change anything here. And in the book of Lamentations, "How great is your calamity, that no one has been through like it, and how great is your misery, that reaches to the depths of your heart." (Lamentations 1:12) Rabbi Chiya said, "Where do we find that the Holy One, blessed be He, is called the heart of Israel? From the verse in Psalms, 'O Rock, be the rock of my heart and my portion forever.' (Psalm 73:26)" And I have already written about this. And in their statement, they also included the general rule that just as it was His great kindness to create them for their initial completeness and they will not be able to boast about it, so too did we make ourselves, similar to their statement in Isaiah 26:12, "O Lord, you have established peace for us; all that we have accomplished you have done for us." Here, similarly, it was His kindness and goodness to complete their final completeness, which was that amazing recognition that they may stand before Him and acknowledge His will as He gave them the Torah and commandments. They will not be able to boast and say to Him, "What have you done for us?" Because just as their initial completeness was beyond them, so too is it impossible for their final completeness to be accomplished without His blessing, as He completed them in the beginning. Therefore, when they said, "Who can say to you, 'What have you done?' If one is righteous, what do you give them?" it means that from Your hand is for him to justify his soul, and he will not be able to boast and say that there is a power within him that enables him to justify himself, and that you have given him something that completes his creation. Moreover, you have increased your kindness towards him that if he deviates from the path of the Torah and goes astray, You give him away to return to his health if he sins and is healed. As it states, "And you shall give us, O Lord our God, with love, the Day of Atonement, and so forth, and we shall return to do Your will" (Unetaneh Tokef prayer). Those who understand and know that they were created for this purpose, and it is the repair of the divine honor, after truly realizing that this is the ultimate purpose of existence, he will strive to complete this purpose in his existence and will not be satisfied with his service alone. He will know that his obligation is to complete the purpose for which he was created, which is far greater. This is not true for those who are foolish and do not serve any purpose. They think that there is nothing but the will alone. In this, we can complete the understanding of this great matter. 7 In this context, the ministering angels hindered the creation of the first man, because it was very difficult for them to have any other creature closer and more desirable to the Lord than themselves. And already, the Holy One, blessed be He, revealed to them that the righteous stand before Him. It is said in Bereishit Rabbah, Chapter 8: "At the time when He wanted to create the first man, He took counsel with the ministering angels. He said to them, 'Let us make man,' etc. They said to Him, 'What is the nature of man?' He said to them, 'Righteous individuals are present before Him,' as it is said (Proverbs 2:8), 'For the Lord knows the way of the righteous.' He informed the ministering angels of the way of the righteous, but did not inform them of the way of the wicked, as it is said (Psalms 1:6), 'For the Lord knows the way of the righteous, but the way of the wicked shall perish.' He revealed to them that the righteous stand before Him, but did not reveal to them that the wicked stand before Him. If He had revealed to them that the wicked stand before Him, the attribute of justice would not have permitted Him to create [man]. And because He did not inform them that the wicked stand before Him, in order that they should not hinder his creation, when He informed them that the righteous stand before Him, they hindered [his creation] for the reason that we have stated." And the proof that after He informed them that the righteous stand before Him they hindered [his creation] is from the statement of our Sages, may their memory be blessed, in Chapter 1 of Baba Kamma. Rabbi Yehuda said that Rabbi said: "When the Holy One, blessed be He, wanted to create the first man, He created one group of ministering angels. He said to them, 'What is your opinion? Shall we make man,' etc. They said before Him, 'Sovereign of the Universe, what is man that You should remember him?'" And there is no doubt that He did not inform them that he would sin. And, like our Sages said in Bereishit Rabbah, "The wicked - their way is bound to be destroyed. How much more so, it was not revealed to them that he himself would sin, until, against His will, they took counsel against him and caused him to sin, to humble him from his exalted status, and distance him from his Creator. For they knew that sin brings death and separates man from his heavenly Father. And in Chapter 13 of Pirkei Rabbi Eliezer, jealousy, desire, and honor remove man from the world. The ministering angels said before the Holy One, blessed be He, 'Master of all worlds, what is man that You should remember him?' Man is similar to breath. There is no entity on the earth like him." He said to them, "That which you deride me for before the heavenly beings, he praises me for before the earthly beings. Moreover, you are able to stand and mention names of all creatures." They stood and were unable to do so. Immediately, Adam arose and mentioned names of all creatures, as it is said (Genesis 2:19), "And Adam named every livestock, bird of the sky, and animal of the field." And once the ministering angels saw that he could do it, they said, "If we do not take counsel against [man] for the purpose of humbling him before his Creator, the Evil Angel, who is the great officer in Heaven, etc." How much our Sages differed regarding the explanation of this Mishnah, which is repeated in Tractate Avot, Chapter 4. Rabbi Elazar HaKappar said, "Jealousy, desire," etc. And he brought this Baraita, which is repeated in Pirkei Rabbi Eliezer, with two major intentions. And when they are explained, it will become clear to us the exalted nature of man prior to his descent because of rebellion among all the created beings, upper and lower. And since the angels were prevented and hindered from his creation due to this reason: Indeed, the first intention of this Mishnah is to explain that these three - jealousy, desire, and honor - were the reasons for the expulsion of the first man from the world, which was decreed upon him as death. This was because he was jealous of his God, denied Him and His will, and believed in the advice of the serpent who said that this commandment was only for the purpose of preventing him from becoming like God. What does the Creator of worlds do when He destroys worlds? Thus, you too can create worlds and destroy them. What kills and what gives life? So too, you can kill and give life, as it is said, "For God knows" etc. The serpent went and touched the tree, etc., as stated there. And he ate from that bitter tree for this purpose. And it is true that he possessed the power to destroy worlds and kill lives, for what he sought was not granted to him, and what he had in his hands was taken from him. For he sought to create worlds, and it was the cause of our destruction. He sought to give life, and they took away his life and his eternity, and from all who came after him. And the secret of temptation and sin is not its place, and I have not seen fit to delve into it. And the second intention of this Mishnah is that the mentioned man is the man of Belial, a man of iniquity, and his jealousy towards man was the reason for his sin and his transgression against the will of his Creator, which will be the cause of his departure from the world. As it is written, "Death shall swallow up the wicked," etc. And it is known that when he rules, even the nations that come from his power control Israel, and when the right hand of God strengthens, they will be humbled and brought low, and their rule over Israel will be for their own harm, as it is above. And they said concerning man, "What is man?" etc. This is the secret of their opposition to his creation. And the reason is as we have written, that if he were to fulfill the intention for which he was created, he would be closer and more important to the Lord than them, and they would not want any other creature closer and more desirable to Him than them. And for this reason, the wise men of truth accepted that the worlds that preceded and were destroyed by them corrupt and confuse the existence of the creatures influenced by the holy emanations. For they do not want any other creature closer to the reason for their creation than them, and all this is a delay and an accusation both above and below. And behold, according to the degree of the soul and its closeness to God, so is the degree of the righteous person that will take hold of him and his proximity to God. And behold, it is higher than that of the ministering angels, as we have written above in Chapter 5. And we have no business with those muddled in their hearts, from whom shapes flow according to their false understanding, saying that the acting intellect is the one that gives them knowledge and understanding, and they walk in darkness. And above in Chapter 5, we have written from this, and in the second part we have expanded the explanation in the place of the emanation of the souls, from which it will be clarified that they are much higher than separate intellects. And the proof of this through the Torah is that the righteous person adheres to the Lord and his degree is greater than that of the angel, and for this reason, they were hindered from his creation, as we have written. Then the Lord charged against them and said to them, "That which you deride me for before the heavenly beings, he praises me for before the earthly beings." He said this to inform them that his degree is greater than theirs. And this is because they have already said in the true context that the degree of the mocker is limited due to the shortness of his knowledge of his degrees, from which those praises will be taken, and they said that this is the degree of separate intellects. And according to this, it is known to the wise of heart that the union that the priests who approach the Lord, and they are the remnants who unite the Lord, is more valuable, precious, and desirable to Him than their mocker of angels. And there is no doubt that the most excellent poetry and the most praised mockery that they poets and mockers say before Him is the holiness that they triple. And as the prophet testified and called out to each other, "Holy, holy, holy is the Lord of Hosts," etc. And whoever the Lord has granted wisdom and knowledge will understand that the union that we unite with the great name in the verse "Hear, O Israel," when it is in that intention that we explained in the book Tola'at Yaakov in its first part, and will be further explained in Chapter 69 of this part with the help of Heaven, is more desirable and beloved to Him than that holiness with all its degree and preciousness, as even in it, the great name of the Lord is united in union, as explained in the book Tola'at Yaakov with the help of Heaven. And this is true if we believe that they also traverse that path of unity when they praise the Lord with that holiness. And behold, this is a wonder, that the unity in divinity was not given except to Israel, that His blessed divinity is revealed and known through them, and for this reason, He entrusted and taught them the order of His service and unity. For there is no worship or mockery more praiseworthy than the unity of divinity, that which is not revealed and not known by the angels, and for this reason, the great ones of the level above them are greater than their fathers in heaven. And for this, our sages hinted when they said in the Sifrei, "You are My witnesses, says the Lord, and I am God," when you are My witnesses, I am God, and when you are not My witnesses, I am not God, as if the divinity is known and revealed only through Israel on a daily basis. And it is known that divinity is dependent upon the unity of the Lord God, which is the unity in the verse "Hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is one." And he said, "You have been shown to know," meaning that which no other creature, higher or lower, has seen. And with all these things, it is a great wonder how did Israel merit to recite Shema? Rabbi Pinchas bar Chama from Mattan Torah said, "How did Israel merit to recite Shema? In what manner did the Holy One, blessed be He, begin at Sinai? He said to them, 'Hear, O Israel, I am the Lord your God,' and they all responded and said, 'The Lord is our God, the Lord is one.' And Moses said in a whisper in Shema'ents, 'Another thing: Hear, O Israel.' From where did Israel merit to recite Shema? From the moment when Jacob was close to death, he called all the tribes and said to them, 'Perhaps after I depart from the world, you will bow down to another god.' From where is it derived? 'Gather yourselves together and hear, O sons of Jacob, and listen to Israel, your father.' They said to him, 'Israel is our father.' He said to them, 'Hear, O Israel, the Lord is our God, the Lord is one.' And he said in a whisper in Shema'ents. Rabbi Levi said, 'And what do Israel say now? "Hear, O Israel, our father Israel says that same thing which You have commanded, and we observe it. Another interpretation: "Hear, O Israel, Rabbinical sages say that when Moses went up to heaven to receive the Torah, he heard the ministering angels saying it in Shema'ents and brought it down to Israel. And why do Israel not say it in public? Rabbi Asi said, 'It is comparable to one who stole diamonds from the king's palace, gave them to his wife, and said to her, "Do not adorn yourself with them in public, but only within your home." But on the day of atonement, when they are pure like the ministering angels, they say aloud Barukh Shem Kevod Malkhuto Leolam Vaed.' The intention of what we have said is that the unity in divinity was not given except through Israel. And since the entire Torah is the path to that unity, it was said that Israel merited to recite Shema from the moment Jacob, our father, was close to death. From this moment, they entered into the secret of divinity and knew that the Lord is God. He said to them, "Hear, O Israel, I am the Lord your God," and they all immediately responded in unity, saying that the Lord is our God, the Lord is one. They were included in the Lord, and He is one and unique in all. This is what He required of them, and they are witnesses to Him. And this is why it was said, "You are My witnesses, says the Lord, and I am God," as explained above. For this reason, they said that this statement in Shema is an acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven, just as they said in the recitation of Shema in the Temple. But in truth, the kingdom of Heaven is not explicitly mentioned in that unity, except by implication, as it is hidden in Oneness. This is why Moses, who was a man of God, explicitly mentioned it and said in a whisper in Shema'ents, because he did not want to feel like a stranger in that unity. As explained in the book Tola'at Yaakov with the help of Heaven. And in regards to what they said about the ministering angels saying this praise before the Lord, and Moses bringing it down to Israel, it is what they said, "What you deride Me for before the heavenly beings, I am praised for before the earthly beings." They only say it in a form of mockery, while Israel unites the great name in His glory, as is known to the wise of heart in the intention of that praise. Therefore, Moses brought it down to Israel, to transfer a minor praise to a weighty unity, which is like the stolen diamonds that they adorn the great name with in the secret of His unity. This is not the case with the angels. And since all year they are sullied with guilt, they cannot publicize the unity as it is not fitting, since two faces will arouse accusations and confusion above. But on the Day of Atonement, a day of cleansing from guilt like the ministering angels, there is no fear of accusing angels, and the unity is publicized beautifully and then recited openly because there is no cutting and dividing after the absence of guilt. This explanation shows that the ministering angels will achieve the name of the Lord after realizing that He is distinct from them in three ways, which are the three boundaries between Him and them. The first one is that He is their Creator, and they have a beginning, but He has no beginning. The difference between Him and them is like the difference between a Creator and a created being. The second boundary is that He is separate from them because they have no existence on their own, but only from Him. As it is written, "Behold, even His holy ones He does not trust," and He exists on His own without depending on anyone else. The third boundary is that He is separate from them because He has no association or unity with them, even though He exists with them in the context of reality. These are the boundaries that separate Him from them, and this is why they ascribe holiness to Him. "Holy" means that He is separate and distinct from them, and this is more publicly proclaimed when they conclude with "the Lord of Hosts, the whole earth is full of His glory." For when they say, "the Lord of Hosts," they acknowledge that He is the one who sustains them by bestowing on them the light that shines on them constantly and is their existence. Without this, they would not exist. And when they say, "the whole earth is full of His glory," they acknowledge that all earthly beings included in the earth, as well as they who are humble and lowly in comparison to His exalted and supreme greatness, are acknowledging that He is separate from them and has no unity with them, even though He exists with them in the context of reality, as we explained. This is what is indicated by the word "full" because the full thing speaks with no mixture or unity with it, but it is found with it. This is explained by itself. These differences and their acknowledgment are hinted at in the way the angels act and are described on their wings. The prophet Isaiah describes the seraphim standing above him, with six wings; with two, he covers his face, with two, he covers his feet, and with two, he flies. The wings covering his face represent the first difference, indicating that there are other faces and another beginning that were created by Him. In their humility, the angels should cover their faces as if they are not worthy to look upon Him, for they acknowledge that there are other faces that they must face, as He is their Creator, and they are His creation. The wings covering his feet correspond to the second difference. The feet, which hold and sustain the being, signify that they do not have their own feet of existence but depend on Him who sustains them. Therefore, they should cover their feet as if they do not have them. The wings of flying correspond to the third difference, in which they acknowledge that He is separate from them. Thus, they must fly upward because they acknowledge that He is exalted and distinct from them, and they require Him for their existence. He gives them the strength to do His will, and they are molded according to His will, so they are prompted to fly upward. In this way, they will achieve Him according to their completeness. Israel, on the other hand, achieves the name of the Lord after two boundaries. This is shown through the two phrases they recite, "Hear, O Israel," which refers to the two parts of Torah, namely the study and the deed, that is, the hidden wisdom and the practical mitzvot. These two comprise the completeness of study. The phrase "the Lord our God" refers to the deeds and the practical fulfillment of the commandments with proper intention, which we have explained in the second part of this work, with the help of heaven. This is known as the comprehensive title that signifies constant elevation without interruption. Nothing can surpass studying the Torah and fulfilling the commandments with the proper intention. This is what Israel teaches, that it is necessary to share one's actions with the Almighty, which means that one should strive to elevate oneself closer to Him. This is the perfect unity with the completeness of the study and the deed. As is stated in the verse after this, "the Lord our God, the Lord is one." This explains how and what Israel attains in the name of the Lord after two boundaries. It is said that the ministering angels do not sing until Israel sings. This is to teach that Israel's singing is the essential aspect before the Lord, as we have explained. Furthermore, the awakening that arises from below kindles the same in the higher realms. When Israel sings, they give the upper beings the energy to join in singing, as they were created to serve Him. They wait for approval, and the awakening that Israel initiates through their singing provides that permission. Therefore, it was necessary for Israel to sing first. In fact, even in the realm of holiness, Israel is superior to the ministering angels. The reason for this can be understood through a Gemara that describes how, when it is time to sing, the archangel Metatron stands at the windows of the heavenly firmament to listen to the voice of Israel's songs and praises rising up from the earth. Why do the angels not sing before Israel? Because they have no permission until Israel opens the way by singing first. When Israel sings, the angels join in, as it says in the verse, "Lift up your heads, O gates, and raise them, O ancient doors, that the King of glory may come in." "Gates" refer to Israel, and "ancient doors" refer to the angels. When the lower beings sing, the upper beings follow their lead. Thus, it becomes evident that even in the realm of holiness, Israel has a prominent role to play, as does the principle of unity. The principle of unity requires that the human being be composed of various parts, be entirely devoted to their Creator's service and unify these parts. The commandment to love the Lord your God with all your heart teaches that you must unify and complete those parts through perfect service. One's task is to elevate oneself from the mundane to the spiritual. Hence, we are commanded to unify, and this is the central principle of unity, as previously explained. Furthermore, the principle of unity is necessary because we are among fragments and dividing the Lord of the World's general identity. Israel needs to unify the Lord's Name among themselves. During the early morning prayers, the birds of the heavens reside over the nations of the world that assemble to oppress Israel and turn Israel away from the Lord. Nevertheless, they do not leave Him alone, as it says, "From afar, the Lord will appear to him, saying, 'I love you with an eternal love.'" They unite His name twice every day by reciting the Shema Yisrael. This aspect of unity is necessary because we frequently encounter fragmentation and division in our lives. We must unify and bring together the fragments through our service of the Creator. The need for unity becomes very apparent in the following scenario. The sages asked the Creator why He did not create Israel alone. The Creator replied, "Could you handle it?" When they inquired what He meant, He explained that He wished to reveal His special knowledge and wisdom through the human being, who is made of flesh and who is considered lower than the angels. Despite this, the human being still has the potential for greatness and closeness to the Creator, despite their limitations. It is the human being's ability to acquire the wisdom of the higher realms and to unify their parts in the service of the Creator that gives them their uniqueness. However, the angels' understanding is limited and does not reach the same potential for greatness as the human being."And furthermore, the uniqueness will be necessary because we are among those who diminish and separate the greatness of the world, and Israel needs to unify the name among them. And in the morning, when the birds of the sky dwell upon them, these are the nations of the world that gather against Israel and subjugate them in order to distance them from the Holy One, blessed be He. However, they do not place Him, as it is said, 'Let them give voice among the nations' (Jeremiah 50:2), and they mention and unify Him twice each day by saying 'Shema Yisrael,' etc. "And in order to have this uniqueness, it is very necessary to tell them that what you criticize in me, the Supreme Being unifies, and do not criticize with what they all serve and unify His name. And after informing them that the complete person is closer to Him than them in terms of uniqueness and service, this was greatly needed in His existence. He came to inform them that He is greater than them in wisdom, and He said to them, 'You can do so', and they stood and were unable, because they insulted Him by saying, 'What is man?' meaning that he is composed of matter and cannot hope for any completeness because his material nature prevents it. And He said to them, 'Even on his dust, he is not equal to My servant' (Midrash Tehillim), meaning that even on his physicality, he is not inferior to rule over it and subdue it, so how can he rule over another? "And He came to inform them that his material nature does not hinder him in his completeness, and this is through experience. And He said to them, 'And still, you can do so', meaning what you claimed about him being material, know that his material nature does not hinder his completeness in wisdom because the intellect I possess is greater than theirs, which is sufficient to know the supreme matters that are the roots of the subordinate ones. And you, simple intellects, can you do so?' Immediately they stood and were unable, and although this is not a lacking in their completeness because they do not have any matter-based desires at all, behold, complete perfection and wondrous wisdom is found in man, for although he is composed of matter, he comprehends the roots of existence and knows their essence and nature. And due to the attainment of their roots, I called them names that agree with them, and consented to Eloka' [God] consenting to the upper knowledge. And He said, 'That is His name,' meaning the name that He had with the Holy One, blessed be He, in the beginning. "Behold, this was great completeness and wondrous wisdom that the lower corporeal things ascended to their upper spiritual roots, and this is the secret of calling names, meaning that through this, he scrutinized, purified, raised, and corrected their materiality. And one who corrected another, if this is the perfection required, certainly, he can correct himself and raise his materiality, and purify it. Therefore, names also allude to this, as names are called for animals, birds, and field beasts. And this is what is similar to them, meaning the materiality without an equal materiality. Behold, this is called a name and he is purified, elevated after the pure soul. And through this, he overcomes them with his wisdom." "And in the midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Zohar, section 2, 58a), Rabbi Chiya said that Adam knew higher wisdom more than the angels of the upper realms, and he looked at everything and knew and was familiar with his Master more than all the other creatures of the world. After Adam sinned, all the sources of wisdom were hidden from him. What is written? 'So the Lord God sent him forth from the Garden of Eden to work the ground' (Genesis 3:23). And another name, when the Holy One, blessed be He, heard the praises of Moses, He immediately elevated him close to Him and said to him, 'Your portion is greater than any other creation, as a man who receives from his wife what is concealed from others that I reveal to you, which is not revealed to the angels of the upper realms.' And they also said there in Idrā: "These are the righteous ones who have been deservedly granted the secrets of the hidden aspects of the Oral Law, which have not been revealed to the holy angels above until now." (Zohar, section 2, 58a) It is clear, therefore, that the righteous ones are greater in wisdom and knowledge than the ministering angels, and this is the reason for their opposition to His creation. This is what we intended to clarify in this chapter. 8 These words were spoken by the Holy Spirit, which proves the opposite of what we have been taught: the servants of God do not believe in Him, and His angels are praised even by the inhabitants of humble dwellings. They do not believe in His holiness, and the heavens are not worthy in His eyes, even though He despises and humiliates man. However, when one pays attention to the Scriptures that preceded these, in order to understand their integrity and truthfulness, it is not difficult to understand what we have said. This is because it is said above, in the visions of the night, when deep sleep falls on men, "Fear came upon me, and a trembling," and "a spirit passed before my face," and "I discerned not its appearance" - "how then can man be justified with God?" And the explanation is that since Job had said, "I am righteous before God," and then suffering was brought upon him, without him having committed any injustice or spoken any falsehood, but he was perfect in his understanding and actions, Eliphaz came to accuse and inform him that he was lying. And he brought him proof from God's kindness to His creations, that he bestowed an abundance of His grace upon them, making them aware of His will, and if they acted accordingly, He would uplift and grant them life in His presence. This abundance is prophecy, for from what we have seen, God bestowed His prophetic abundance on righteous men who could not have known His will without it. This explains that God wanted to give them merit, not to condemn them, contrary to Job's belief. And since some prophecies occur in visions and in the night's dreams, it is said in the visions of the night, "When deep sleep falls on men." And it shall be explained further that this grace extends still to another higher level, and if it is not as the first, in it the perfection will come, and it is the level of the Holy Spirit, as it is said: "And the Spirit of God moved upon the face of the waters." And it shall be explained further that this grace extends still to another level, and if it is not on the level of the Holy Spirit, through it the perfection will come even to those who are not on the level of the Holy Spirit, and it is the vision of an angel, as we find in the story of Hagar the Egyptian, and Manoah and his wife, as it is said: "Let him stand, and not see his appearance like a vision before my eyes." For after the completion of his mission, he will return to his angelic service, and for this reason, when it appears in his known secret, he will stand and not recognize his appearance, and it is said: "like a vision before my eyes." And from each of these levels, it was not possible for a human being to know and hear because it was like silence, not heard, and the divine will was a voice through them that I hear what was not possible for me to hear according to my own laws. And after all this effort to complete his creations and all this grace to merit them before Him, it is necessary to acknowledge that He desires to justify His creations and not to obligate them. And if so, how can one say, "I am righteous, yet He takes away my right"? And the book of Isaiah, chapter 9, has many verses that show that He desires to justify His creations, as it is said: "The LORD has desired it for the sake of His righteousness." And He does not desire to punish His creation, as it is said: "For I do not desire the death of the wicked." And there is no doubt that the effort to justify others, after that other is lacking and devoid of all righteousness and perfection that exceeds his own righteousness and perfection by no measure. And the righteous benefits while the justifier and completer does not lack. And if so, how can the human justify God after this, for this is human and that is God, and the distance between this righteousness and that righteousness is as far as the distance between the Creator and the created, even if it is said that the righteous did not acquire from Him what is impossible to estimate, for this is a way of heretics and the advice of the wicked far from me. If his work, which is his creation, is done with righteousness, for his perfection is his work and his completion, for without this there is no strength to purify a man. Indeed, even His servants, which are the host of heaven, do not believe that is to say, they have no righteousness and existence in themselves, but with His light upon them, they have righteousness and existence, and what is in excess of them is for Him to justify and for the host of heaven to move and exist. Let those close to Him be proud and say, "Our righteousness is after eating His meal and the reward that comes from His great grace will not be estimated by this, for they need His grace and righteousness, and even these, with all their greatness and excellence, need His righteousness and His influence to sustain them and without this, it is impossible for them to exist. Even so, the inhabitants of the material houses are very lacking from their material aspect and are far from the Supreme Being, and it is impossible for them to justify themselves on their own, unless they are influenced by the abundance of righteousness from the righteous one of the world to inform them of His will, so that they will be justified and worthy before Him, as we have written before. And with that righteousness, they will rise higher than the higher creatures, as was explained in what preceded. And behold, that righteousness shines in its wondrous wisdom that has no end, and that will which emanates from His grace to perfect His creatures is set by what is in His mind and the concealed will, if so, how is it possible to reach His ultimate righteousness until He is justified in His righteousness, even more so that He is justified by Him? Who is greater than the master of the prophets (peace be upon them)? And it is said about him that "he is lacking a little from being God," as our sages have explained. However, one who deals with this righteousness that emanates from the supreme will above all and there is nothing higher than Him, he too will be higher than the rest of the creatures who are lower than that will. Thus, the line of judgment is given according to the supreme righteousness that does not diminish reward. And He appointed them as His treasured people on the day of assembly, as He said, "Now if you will truly listen to My voice and keep My covenant, you will be My treasured possession among all peoples, for all the earth is Mine." He informed them in general what we explained above, that they will need to know the will of the One who completes them, blessed be He. And that will cannot be known unless He Himself informs it. And when they know it and fulfill it, all completeness will be drawn to them from Him. And based on the knowledge of His will, He said, "Now if you will truly listen to My voice," etc. And afterward, He informed them of what will be drawn to them from the success of fulfilling His will, and by cleaving to Him through the Torah that emanates from that will, He said, "and you will be My treasured possession," etc. And "treasured possession" refers to the connection and cleaving to His great Name. And the matter is that anything that is exalted and uplifted may be called an "earth" in relation to that which is higher than it, just as Yonatan ben Uzziel translated it. And one form of "earth" is below to elevate the heavens, and the angels too may call the 'earth' according to their excellence, blessed be He. And when it says, "for all the earth is Mine," it includes all the upper and lower worlds. It means that by fulfilling His will, all these worlds will submit to their will, for the son inherits all the father's assets. And by saying, "and you will be to Me a kingdom of priests...," it explains to them the success of the body and its eternalness along with the soul together, as I have explained in chapter 21 of the second part of this book, with the help of Heaven. "And the Lord God taught them all this when He said, 'You have declared today that the Lord is to be your God and that you will walk in His ways, observe His statutes and commandments, and obey His voice.' He said, 'The Lord is great and exalted,' and He said 'today,' which means for all eternity, because the Torah will never be changed or altered. He said this because whenever you do His will and fulfill His Torah and commandments, it is as if you are renewing His kingdom and accepting His divinity. He said this because by doing so, you elevate His name and 'amira' is mentioned, which signifies speaking. It is like the highest branch on a tree. He said this because you exalt Him until His name is elevated, and this is the ultimate unity, as it says, 'You are My witnesses,' says the Lord, 'and I am God.' As I wrote in the previous chapter: 'And to walk in His ways and keep His statutes...' He said this because it is not enough to accept His divinity in your heart alone. With the acceptance of His yoke of divinity, there must also be actions that indicate this. These actions can be divided into two categories. The first category is the ways that resemble Him, as the form resembles its creator. As our Sages said in the Midrash, 'He taught us that the Holy One, blessed be He, created man in His own image so that he should be upright like Him.' In the Sifrei, they said, 'Whoever calls upon the name of the Lord will be saved.' Isn't it impossible for a person to call upon the name of the Holy One, blessed be He? Rather, the Holy One, blessed be He is called 'merciful,' as it says, 'The Lord is merciful and gracious.' So too, you should be merciful. The Holy One, blessed be He is called 'righteous,' as it says, 'The Lord is righteous, He loves righteousness.' So too, you should be righteous. The Holy One, blessed be He is called 'kind,' as it says, 'For I am kind,' says the Lord. So too, you should be kind. Therefore, it says, 'Whoever calls upon the name of the Lord will be saved,' and it says, 'Everyone who is called by My name,' and it says, 'And let every deed be for the sake of the Lord.' That is all. We should wonder about their question, 'Is it possible for a person to call upon the name of the Lord?' We find that Abraham our father did so in three places. He called upon the name of the Lord with the name of Abraham, with the name Abram, and with the name 'forever and ever.' And we find that Isaac our father called upon the name of the Lord. Rather, it seems that their intention is that it is impossible for a person to call upon the Holy One, blessed be He, using His own name. He should call upon Him 'kri biha yikare,' and there is room for this calling when walking in His ways and being merciful, righteous, and kind like Him. This is calling upon His name, resembling Him when walking in His ways." And for this, the Great Name said in His strength, as described in the first part of this book with the help of Heaven, and His soul descended from the foundation of understanding through truth and faith, which is merciful, gracious, righteous, and kind. And all the paths are included in His name, and it is included in all of them. Therefore, one must emulate the place from which He comes and become like Him. In this way, one testifies to His source, as it is said, "Everything that is called by the name of the Lord shall be saved," meaning, for His testimony. And as I have already written, it is said, "And you shall walk in His ways," which means to call Him by His name. And in the Jerusalem Talmud, Berakhot, Chapter "HaRoeh," it is asked, "What if someone with a name like a human being is spared by someone with a name like the Lord? How much more so is one saved if they are called by the name of the Lord?" And for the instruction of the acceptance of His divinity, it is further said, "And to keep His statutes and His commandments and His laws, which are the entirety of the Torah," which is His decree from the Supreme Will, which is included in the divinity that is engraved from Him. And for this reason, the Torah is upon him, and those who keep and fulfill it are instructed in the acceptance of that divinity, which is impossible without it. And this is the second part of the actions that teach the acceptance of His divinity. And if so, divinity depends on the fulfillment of this Torah that Moses placed before the Israelites. And to listen to His voice. If one should fast and afflict themselves again by the faithful prophet and the rest of the prophets, his disciples, as it is written, "And you shall listen to His voice," which means the voice of the prophets. It is explained to them that it is impossible to attain and know His blessed will unless He Himself makes it known to them through His faithful prophet, his house, and his disciples. And behold, it specifies and concludes with four things that are necessary, which are to be to you for a god, and to walk in His ways. Here are two. And to keep His statutes and His commandments and His laws, and to listen to His voice, here are two others. And corresponding to them, He assigned them four things that are necessary for their continued existence, which are greatness and exaltation, a day that represents the eternal existence of the nation, which cannot be changed or altered in contrast to being to you for a god, which distinguishes Him as a god above all other gods. He said to be for Him a chosen people, as He said to you on the day of the assembly, "And you shall be to Me a chosen people," meaning, He chose them to be a chosen people, connected and attached to Him from all the nations. "And corresponding to this, to walk in His ways, it is stated, 'And to follow and keep all His commandments,' for since they [the Jewish people] saw that it was appropriate in their walk to resemble Him, as it is said, 'He did not do so for all nations,' and this is the great kindness and righteousness that there is nothing greater than it, that He did with His chosen nation, to bring them in tradition of His divinity and in connection to His commandments, from which all goodness and success come, which there is nothing greater than them for body and soul, and this is what it means, 'And to follow His statutes,' and 'to make you higher than all nations,' which He made for praise, name, and glory, and the verse states, 'To make you high in praise, name, and glory above all nations He made,' and the meaning is to make you higher in that He united you to His great name that is praise, name, and glory, as known to those of special distinction, and from there the Torah and commandments were carved out, and by safeguarding and observing them, one merits therein and acquires his place and the name of His house, as we have written, and in their cleaving to that name, they are higher than all the upper and lower creations, and therefore they rule over them and subdue them, and when it says 'over all nations,' it also hints to their upper forces, the angel and the zodiac, except that the Torah is brief with this matter, and behold, in accepting His divinity and His Torah, they earned over all creations to rule over them and attain all kinds of success. "And corresponding to this, to listen to His voice, it is stated, 'And you shall be to Me a kingdom of priests and a holy nation,' as He spoke on the day of gathering, He said to them, 'And you shall be to Me a kingdom of priests and a holy nation,' to teach their eternality before Him that no loss or death should rule over them, for the hearing of His voice grants them eternal existence, for that nature of that voice to its listeners is that it is above time, and therefore time and its events do not rule over its listeners, but they rule over it and bring it to their desire. However, those who were not influenced by that righteousness from above and did not have their eyes enlightened by the light of the Torah are oppressed before the lowest of the creatures, and this is what is said, 'He oppressed them before the lowly,' and they fall under time, and therefore they are broken before Him, and He said, 'From morning to evening,' which is the duration of the movement of the sun, from which morning and evening are derived." "And it was said that the reason they fall under time is because they do not give importance and order to the righteousness and justice that is above time, and they will also perish eternally, meaning that they will have no legacy in the soul, because that righteousness is the cause of all this, and they are devoid of it and it will taste empty to them, both what is above and what is below. It is clear from what we have explained that all creatures acquire perfection through His overflowing kindness that is constantly upon them, which they cannot acquire on their own, especially the lower ones who cannot acquire any perfection on their own unless it is influenced upon them from the true perfect being who completes them. And this perfection was achieved through prophecy and its levels, for the Creator desired to justify His creations. And after righteousness came from Him, and He is its source, if so, His hand is superior in His righteousness over every creature, for every creature is lacking and He is the complete and whole in Himself. And therefore, it is impossible for a human to be as righteous as his Creator, let alone be more righteous than Him. And this is what the companion Eliphaz endeavored to prove to Job about the righteousness of his soul from God in these verses, as we have explained. And in his second response, he added to prove to him and inform him that it is impossible for a human born of a woman to be righteous at all on his own, for he lacks greatly from perfection, unless it is completed by one other than himself. And he said, 'What is man that he should be clean and one born of a woman to be righteous?' meaning it is impossible for him on his own to be clean and be righteous in the proper and deserving sense in the eyes of his Creator unless He reveals His will and the true righteousness in His eyes, which is what arranges him himself. For the intellect that resides in a limited material does not believe that it can have existence in itself unless existence is influenced upon it by Him. And He does not regard all the heavens as pure, for he does not merit their eyes to shine with His light constantly without ceasing, even though a man becomes loathsome and wasted, like water that flows away, it is not enough that he himself cannot acquire the proper perfection for himself, but he is inclined towards evil and injustice. Therefore, he needs to be influenced by the perfection of his Creator, and then it becomes possible for him to resemble the form of his Creator, and if he does so, then his status will be elevated above all upper and lower creations, as we have explained. And this is what we wanted to prove in this chapter. 9 17 However, wisdom is indeed present in it, and so on. And if it is truly explained that from philosophy it is impossible to ascertain the truth in any of those mentioned, as would be seen by those who wish to delve into the esoteric with the remnants, in what will be explained in each of them, then they will examine with whom the truth lies and that philosophy is forbidden and futile, like the heat of a dying fire that consumes their time. And what is claimed from the teachings of our sages, etc., the truth in this is that the knowledge of our sages about those wisdoms is similar to what he and his comrades learned and reasoned, as will be further elaborated in Chapter 67 in this section with heavenly assistance. Also, even if it is confirmed that the wisdom of Rabbi Moses Maimonides, may his memory be a blessing, is desirable, etc., the great and wise surpass him in intellect and religion, distancing the wisdom of Rabbi Moses Maimonides, may his memory be a blessing, from being a place of the consensus of opinion, as is apparent from what he wrote in the book "The Guide" and in the book "The Science of Reasoning." It does not elevate or show deference to the great, rather it dismisses and rejects it outright, and it was not desirable to them. They even resented him because he built upon a faulty foundation, which is rooted in Greek philosophy and its apostates. Oh, that it could be that he only possessed one domain of expertise! And he commanded us to study all wisdoms for medicine, cooking, baking, etc. Here, in the abundance of words and satire about his fondness, he stumbled in what he had rejected, as it comes to praise the glory of philosophy and its splendor. And in addition, he exposed its foolishness and the rebellious, Ethiopian maid does not hold any value and significance with the mistress. So how can one take learning from her about the encompassing beauty, the crown of glory? But her way is to remove her adornments and to destroy and uproot her affections and desires, because at first they were taken for cooking, etc., and in the end, they became troubles and torments that annoy her on her face. And this will resemble the realm of the intellect, etc. The realm of intellect, its attainment and perfection in practicality are always without change, as it lacks the capacity to be elevated from the transitory. However, that which is tested through inquiry, it is always comprehending and giving birth to great wisdom from these preceding stages, and there is no change or transition from potential to action, but rather, what was hidden in those earlier stages becomes revealed, and it is only particular, not general. And this is its way from the day of its creation. And it seems to me that this was hinted by our sages in Chapter "Ein Dorshin" as it says there, "What is the meaning of 'Chashmal' in the verse 'A fire went forth from before Him'?" In the Tannaitic teaching, it is taught that sometimes it is silent; sometimes it speaks when the speech emerges from the mouth of the Holy One, blessed be He, it is silent, and when the speech does not emerge from the mouth of the Holy One, blessed be He, it speaks. Behold, they explained that the speech emerges from the mouth of the Holy One, blessed be He, and those are the preceding stages of wisdom that is granted and influences them, and afterward, it speaks. They contemplate, understand, and give birth to great wisdom from those preceding stages, and it is the internal intellectual speech that is always in action. And from this, Onkelos translates, "And man became a living soul with a speaking spirit" as meaning that from the beginning of its creation, its intellect is always in action, like electricity, which will be further understood from this, that no separate entities can produce anything by themselves, for they lack the power and authority from themselves, but rather, their creation depends on the abundance of perception and perfection for the purpose of not erring in thinking that they possess authority in and of themselves. And in Midrash Rabba Parashat Mattot, "Why are we called destroyers?" Rabbi Levi said in the name of Rabbi Samuel bar Nahman that the ministering angels, through revealing hidden secrets of the Holy One, blessed be He, were exiled from their Heavenly encampments for eighteen years. Rabbi Hama bar Hanina said it was because they became arrogant and said, "We are the destroyers of this place." Rabbi Hama bar Hanina informed us that these angels were punished for their arrogance, meaning that there is an error in what they said because they thought they had autonomy and had power other than the power given to them by their Creator, heaven forbid! They do not possess anything of their own, as all their comprehension and perfection is from what was granted to them from their Creator, not from themselves. This is a secret of the Atzilut from the spirit of the Lord of the prophets to the seventy elders. And regarding this, they hinted at it by saying, "Pepper and wisdom," which means that they were not allowed to be tempted after their entire intellect and to pursue anything from wisdom and Torah secrets. Regarding this, the verse advises, "Do not stray after your hearts." And our sages interpreted this as referring to heresy, meaning that someone who is wise and falls for the temptation of his own intellect will not escape heresy and blasphemy. The one who lives this life that we spoke of can truly be said to be similar to the world of the intellect. And from this, he is called the complete one, possessing divine intellect, because the Torah and wisdom were engraved from divine intellect, and it is one matter that is essential to the other. And the believer must imbibe both to reach completeness. However, the preceding stages from which the philosophers build and elaborate are not true because they do not emanate from divine intellect. Therefore, the succeeding generations are futile and useless and cannot be justified by resembling the world of the intellect. Thus, intellect and religion must strengthen each other. This is what the wise one meant when he said, "Intellect and religion are two luminaries." This is justified by the organized and methodical religions that conform to human intellect, and intellect will be strengthened with that religion and they will unite. So, come and see which person is enlightened by those organized lights of the Torah, who was not blinded by the religion, according to human intellect. But he cannot be justified by the established and investigated true religion that emanates from the highest wisdom that is above all intellect. Therefore, one who tries to investigate it according to human intellect will fail, as it is dependent on divine intellect. Therefore, it is only the intellect and religion that are investigated from it that can be truly justified as two luminaries. In relation to all of this, King David, peace be upon him, hinted in his saying, "For with You is the source of life, in Your light do we see light." He said that the highest source of life is with You, meaning that there is nothing else besides You, like the manner in which "Ezri mei'ein Hashem" referred to the tip of the letter Yud, as the tip is not separate from the Yud and there is nothing besides the Yud. From the Yud, the Great Name of Life emanates to all living beings, and it is the source of life in length, and it is the primary light, as it says about it, "Let there be light," and it is referred to as the light that already was, and it is the mentioned life. And it was said that in that light, light is seen, and whoever does not merit that light is exiled to the source of darkness and the shadow that cannot be illuminated by that light of life. The explanation is that from that life and that light, we saw light and merited the life that is without death, as Torah and wisdom, which are called life and light, emanated from that Divine intellect. And that is why it is called by its name, as the nature of the source is that it should be in what is carved from it, and that light is the light of intellect and it is Divine intellect. And in that light, light is seen, meaning that what we comprehend from that light is light, and they are the true successors that we extract from those true preceding stages. And because of this, what they comprehend from them is true as well because the branch is similar to the root and the primary matter will justify the intellect and religion as two luminaries. And to the secondary matter, the intellect and religion will justify them as siblings, and each one will justify the other, and this is explained elsewhere and it says, "The beginning of Your saying is truth and for eternity all Your justice is righteousness." Meaning, after the beginning of Your saying, which are the preceding stages that cannot be learned and taken except from You, they are true. The justice that emanates from them and what we extract and comprehend is righteous and true, and it is eternal and You said, "And for eternity all Your justice is righteousness." And You said "righteousness" to hint that the intellect that we extract from it must be directed towards doing righteousness to You, meaning towards Your Name. As our sages said, "And as long as one directs his heart towards heaven." And this is what he should agree upon as truth that emanates from it, and agree with it from all angles. This is what I have seen as sufficient to reply to and refute the speeches of those of old in this chapter And in the second essay, second Shaar of his book he [Rambam] turned this holy essay astray into the Greek philosopher's (Aristotle) concepts and "visions," and explained it like this and wants to say: Why when the Shunamite woman (2 Kings 4) was given her good tidings that Elisha bid her granting her a son at the designated time and the vision was afterwards confounded, that the tiding was given to the woman and not to her husband - that this proves that that prophecy was from the side of Dimyon (fantasy) which is female in relation to Sekhel (intellect), blah blah blah - while Avraham Avinu, for whom his prophecy and tidings were not confounded etc. ---- Behold! Because he thinks there is nothing that can't be weighed by rational intellect from whatever comes from Chazal's words, he filled his heart to explain it in such a way. Now, what's impossible for a rational intellect to conceive - and furthermore he being the all around expert that he was, "no detail escaping him," so if he would have "just kept silent he'd have been considered wise" (Prov. 17:28) ---- so now removing the stumblingblock let me tell the accepted traditional (m'kubal) explanation along the holy meanings, with God's help, regarding that essay. Namely, for it's known to the wise of heart that the "lower female" is from the "upper female," the secret of the final Hei in the name of the Kallah (the bride) in Shir haShirim, and it's attached to it, since the Neshama of the female is from the female, as stated in the Bahir. And the lower male is from the upper male, the secret of WA"W in the Name, and is tied to it, since the male Neshama is from the male as they said there. And since the "legs" of that female Midah "go down to death" (Prov. 5:5) as is known to the Mekablei haEmet, behold whoever binds to her alone, death is ready for him, for the Midah is goremet/influencing, and since HaBaKuk [the Shunamite woman's child, Zohar I:8b] was bound to the female (aspect), as the prophet told her (2 Kings 4:16), "you are embracing (at HoBeKet) a son" - so he died, until the Ruach Chayyim was activated upon him from Above, as it's written, "And he placed his mouth on his mouth" etc., and they said there in the Midrash, "To reconnect him to a different place supernal, the place where Life is located" etc., and then his Ruach returned to him. And since Yitzchak was bound to the male (aspect), the place of The Life, as it's written, Shuv-ashuv eleikha (Gen. 18:10, and see Rashi who in addition brings B"R there contrasting with Habakkuk) so he endured. This demonstrates the truth. For one may not measure by intellectual reasoning, any thing that comes closed in that book or any other book he mentions, for philosophy has no part or memory in them, for behold he admits they are not encompassed by the intellect of any philosopher or wisdom/science of those books. It is what our Rabbis z"l received and knew, and the philosophy did not, for behold the Sefer Heikhalot, Pirkei haHeikhalot, Sefer Shiur Qomah, and Sefer haZohar - the Tannaim taught them and composed them - and Sefer haBahir is composed by the Amoraim, and besides these there are many, the compositions of the Geonim and those that came after them, and the Chakhamim have them all, and these Sefarim were never copied and never went out from our people to another people, for behold Sefer Yetzirah since the time of Avraham Avinu is found among his Holy People, and Yirmiyahu a"h since the time of the First Temple was engaged with it, as we find in Sefer haBitachon by R' Yehudah ben Batirah a"h, he brings Rav Chamai Gaon z"l in Sefer haYichud, and also the holy Kanah zlh"h in Sefer haPeliah, saying there that Yirmiyahu haNavi a"h was engaged in Sefer Yetzira by himself; a Bat Kol emerged and said, K'neh l'kha chaver, acquire for yourself a friend; he went to Sira his son and they were engaged in Sefer Yetzirah three years, to fulfill the scripture "Then will be spoken to, those that fear H', man to his fellow" etc. And he already admits and does not shy away from this and he mentioned them, and from those that exist from the time of the Second Temple and did not go out in the Exile and were not emptied out from the holy, pure vessel to a secular and impure vessel and not copied and not lost among the nations, and in every single generation the remaining Chakhamim engage in them and explain their secrets as they received them — so how could his heart devise, he and his Rav, when he said that the great Chokhmot found in our people and the books the Chakhamim composed about the roots of that Chokhmah were lost?! This is nothing from them but donkey calling and predisposition in order to establish their fantasized opinions according the rational/scientific intellect in them, weakening the hands of the pure and innocent that seek the Truth. However, wisdom is indeed found in it, and so on. And if it is truly clear that from philosophy it is impossible to ascertain the truth in any of those mentioned, as it would appear to someone who wishes to delve into the secrets with the remnants, as will be explained in each one of them, then one will examine with whom the truth lies and that philosophy is forbidden and futile, as their time has revealed. Regarding the claim from our sages' teachings about other wisdoms, etc., the truth in this is that the knowledge of our sages in those wisdoms is similar to what he and his peers knew and learned, as will be further elucidated in Chapter 67 of this part with the help of Heaven. Also, even if it is true that the wisdom of the revered Rambam may be desirable, etc., there are greater and better ones than him in intellect and religious devotion who have distanced themselves from the wisdom of the revered Rambam, so as not to be a place for the assembling of ridicule, as it seems from what he wrote in the Guide for the Perplexed and in the Book of Scientific Knowledge about the truth. It was neither honored nor respected, but rather rejected with disdain and disregarded by both hands. It was not desired by them, and those who understood it despised it for building upon a shaky foundation, which is the roots of the Greeks and their rebellious disciples. Who could wish that there were only one occupation, but he commanded us to learn all wisdom for compounding, slaughtering, baking, etc.? Here, in the multitude of words and innuendos about his desire, he fell into what he escaped from, which is to extol the praises of philosophy and its splendor. And aside from that, he exposed its faults and the rebellious servant, the Cushite, has no connection or value with the lady. And how can one derive learning from her about the complete crown of the bride's adornment? But its way is to remove its adornments from it, to ruin and uproot its ornaments and coverings, for from the beginning they were taken for compounding, etc., and in the end they became troubling and annoying and infuriating to her. And in this it will be similar to the world of intellect, etc. The world of intellect attains it and its perfection is always not subject to change, except that from what has been granted to it from its Creator, it is always contemplating and giving birth to great wisdom. And there is no change or transition from potential to actual, but rather it reveals what was hidden in those previous stages. And there is no particularization, except what is general. And this is its way since the day it was created. And it seems to me that this is hinted at by our sages in Tractate Ein Dorshin concerning the verse, "For from the voices of speech pertain to them" (Job 33:14). In the teaching, it was taught that sometimes they are silent, and sometimes they speak. When speech issues forth from the mouth of the Holy One, blessed be He, they are silent. And when speech does not issue forth from the mouth of the Holy One, blessed be He, they speak. Behold, they explained that speech issues forth from the mouth of the Holy One, blessed be He, to them, and they are the preliminary stages of wisdom that He bestowed and imparted to them, and afterwards they speak, as they contemplate, understand, and give birth to great wisdom from those preliminary stages. And this is the internal intellectual speech that is always in action. And from this, Onkelos translated, "And man became a living soul endowed with intellectual speech—[lit. from the voices of speech]—for from the beginning of his creation, his intellect was in actuality, like electricity." And this clarifies that no separate intellects bring forth any matter of their own, for they have no power and authority of their own, but rather, from their Creator, flow upon them abundantly, comprehension and perfection, so that they will not err, thinking that they are independent and possess power other than the power of their Creator, God forbid. And it is not so, for they have nothing of their own, for all their understanding and completeness is from what was granted to them by their Creator, not from their own essence. And this is the secret of the emanation of prophecy from the Master of Prophets upon the Seventy Elders, and the secret of "and place from your glory upon him" (Numbers 27:20), and everything is an example from the supernal. And so, by this means, the attainment of perfection shall be the lot of adherents of true religion and Kabbalah, which is the true wisdom. For from the beginnings of wisdom shall they contemplate and give birth to genuine offspring, similar to the wise Joseph who gathered and preserved. There is nothing new or lacking in their intellects, but only the revelation of what is encompassed by these principles. Hence, they hinted at wisdom in their saying because they were not permitted to be tempted by any other thought besides wisdom and the hidden secrets of the Torah. This is alluded to in the verse, "And you shall not wander after your hearts," and the Sages explained that this refers to heresies, for one who becomes wise through their own intellect and follows after their own mind shall not escape from heresies and heretical beliefs. And one who lives by these words we have spoken shall truly be likened to the world of intellect. And from this perspective, perfection shall be called the owner of divine intellect, for the Torah and wisdom are engraved within divine intellect, and they are one in essence, requiring each other. And the believer must embrace both for their completeness. However, the beginnings upon which the philosophers build and propagate are not true, for they do not come from divine intellect. Therefore, their offspring of falsehood and false matters shall not avail or deliver their masters, nor shall they be justified, for they resemble the world of intellect. Thus, intellect and religion shall grow stronger, and so on and so forth. To this the wise one said, "Intellect and religion are two luminaries." This shall be justified in the established and organized religions according to human intellect. And with this, intellect shall grow stronger alongside that religion, and they shall unite. Go and see who has attained spiritual greatness by not beholding the structured Torah lights derived from divine intellect. But they shall not be justified in the true religion, inscribed and investigated from supreme wisdom, which surpasses all human intellect. And falsehood wearies itself in searching for it according to human intellect, for it can never be attained, as it is hinged upon divine intellect. And from this, true intellect and true religion shall be justified as brothers, and intellect and religion are two luminaries. And all of this shall be understood as true, for the branch is similar to the root and the primary matter. Intellect and religion are justified by two luminaries, and they are justified by the second matter, and both shall be justified. This is explained elsewhere when it is said, "The beginning of your word is truth, and all your righteous judgments endure forever." This means that after the beginning of your utterance, which are the unteachable and unattainable principles, true righteousness also emerges from them, which is eternal, as they say, "And all your righteous judgments endure forever." And it is said, "Your righteousness," to imply that the intelligent one who comprehends from that light shall direct their righteousness towards you, that is, towards your name. And as they say, as long as their heart is directed towards heaven, and they agree with the truth that emerges from it, and they agree with it from every angle, this is what I have seen that suffices to respond and restrain the eloquent speakers in this chapter.

חלק ג פרק א הפועל הן הוא שלם כפי שלמות תכליתו, והיה מציאות עליונים ותחתונים פועל השם ב"ה אשר הוא הפועל היותר שלם, הכרח הוא שיהיה לתכלית היותר שלם ונעלה שבתכליות ולזה מן הראוי אל השלם לבקש ולמצוא תכלית פועל יי' ואל מעשה ידיו המציאות בכללו ואם יעלה בידינו זה המבוקש כפי שרשי החכמה האמיתית, נשכיל ונדע ממוצא דבר זה חיובנו בעבודת הקדש כמה הוא גדול להשלים התכלית אשר נוצרנו בעבורו: ואומר שהרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהחלק השלישי מספרו הידוע בטל זאת השאלה ר"ל שאלת בקשת התכלית האחרון לזה המציאות ואמר שתעה מי שחשב שתכלית זה המציאות היה מין האדם לבדו וזה לשונו שם אמנם לפי דעתנו בחדוש העולם בכללו אחר ההעדר יש חושבים שזאת השאלה מחוייבת ר"ל בקשת התכלית לכל זה המציאות וכן יחשבו שתכלית המציאות בכללו מציאות מין האדם לבדו לעבוד את השם ושכל מה שנעשה אמנם נעשה בגללו עד שהגלגלים אינם סובבים רק לתועלותיו ולהמציא צרכיו, וקצת פשוטי ספרי הנביאים יעזרו זאת המחשבה הרבה. לשבת יצרה, אם לא בריתי יומם ולילה וגו', וימתחם כאהל לשבת, ואם הגלגלים היו בעבור האדם כל שכן מיני בעלי חיים והצמחים: וזה הדעת כשיחקר כמו שצריך למשכילים שיחקרו הדעות יתבאר מה שבו מן הטעות, והוא שיאמר למי שיאמין שהכל מפני זה התכלית כלומר מציאות מין האדם אם הבורא יכול שימציאהו מבלתי אלו ההצעות כלם או אם אי איפשר שימצא אלא אחריהם, ואם יאמר אומר שאיפשר, ושהשם יכול להמציא האדם מבלתי שמים על דרך משל יש לשאול מה תועלתו באלה הדברים כולם אחר שאינם התכלית אבל הם מפני דבר שאיפשר המצאו מבלתי כלם, ואפי' היה הכל מפני האדם ותכלית האדם כמו שנאמר לעבוד השם, השאלה קיימת והיא מה תכלית בהיותו עובד והוא יתברך לא יוסיף אם יעבדוהו כל מה שברא וישיגהו תכלית ההשגה, ולא יגיעהו חסרון אם לא יהיה זולתו נמצא כלל, ואם יאמר אין זה לשלמותו אלא לשלמותנו כי הוא הטוב לנו והוא לשלמותנו, יתחייב השאלה בעצמה ומה תכלית מציאותנו בזה השלמות אי איפשר בהכרח מבלתי שיגיע הענין בנתינת התכלית, אלא כן רצה או כן גזרה חכמתו וזהו האמת: וכן תמצא חכמי' ישראל שסדרו בתפלותיהם באמרם אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תפעל ואם יצדק מה יתן לך הנה בארו שאין שם תכלית אלא רצון לבד עד כאן: והאמת כי אי אפשר שימצא האדם מבלתי שמים כי הוא גשם וצריך אל מקום והמקום צורך אל העבודה ואי איפשר מבלתי עובד כי העולם הזה הוא עולם המעשה וצריך אל עושה בהכרח להשלים ולתקן מי שצריך שהוא דוגמת זה העולם כמו שיבא צריך אם כן שימצא, ואם היה שבבריאת האדם ועבודתו יש צורך גבוה ושבשלמותו משלים מי שצריך אל שלמותו יצטרך הרב ז"ל להודות בהכרח כי השאלה בבקשת התכלית מחוייבת ושלא יכלה התכלית בכן רצה או כן גזרה חכמתו ויודה כי תכלית המציאות כולו עליונים ותחתונים הוא האדם האמיתי וזה וזה אמנם נעשו ובאו לצורך גבוה והוא התכלית האחרון כמו שיבאו בסייעתא דשמיא: ומה שחשב הרב ז"ל שבא לעזרתו ויצא לישען מסדר חכמי ישראל ודברי הנבואה, יתבאר על דרך האמת כי באו לנגדו להלחם מלחמות יי' עמו על שהוא בדעתו זה מפיל חומת התורה ומבזה צלם אלהים וממעט את הדמות הוא האדם עשוי בדוגמא עליונה בנוי ומשוכלל כדמות פרקי המרכבה העליונה וזה הטלת מום בקדשי שמים, וזה הדעת הנפסד ההורס חומת האמת לקחו הרב ז"ל מפאת הרע שבעץ הדעת הוא דעת הכופרים מאמיני הקדמות: והוא כי אחר שהם יאמינו שהעולם היה מחוייב על דרך ההשתלשלות וחיוב הסבות הנה יצא להם מזה שיאמינו כי כל הקרב הקרב אל הסבה הראשונה יהיה במעלה וכבוד יותר מחבירו שאינו קרוב כמוהו, עד שיחוייב להם מזה שהאדם שהוא אחרון המדרגות והמעלות כלן יהיה היותר גרוע ופחות המעלה מכל הנמצאות אשר קדמוהו עד אשר יאמרו כי אין לנפשו עם הגלגל שום ערך ויחס כלל ומזה ירחיקו שיהיה האדם סבה תכליתית אל הנמצאים השמימיים להיותו גרוע המעלה והכבוד בעיניהם, זאת הסברא הרעועה והדעת הנפסד מקודם בפאת הרע שבעץ הדעת המר והנמהר ומשם שאבו הכופרים הורסי הדת והאמת ואחריהם נמשך הרב ז"ל והבאים אחריו מפלסופי עמנו ההופכים ללענה משפט, והיותר רע ומר כי פתו את המלכה לדור בכפיפה עם השפחה הכעורה הכושית וכן עשו כי בקשו להם פסוקים מן הנבואה והכריחום לצפצף דעות נכריות: והפלא על הרב ז"ל אחר שבאו כתובים בתורה ובדברי הנבואה יעידון יגידון על מעלת האדם וחשיבותו על הנבראים עליונים ותחתונים והיותו התכלית האחרון לכלם ומצא כתובים מורים על חלוף זה, והנה הוא קיים הכתובים המורים על פחיתותו וגריעותו והפיל מידו המורים על מעלתו ולא פירשם ואין זה הדרך הנכון לחכמים ומה ראה לקיים אלו ולהשמיט אלו אין זה כי אם קריאה אל תואנות ועלילות לקיים דעתו ולחזק סברתו והלוך אל שטתו במה שכתב בפרק י"א מחלק השני מספרו. אמר שם וזה לשונו וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו העניינים הפלוספים כאלו הם נכרים מתורתנו גזרותם מדעות הסכלים ואין הענין כן עד כאן. הנה גלה הרב ז"ל דעתו והוא כי העניינים הפלוסופים הם הם קרובי התורה ואהוביה אחיה מיודעיה הרי השוה כל המדות ואחה כל הפנים, ולא ישוו כלל חלילה, כי זה קדוש וזה חול, זה טהור וזה טמא, זה אור וזה חשך, זה בר וזה תבן, וערב זה בזה ולא עוד אלא שעשה עקר מן התפל והשליך אמת ארצה כי גזר אומר כי אין חכמה בישראל כי אם הפלוסופיא ולא ידע כי החכמה החצונית ההיא יש לה שרש כי היא קליפת האגוז קשה ומרה המתדמה בעצמה בחכמת שלמה המפוארה שאין בה סיג וחלאה ומתנשאה לאמר אני אמלוך ועל זה היה הוא ע"ה מתאונן ברוח הקדש ואומר תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת תחת עבד כי ימלוך וגו': והרמז על כח האומות הידוע כי בזמן שישראל עושין רצון אביהם שבשמים הם המלכים בארץ והכח ההוא לפניהם כעבד ואז כל האומות נכנעים אליהם כי כן היתה הכוונה בבריאה והנה הם מולכים למעלה ולמטה וכשאין עושים רצון אביהם הנה הם נופלים ומשתעבדים לפני הכח ההוא והאומות הבאות מכחו שולטות בהם ונוטל השפע אשר היה ראוי לבא אליהם והרי הוא מולך והוא הנבל כי ישבע לחם והנה זוגתו הידועה שהיתה שנואה תבעל והיא השפחה שיורשת גברתה גברת ממלכות היא חכמת שלמה אשר היא מוח האגוז כבודה בת מלך פנימה וחכמת האמת נשפעת ונחקקת ממנה ליושבים לפני יי' יהיה סחרה. והפלוספיא כנגד השנואה ההיא ההחכמה החצונית שהיא חוץ למחיצה העליונה ההורסת שרשי התורה הקדושה ועקריה למטה כדוגמתה וכחה למעלה המקטרגת ומבקשת להרוס ולעקור את הכל כידוע לחכמי לב. והנה הכל זה לעומת זה ובני עמנו החכמים בעיניהם חשקו בה מאד, כי פתתה אותם כי כן דגמתה תפתה ותכשיל והם בעלו בה כי ישרה בעיניהם במופתיה והקשיה השכליים כי כן דרכה כמו שיתבאר בפרק י"ט מזה החלק בסייעתא דשמיא, ומרוב חשקם בה הניחו ושכחו ולא נתנו לב ולא חקרו ודרשו על האור האמיתי החכמה המקובלת באומה, וזה גרם להם לקחת נשים נכריות ולהסתפק בילדי נכרים: והוא שישעיהו הנביא ע"ה היה צועק על אנשי דורו, כי אין ספק שהיו כלם או רובם הולכים אחרי שרירות לבם הרע ועושים מופתים והקשים שכליים, ומהם מולידים כפירות והריסות בשרשי התורה ועקריה כמו שנראה מהם שהיו כופרים בהשגחה, והוא שאמר יחזקאל ע"ה כי אומרים אין יי רואה אותנו עזב יי' את הארץ, ומזה יבאו לכפור בחדוש העולם ושאר פנות הדת: והוא שהתחיל ואמר בית יעקב לכו ונלכה באור יי', והכוונה בזה כי הוא נבא ואמר למעלה מזה, והיה באחרית הימים שהוא ימות המלך המשיח, נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים, והרמז על ה"א אחרונה שבשם שהיא הנקראת הר הקדש, כי אברהם קראו הר ויעקב קראו בית, והיא בית יי' אמר שבזמן ההוא תכון בראש ההרים ואין הרים אלא אבות וראשם הוא חסד לאברהם, ותתעלה בחסד וברחמים, ונשא מגבעות ואמרו גבעות אלו אימהות בת ואם בייחוד אחד. ואמרו והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה וגומר, כי האומות לא קבלו התורה ולא עמדו בסוד יי', אמר כי בסוף ישובו לקבל האמת ולהכירו. אבל אתם בית יעקב וגומר, כלומר אין להפלא מן האומות כי בתחלה אור האמת לא נגה אליהם ולזה הלכו אחרי ההבל ותעתועי חקים ומשפטים לא יחיו בהם, ובזמן הגאולה יכירו.האמת וישובו לדת הצדק: אבל אתם בית יעקב כי מתחלה עמדתם על הר סיני והגעתם למעלת הנבואה וקבלתם האמת מפי הגבורה והאיר עיניכם בתורתו ועבודתו ומצותיו, לכו ונלכה כלומר אמרו זה לזה לכו ונלכה באור יי' אשר האיר לנו בתורתו וחכמתו האמיתית, ולא הניחנו ביד המחקר השכלי ופתוייו כי אין בו די להושיע כי נטשתה וגומר, כלומר אתה בית יעקב נטשתה עמך, והם שרידי עם אשר החזיקו בחכמת האמת ולא רפו ידיהם ממנה מיום אשר קבלוה בסיני, והם נטשוה והלכו אחרי חכמת העמים ודעותיהם הבדויות מלבם, כי מלאו מקדם כלומר כי כל שלמותם לדעתם הכוזב מחכמת בני קדם, והיא החכמה החיצונית סוד קליפת האגוז קשה ומרה, ונקראת קדם כי החשך קדם לאור והקליפה קודמת לפרי, והסוד ידוע לאשר זכה אליו, וממנה יצאו אל מיני הכשוף והעוננות כפלשתים, ובילדי נכרים ישפיקו והם התולדות הרעועות אשר הולידו ממופתיהם והקשיהם השכליים. שב אל תלונתו הראשונה, כי היא בעיניו קשה מהשנית, כי מזו אין רע כי אם העברה בעצמה ולא יתפשט הרע ההוא להרוס ולהפיל חומת התורה, ומן הראשונה יתפשט וימשך לעקור ולסתור שרשי האמונה והתורה, כידוע ממופתי היוני הארור והקשיו הסכליים, והיא צרעתו אשר נתפשטה ופרחה באומתינו: וזאת היתה הסבה שאין דעת אלהים בארץ, ושנעלם וכמעט אבד זכר הייחוד האמיתי מן האומה, לפי שנתפשט ונודע באומה על ידי פלוסופי בני עמנו ייחוד ארסטו במופתיו והבליו, וקבלו ממנו כי זה דעת התורה בייחוד, עד שכתב הרב ז"ל כי הייחוד לשלול לא לחייב, והייחוד המקובל מפי הנביאים ע"ה ידוע כי אינו לא חיוב ולא שלילה, כמו שיתבאר בפרק ס"ט מזה החלק בסייעתא דשמיא, ונמצא אם כן שאין להם לא דעת ולא תבונה בייחוד, וזה גרם להם הסתפקם בילדי נכרים, וכבר יעד ירמיה הנביא ע"ה בשמו יתברך ואמר כי בזמן הגאולה קטנים וגדולים יכירו וידעו את יי', והוא ידיעת השם הגדול ויחודו, והוא אמרו ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יי' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם וגומר: חלק ג פרק ב העולם הזה הוא כנגד ה"א אחרונה הנקראת גם היא עולם, וזה העולם נעשה לדמיון העולם ההוא ודוגמתו, וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב קמ"ד ע"א) תנינן עלמא תתאה בגוונא דעלמא עילאה אשתכח ודא כדוגמא דדא. ואמרו עוד (ח"ב נ"ג ע"ב) תא חזי כתיב מן העולם ועד העולם ותנינן עולם דלעילא ועולם דלתתא, עולם דלעילא מתמן הוא שרותא לאדלקא בוצינין, עולם דלתתא תמן הוא סיומא ואתכליל מכלא עד כאן: והרמז על אם הבנים הנקראת עולם הבא, סוד ה"א ראשונה, ועל ה"א אחרונה הנקראת עולם הזה, וזה נקרא עולם עליון וזה נקרא עולם תחתון, וכמו שהעולם התחתון ההוא הוא סוף וסיום הייחוד העליון והוא סוף העליונים, כן העולם הגשמי הזה סוף וסיום כל הנבראים ואחרון עליהם, וכמו שהעולם האחרון ההוא נאצל ובא מן העולם העליון, כן העולם הגשמי הזה נהיה ונעשה על ידי העולם האחרון ההוא ונשפע ונכלל ממנו: ובמנחות פרק הקומץ ובבראשית רבה פרשה י"ב דרש ר' יהודה ב"ר אלעאי כי ביה יי' צור עולמים, אלו ב' עולמים שברא הקב"ה אחד בה"א ואחד ביו"ד, ואיני יודע אם העולם הזה בה"א והעולם הבא ביו"ד, אם העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"א, כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא בה"א בראם: ואמרו חכמי האמת כי ה"א בהבראם זעירא והרמז על ה"א אחרונה, וזהו אמרם שהעולם הזה נברא בה"א, ולמדנו ששמים וארץ הכל נקרא העולם הזה. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א קכ"ט ע"א) פרשת חיי שרה וקב"ה עביד כלא לאשתכחא האי עלמא בגוונא דלעילא דא בדא למהוי יקרי' לעילא ותתא ע"כ. הנה זה טעם נפלא ידוע לזוכים אליו לתכלית המציאות בכללו. ויש לדעת עוד כי שלמות העליונים, הוא העולם האחרון ההוא ובו נשלם הייחוד ובו עמד האצילות העולם, והא שלמותו, כי אין שלמות ואין ייחוד אלא בו, כן אין שלמות העולם ההוא כי אם בעולם הזה הגשמי, לפי שהעולם ההוא צריך אל העבודה לייחדו למעלה עם העולם העליון אליו, ובזולת עבודה אי איפשר, והעבודה בלתי מקום לא תשוער ולא תהיה, ולהיות העולם הגשמי מקום מוכן אל העבודה הוצרך שיברא: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ר"כ ע"ב) כי אין מעשה וגו' בגין דבההוא כח אית מעשה אשתדלותא לאשתדלא בהאי עלמא דאקרי מעשה עלמא דעובדא למשלם סופא דמחשבה עד כאן. הנה בארו כי העולם הזה הוא עולם המעשה, וצריך לשלמות העולם העליון שהוא סוף המחשבה העליונה. וכבר הארכנו בסוד זה בפרק כ"ג מהחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא: ובבראשית רבה אמר ר' בניה, העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה, שנאמר יי' בחכמה יסד ארץ וגו', ר' ברכיה אמר בזכות משה, שנאמר וירא ראשית לו, ר' הונא בשם ר' מתנה אמר, בזכות שלשה דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים, מה טעם בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא חלה שנאמר ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות היך דאת אמר ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר ראשית בכורי אדמתך וגו'. הרי בארו שתכלית הבריאה התורה שהיא העבודה, וצריך אל עובד השלם הוא משה העבד הנאמן ע"ה. והכל להשלים סוף המחשבה העליונה, והיא הנרמזת בחלה ובכורים ומעשרות, וכלם כנגד כנסת ישראל, וכל אלו ליחד ולהשלים הסוף עם הראש: וכבר נרמז בדברי הנבואה ענין זה אמר ירמיה ע"ה, כה אמר יי' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. יאמר אם לא בשביל התורה שנאמר בה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, כדרז"ל חקות שמים וגו' כלומר לא נברא העולם ומלואו, ולרמוז אל צורך העובד אמר, גם זרע יעקב ודוד עבדי וגו', ולקח יעקב ודוד לפי שהם היו העובדים השלמים המשלימים סוף המחשבה העליונה, יעקב בעלה דמטרוניתא בסוד ויעבוד יעקב ברחל, ולדעת רבי אליעזר בל"ב מדות שאמר גם זרע יעקוב שאינו ענין ליעקב שהרי נאמר ישחק ויעקב תנהו ענין לאהרן. ואהרן שושבינא דמטרוניתא, כי הוא המיחד הסוף בראש בעבודתו. ודוד נאמר בו ויעש דוד שם, וכמו שכתבנו בפרק א' מהחלק השני מזה הספר. וממה שכתבנו יתבאר שיבוקש וימצא תכלית המציאות בכללו, והוא מקום צורך בו אל העבודה שהוא תכליתו, והוא צורך גבוה והוא מה שכווננוהו מתחלה: חלק ג פרק ג כל מה שיגזרו הפלוסופים בפחיתות האדם וגריעותו, ושפל מדרגתו בערך הגלגלים והכוכבים, כל שכן בערך המלאכים. הנה הוא יצדק בהם, וכן משפטם באמת, לפי שלא אורו עיניהם באור התורה, אשר בה יעלו ויגבהו מקבליה על כל הנבראים עליונים ותחתונים. וזה כי כל ישעם וחפצם ושלמותם לדעתם הוא בחקירתם ועם כל חריפותם ופקחותם בעיון השכלי, הנה הם יודעים כי לא עלו להשגת היותר שפל בהשגה מהכוכבים והגלגלים ולא יעלו, ואחר שהם יאמינו שכפי ההשגה בעיון הוא השלמות האנושי, והיו הגלגלים והכוכבים גדולי ההשגה מהם מאד. הנה הם למטה מהם הרבה בשלמות כפי קצורם בהשגה מהם, וזה אם היה שמחקרם והשגתם יתן שלמות בנפש, מה שלא יתפארו לעולם שיוכלו לאמת זה כלל. ואף אם נודה להם זה, הנה הם בהשגתם קצרי יד מאד מהכוכב והגלגל, וזה כי כבר אמרו קצת מגדולי פקחיהם, שאמנם הם ר"ל הגלגלים יתנועעו על צד האהבה והמצוה, וישכילו שנבראו מפני התנועה, והנה הם בזה עושים רצון בוראם, ומשיגים שהתנועה ההיא צוו בה וזהו שלמות תכליתם והכוונה בבריאתם. ואמנם הם המתפלסים מדעתם אין בהתפלספותם צווי ולא רצון אלהי: ורואה אני את דבריהם קיימים בהם עצמם שהם נבזים ושפלים מאד אפילו מהנבראים התחתונים לפי שאור האמת לא נגה עליהם, והדבר אין בהם ובמה יעלו וישוו אל הנבראים העליונים, כי אפילו לדעתם הנה דעת האדם למטה מאד מדעת הגלגלים: והרב ז"ל בפרק ג' מהלכות יסודי התורה הסכים לדעתם, שכתב בזה הלשון שם ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם עד כאן. ולא חלק הרב ז"ל בין מקבלי התורה לזולתם, כי לא הניחתו החכמה היונית, והוא הולך לשטתו במה שכתב בפרק י"א מהחלק הב' ובפרק י"ג מהג' שהאדם פחות מאד מאד בערך הגלגלים כל שכן בערך המלאכים, ואולי הטעם לדעתו היות דעתו למטה מהם, ואלו התבאר ונודע כי הוא גדול מהם בדעת, היה מודה במעלתו עליהם, שהרי יודה שהגדול מחבירו בחכמה גדול ממנו במעלה. וכן כתב הוא בפרק ב' מהלכות יסודי התורה, ואין הפרש בזה בין האדם לגלגל למלאך. ובפרק ד' כתב בזה הלשון ויראה ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופים הקדושים הגדולים וכל שכן לאחד מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים עד כאן. הנה הציב לו הרב ז"ל יד והרבה מקומות לבזות ולהשפיל הדמות והצלם העליון: והראב"ע ז"ל שלח יד לשונו בגאון וחרה בו אפו, וחרפו וגדפו על אשר שלח ידו במלאכים, באמרו שבני אדם נכבדים מהם. והוא שכתב בפרשת משפטים בזה הלשון הנה אנכי שולח יד לשוני בגאון שהעתיר על נכבדים ממנו דבריו ויצא עתק מפיו ואמר שבני אדם נכבדים ממלאכי השרת, ואמר כי בעבור בני אדם נבראו וראיותיו דברי חכמים, והם לא אמרו רק על המלאכים המתחדשים בכל רגע ודבריהם אמת: ועוד הביא ראיה שאמר שולח מלאך לפניך, והנה שכח דברי השם אני לפניך אלך, ועוד לשמרך בדרך, ואומר כי השמור נכבד מהשומר, והנה לא ידע כי אברהם אבינו גם משה אדוננו ודוד מלכנו היו שומרי צאן. גם יי' אלהינו לא ינום ולא ישן שומר ישראל. אני ארעה את צאני, אם יי' לא ישמור עיר ושמרו כרועה עדרו ושמרתיך בכל אשר תלך. והכתוב ידמה השם למלך, גם המלאכים לשרים, ובני אדם עבדים, והנה כתוב ושר מלכות יון ושר מלכות פרס יעמד מיכאל השר הגדול ולמה נקרא שר על ישראל וישראל נכבד ממנו, ואיך יצוה השם לנכבדים בעיניו, שישמרו מפני הקטן במעלה מהם, כי הכתוב אמר השמר מפניו. ומה טעם כי לא ישא לפשעכם מהנבזה. וידענו כי אין בבני אדם נכבדים מהנביאים. והנה יהושע שנכתב עליו נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, כאשר ראה המלאך נפל על פניו, ואמר לו מה אדוני ומדבר אל עבדו. וכן זכריה, גם דניאל אומרים, ואיך יוכל עבד אדוני זה וגו' עם אדוני זה. והתקועית אמרה ואדוני חכם כמלאך האלקים, ולא באה לחרף את דוד, ועוד כתיב ובית דוד כאלהים כמלאך יי' שפירושו כמלאכים. ועוד ובמלאכיו ישים תהלה אף שוכני בתי חומר וגו'. והוא האריך להביא ראיות מדברי הנבואה על שפל מדרגת האדם וגריעותו בערך הכוכבים כל שכן בערך המלאכים, לא ראיתי להביאם ולהאריך בהם זולת מה שאמר בסוף בזה הלשון. ואני אומר כי ילוד אשה שיחשוב כי השיגה ידו בחכמתו אל מדרגה גבוה, וכדבריו כן הוא רק נגד הבהמות והחיות והעופות כאשר הוא מלפנו מבהמות ארץ וגו', ואם יגבה לבו באומנותו וכו', ואם בעבור דעתו משפטי נזיקין גם הם לא נתנו כי אם לישר המעוותים, כי אלו היינו יושבים במקום שאין שור, אין צורך למשפט שור נגח. ואלו היינו יושבים באהלי' קדרים, אין צריך למעקה ומזוזה. ואם היינו יושבים בארץ הודו, אין צורך למשפטי גניבה ורציחה ועקשות ועדות שקר. ואם בעבור דעת התורות והמצות, אין חכם שיבינם למה יתענה בעשור, וחלוקי הקרבנות, והעד שאמר משה לדור המדבר אחר שאמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו ארבעים שנה ולא נתן יי' לכם לב לדעת. והנה גם הוא אמר בשנת מותו שהיה נביא הנביאים וחכם החכמים, יי' אלהים אתה החלות גו', והנה העיד כי עתה החל לדעת, כי מי ידע מחשבות השם כי הם עמוקות ונשגבו מכל הנבראים אלו דבריו: ועוד הוסיף לההביל את האדם וחכמתו, כי קטן הוא בעיניו מאד מהכיל שום מעלה ודעת וחכמה. ומי יוכל להתאפק ולעצור ברוחו מלהשיב על דבריו, וכל שכן ליראי יי' ולחושבי שמו, שחל עליהם חובת בעור דעות זרות כאלה, ולהוכיח טעותו על פניו, פן יהיה חכם בעיניו. והנה זה האיש המפורסם בחכמה, לא נתקררה דעתו במה שרגם את האיקונין, אלא שקלל את השלטון במה ששלח רסן לשונו במשפטי התורה הצדיקים והישרים המכוונים לעצמם. ועוד נוסף על זה שמפיהם אנו חיים, בהיותינו עוסקים בהם על דרך דרוש וקבל שכר, וכמו שאמרו רז"ל בענין הקרבנות, כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, והנה הוא בקטון החל ובגדול כלה. והנני בא להוכיח ולאמת, שעם שרחק יי' את האדם מן הנבראים אשר ממעל לו, הנה ישראל הקרויים אדם באמת שהם תופשי התורה, הם יותר הקרובים אל השם, וגדולים במעלה וחשיבות אצלו מהמלאכים. וקודם זה אשיב על טענות הראב"ע ז"ל, וארים מכשולם מדרך התמימים ההולכים בתורת יי': חלק ג פרק ד אמנם שבני אדם נכבדים ממלאכי השרת, ולא מאותם המתחדשים בכל רגע, כדברי הראב"ע ז"ל, אבל מהשרים היושבים ראשונה במלכות קיימים תמיד במדרגתן, דבר זה עקרו בדברי הנבואה, ומקובל ביד חכמי ישראל הקדושים אשר מפיהם אנו חיים: אמרו בפרק חלק א"ר יוחנן גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, שנאמר באדין נבוכדנאצר מלכא תוה וגו', וכתיב ענה ואמר הא אנא חזי גוברין ד' וגו', ורוה די רביעאה דמה לבר אלהין: ובאלה הדברים רבה א"ר אבא, לעתיד לבא עתיד מחיצתן של צדיקים להיות לפנים ממלאכי השרת, והם שואלין להם מה הלכות חדש הקב"ה היום. א"ר לוי בר חנינא ואל תתמה אף בעולם הזה היתה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת שנאמר ורוה די רביעאה וגו', שהיו לפנים מן המלאך והוא מכבה לפניהם האש: ובפסיקתא רבתי ענה ואמר הא אנא חזי וגו', ורוה די רביעאה וגו', ורוה דקדמאה לא נאמר אלא ורוה די רביעאה זה גבריאל שהיה מהלך אחריהם כתלמיד אחר הרב, ללמדך שהצדיקים גדולים ממלאכי השרת, כיון שראה נבוכדנאצר את גבריאל מיד הכירו, אמר זהו שראיתי במלחמתו של סנחריב בשעה ששרפן, ר' אליעזר הגדול אומר בשעה שראה נבוכדנאצר את גבריאל, נזדעזעו כל אבריו ואמר, זהו המלאך שראיתי במלחמתו של סנחריב, שנדמה כביבית קטנה של אש ושרף את כל מחנהו: ובפרק ערבי פסחים בשעה שהפיל נבוכדנאצר לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר יורקמי שר הברד לפני הקב"ה, רבונו של עולם ארד ואצנן את הכבשן, ואציל את הצדיקים, אמר גבריאל אין גדולתו של הקב"ה בכך, אני שר האש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ, ואעשה נס בתוך נס אמר לו הקב"ה רד. ובבראשית רבה פרשה מ"ד אימתי ירד מיכאל בחנניה מישאל ועזריה: ומכל מקום למדנו שהצדיקים רבים ונכבדים ממלאכי השרת, ושאינן מהמתחדשים בכל רגע כדברי הראב"ע ז"ל המתחכם מדעתו. ובבראשית רבה פרשה ע"ו א"ל זה מיכאל וגבריאל שהן שרים של מעלה דכלא מתחלפין ואינון לא מתחלפין: עוד מצאתי במדרש שוחר טוב במזמור ק"ג, מה שלא יכלו ששים רבוא לשמוע, שמע משה לעצמו וקרא לו הדבור, שנאמר ויקרא אל משה, ולא נזוק, ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת, שהם אינן יכולים לשמוע קולו, אלא עומדים ומזדעזעים ונבהלים וכו'. ובפרק גיד הנשה וישר אל מלאך ויוכל, איני יודע מי נעשה שר למי, כשהוא אומר כי שרית וגו', הוי אומר יעקב שר למלאך. ובויקרא רבה פרשה כ"ד והיית רק למעלה, יכול כמוני, תלמוד לומר רק לשון מעוט, גדולתי למעלה מגדולתכם עד כאן. הרי שלא מעט רק גדולתו, אבל גדולתם למעלה מגדולת מלאכי השרת: ובספר סודי רזי ויאבק איש, יש אומרים שרו של עשו היה, ויש אומרים מיכאל היה, א"ר טרפון, לא היה לו רשות למיכאל לזוז ממקומו עד שנתן לו יעקב רשות. ויאמר שלחני. אמר ליה גנב אתה או קוביוסטום אתה אמר ליה עמוד וראה. באו כתות כתות של מלאכי השרת, ואמרו למיכאל עלה כי הגיע זמן השירה לומר אמר להם איני יכול מפני זה עד כאן. ומה לו להראב"ע ולשכלו, כי ארח לחברה עם הפלוסופים הנמשכים אחר שכלם, ולמה לא יאמין ויודה אל חכמי ישראל הקדושים, ההולכים לתומם, אשר קבלו האמת מפי הנביאים ואין דבריהם כפי המחקר השכלי, כי אם למעלה ממנו: וזה שהשיב על הגאון באמרו והנה שכח דברי השם, אני לפניך אלך. יושב על זה, אחר שאשאל, ולמה תהיה מעלת כורש עם היותו משיח, למעלה ממעלת ישראל, שבישראל כתיב כי ילך מלאכי לפניך, ובכורש אמר אני לפניך אלך. והנראה לי לומר בזה, כי הליכת המלאך לפני ישראל אינו מן הפלא, לפי שהם נכבדים ממנו, מצד מעלת התורה שקבלו ומצד הנשמה שבהם, כמו שיבוא בסייעתא דשמיא, מה שאין כן בשום אומה ולשון, ואלו אמר בכורש מלאכי ילך לפניך, היה בזה מקום לטעות, שאין הפרש בין מקבלי התורה לשאר האומות, ושאפילו שאר האומות גדולים ממלאכי השרת, לזה לא נאמר בו מלאכי ילך לפניך, אלא אני לפניך אלך, שאין בזה מקום לטעות: עוד השיב עליו על מה שאמר, כי השמור נכבד מהשומר, והוא דעת חכמי האמת, אמרו בבראשית רבה פרשה ע"ו, ר' מאיר ורבי יהודה ור' שמעון, ר' מאיר אומר מי גדול השומר או הנשמר, מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, הוי הנשמר גדול מן השומר. ר' יהודה אומר מי גדול הנושא או הנישא, מן מה דכתיב על כפים ישאונך, הוי הנישא גדול מן הנושא, ר' שמעון אמר מן מה דכתיב שלחני, הוי המשלח גדול מן המשתלח. ובשוחר טוב מזמור ק"א, א"ר מאיר, ומי גדול הנושא או הנישא, הוי אומר הנישא גדול מן הנושא. ומי גדול השומר או הנשמר, הוי אומר הנשמר גדול מן השומר, למה שאלולי שיש בו מעשים טובים, לא היה נישא ונשמר, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך וגו'. הנה בארו ע"ה, כי מעלת ישראל על המלאכים מצד התורה ומעשים טובים שבהם, ובעבורה יהיה הנישא והנשמר גדול המעלה מהנושא והשומר. ומה שהשיב עוד על הגאון מהאבות שהיו שומרי צאן, ומשה אדוננו ודוד מלכנו ע"ה, אינה תשובה ויש לתמוה עליו שהשוה כל הפנים, שאין לומר מפני זה שיהיה הנשמר גדול מהשומר, שהרי אין ביניהם יחס ודמיון מפאת הצורה והשכל, ולא ימשך משמירה זו טעות לומר הנשמר גדול מן השומר, שההבדל ביניהם רב מאד, מצד הצורה אין צריך לומר, ומצד החיות גם כן המרחק רב ביניהם, כי אין חיות האדם כחיות השור והסוס, ואין לשומר ירידה מכבודו בשמירה ההיא כלל. ועוד כי אין שמירת המלאך הצדיקים, דומה לשמירת האדם הצאן, שהאבות היו שומרי צאן, להסתפק מהם כדי חיותם כשאר מלאכות, אלא שבחרו מלאכת הרעיה, להתרחק מן היישוב להתבודד במדבר, לעסוק במה שנמסר להם מהחכמה במקום שאין בני אדם מונעין ומטרידין אותם, וכמו שאמרו בבראשית רבה פרשה ס"ו, כאן שכב, אבל כל עשרים שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב, ומה היה אומר, ריב"ל אמר ט"ו שיר המעלות שבספר תלים, מאי טעמיה שיר המעלות וגו', יאמר נא ישראל, ישראל סבא. ר' שמואל בר נחמן אמר, כל ספר תלים היה אומר, מה טעם ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, ישראל סבא. ובפרשה ע"ב אמרו, גנובתי יום וגנובתי לילה, קריין לי גנבא ביממא וגנבא בלליא, מה היה אומר ריב"ל אמר ט"ו שיר המעלות וכו'. ועוד יש סוד גדול ברעית יעקב הצאן נעלם מהראב"ע ז"ל יתבאר במקומו אם יגזרו מן השמים: ומשה ודוד ע"ה, כבר אמרו בואלה שמות רבה פרשה ב', בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה וכו'. ואף משה, לא בחנו הקב"ה אלא בצאן וכו'. והכל לתכלית רעית ישראל צאן מרעיתו. ואין לומר מפני זה שהנשמר גדול מן השומר, שאין לומר זה אלא במי שיש ביניהם יחס או דמיון מה, ומפני איזה שלמות שיש בנשמר שאין בשומר, אבל שמירת המלאכים לצדיקים, הנה הם מתיחסים אליהם בצורה, ועוד כי נשמת הצדיקים למעלה מהמלאכים ואין מן הפלא שישמור התחתון לעליון ממנו, ועוד מפני המעלה הנוספת בצדיקים שהם שומרי התורה ומצותיה, וראוי שיהיו להם שומרים היותר נכבדים שבנבראים ומזה הצד צדקו דברי הגאון, באמרו כי בני אדם נכבדים מהמלאכים, ושנבראו בעבורם, ואין ספק שלא אמר הגאון, כי אם על הצדיקים הגמורים שהם גדולים מהמלאכים ושנבראו לתשמישם, וכן הוא דעת רז"ל כמו שכתבתי: ובבראשית רבה פרשה ע"ד, ויפגעו בו מלאכי אלקים, כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני אבינו יעקב וכו'. א"ר יודן נטל מאלו ושלח וכו', ובפרשה ע"ה רבנן אמרי מלאכים ממש. ואמרו עוד שם, מלמד שנתנו לו ליעקב ארבעת אלפים רבוא מלאכי שרת ונדמו לו לחיילות של מלך וכו', ובמדרש חזית, מיד זמן לו הקב"ה חמשה מלאכים כדמות בני אדם, אמרו לו רבי תן לנו חמשה סלעים, ואנו מעלים אבנך לירושלם, ובלבד שתתן ידך עמנו ונתן ידו עמהם ונמצאו עומדין בירושלם. למדנו שהמלאכים נבראו לצרכי הצדיקים, ולמדנו שהעליונים צריכים עזר מהתחתונים, והוא שאמרו לו ובלבד שתתן ידך עמנו: ומה שהשיב עוד שהשם נקרא שומר ישראל, אינה תשובה גם זו, כי אין הדברים אמורים כי אם בנבראים המתיחסים בקצת, וכל שכן אם יש מעלה לזה על זה כמו שיש לנשמת הצדיק על המלאך, ועוד מצד התורה, ועוד שאין שמירת השם לישראל דומה לשמירת המלאך ושוה אליה, כי אין שמירת המלאך לישראל, כי אם כמשל האומן השומר את בן המלך מאיזה נזק מעותד לבא עליו אם לא ישמר, והנה הוא אינו יכול להשמר, וצריך אל שומר מבחוץ ישמרנו במצות המלך בדברים שצריך שמירה מהם, אין השומר יכול כי אם על השמירה המסורה לו מיד המלך, אבל אם יצטרך לדברים אחרים אינו יכול עליהם. והוא שנאמר בזה המלאך הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך וגו', ושמא תאמר שכמו שהרשיתיו בזה שהוא רשאי ושולט בדברים אחרים, אמר השמר מפניו וגו', כי לא ישא לפשעכם, שאין זה ברשותו לפי שרשות אחרים עליו, והוא אמרו כי שמי בקרבו, ותרגם אונקלוס ארי בשמי ממריה, ולא יעבר חק הנה כי אין בידו רשות כי אם על מה שנמסר לו מהשמירה, והנה הנשמר גדול מן השומר כמו שבן המלך גדול המעלה מהאומן, אבל שמירת השם לישראל, היא ההנהגה המעולה וההשגחה הנפלאה בהם אשר בה הם נבדלים מכל אומה ולשון, שאין שום כח ומלאך זולת השם ב"ה יכול על שתים אלה. והדבקות הגדול שהוא דבק בהם והם בו, גורם להם ההשגחה ההיא לפי שאין שום אמצעי ביניהם וכמו שאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, והכוונה לומר שהם למעלה מנשרי המרכבה, והרי הם במחיצתו ורשותו של מקום בלי אמצעי, והוא אמרו ואביא אתכם אלי: ולהורות על שיכלתו בלתי בעל תכלית הקדים להם מה שראו במצרים מהנסים והנפלאות בשנוי מנהגו של עולם שיורו על היכולת הבלתי בעל תכלית, והוא אמרו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, והרי זו השגחה ושמירה שלא ישוער אמתתה וגדולתה, ומזה נקרא השם המשגיח השגחה כזו שומר ישראל, ומצד ההנהגה המעולה נקרא רועה ישראל, ולא נמצא בשום מקום שיקרא המלאך שומר או רועה ישראל, שזה היה מורה עצם השמירה בעצמו, אבל אמר בו לשמרך, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, שזה יורה תכלית ההבדל בין שמירה לשמירה, כהבדל שיש בין הבורא לנברא, ולזה אף אם נקרא השם שומר ישראל לא יאמר בו חלילה הנשמר גדול, אבל יצדק במלאך שהוא נברא, כי מאחר שזה וזה נבראים אינו מן הפלא שנאמר שנברא זה בעבור זה: ומה שהשיב עוד ממיכאל שנקרא שר ישראל וישראל נכבד ממנו, כבר פירשו רז"ל שלא נקרא כן כי אם על שהוא תובע צרכיהם ומדבר ומליץ טוב עליהם, אמרו בואלה שמות רבה פרשה י"ח ורבינו הקדוש אומר זה מיכאל לעצמו, שנאמר ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך, שהוא תובע צרכיהן של ישראל ומדבר עליהם, שנאמר ויען מלאך יי' ויאמר יי' צבאות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם. ואומר ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם עד כאן: ועוד כי כבר אמרנו כי אין הדברים אמורים כי אם בזמן שישראל צדיקים ועושים רצונו של מקום, אבל כשאין עושים רצונו של מקום הרי הם עבדים לעבדים, שהאומות שהם נתונים לממשלת השרים הם שריהם ואדוניהם, ובזמן ההוא אין ישראל עושין רצונו של מקום היו, ומחסדי השם היה שנתנו למיכאל שר החסד להליץ טוב עליהם, ולזה אמר מיכאל שרכם, וזה המדבר גבריאל היה, שגם הוא יצא לישע ולעזר וכאמרו והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני, והוא אמר מיכאל שרכם: ובואלה שמות רבה ד"א הנה אנכי שולח מלאך לפניך, אמר הקב"ה לישראל אלו זכיתם אני בעצמי נעשיתי לכם שליח כדרך שעשיתי לכם במדבר שנא' ויי' הולך לפניהם וגו', ועכשיו שלא זכיתם הריני מוסר אתכם לשליח, שנאמר הנה אנכי שולח מלאך, ואימתי נמסרו לשליח בשעה שעבדו עבודה זרה עד כאן. הנה החטא גרם להם לראות עולם הפוך עליונים למטה ותחתונים למעלה, ודעת רבי' חננאל ז"ל כי זה המלאך היה מיכאל, וכן כתב הראב"ע ז"ל, ואולי כי על הזמן ההוא נקרא שרכם, לפי שמשנתמנה עליהם לשמרם ולהביאם עם שנסתלק אחר כך נשארה האהבה במקומה לתבוע צרכיהם ולדבר טוב עליהם: ובספר סודי רזי מצאתי א"ר אלעזר בשעה שהיו מתאבקים מיכאל ויעקב רצה מיכאל לסכנו, מיד נגלה הקב"ה ותשש כחו דכתיב וירא כי לא יכול לו ועשאו צולע, א"ל הקב"ה למיכאל יפה עשית שעשית כהן גדול שלי בעל מום, א"ל רבונו של עולם ולא אני כהנך א"ל אתה כהני בשמים והוא כהני בארץ. אמר להקב"ה רבונו של עולם ארד וארפאנו, קרא מיכאל לרפאל וא"ל חברי אתה ממונה על הרפואות, עמוד לי בצרה זו, מיד ירד רפאל וריפאו. א"ל הקב"ה למה עשית כך לבני בכורי, א"ל לא לכבודי עשיתי כי אם לכבודך, א"ל עכשו תהא ממונה עליו ועל זרעו עד סוף כל הדורות, כדכתיב כי אם מיכאל שרכם והוא ויעף אלי אחד מן השרפים מיוחד שבשרפים עד כאן. ואין הכוונה לומר שישראל נתנו לממשלת מיכא"ל חלילה או לזולתו מן הנפרדים, כי כבר הוציאנו המקום ברוך הוא מתחת רשות נכר והכניסנו ברשות היחיד, וכענין שכתוב אשר חלק יי' אלקיך אותם לכל העמים, וגומר, ואתכם לקח יי' וגו', אבל ענין אמרו כי אם מיכאל שרכם, הוא להיותו תובע צרכי ישראל ומליץ טוב עליהם כמו שכתבנו, והוא עומד נגד שרי האומות המקטרגים עלינו ומבקשים לכלותינו שלא יזיקונו ולא יגעו בנו, לא להיותנו תחת רשותו והנהגתו לקבל ממנו השפעתו חלילה, כי ליי' אנו ובו אנו דבקים: ובספר היכלות בהיכל הרצון אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב רנ"ד ע"א) בזה הלשון, בסטרא דדרום קיימא חד נהורא עילאה ימינא דכל עלמא דהא מניה שראן ישראל לאתאחדא ברזא דמהימנותא, ואיהו מיכא"ל רב חילא דנהורא ימינא אפטרופוסא רבה דישראל, בגין דכד סטרא אחרא קיימא לאסטא' עליהו דישראל, כדין מיכא"ל אטען עמיה ואתעביד סניגורא עליהו דישראל ואשתזבן מההוא קטיגורא מארי דבבו דישראל בר בזמנא דאתחרב ירושלם דהא בדין אתגברו חובין, ומיכא"ל לא יכיל בהדיה דסטרא אחרא דטענתיה דמיכא"ל תבירא עליהו דישראל, וכדין כתיב השיב אחור ימינו מפני אויב עד כאן: ומה שהשיב עוד ואמר ואיך יצוה השם לנכבדים בעיניו שישמרו מפני הקטן וכו', יש לומר כי ישראל היו עלולים לחטא, כי כבר שמטו אחת מסטרא מולין (מלאך מט"ט), וחשש שמא יבאו לטעות במלאך ההוא ולעבדו כי יאמרו אחר שהוא שר עלינו רצונו של מלך שיכבדו את שריו ועבדיו, לזה אמר השמר מפניו שלא תטעה בו, ושמע בקולו כי קולו הוא קולי, אבל אל תמירני בו שתתן אלהותי אליו, והראיה על שאין בו אלהות, כי אם תחטא כנגדי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו, תגרמו שישמט שמי מקרבו ויענש, ועל דרך שאמרו כשם שנפרעין מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדים, וזה דעת רז"ל במדרש: ומה שהשיב מיהושע שהשתחוה למלאך ואמר מה אדוני מדבר אל עבדו, וגם דניאל וכו', יש לומר כי כבר אמרו רז"ל בואלה שמות רבה פרשה כ"ט בזה הלשון, ד"א יי' בם רבנין אמרין שמו של אלהים היה מעורב עם כל אחד ואחד מיכאל וגבריאל. והנה לא השתחוה יהושע לו מצד עצמו שהוא באמת גדול ממנו, אבל השתחוה וקראהו אדון מצד השם שבו, נמצא שהשתחוה לשם ואליו אמר מה אדוני וגו', אבל באופן אחר לא היה משתחוה לו כלל, וגם שהיה עובר חס ושלום על לא תשתחוה להם. הנה התבאר כי מצד השם המעורב בהם השתחוו הנביאים להם וקראום אדון, לא מצד עצמם, וגם מפני שהיה שליח השם ומצד שלוחו הותר גם כן, לא מצד עצמו וכחו: הנה"ה והקדוש קנה זלה"ה תירץ זה בספר הפליאה: ומה שהשיב עוד ממה שאמרה האשה התקועית לדוד, ואדני חכם כחכמת מלאך האלקים, יש לתמוה עליו שהביא עדים כנגדו, שהרי הצדיק ממלא מקום המלאך ואם אינו גדול ממנו הנה הוא שוה אליו, אבל יש לתת לב לדברי האשה החכמה ההיא, ומהם יתבאר כי גדול כבוד הצדיק מכבוד המלאך בשני דברים כוללים, והאחד באמרה ותאמר שפחתך יהיה נא דבר אדני המלך למנוחה כי כמלאך האלקים כן אדני המלך לשמוע הטוב והרע, והכוונה ששאלה אל המלך שיהיה דברו קיים, באופן יהיה למנוחה שינוחו בני המשפחה מהתגרות בה ובבנה כשידעו רצון המלך, ורצתה להגדיל מעלתו על המלאך, ואמרה הנה המלאך לא ישתנה כי אין לו כי אם דרך אחד והוא דרך השכל בפועל ולזה אין בו איפשרות השנוי כלל, ואתה אדני המלך בזה שוה אל המלאך ועודף עליו, שאתה כולל השני דרכים לשמוע הטוב והרע ויש בך איפשרות השנוי ועם זה אתה באופן מהנצחיות וההיות ולא תשתנה, וזו מעלה נפלאה עד מאד תדמה בה הצורה ליוצרה ולזה ראוי שישתתפו ויהיו לאחדים, והוא אמרה ויי' אלהיך יהי עמך. והשני כי כשהבין המלך עומק כוונתה וירד לסוף דעתה, אמרה לו ואדני חכם כחכמת מלאך האלהים לדעת את כל אשר בארץ. אמרה כי המלאך, עם היותו פשוט, יצטרך אל הקדמת הידיעה בדברים אשר יצאו מן הנעלם אל הנגלה בארץ ומעלתם בזה כי תמיד שומעים הדבור העליון היוצא מפי הגבורה, אתה אדני המלך שוה אליהם בזה, והוא שאמר על עצמו רוח יי' דבר בי. ואתה עודף עליהם שבלי הקדמת הידיעה כי אם ברוח הקדש הנטוע בך תדע את כל אשר בארץ. והוא שאמר ומלתו על לשוני, כי לפעמים תהיה לו הקדמת הידיעה מצד הדבור העליון, ולפעמים מצד היותו תמיד ממולא ברוח העליון הקדוש: ונראה לי שזו היתה כוונת אלישע הנביא ע"ה באמרו ויי' העלים ממני ולא הגיד לי, כי באמרו ויי' העלים ממני רמז על שסלק ממנו רוח הקדש שהיה ממולא בו לבל ידע במות הילד, ובאמרו ולא הגיד לי על הקדמת הידיעה כשאמר לה את חובקת בן, שלא הגיד שהיה עתיד למות, ומה שהביא הראב"ע לעזרתו הנה הוא יורה חצים לעומתו: ועוד השיב ממה שאמר זכריה, והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד ובית דויד כאלהים כמלאך יי' לפניהם. והרד"ק ז"ל פירשו לענין מלחמת גוג ומגוג, ואמר כי החלש שבהם יהיה כדויד שהיה גבור ואיש מלחמה, ובית דויד ר"ל המלך המשיח כו' ויצא המלך לפניהם להלחם בגוים ההם כאלהים. ולפי זה אין להראב"ע ז"ל ממנו ראיה על דעתו. אלא שאין פירושו נראה לי נכון, כי הנביא זכריה עצמו אמר להלן ויצא יי' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב, כיום קרב סתם והוא במצרים שאמר שם יי' ילחם לכם. ושתי המלחמות ליי' המה, ות"י כיום אגחותיה קרב על ימא דסוף. וכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וענין הכתוב במעלה שיעלו אליה בזמן הגאולה עם שלא יהיו כלם שוים בה, אמר והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד במעלת החכמה ורוח הקדש, ובית דוד שהוא המשיח כאלהים: וכבר נאמר ביעקב ע"ה ויקרא לו אל אלהי ישראל, ובמגילה פרק הקורא א"ר אחא א"ר אלעזר מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל וכו'. ובבראשית רבה פרשה ע"ז אין כאל ומי כאל ישרון ישראל סבא כמלאך יי' לפניהם, אמר כי עם היותו כאלהים מצד מעלתו בעצמו ובערכו, אבל בערך זולתו בהיותם צריכים אליו לענין הנבואה עם שיהיו גם הם נביאים אבל לא יגיעו אל מדרגתו יהיה כמלאך יי' לפניהם, כלומר אמצעי והנביאים נקראו מלאכים וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ההוא כדוד, כשיובן על הדרך שפירשנו למעלה ויעל מלאך יי', ואמרו בו זה פנחס, ויאמר חגי בדברי התקועית שהצדיקים גדולים ממלאכי מלאך יי', וכן דרשו רז"ל בריש ויקרא רבה, השרת, וצדקו דברי הגאון והוא מה שרצינו התבאר אם כן באמרו והיה הנכשל בהם ביום להתווכח בו עם הראב"ע ז"ל בזה הפרק: חלק ג פרק ה מהדעת הנפסד הזה והוא ממעטם דמות האדם ובזותם את צלמו בערך הכוכבים והגלגלים כל שכן בערך המלאכים, יצאו להרוס ולעקור ולהפיל ארצה עמודי התורה והאמונה ואשיותיה, הם הניסים והנפלאות שהם מופתיה. והיסוד הרעוע אשר עליו בנו הוא, כי הם קבלו מחכמי הישמעלים כי נותן הצורות הוא השכל הפועל והוא מושפע מהגלגלים ולא יוכל לפעול בהם, ואחר שהנפש היא נאצלת ממנו לדעתם הכוזב מכל שכן שלא תוכל לפעול בעליונים ממנה, שלא יהיה כח העלול יפה מכח העלה ואם כן ישב בדד וידום שמש בגבעון דום, ותכסה פניה בוילון ירח בעמק אילון, דברו ביי' תועה והאמת המקובל באומה, כי הנשמה מקורה ומדרגתה למעלה הרבה ממלאכי השרת, ולזה תמשול בכל מה שלמטה ממנה, ואמנם שנשמתן של צדיקים גזורה ממקום יותר נעלה ממקום שנגזרו ממנו המלאכים, דבר זה קבלוהו ואמתוהו במדרשו של רשב"י ע"ה, (ח"ג ס"ח ע"ב) אמרו שם בזה הלשון אשכחנא בספרא דאדם קדמאה, דכל רוחין קדישין דלעילא עבדין שליחותא וכלהו אתיין מאתר חד, ונשמתהון דצדיקייא מתרי דרגין דכלילן בחד, ובגיני כך סלקין יתיר ודרגיהון יתיר והכי הוא עד כאן: ומזה יגזרו הצדיקים אומר בעליונים ובתחתונים ויקם להם הוא שאמר דוד המלך ע"ה אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק משל יראת אלקים, ובפרק אלו מגלחין מושל באדם אני, ומי מושל בי צדיק שאני גוזר גזרה והוא מבטלה, ירצו בזה ע"ה כי השם גזר שהעליונים והתחתונים יתנהגו על מה שהטביע בהם בעת הבריאה ולא ישנו את תפקידם, והצדיק מצד הנשמה הטהורה שהיא למעלה מהם כשהיא שלמה בשלמות התורה ומצותיה יכניע הסדור הטבעי ויביאהו לרצונו ויבטל גזרתו, כמו שהיה עמידת השמש בהפסק התנועה ממש, כמו שיורו הכתובים בפשטן, ולא היה בגרם השמימיי הנס בלבד, כי גם במניעיהם שהם השכלים הנפרדים שגם הם עמדו מהניע, ואז לא התנועעו הגלגלים התנועה המוגבלת המסורה להם, וכמו שיתבאר עוד בשלמות בפרק ט' ובפרק י"ד מזה החלק בסייעתא דשמיא: והפלא הזה עם שאר הפלאים מקנים יראת השמים בלבות האנשים, יכירו וידעו כי אין אלהים כי אם בישראל, והוא שסיים הכתוב יראת אלקים ולא יחסר בי"ת, כלומר כשהצדיק מושל ומכניע הטבעים עליונים ותחתונים ימשך מזה יראת אלקים והשם מתפאר בזה ומתקדש בעולמו: יתבאר אם כן שהיות הצדיק מביא העליונים לרצונו סבה שיהיה השם הגדול נורא ונודע בעולמו, ולזה היה הרצון שיהיה הכל משועבד אל הצדיק, ושנוי. הטבעים דבר ראוי והגון אחר שהוא סבה שיתקדש השם בעולם ואז ידעו כל באי עולם כי הוא ברא הכל ובידו הכל, כי אחר שכל מה שברא בעליונים ובתחתונים לא בראם אלא להתהלל וליודע בהם וכמו שכתוב כל פעל יי' למענהו, ואמרו בשוחר טוב מזמור י"ט למענהו לקלוסו כמה דאת אמר ענו ליי בתודה. דבר אחר לעדותו כענין שנאמר לא תענה ברעך וגומר. ושני הטעמים אמתיים צריכים מאד אל העבודה ושניהם תכלית הבריאה ומהיות העולם תמיד ביישובו הולך ומתנהג אחר טבעו לא ימשך התכלית המכוון, אבל בפועל הפלאים בשנוי הטבעים, כל באי עולם כלם יענו ויעידו כי יש אלוה בורא עולם ויכול עליו להביאו לרצונו בכל עת שירצה, ואז יהללוהו ויקלסוהו ברואיו על מעשיו המופלאים, והוא שסיימו עוד שם שהכל מקלסין אותו על פעולתו ועל מעשהו וכל מעשיו מקלסין אותו עד כאן: ורצה שיהיה זה ההתפארות והעדות נשלם על ידי הצדיקים ולפיכך הכניע כל הטבעים לרצונם, וגם זה בכלל כל פעל יי' למענהו. ועוד כדי שיתפרסם שלמות התורה ומצותיה, כי מקיימיה ושומריה שולטים בכל הנבראים ושהיא סבת דבוקם בקונם ולזה נכנע ונשמע אליהם כל מה שברא, נמצא אם כן שהכל היה לתכלית העבודה אל השם, והיא שיתיחד בכבודו שזה תכלית כל התכליות, למדנו אם כן שהעובד האמיתי היה הסבה בבריאה ושהכל נברא בעבורו והוא התכלית: ולזה רמזו רז"ל בבראשית רבה פרשה ח' ר' יהושע דסכנין בשם ר' שמואל אמר בנפשותיהן של צדיקים נמלך, הה"ד המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם. המה היוצרים, על שם ויצר יי' אלהים את האדם וגו' ויושבי נטעים על שם ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם, וגדרה על שם אשר שמתי חול גבול לים עם המלך במלאכתו ישבו שם עם מלך מלכי המלכים ברוך הוא ישבו נפשותיהן של צדיקים שבהם נמלך הקב"ה וברא את העולם עד כאן. והכוונה כי נמלך במחשבתו הטהורה וראה בחכמתו לברא ולהמציא כל הנמצאות בשביל הצדיקים, והוא אמרם בנפשותיהן כלומר בעבור נפשותיהן של צדיקים נמלך והסכים בדעתו הנפלאה לברא את העולם, נמצאו הצדיקים סבת הבריאה בכללה: והנה כפי מה שאנו רוצים להוכיחו שהצדיקים גדולים ממלאכי השרת, וכמו שהוא האמת בעצמו, יפורש אם כן מה שאמרו בזה המדרש ויושבי נטעים על שם ויטע יי' גם בעדן שעדן ירמוז בכאן אל השכל העליון שהוא מקום העדון והעונג. ואחר שעלה זה במצודתי מצאתי בשם הראב"ע ז"ל שזה דעתו והוא שהעדן הוא השכל העליון. ולפי זה נראה לפרש שהגן ירמוז אל עולם הגלגלים, ועץ החיים בתוך הגן כנגד גלגל חמה שהוא באמצע ככבי לכת והוא מענקת וחולקת אורה לכל הנבראים, שזה סבת החיים והקיום אל העולם השפל, והירח כנגד עץ הדעת טוב ורע, שכן הירח מעורר מדי חדש בחדשו טובות העולם ורעותיו ברצון בוראו כידוע בחכמה ההיא, והעולם השפל נרמז במה שאמרו וגדרה על שם אשר שמתי חול גבול לים, שזה כלל זה העולם שחציו יבשה וחציו מים: ואני נמשך בפירוש זה אחר השכל עם שדרכי לברוח מזה, וכל שכן בעדן ובגן ועץ החיים ועץ הדעת שסודם גבוה מעל גבוה כי הדבור בתחתונים וירמוז לעליוני עליונים, אבל הוצרכתי לזה להוכיח כי הצדיקים סבת המציאות עליון ותחתון, וכבר נשנה להם ז"ל ענין זה אמרו בפרק מאימתי, כל אדם שיש בו יראת שמים סוף דבריו נשמעים, שנאמר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, מאי כי זה כל האדם א"ר אלעזר כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. א"ר אבא בר כהנא שקול זה כנגד כל העולם. שמעון בן עזאי ואמרי לה שמעון בן זומא אומר כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה. הנה באמרם כל אדם שיש בו יראת שמים סוף דבריו נשמעים ירצה לבאר מה שכתבנו למעלה מהיות כל הטבעים נשמעים ונכנעים אל שומרי התורה ומצותיה, אחר כך בארו כי הם סבת הבריאה, והוא אמרם כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, ולפי שהוא הסבה בבריאתם הם נשמעים אליו. ור' אבא קבל דעת ר' אלעזר והוסיף לרמוז הסבה בשיכנעו וישמעו אל הצדיק עליונים ותחתונים, והוא ענין דק ונפלא מאד באמרו שקול זה כנגד כל העולם: והוא כי כבר התבאר בפרק י"ו מהחלק השני מזה הספר, היות האדם שקול ונערך בערך הבניינים העליונים, וכמו שהתבאר זה גם כן על השלמות בפרק י"ח וי"ט מהחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא, היותו עשוי ומתוקן לתבנית הבנין העליון, וגם הוא כלול מכל הצורות רוחניות וגשמיות כמו שהתבאר שם, ובכח הנשמה הטהורה שבו אחר שהשלימה בתורה ובמצותיה, כל הדברים שהוא שקול ונערך אליהם נשמעים אליו ונענים לקולו, ולהורות על שהוא שקול ונערך כנגד הכל, לזה באו בבריאתו ונכללו בו כל הלשונות שהוציא הכתוב בכל מעשה בראשית, כמו שכתבנו בפרק עשרים מהחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא: והוא כי מצינו באור הראשון וברקיע ובמאורות לשון הויה, יהי אור יהי רקיע יהי מאורות, מצינו באדם ויהי האדם לנפש חיה, מצינו לשון עשיה במעשה בראשית, ברקיע ובמאורות ובחית הארץ ומצינו נעשה אדם, מצינו לשון בריאה במעשה בראשית ובאדם, ויברא אלהים את האדם בצלמו, מצינו בו יתרון ומעלה על הכל שבכלן לא נזכרה לשון יצירה, ובאדם נאמר וייצר יי' אלהים את האדם, ומה שכתוב ויצר יי' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו'. כבר אמרו בבראשית רבה פרשה י"ז שזה היה לכבוש, ובשוחר טוב מזמור ח' ויצר לשון כנוס: והטעם נראה לומר כי כל מעשה בראשית הם מתנהגים ומתהלכים על השלמות ההוא שהושם בטבעם בזמן בריאתם לא יוסיפו עליו ולא יגרעו ממנו, ואמנם האדם שהוא מוסיף שלמות תמיד בתורה ומעשים טובים שזהו צורתו הרוחנית, כי בעסקו תמיד בשנים אלה קונה צורה חדשה בכל עת, וכל שכן אם מוסיף ומחדש בטעמי התורה וסודותיה. ועוד בא בו לשון יצירה לסוד נעלם הביאוהו במדרשו של רשב"י ע"ה על מה שכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, לפי שהכבוד העליון יש בו בריאה יצירה עשיה, והאדם נברא לתקן הכבוד ולזה באו בו אלו הלשונות, וכמו שהתבאר בפרק י"ז מהחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא, ולפי שאין בכל הנבראים מי שנברא לזה התכלית לפיכך לא בא בהם לשון יצירה, כל זה הפליג ר' אבא לרמוז במה שאמר שקול זה וכו', לא להשוותו אל שאר הנבראים בשקול בלא הכרעה: ואמנם בן עזאי ואמרי לה בן זומא הפליג להוסיף במעלת הצדיק ובאר, כי כל הנבראים עליונים ותחתונים כדמות משרתים אליו, כי לדעת רבי אלעזר ור' אבא נוכל לומר כי יהיו הנבראים בערך הצדיקים כערך השרים אצל המלך, שעם שהם נכנעים ונשמעים אליו והמלך סבת השרים, אין דרך השר לשרת אתו במאכליו ומשתיו ומלבושיו והאיר לפניו, כי העושים כל זה הם למטה הרבה ממעלת השרים. לזה בא לבאר כי כל הנבראים הם כדמות משרתים אל הצדיק אף בתקון מאכליו ומשתיו, כידוע משרות השמש והירח בבשול הפירות והתבואות, וכתיב בהם ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ, כפשט הכתוב לא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ג חלק ג' בזה הלשון ואל יטעך אמרו בכוכבים להאיר על הארץ וגו', ותחשוב שעניינו כדי לעשות כן אינו רק להגיד בטבעם אשר רצה שיבראם ר"ל מאירים מנהיגים, כמו שאומר באדם ורדו בדגת הים שאין עניינו שנברא לכך, רק להגיד בטבעו אשר הטביע השם יתברך עליו עד כאן, גלה דעתו ז"ל לומר כי הנבראים כלם לא באו לסבת הצדיק ולתועלתו ולשרותו, ומה שכתוב להאיר וגו' בא להגיד בטבעם, ואמנם מהטוב המכוון בעצמם עודף להטיב אל הזולת לא שתהיה בריאתם בעצם וכוונה ראשונה לכך ר"ל לשרות האדם, וכן כתב הוא ז"ל בפרק י"א ח"ב והוסיף עוד בפרק הנזכר. לזה אמר כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה כלומר חברה ושרות לכל צרכיו כדי שימצא לו כל מה שהוא הכשר ותקון לקיומו, כדי שיהיה הוא פנוי תמיד ומוכן אל השרות העליון ותקון הכבוד אשר זה היה סבת מציאותו. וכבר אמרו רז"ל בפירוש שהעליונים נבראו לשמוש התחתונים, א"ר לוי משום רבי שמעון בן מנסיא תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, ואל תתמה בנוהג שבעולם אדם עושה שני דיסקרין אחד לו ואחד לבן ביתו של מי עושה יפה לא שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקב"ה וגלגל חמה לתשמישן של בריות לא כל שכן שיהיה תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה. והנה מי שיש לו עינים יראה שאין שני הדסקרין מכוונין לעצמם, כי לא נעשו כי אם לשמש לזולתם, כן כל הנבראים לא באו מכוונין לעצמם כי הם אמנם באו לשמש זולתם, כל הנבראים לשמש את האדם והאדם לשמש את קונו, וכמו ששנינו בסוף קידושין אני נבראתי לשמש את קוני: ומאמרם וגלגל חמה לתשמישן של בריות, נראה שאינו כדברי הרב שאמר שהם מכוונין לעצמם והעודף מהם ממה שהוחן להם ישפיעו על התחתונים. ובפירוש אמרו רז"ל שהעליונים נבראו בעבור התחתונים, בפרק אין עומדין אמר לו הקב"ה לנביא לך אמור לה לכנסת ישראל בתי י"ב מזלות בראתי בעולמי וכו' וכולם לא בראתי אלא בשבילך. ובבראשית רבה פרשה מ"ז פתח האהל פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחם לגרים, שאלולי את לא בראתי שמים וארץ שנאמר וימתחם כאהל לשבת, שאלולי את לא בראתי גלגל מימה שנאמר לשמש שם אהל בהם. שאלולי זאת לא בראתי את הירח שנאמר הן עד ירח ולא יאהיל עד כאן. הנה כי האומה השלמה בזכות התורה ואף צדיק אחד יסוד עולם סבת המציאות. והוא מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק: חלק ג פרק ו עוד יש להוכיח ולהכריע מעלת הצדיק על המלאך מהעבודה, וזה כי עבודת הצדיק נדרשת ורצויה אל השם יותר מעבודת המלאך ושרותו כי עבודת הצדיק יש בה צורך גבוה והוא הייחוד, כמו שהתבאר בחלק השני מזה הספר, בכוונה אשר התבאר עניינה גם כן שם בסייעתא דשמיא, ולזה אמרו שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ולא אמרו כן על עבודת המלאכים ושרותן: ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב מ"ו ע"א) כד אתפליג ליליא שארי מלכא למיקם ומטרוניתא לזמרא ואתי מלכא ואקיש לתרעא דהיכלא ואמר פתחי לי אחותי רעיתי וגומר, וכדין משתעשע בנשמתהון דצדיקייא זכאה חולקיה דההוא דיתער ההוא זמנא במלה דאוריתא, בגין דכלהו בני היכלא דמטרוניתא כלהו בעיין לשבחא למלכא וכלהו משבחין קמיה ושבחא דסליק מהאי עלמא דהוא רחיק (יתיר) דא ניחא ליה לקב"ה מכלא: ובפרקי היכלות פרק ט' (ח"ב מ"ו ע"א) למדו אותם ואמרו להם שאו עיניכם לרקיע כנגד בית תפלתכם, בשעה שאתם אומרים לפני קדוש, כי אין לי הנאה בכל עולמי שבראתי כאותה שעה שעיניכם נשואות בעיני ועיני בעיניכם בשעה שאתם אומרים לפני קדוש וכו', ובפרק י"א החרישו אלי קול כל יצורים שבראתי ואשמע ואאזין לקול תפלת בני: ועוד מצאתי לרז"ל בזה הלשון אמר רבי ישמעאל אשריהם ישראל כמה זה חביבין לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, כי בשעה שמלאכי השרת מבקשים לומר שירה תחלה למעלה באים סביבות כסא הכבוד הרים של אש וגבעות של להבה ואמר הקב"ה להם החרישו אלי כל מלאך ומלאך וכל חיה וחיה וכל אופן ואופן וכל שרף ושרף שבראתי בעולמי עד אשמע ואאזין תחלה כל שירות ותושבחות של ישראל שנאמר ונעים זמירות ישראל, מלמד שערב לפני הקב"ה קול שירות ותושבחות של ישראל יותר ממלאכי השרת שנאמר ברן יחד ככבי בוקר אלו ישראל שנמשלים לככבים. ויריעו כל בני אלהים זו היא פמליא של מלאכים, אם אין כבודי בארץ אין כבודי בשמים אימתי רומה על שמים אלהים בזמן שעל כל הארץ כבודך עד כאן: ובואלה שמות רבה פרשה ל"ג ולא עוד אלא שחביבים כל מה שלמטן משל מעלן, תדע לך שהניח מה שלמעלן וירד בשל מטן. וכל מה שבארנו בענין זה בפרקים אלו רמז דוד ע"ה במזמור אחד והוא אמרו יי' אדננו מה אדיר שמך בכל הארץ וכו', התחיל מהתכלית אשר הוא סבת מציאות האדם והכוונה בבריאתו שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו, והוא אמרו יי' אדוננו שהם שני שמות יו"ד ה"א ואל"ף דל"ת שכל חפץ וכל ישע ליחדם, וזה תכלית העבודה ובזה האור מתנוצץ והשפע והשמן הטוב יורד על הראש, וזה פלא ששמת זה הכח והיכולת ביושב הארץ שהוא האדם, ולזה שמת בניינו כדמות בנין השם הגדול כדי שיהיה בידו כח וספק לתקן הכבוד העליון, כמו שהתבאר בחלק הראשון ובחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא. והוא אמרו מה אדיר שמך, כלומר האדם שהוא עשוי כבנין שמך וכמה כחו גדול כי מעשיו ועבודתו יהיו סבה אשר תנה הודך, והוא השפע והאור הבא מן המקור העליון על השמים שהוא השם הגדול, ובזה יתיחד בכבודו וזה הכח הושם בארץ ר"ל בתחתונים מה שלא הושם בעליונים ולזה היו נכבדים מהם: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב מ"ט ע"ב) אשר תנה אשר נתת מבעי ליה, או תנה הודך מהו אשר תנה הודך, אלא הוא רזא דנהרא עמיקא דכלא ודוד בעא בעותיה למנגד מניה על השמים, ודא הוא אשר כמה דאת אמר אהיה אשר אהיה. בשעתא דהאי נהרא עמיקתא דכלא נגיד ונפיק כדין כלא בחדו ומטרוניתא אתעטרת במלכא וכל עלמין כלהו בחדו ושלטנותא דשאר עמין אתעבר מקמי מטרוניתא וכדין זקפן רישא כל מאן דאחידו בה עד כאן. ולפי זה יהיה מה אדיר תוקף הדין לשבר כח האומות ולהורידם ולהעבירם מממשלתם, וכן אמרו שם במדרש. ואיך שיהיה למדנו שיש כח בתחתונים לפתוח המקור העליון ולהאציל ממנו האור והשפע: ועוד ירמוז אמרו מה אדיר שמך בכל הארץ שיש כח בתחתונים לתת חיל וכח בשם הגדול בעבודתם, וזהו אמרם כשישראל עושים רצונו של מקום מוסיפים כח בגבורה של מעלה, שנאמר באלהים נעשה חיל, וכדאיתא באיכה רבתי. ובזה אשר תנה הודך על השמים וכענין שפרשתי למעלה. מפי עוללים ויונקים יסדת עז יש לפרשו על תינוקות של בית רבן, וכן אמרו בפרק כל כתבי אמר רב כהנא לא חרבה ירושלם אלא בשביל שבטלו בה תינוקות של בית רבן שנאמר שפוך על עולל בחוץ מה טעם שפוך משום דעולל בחוץ פירוש בטלים מבית רבן. ואמרו עוד שם אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג י"ז ע"ב) ורעי את גדיותיך וגו' אלין אנון תינוקות של בית רבן דעלמא מתקיימא בגינהון יהבין חילא לכנסת ישראל בגלותא עד כאן. וזה סוד אמרו יסדת עז בסוד תנו עז לאלהים למען צורריך להשבית אויב ומתנקם ובמדרש צורריך שנים, אויב ומתנקם שנים, הרי ארבע מלכיות לרמוז על מה שאמרו ויהבין חילא וכו', ויתכן עוד שירמוז על כחותיהם העליונים. והתינוקות מחזקים אותה בין כלם. והיא נפדת ונצלת מהם בזכותם, והענין לומר שעם שאלה לא נשלמו בחכמה העליונה עדיין, לכוין בעבודתם בייחוד העליון לפתוח המקור כאותם שנכללו בפסוק של מעלה אשר כח בהן, מכל מקום יספיקו לתת כח לכנסת ישראל בגלות בהבל פיהם, ומבין כלם נשלמת הכוונה וכל אחד בודק עד מקום שידו מגעת: אחר כך אמר כמתמיה על המעלה הרמה הזאת, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו', אני אומר בלבי מה אנוש וכו', בריה פחותה ושפלה בערכם וכשיבחין האדם עצמו ועצמם יתאמת לו שהוא בקצה הפחיתות בערכם וכל שכן בערך המלאכים, וזה אמת כשנקחהו משולל מהשלמות אשר בארנו עניינו בפרק זה ובפרקים הקודמים אליו, אבל כשנבחנהו בשלמות ההוא שקדם עניינו ויבא עוד, הנה הוא מעולה מהמלאך הרבה עד שיש לומר כי כפשע בינו ובין אלהים, והוא אמרו ותחסרהו מעט מאלהים: ומכאן תשובה למה שאמר הרב המורה ז"ל ולא תטעה בנפשך ותחשוב שהגלגלים והמלאכים נבראו בעבורנו, הנה כבר התבאר לנו מעלתנו, הן גוים כמר מדלי ובחן עצמן ועצם הגלגלים והשכלים הנפרדים ואז יתבאר לך האמת עד כאן, וכן הוא האמת כשיוקח משולל מן השלמות ההוא כמו שאמרנו, ואמנם אמרנו שהוא גדול במעלה מכלם הוא מצד התורה המשלמת אתו בשלמות ההוא שהתבאר עניינו: ובפרק ר' עקיבא אריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל תורה בא, אמרו לפניו רבש"ע חמדה שהיא גנוזה לפניך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ואתה משתעשע בה אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו וגו' תנה הודך על השמים, אמר לו הקב"ה למשה משה החזיר להם תשובה, אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזיר להם תשובה, אחז בכסא הכבוד והחזיר להם תשובה שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר' תנחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך וגו', כלום למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם תורה למה לכם. שוב מה כתיב בה לא יהיה לך וגומ' בין הכותיין אתם שרויים שעובדין עבודה זרה. שוב מה כתיב בה זכור וגו' כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות. שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם, שוב מה כתיב בה כבד את אביך וגו' אב ואם יש לכם. שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם. מיד הודו לו להקב"ה שנאמר יי' אדוננו מה אדיר וגו' ואלו תנה הודך לא כתיב עד כאן: המעלה אשר עלה אליה אדון הנביאים לא עלה אליה שום נברא זולתו, והוא שהעידה התורה ומשה עלה אל האלהים, והכוונה אל מדרגת אלהים שהיא העליונה שבמדרגות, והוא שרמז עוד באמרו ויהי שם עם יי' וגו', וכתיב ואתה פה עמוד עמדי וגו', כלומר שוים כביכול והוא אמרם בשעה שעלה משה למרום, וכשראו מלאכי השרת מעלתו הרמה תמהו ואמרו מה השלמות אשר לילוד אשה עד שיהיו לו מהלכים בין העומדים האלה, והוא אמרם בינינו כל שכן שיעלה למעלה ממנו, והוא ילוד אשה ואין לו יחס וערך עם העליונים, אמר להם הקב"ה אמת שכשתבחנוהו משולל וערום מכל שלמות הנה הוא ילוד אשה והדין עמכם. אבל כשתבחנוהו מצד התורה המשלמת אתו היא אשר העלתהו והמליכתהו עליכם והוא אמרם לקבל תורה בא: והם באו בשתי טענות חזקות למנוע נתינתה לבשר ודם. האחת והיא קדימתה בזמן הרבה למקבלים, והיה נראה להם שהמורכב די לו בדת טבעית או שכלית ולזה צריך קדימת המקבל. והשנית כי גם כי נסבול זה אם בשביל תועלת וצורך הנותן כי גם הוא נהנה בשיקבלוה, הנה אינו צריך לזה כי גם בהיותה אצלו נהנה, אל ראשונה אמרו חמדה שהיא גנוזה לפניך וכו', ואל השנית ואתה משתעשע בה, ולפי שהם פשוטים מחומר ראו שהיא יותר ראויה להם, כי גם היא ועודנה שם היתה פשוטה, כי כשירדה נתלבשה בכמה מלבושים מהם חיצוניים ומהם פנימיים, וכמו שכתבנו בפרק כ"ו מהחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, ובמה שפירשנו יותר ספק שאיפשר שיסופק בזה והוא כי נראה זה חסרון בפשוט מחומר ואיך לא ראו תשובתם בצדם: ולפי שרצה הקב"ה להראות אל המלאכים שהתורה יותר ראויה לישראל מהם ושעבודתם ערבה ורצויה אליו יותר מעבודתם, והנה זה יבחן כשיראו הם שהמקבל יחזירם אחור מטענותיהם ודעתם יסכל, ולהודיע זה להם רצה הקב"ה שיהיה הוא המשיב להם ולזה אמר לו משה החזיר להם תשובה. ומשה ע"ה ראה מה שימשך מתשובתו, והוא היות השלם גדול במעלה ובחכמה מהם מצד התורה והעבודה, וחשש שמא יסבבו העדרו ועדיין לא בא לידו הדבר שהוא כתריס בפני הפורענות, והוא אמרו מתיירא אני וכו', אז אמר לו שהדבקים בו חיים ובטוחים מכל נזק כי מגדל עוז שם יי' וגו', והוא אמרו אחוז בכסא כבודי וכו', ובזה מעלתו למעלה ממעלתם וגובר עליהם, אז השיב להם תשובה נצחת על טענותיהם, אם לראשונה באמרו שכתוב בה אנכי יי' אלקיך וגו', כלומר זאת התורה אשר אנו דנין עליה וכלנו מודים שקדמה לברייתו של עולם, אין ספק שתצטרכו להודות על כרחכם שמקבליה קדמו אליה, אחר שבאה בטענת אשר הוצאתיך מארץ מצרים ושאר צויים המורים על קדימת המצווים להם: וכן דעת רז"ל אמרו בבראשית רבה א"ר אבא בר כהנא התורה קדמה לכסא הכבוד שנאמר יי' קנני ראשית דרכו וגו', קודם לאותו שכתוב בו נכון כסאך מאז. ר' חוניא ור' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק אמרו מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, משל למלך וכו' כך אלולי שצפה הקב"ה שאחר כ"ו דורות ישראל עתידין לקבל התורה לא היה כותב בה צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל עד כאן. ואם לטענה השנית השיב במה שכתוב בה אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', פירש להם ברמז קרוב לבאור שההוצאה היתה לצורך גבוה גם כן, והוא קבלת אלהותו עליהם לעבדו וליחדו בכבודו, שזה היה כל חפץ וכל ישע בבריאה ובמציאות האומה הקדושה: ובואלה שמות רבה א"ר טוביה ב"ר יצחק אנכי יי' אלהיך, שעל מנת כן הוצאתיך מארץ מצרים שתקבל אלהותי עליך עד כאן כוונו למה שכתבתי. ובשוחר טוב אני מדבר בצדקה רב להושיע באיזו צדקה בצדקה שעשיתם שקבלתם את התורה שאלמלא כן היכן היתה מלכותי. ובמכילתא אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו, ר' עקיבא אומר אלמלא מקרא שכתוב אי איפשר לאמרו כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה עצמך פדית. וכן בספרי וכבר כתבתי זה: הנה התבאר מכל זה שההוצאה וקבלת התורה הכל היה לצורך גבוה גם כן, ושאר הדברות כלם פרטיהן שהיא התורה כלה, הכל סובב על זה, ולזה המשיך להם התשובה מכלם עד שהכריחם להודות להקב"ה על מעשיו המופלאים, והוא אמרם מיד הודו לו להקב"ה שנאמר יי' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ ואלו תנה הודך לא כתיב, וידעו באמת שעבודת האדם השלם יותר רצויה ונדרשת אל השם מעבודתם, לפי שהייחוד הוא צורך גבוה ואינו נשלם כי אם על ידו ולא על ידם כמו שכתבנו: ואחר שהייחוד הוא צורך גבוה כמו שהתבאר בחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, צריך אם כן אל מייחד, והמציאות כלו לא נמצא כי אם לזה התכלית, נמצא אם כן שהמייחד והעובד השלם הוא תכלית המציאות, וכמו שהתבאר בפרק הקודם לזה, ולא יכלה הדבר בכן רצה או כך גזרה חכמתו כמו שחשב הרב ז"ל. ואם כן כשנאמר כי תכלית האדם לעבוד את השם וליחדו בכבודו, אין השאלה קיימת כדברי הרב, אחר שהתבאר שהייחוד צורך גבוה, ולזה נעשה ונתקן כדמות הכבוד כדי שיהיה כח וספק בידו לתקנו וליחדו, וכמו שהתבאר בחלק הראשון ובחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא: וכשנאמר שזה היה לשלמותנו גם כן לא תתחייב השאלה בעצמה כדברי הרב, כי שלמותנו צריך להשלים הכבוד וגם זה צורך גבוה וכמו שהתבאר גם זה בפרק כ"ב מהחלק השני בסייעתא דשמיא. ואלו ידע הרב כי יש בישראל חכמה מקובלת מסיני, ולא הסתפק בילדי נכרים לא כתב בזה מה שכתב. כי סתרי התורה וסוד האלהות והייחוד לא נתן למחקר השכלי כלל: ואמנם ראיית הרב ז"ל ממה שסדרו חכמי ישראל בתפלותיהם באמרם אתה הבדלת אנוש מראש וכו', כי מי יאמר לך מה תפעל ואם יצדק מה יתן לך, ואמר הנה בארו שאין שם תכלית אלא רצון לבד. אין משם ראיה, אבל הוא הסדר יפורש הפך דעתו מסכים אל האמת אשר בארנו, והוא כי לפי שבסדר ההוא פתחו ומעטו וההבילו מאד את האדם חייו וחסדו צדקו וישעו כחו וגבורתו ומעלותיו ומעשיו תוהו וחייו הבל לפניו עד שבסוף אמרו ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. אמרו אחר כך אתה הבדלת וכו', כלומר כל מה שאמרנו הוא אם יבחן האדם ונקחהו משולל וערום מן התורה והמצות שהם כסות השלמות, הנה הוא והבהמה שוים וכמו שכתוב אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו. ואמרו בפרק אחד דיני ממונות אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה. וכל זה יובן במי שלא נשלם בתורה ובמצות ובעבודת הייחוד, אבל אתה הבדלת את האדם מן הבהמה מראש הבריאה ותכירהו, וזאת היתה הכרה עצומה וטוב גדול שהוא לעמוד לפניך לשרת בשמך ולעכדך וליחדך, כי תכף שבראו צווהו והורהו דרך העבודה והייחוד להשלים הכוונה והתכלית שנברא בעבורו להורות שהעבודה היא תכלית מציאותו והוא תקון הכבוד שהוא צורך גבוה כמו שכתבנו במה שקדם: ולזה אמרו כי מי יאמר לך מה תפעל, כלומר זה דבר פלא כי מי יגיע עד עומק חכמתך עד שיוכל לומר לך מה זה פעלת ומה טעם שמסרת תקון העליונים ביד התחתונים, וכמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ד' ע"ב) ישראל שלימו דשמיה קדישא אינון וכד ישראל לתתא אשתלמאן בעובדיהו, כביכול שמא קדישא אשתלים, וכד ישראל לא אשתלימו לתתא בעובדיהו ואתחייבו גלותא, כביכול שמא קדישא לא שלים לעילא. ועוד שם כביכול אמר קב"ה כד ישראל אינון זכאין לתתא אתגבר חילא דידי על כלא. וכד לא משתכחי זכאין כביכול מתישין חילא דלעילא ואתגבר חילא דדינא קשיא. וזה סוד כשישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה וכו', כמו שכתבנו כבר והארכנו בזה בחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא: ובספרי כיוצא בו אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים, אלמלא אני לא היית יושב בשמים, וכן הוא אומר הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו על ארץ יסדה עד כאן. כי עם שהרצון העליון היה זה ואין לשאול ולהשיב עליו כי אין טעם ברצון, הנה התכלית ידוע למבקשי יי' והוא ייחוד השם הגדול בכבודו שהוא צורך גבוה. ואמנם מה שאמרו ואם יצדק מה יתן לך שנראה הפך מה שאמרנו, הנה כבר בארנו בפרק ג' מהחלק השני מזה הספר ובחלק הראשון מספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא, כי זה ומה שידמה לו מהכתובים המורים על שאין טובות האדם ורעותיו נוגעות לגבוה כלל, הנה הוא בערך אדון יחיד שרש כל השרשים, ואמנם לצורך הכבוד ליחד ראש המחשבה בסופה שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו כי כן היה הרצון הטהור והחפץ הקדוש צורך גמור הוא והטוב והרע הכל נוגע עד הלב העליון כי כפי ההתעוררות למטה כך יתעורר למעלה, וכבר התבאר זה על השלמות במקומות ההם. ואין צורך לשנות הדברים הנה: ובאיכה רבתי זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה הקב"ה א"ר חייא היכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל, מן הדין קרייא צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. וכבר כתבתי זה, ועוד כללו במאמרם זה כי כמו שהיה מחסדו הגדול להמציאם שהוא שלמותם הראשון ולא יוכלו להתפאר עליו אנו עשינו את עצמינו, וכענין הוא עשנו ולא אנחנו, הנה כן היה מחסדו וטובו להשלימם בשלמותם האחרון, והוא ההכרה הנפלאה ההיא לעמוד לפניו בהודיעו רצונו בתת להם תורה ומצות, ולא יוכלו להתפאר ולומר לו מה פעלת לנו שמידינו היתה זאת לנו, כי כמו ששלמות הראשון נמנע בערכם כן השלמות האחרון אי איפשר להשתלם בו אם לא ישלימם הוא יתברך בו, כמו שכן השלימם בראשון. ולזה מה שרמזו באמרם כי מי יאמר לך מה תפעל, ומעתה אם יצדק מה יתן לך כי מידך הוא לו שנתת לו דרך בו יצדיק את נפשו, ולא יוכל להתפאר ולומר שיש לאל יד שכלו לצדק עצמו ושמידו למלאת זה החסרון וכאלו נותן לך דבר שמשלים יצירתו. ועוד הגדלת חסדך עמו שאם יחטיא הכוונה ויסור מדרך התורה, נתת לו דרך לשוב אל בריאותו אם חטא והחליא, והוא אמרו בסמוך ותתן לנו יי' אלהינו באהבה את יום הכפורים וכו' ונשוב לעשות חקי רצונך, ומי שהשכיל וידע כי נברא לזה התכלית והוא תקון הכבוד אחר שהשיג באמת כי זה הוא התכלית האחרון במציאות, אז ישתדל להשלים הכוונה במציאותו ולא יסתפק בעבודתו, ויהיה לבו בטוח בתורתו ובמעשיו הטובים, וידע כי חיובו להשלים הכוונה שנברא בעבורה גדול מאד, מה שאין כן במי שסכל זה התכלית המשובח ואינו עובד לשום תכלית כלומר שחושב כי אין שם כי אם רצון לבד, ובזה נשלם מה שהיתה אליו הכוונה בזה הענין הגדול: חלק ג פרק ז בסבה זו היו מלאכי השרת מעכבין ביצירת אדם הראשון, כי היה קשה להם מאד שיהיה שום נברא אחר קרוב ורצוי אל השם יותר מהם וכבר גלה להם הקב"ה כי צדיקים עומדים ממנו. אמר בבראשית רבה פרשה ח' בשעה שבא לבראת את אדם הראשון נמלך במלאכי השרת, אמר להם נעשה אדם וגו', אמרו לו אדם זה מה טיבו, אמר להם צדיקים עומדים ממנו הה"ד כי יודע יי' דרך צדיקים, כי הודיע יי' דרך הצדיקים למלאכי השרת ודרך רשעים תאבד איבדה מהם, גלה להם שהצדיקים עומדים ממנו ולא גלה להם שהרשעים עומדים ממנו שאלו גלה להם שהרשעים עומדין ממנו לא היתה מדת הדין נותנת שיברא עד כאן. ועם שלא הודיעם שרשעים עומדים ממנו כדי שלא יעכבו בבריאתו, כשהודיעם שצדיקים עומדים ממנו עכבו לסבה שאמרנו: והראיה שאחר שהודיעם שצדיקים עומדים ממנו עכבו, מאמרם ז"ל בפרק אחד דיני ממונות אמר רב יהודה אמר רב בשעה שבקש הקב"ה לברא את אדם הראשון, ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם רצונכם נעשה אדם וגו', אמרו לפניו רבש"ע אדם זה מה מעשיו אמר להם כך וכך מעשיו אמרו לפניו רבש"ע מה אנוש כי תזכרנו וכו'. ואין ספק שלא הודיעם שעתיד לחטא, וכמו שאמרו בבראשית רבה ודרך רשעים תאבד איבדה מהם וכו' וכל שכן שלא גלה להם שהוא עצמו עתיד לחטא, עד שכשנברא על כרחם באו בעצה עליו והחטיאוהו להשפילו ממעלתו ולרחקו מעל בראו, כי ידעו כי חטא ממית ומבדיל בין אדם לאביו שבשמים, ובפרק י"ג מפרקי ר' אליעזר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון כל העולמים מה אדם ותדעהו. אדם להבל דמה. אין על עפר משלו. אמר להם מה שאתם מקלסין אותי בעליונים הוא מיחד אותי בתחתונים ולא עוד אלא יכולים אתם לעמוד ולקרא שמות לכל הבריות, עמדו ולא יכלו מיד עמד אדם וקרא שמות לכל הבריות שנאמר ויקרא האדם שמות וגו', וכיון שראו מלאכי השרת אמרו אם אין אנו באים בעצה על אדם שיחטא לפני בוראו אין אנו יכולין בו, והיה סמאל השר הגדול שבשמים וכו': כמה הפליגו רז"ל בפירוש משנה זו שהיא שנויה במסכת אבות בפרק ד' רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה וכו', והביאה תנא של בריתא זו של פרקי רבי אליעזר לשתי כוונות גדולות, וכשיתבארו יעלה בידינו מה שאנו בבאורו ממעלת האדם קודם מרותו על כל הנבראים עליונים ותחתונים. והיות המלאכים מונעים ומעכבים ביצירתו לסבה זו: ואמנם הכוונה הראשונה במשנה זו לבאר, כי שלשה אלה סבת יציאת אדם הראשון מן העולם שנגזרה עליו מיתה, תחת אשר קנא לאלהיו וכפר בו ובעצתו והאמין לעצת הנחש שאמר אין צווי זה אלא עין רעה שבשעה שאתם אוכלים ממנו תהיו כאלהים, מהו עושה בורא עולמות ומחריב עולמות, כך אתם יכולים לברא עולמות ולהחריב עולמות, מה הוא ממית ומחיה, אף אתם יכולים להמית ולהחיות שנאמר כי יודע אלהים וגו', הלך הנחש ונגע באילן וכו' כדאיתא התם, והוא אכל מן העץ המר ההוא לתכלית זה, ובאמת כי עלו בידו חציין של דברים להחריב עולמות ולהמית החיים, כי מה שבקש לא נתנו לו ומה שבידו נטלו ממנו, כי בקש לברא עולמות והיה סבת חרבנו וחרבנן. בקש להחיות ונטלו ממנו חייו ונצחיותו ומכל הבאים אחריו, וסוד הפתוי והחטא אין זה מקומו ולזה לא ראיתי להאריך בו. ויבא סודו בפי"ג מהחלק הד' מזה הספר בסייעתא דשמיא. וכוונה שניה במשנה זו והיא כי האדם הנזכר הנה הוא אדם בליעל איש און וקנאתו באדם סבה שהחטיאו והעבירו על דעת קונו והיא אשר תוציאהו מן העולם, וכמו שכתוב בלע המות לנצח וגו' וידוע כי כשהוא שולט, גם האומות שבאות מכחו שולטות על ישראל, וכשישוב הימין לאיתנו ישפלו ויגיעו עד עפר, ותהיה ממשלתם על ישראל לרע להם, כמו שהוא כן בכחם למעלה, והוא שאמר שלמה המלך ע"ה בספר קהלת עת אשר שלט האדם, פירוש האדם הבליעל, באדם אלו ישראל שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם. לרע לו כי יפקוד יי' על צבא המרום במרום, ואחר כך על מלכי האדמה באדמה. ואמרם מה אדם וגו' הוא סוד עכובם ביצירתו. והטעם כמו שכתבנו כי אם ישלים הכוונה אשר נברא בעבורה, יהיה יותר קרוב וחשוב מהם אצל הקב"ה, והם לא ירצו שיהיה שום נברא אחר יותר רצוי וקרוב אליו מהם: ולסבה זו קבלו חכמי האמת כי העולמות אשר קדם והחריבן, היו משחיתים ומבלבלים מציאות הנמצאים הנשפעים מן האצילות הקדוש, כי אינם רוצים שיהיה אחר יותר קרוב מהם לסבה הראשונה, והכל זה לעומת זה עכוב וקטרוג בשרשים למעלה, ובענפיהם למטה. והנה כפי מעלת הנשמה וקורבתה אל האלהים, כן מעלת הצדיק אשר תחול בו וקורבתו אל האלהים, והנה היא אצולה מלמעלה למלאכי השרת הרבה כמו שכתבנו למעלה בפרק ה', ואין לנו עסק עם הבודים מלבם מקום ממנו יושפעו הצורות לדעתם הכוזב, האומרים כי השכל הפועל הוא נותנם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. ולמעלה בפרק ה' כתבנו מזה, ובחלק השני הרחבנו הבאור במקום אצילות הנשמות, ומשם יתבאר היותם למעלה הרבה מהשכלים הנפרדים: ומכחה באמצעות התורה הצדיק דבק בשם ומעלתו גדולה מן המלאך, ולזה היה עכובם ביצירתו כמו שכתבנו: אז טען הקב"ה עליו ואמר להם, מה שאתם מקלסים אותי בעליונים הוא מייחד אותי בתחתונים. ואמר כן להודיעם שמעלתו גדולה על מעלתם, וזה כי כבר אמרו בגדר הקלוס האמיתי שהוא ספור מעלת המקולס מפני קצר ידיעה במעלותיו שמהם ילקחו השבחים ההם, ואמרו שזאת היא מדרגת השכלים הנפרדים. ולפי זה ידוע לחכמי לב כי הייחוד שהכהנים הנגשים אל יי', והם השרידים מייחדים את השם, הוא יותר גדול הערך ויותר יקר ויותר רצוי אליו מקלוסן של מלאכים, ואין ספק שהשירה היותר מעולה והקלוס היותר משובח שהם משוררים ומקלסים לפניו, היא הקדושה שהם משלשים, וכמו שהעיד הנביא ע"ה וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש יי' צבאות וגו': ומי שחננו השם חכמה ודעת, יבין כי הייחוד שאנו מייחדים את השם הגדול בפסוק שמע ישראל, כשהוא בכוונה ההיא עצמה שבארנו עניינה בספר תולעת יעקב בחלק הראשון ממנו, ונבאר עוד בפרק ס"ט מזה החלק בסייעתא דשמיא, הוא יותר רצוי ונאהב אליו יותר מאד מהקדושה ההיא עם כל מעלתה ויקרה, שגם בה דרך ייחודו של השם הגדול, כמו שהתבאר בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא. וזה אם נאמין שהדרך ההוא דורכים גם הם בייחוד כשמקלסין את השם בקדושה ההיא: והנה זה פלא כי הייחוד באלהות לא נמסר כי אם לישראל, שאלהותו יתברך מתגלה ונודע על ידם, ולזה מסר להם ולמדם סדר עבודתו וייחודו, שאין עבודה וקלוס משובח כייחוד האלהות, מה שלא נתגלה ולא נודע על ידי המלאכים, ולזה היו גדולי המעלה אצל אביהם שבשמים מהם. ולזה רמזו חז"ל אמרו בספרי אתם עדי נאם יי' ואני אל, כשאתם עדי אני אל וכשאין אתם עדי כביכול איני אל. הנה בארו כי בעדותן של ישראל בכל יום פעמים ובייחודן הוא אל אלהותו נודע ומתגלה. וידוע כי האלהות תלוי בייחוד ההוא, וחס ושלום כשאין מעידין ומייחדין כביכול אינו אל ולמה לא יספיק לזה קלוסן של מלאכים, אלא ודאי ייחודו של אלהינו שהוא סוד אלהותו, לא נמסר ולא נתגלה כי אם לישראל: והוא שאדון הנביאים ע"ה מגדילם ואומר, אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים. וידוע לחכמי לב כי האלהות תלוי בייחוד יי' אלהים, והוא הייחוד בפסוק שמע בסוד יי' אלהינו יי' אחד. ואמר אתה הראת לדעת, כלומר מה שלא הראה שום נברא עליון או תחתון לדעת: ובואלה הדברים רבה ומהיכן זכו ישראל לקרות שמע, א"ר פנחס בר חמא ממתן תורה זכו ישראל לקרות שמע כיצד את מוצא לא פתח הקב"ה בסיני תחלה אלא בדבר זה, אמר להם שמע ישראל אנכי יי' אלהיך נענו כלם ואמרו יי' אלהינו יי' אחד ומשה אמר בשכמל"ו. עוד שם דבר אחר שמע ישראל, מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע, משעה שנטה יעקב למיתה קרא לכל השבטים ואמר להם, שמא משאני נפטר מן העולם אתם משתחוים לאלוה אחר, מנין שכך כתוב הקבצו ושמעו וגו', מהו ושמעו אל ישראל אביכם, אמר להם ישראל אביכם הוא, אמרו לו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, והוא אמר בלחישה בשכמל"ו, א"ר לוי ומה ישראל אומרים עכשו, שמע אבינו ישראל אותו הדבר שצויתנו נוהג בנו יי' אלהינו יי' אחד. דבר אחר שמע ישראל רבנן אמרי, בשעה שעלה משה למרום שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקב"ה בשכמ"לו והוריד אותה לישראל, ולמה אין ישראל אומרים אותו בפרהסיא, א"ר אסי למה הדבר דומה לאחד שגנב קוזמין מתוך פלטין של מלך, נתנה לה לאשה ואמר לה אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך, אבל ביום הכפורים שהם נקיים כמלאכי השרת הם אומרים אותו בפרהסיא בשכמל"ו עד כאן: כוונו למה שאמרנו, והוא כי ייחוד האלהות לא נמסר ולא נתגלה כי אם על ידי ישראל, ולפי שהתורה כולה היא דרך אל הייחוד ההוא, אמרו ממתן תורה זכו ישראל לקרות שמע, כי אז נכנסו בסוד האלהות לדעת כי יי' הוא האלהים, והוא שאמר להם שמע ישראל אנכי יי' אלהיך מיד נענו כלם בייחודו ואמרו, שהם נכללים ביי' והוא אחד ומיוחד בכל והוא הנדרש מהם והרי הם עדים עליו, ובזה הוא אל וכמו שאמר אתם עדי נאם יי' ואני אל וכמו שהתבאר למעלה, ולזה אמרו שדבור זה הוא קבלת עול מלכות שמים, כמו שאמרו בקריאת שמע, ומשה ע"ה כששמע הזכרת השם מפיהם נענה ואמר בשכמל"ו כדין השומע הזכרת השם המפורש במקדש: ועל דרך האמת, לפי שמלכות שמים לא נזכרה בפירוש בייחוד ההוא כי אם ברמז דלת שבאחד, לפיכך משה שהוא איש האלהים איש האלהים ודאי כמה דאת אמר אישה יקימנו ואישה יפרנו, הזכיר ייחודה בפירוש כי היא שלמות הייחוד העליון: ואמנם אמרם שזכו ישראל לקרות קריאת שמע משעה שנטה יעקב אבינו ע"ה למיתה, לומר כשבאו לפני הר סיני כבר היה הייחוד מקובל בידם מן השבטים שלא היה בהם שום סיג ולא שום פסולת, והזקן אמר בלחישה בשכמל"ו שלא ירגיש בייחוד ההוא זר, וכמו שהתבאר בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא: ומה שאמרו שמלאכי השרת היו אומרים שבח זה לפני הקב"ה ומשה הורידו לישראל, הוא מה שאמרו מה שאתם מקלסין אותי בעליונים הוא מייחד אותי בתחתונים, כי הם אין אומרים אותו כי אם דרך קלוס, וישראל מייחדים בו את השם הגדול בכבודו כידוע לחכמי לב בכוונת שבח זה, אם כן הדבר עצמו שבו מקלסין מלאכי השרת לא מייחדין, בו עצמו מייחדין ישראל, שהיא עבודה יותר רצויה מן הקלוס כידוע למייחדים, והוא אמרם מה שאתם מקלסים וכו', ולזה הורידו משה לישראל, להעתיקו משבח קל אל ייחוד חמור, והא התכשיט הגנוב מהם כי כשהוא בידם הוא תכשיט שבו מפארים את השם הגדול בסוד ייחודו, מה שאין כן כשהוא ביד המלאכים. ולפי שכל השנה מתלכלכים באשמות והוא הקצוץ והפרוד, אין מקום לפרסם הייחוד, כי אינו עולה כהוגן, כי שני הפנים יעוררו הקטרוג והבלבול למעלה, אבל ביום הכפורים יום בעור חמץ שהוא יצר הרע אין חטא ואין אשם, ואם כן אין שם יראת קטרוג, והייחוד עולה יפה ואז מייחדים בפרהסיא כי אין שם קצוץ ופרוד אחר שאין שם חטא: התבאר אם כן, שהייחוד שהשלם מייחד את השם יותר רצוי אליו מקלוסן של מלאכים, ומזה היה התועלת ביצירתו גדול מאוד: וגם בקלוס השלם יותר מעולה מהם וחבה יתרה נודעת לו. וכמו שאמרו בפרק גיד הנשה, חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה לפני המקום בכל עת וכל שעה שירצו, ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעם אחת ביובל ואמרי לה פעם אחת לעולם ולא עוד אלא שישראל מזכירין את השם אחר ב' תיבות שנאמר שמע ישראל יי' וגו', ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות שנאמר קדוש קדוש קדוש יי' וגו', ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה, עד שיאמרו ישראל שירה למטה שנאמר ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלהים עד כאן: הנה ירצו להודיע מה שכתבנו כי להיות קלוסן של ישראל יותר רצוי וערב אל השם מקלוסן של מלאכי השרת להם זמן קבוע ולא עת מיוחד לשורר בו, אלא אם ירצו תמיד יומם ולילה לא יחשו, לפי שהם דוגמא בסוד כנור דוד, והוא מה שרמז הכתוב באמרו אלהים אל דמי לך וגו' אל תתנו דמי לו, ואם כן המזכירים את יי' אל דמי לכם, ועוד כי כיון שעבודתן ושירתן של ישראל יש בה צורך גבוה וייחוד השם הגדול בכבודו תלוי בה, וכמו שאין סוף לייחודו, כן אין קץ וזמן אל העבודה, כלומר שתכלית העובד במציאותו לייחד תמיד את השם באין הפסק, ולזה צריכה העבודה והשירה תמיד באין הפסק. וישראל רצונם בידם בזה כי בחירתם להם מה שלא נמסר כן למלאכי השרת: ומה שישראל מזכירין את השם לאחר ב' תיבות ומלאכי השרת לאחר ג', להודיע כי גדולה השגת ישראל בשם, מהשגת מ"ה, כי כל מה שיתמעטו המחיצות תרבה ההשגה, כמו שהוא כן בנבואה כי כל מה שיתמעטו המחיצות תרבה השגתו ותהיה נבואתו יותר זכה, וישראל מדרגתן בהשגה אחר ב' מחיצות ומלאכי השרת אחר ג': וביאור זה כי מלאכי השרת ישיגו השם אחר שישכילו שהוא נבדל מהם בג' הבדלים, והם ג' מחיצות שבינו לבינם. האחת שהוא בוראם והתחלתם והוא אין לו שום התחלה, וההבדל בינו לבינם כהבדל שבין הבורא לנברא, הב' הוא נבדל מהם מצד שאין להם קיום בעצמם אלא ממנו, וכמו שכתוב הן בקדושיו לא יאמין, והוא קיומו בעצמו אינו תלוי בזולתו. הג' שהוא נבדל מהם מצד שאין לו עמהם שום ערוב והתאחדות, עם שהוא נמצא עמהם אבל הוא בהקשר מציאות לא זולת. אלו הן המחיצות המבדילות בינו לבינם שאחריהן משיגים אותו, ולזה משלשים לו הקדושה, וקדוש ר"ל שהוא נבדל ומופרש מהם, ומפרסמים זה יותר במה שמסיימים יי' צבאות מלא כל הארץ כבודו, כי באמרם יי' יודו כי הוא ההוום ובראם וממנו קנו ההיות והמציאות, כי זה השם מורה על היותו מהוה כל ההוית והנמצאים, ולא קנו המציאות מעצמם, ובאמרם צבאות יודו, כי מצד שהם צבאותיו הוא מקיימם בפרס הבא להם ממנו, שהוא שפע אורו השופע עליהם תמיד והוא קיומם, ובזולת זה יהיו כלא היו. ובאמרם מלא כל הארץ כבודו, יודו שכל הנמצאות הנכללות בכל הארץ, שגם הם ארץ ושפלים בערכו שהוא נעלה ועליון על כלם, והוא אין למעלה ממנו שאין לו עמהם שום ערוב והתאחדות, עם שהוא נמצא עמהם בהקשר מציאות לא זולת כמו שכתבנו, והוא מה שרמזו במלת מלא, שהדבר המלא מדבר אין לו ערוב ולא התאחדות עמו אבל נמצא עמו וזה מבואר בעצמו: ואלו ההבדלים והודאתם בהם רומזים במה שפועלים ורושמים בעצמם בכנפיהם, והוא שהקדים הנביא באמרו שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף, בשתים יכסה פניו כנגד ההבדל הראשון, להורות שיש פנים אחרים והתחלה אחרת שנמצאו מהם, ובערכם ראוי לכסות פניהם כאלו אינם, לפי שהם מודים כי יש פנים אחרים שהם צריכים בהכרח לפנות אליהם שהם בוראם והם נבראיו. ובשתים יכסה רגליו. כנגד ההבדל הב', ידוע כי הרגלים מקימים ומקיימים בעליהם, יודו כי הם אין להם רגלי הקיום בעצמם כי אם מזולתם המקיימם, ולזה יכסום כאלו אינם. ובשתים יעופף כנגד ההבדל הג' יודו על שהוא נבדל מהם, ולזה יצטרכו אל ההתעופפות למעלה, לפי שהם מורים על היותו נעלה ונבדל מהם והם צריכים אליו לקיומם, ובוראם נותן להם כח לעשות חיל מצד הקשר מציאותו עמהם, והם לקבל ממנו ולהדמות אליו כפי האיפשר להם יתנשאו למעלה ולזה ירמזו בהתעופפותם, ומצד זה כלו ישיגו ממנו כפי שלמותם. התבאר אם כן כי בהשכילם ההבדלים האלה והם השלש מחיצות ישיגו השם אחריהן: ואמנם ישראל משיגים את השם לאחר שתי מחיצות, והם מה שיורו עליהם שתי תיבות שהם שמע ישראל, שהם רומזים על שני חלקי התורה שהם העיון והמעשה, וזה כי תיבת שמע תורה על העיון והוא לשון שמיעה וקבלה, והרמז אל עיון תורה שבכתב ותורה שבעל פה וסתריהם וטעמיהם מצד החכמה האמיתית המקובלת מפי הגבורה, ושני אלה שהם עסק התורה וידיעת סתריה וטעמיה הם שלמות העיון. ותיבת ישראל תורה על המעשה והוא קיום המצות בפועל עם הכוונה הראויה, והיא שבארנו עניינה בחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, ולהורות על זה נקראים בשם זה הכולל שם השררה, שהיא המעלה בפועל תמידי באין הפסק, ואין מעלה כעבודה וקיום המצות עם שתוף אל, וזה ישראל המורה שצריך לשתף האל בפועל המצוה והיא הכוונה כלומר שתהיה כולה עולה לגבוה כמו שבארנו שם, וזהו הייחוד השלם בשלמות העיון והמעשה, והוא אמרו אחר כך יי' אלהינו יי' אחד הנה התבאר איך ומה ישיגו ישראל את השם אחר שתי מחיצות: ומה שאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה. להורות כי שירת ישראל עיקר אצל השם מן הטעם שכתבנו. ועוד להודיע כי ההתעוררות העולה מלמטה מעורר דוגמתו למעלה, וכשישראל אומרים שירה למטה, נותנים כח ומעוררים את העליונים לומר שירה, כי אחר שנבראו לשמוש ולשרת את השלמים, הנה הם ממתינים עד שיתנו להם רשות והוא ההתעוררות שמעוררים למטה בשירתם, ולזה הוצרכה השירה למטה תחלה יתבאר אם כן שגם בשלמותם שהוא מושג להם בקלוסם צריכים עזר מן התחתונים: ומצאתי לרז"ל בזה הלשון בשעה שמגיע זמן לומר שירה, שמעיא"ל המלאך השר הגדול והנכבד והנורא, עומד על חלוני רקיע התחתון לשמוע ולהקשיב קול שירות ותושבחות וזמירות העולות מן הארץ מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות להשמיע לפני ערבות, ומפני מה עושה כך שאין רשות למלאכי השרת לומר שירה תחלה עד שפותחים ישראל בשירה של מטה, שנאמר רוממו יי' אלהינו והשתחוו להדום רגליו, אלו ישראל, רוממו יי' אלהינו והשתחוו להר קדשו, אלו מלאכי השרת, וכל מלאכי רקיע ורקיע כששומעין קול שירות ותושבחות של ישראל אומרים מלמטה, הם פותחין בקדוש קדוש קדוש מלמעלה, שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש עד כאן: ומזה יתבאר שגם בקלוס, ישראל יותר מעולים ממלאכי השרת וגם בייחוד נכלל הקלוס. ועוד כי הייחוד צריך בתחתונים להיות האדם מורכב ולהשלים עצמו וליחד חלקיו לקונו, וכמו שאמרו בכל לבבך בשני יצריך כי צריך ליחדם ולהשלימם בעבודה השלמה, והנדרש ממנו להעלות גשמיותו אל הרוחניות שבו, ולהעיד על זה נצטוינו בייחוד יי' אלהים כי זה עקר הייחוד כמו שהתבאר במה שקדם: ועוד יצטרך הייחוד לפי שאנו בין המקצצים ומפרידים אלופו של עולם, וישראל צריכים ליחד את השם בהיותם ביניהם. ובשוחר טוב עליהם עוף השמים ישכון אלו אומות העולם שהם מתכנסין על ישראל ומשתעבדין בהם כדי להרחיק אותם מן הקב"ה, אף על פי כן אינן מניחין אותו שנאמר מבין עפאים יתנו קול, ומיחדים אותו שתי פעמים בכל יום ואומרים שמע ישראל וגו' עד כאן: ולהיות הייחוד צריך מאד אמר להם מה שאתם מקלסין אותי בעליונים הוא מייחד, ולא אמר מקלס עם שבכל הם עובדים אותו ומייחדים שמו. ואחר שהודיעם שהאדם השלם יותר קרוב אליו מהם מצד הייחוד והעבודה ולזה היה הצורך במציאותו גדול. בא להודיעם כי הוא גדול מהם בחכמה, והוא שאמר להם ולא עוד אלא יכולים אתם וכו', עמדו ולא יכלו וכו', לפי שהם דרשו אותו לגנאי באמרם מה אדם, כלומר שהוא מורכב מחומר ולא יקווה ממנו שום שלמות כי חמרו מעכבו, והוא אמרם עוד אין על עפר משלו, כפי מה שהוא כתוב בקצת נסחאות כלומר אפילו על עפרו אינו כחני למשול עליו ולכבשו ואיך ימשול על זולתו. והוא בא להודיעם כי חמרו אינו מעכבו בשלמותו וזה בנסיון, והוא אמרו ולא עוד אלא וכו', כלומר מה שטענתם עליו שהוא חומר דעו כי אין חמרו מעכבו בשלמות חכמתו כי השכל אשר אצלתי עליו, גובר לדעת הדברים העליונים שהם שרשי התחתונים, ואתם שכל פשוט יכולים אתם וכו' מיד עמדו ולא יכלו, ועם שאין זה חסרון בשלמותם לפי שאין להם מבא בחמרים כלל, הנה הוא שלמות וחכמה נפלאה באדם, כי עם היותו בחומר השיג שרשי הנמצאים וידע מהותם וטבעם, ומצד השגתו שרשיהם העליונים קרא להם שמות מסכימים אליהם, והסכים בזה לדעת עליונה והוא אמרו הוא שמו כלומר שמו שהיה לו אצל הקב"ה תחלה. הנה שזה היה שלמות גדול וחכמה נפלאה שהעלה הדברים התחתונים החמריים אל שרשיהם העליונים הרוחניים, וזה סוד קריאת השמות כלומר שבזה דקדק וזכך חמרם והעלם, ומי שהשלים זולתו זה השלמות כל שכן שיכול להשלים עצמו ולהעלות חמרו ולזככו, ולזה ירמזו השמות גם כן כי קרא שמות לבהמה ולעוף ולחית השדה, והנה הוא מה שיש בו מהדמיון עמהם שהוא החומר עם שאין חמרם שוה הנה הוא יקרא לו שם, והוא הזכוך והעלוי אחר הנשמה הטהורה ובזה נצחם בחכמתו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב נ"ח ע"א) רבי חייא אמר אדם הוה ידע חכמתא עלאה יתיר ממלאכי עלאי, והוה מסתכל בכלא וידע ואשתמודע למאריה יתיר מכל שאר בני עלמא, בתר דחב אסתתמו מניה כל מבועי דחכמתא. מה כתיב וישלחהו יי' אלהים מגן עדן לעבוד וגומר. ועוד שם כיון דשמע הדרני"אל אתוון דשמא קדישא מפומיה דמשה אזדעזע קריב לגביה אמר ליה זכאה חולקך בריה דבר נש דאתגלי לך מה דלא אתגלי למלאכי עלאי: ועוד אמרו שם באידרא זכאין אינון צדיקייא דאתגלי להון רזי דרזין דאוריתא דלא אתגלי לקדישי עליונין עד כאן. יתבאר אם כן כי גדולים הצדיקים בחכמה ודעת ממלאכי השרת ולזה הם יותר מעולים מהם וזה סבת קורבתם אל האלהים יותר ממלאכי השרת, ולזה היו מעכבים ביצירתו כמו שכתבנו והוא מה שרצינו לבארו בזה הפרק: חלק ג פרק ח נאמרו כתובים ברוח הקדש אשר מפשוטן יש להוכיח הפך מה שהנחנו, הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה אף שכני בתי חמר וגו', הן בקדשיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו אף כי נתעב ונאלח איש וגו', ואמנם כשנתן לב אל הכתובים אשר קדמו אל אלו להבינם על יושרם ואמתתם, לא יקשה פשוטן על מה שאמרנו. וזה כי למעלה אמר בשעפים מחזיונות לילה בנפל תרדמה על אנשים פחד קראני וגו', ורוח על פני יחלף וגו', יעמד ולא אכיר מראהו וגו', האנוש מאלוה יצדק וגו', וביאורו כי לפי שאיוב היה אומר צדקתי מאל, והוא הביא עליו ייסורין על לא חמס עשה ואין עולה בפיו, אבל היה שלם בשני חלקיו בעיון ובמעשה לדעתו, בא אליפז להוכיחו ולהודיעו כי שקר ענה, והביא לו ראיה מחסדי השם עם ברואיו, שהשפיע עליהם שפע חנו בו הודיעם רצונו ואם יעשוהו בו יקימם ויחיו לפניו, והשפע הזה הוא הנבואה, כי ממה שראינו שהשפיע השם שפע נבואתו על שלמי המין אשר אי אפשר בלתה שידעו רצונו לעשותו, מזה יתבאר שרצה הקב"ה לזכותם ולא לחייבם הפך דעת איוב. ולפי שיש מן הנבואות חלות ובאות במראות ובחלום הלילה, אמר בשעפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה וגו': ובאר עוד כי זה החסד נמשך עוד אל מעלה אחרת גדולה ואם אינה כראשונה בה יגיע השלמות והיא מדרגת רוח הקדש, והוא אמרו ורוח על פני יחלף וגו', ובאר עוד כי נמשך עוד זה החסד אל מדרגה אחרת, ואם אינה במדרגת רוח הקדש באמצעותה יגיע השלימות אף למי שאינן במעלת רוח הקדש, והיא ראיית מלאך כענין שמצינו בהגר המצרית, ומנוח ואשתו, והוא אמרו יעמד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני, כי אחר השלימו שליחותו ישוב אל מלאכותו, ולזה כשיבא בסודו הידוע לחכמים ויעמד ולא אכיר מראהו והוא אמרו תמונה לנגד עיני: והנה מכל אחת מאלו המדרגות, הדבר שלא היה איפשרי בחק האדם לדעתו ולשמעו לפי שהיה דממה לא ישמע והוא הרצון האלהי היה קול ובאמצעותם אשמע מה שלא היה בחוקי לשמוע, ואחר שטרח כל זה הטורח להשלים ברואיו ונתחסד כל זה החסד לזכותם לפניו, יש להודות בהכרח שהוא חפץ להצדיק בריותיו לא לחייבם, ואם כן איך תאמר צדקתי ואל הסיר משפטי. ובואלה שמות רבה פרשה ט' שהוא חפץ להצדיק בריותיו שנאמר יי' חפץ למען צדקו וגומ', ואינו חפץ לחייב בריה שנאמר כי לא אחפוץ במות רשע וגו' עד כאן. ואין ספק שהטורח להצדיק את זולתו אחר שהזולת ההוא שולל וערום מכל צדק ושלמות שהוא עודף עליו בצדקו ובשלמותו לאין שעור, והנצדק נהנה והמצדיק והמשלים אינו חסר, ואם כן האנוש מאלוה יצדק אחר שזה אנוש וזה אלוה ויהיה המרחק בין צדק זה לצדק זה כהרחק שבין הבורא לנברא, אף אם נאמר שלא קנה הצדק ממנו מה שאי איפשר לשער זה כי זה דרך מינות ועצת הרשעים רחקה מני. אם מעשהו שהוא תקנו ועשהו בצדק ההוא, כי שלמותו זו עשייתו ותקונו כי בזולת זה כאין וכאפס נחשב יטהר גבר. הן בעבדיו שהם צבא השמים לא יאמין, כלומר אין להם צדק וקיום בעצמם, ובמלאכיו שהם מניעיהם יהל עליהם אור השפעתו לצדקם ולקיימם, והעודף עליהם יהיה להצדיק בו ולהניע צבא השמים ולקיומם, היתפארו אלה הקרובים אליו לומר צדקנו אחר אכלם ארוחתו והפרס הבא מחסדו הגדול עליהם לא ישערו זה אחר שהם צריכים אל חסדו וצדקו ואם אלה עם כל גדולתם ומעלתם צריכים לצדקו ולהשפעתו לחיותם, ובלתו אי איפשר להם להתקיים, אף שוכני בתי חומר שהם חסרים מאד מצד חמרם, ורחוקים המה מאדם העליון, שאי איפשר להם להצדיק עצמם בעצמם, אם לא יושפע עליהם שפע הצדק מאת צדיקו של עולם להודיעם רצונו בו יצדקו ויזכו לפניו כמו שכתבנו, ובצדק ההוא יתעלו למעלה מהנבראים העליונים וכמו שהתבאר במה שקדם: והנה הצדק ההוא שוער בחכמתו הנפלאה שאין לה שעור, והרצון ההוא הנשפע מחסדו להשלים ברואיו הוא חקוי מה שבדעתו ורצונו הנעלם מכל נברא, אם כן איך איפשר לבא עד תכליתו עד שיצדק בצדקו, כל שכן שיצדק ממנו, ומי לנו גדול מאדון הנביאים ע"ה, ונאמר בו ותחסרהו מעט מאלהים על דרך רז"ל, אלא שהעוסק בצדק הזה הנשפע מן הרצון העליון על כל ואין למעלה ממנו, יהיה גם הוא עליון על שאר הנבראים שהם למטה מהרצון ההוא, וכך שורת הדין נותנת, כפי הצדק העליון שאינו מקפח שכר: והוא שייעד אל עם סגולתו ביום הקהל באמרו ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, הודיעם כלל מה שבארנו למעלה, והוא שאל השגת מיני השלמיות כלם, יצטרכו לדעת רצון המשלימם יתברך, והרצון ההוא אי איפשר לדעתו אם לא יודיעהו הוא עצמו, וכשידעוהו ויעשוהו ימשכו להם ממנו כל השלמיות. ועל ידיעת רצונו אמר והיה אם שמוע תשמעו בקלי וגו', ואחר כך הודיעם מה שימשך להם מההצלחה בעשותם רצונו, ובדבקותם בו על ידי התורה הנשפעת מן הרצון ההוא, והוא אמרו והייתם לי סגולה וגו', ואתם תהיו לי וגו', וסגולה עניינה קשר ודבקות בשמו הגדול, ועניינו כך כל דבר עם שהוא רם ונשא יקרא ארץ בערך מה שלמעלה ממנו, כי השמים יקראו ארץ בערך העליונים אליהם שהם מלאכים, וכמו שתרגם יונתן בן עוזיאל, והנה אופן אחד בארץ כמלרע לרום שמיא, וגם המלאכים יקראו ארץ בערך עילתם יתברך, ובאמרו כי לי כל הארץ יכלול כל העולמות עליונים ותחתונים, יאמר כי בעשותם רצונו כל אלו העולמות יכנעו לרצונם, שהרי הבן זוכה בכל נכסי האב. ובאמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, באר להם הצלחת הגוף ונצחיותו עם הנפש יחד, וכמו שפירשתי בפרק כ"א מהחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא: ואדון הנביאים ע"ה באר להם כל זה באמרו, את יי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקולו, אמר את יי' גדלת ורוממת, ואמר היום כלומר כל ימי עולם, ולפי שהתורה לא תומר ולא תנוסח לעולם אמר כן כי בכל יום אתה מגדל ומרומם את יי' במה שקבלתו עליך להיות לך לאלהים, כי בכל עת שעושים רצונו ומקיימים תורתו ומצותיו, נחשב להם כאלו אז מחדשים עליהם מלכותו ומקבלים אלהותו, אמר כי בזה מנשאים את השם והאמרת מלשון בראש אמיר, והוא הענף העליון באילן המתנשא, ואמר כי מרוממים אותו עד שם, והוא הייחוד הגמור, וכענין אתם עדי נאם יי' ואני אל כשאתם עדי אני אל וכמו שכתבתי בפרק הקודם לזה: וללכת בדרכיו ולשמור חקיו וגו' אמר כי לא יספיק במה שיקבל אלהותו בלבד, אבל עם קבלת עול אלהותו צריך עוד מעשים יורו על זה, וחלקם לשני חלקים, החלק הראשון הם הדרכים שידמה בהם אליו, כי לזה נברא שידמה הצורה ליוצרה, ואמרו ז"ל במדרש ילמדנו, לא ברא הקב"ה את האדם בצלמו אלא שיהיה ישר כמוהו: ובספרי אמרו והיה כל אשר יקרא בשם יי' ימלט, וכי איפשר לו לאדם לקרא בשמו של הקב"ה, אלא נקרא הקב"ה רחום שנאמר רחום וחנון יי', אף אתה עשה מתנת חנם, נקרא הקב"ה צדיק שנאמר כי צדיק יי' צדקות אהב, אף אתה הוי צדיק. נקרא הקב"ה חסיד שנאמר כי חסיד אני נאם יי' אף אתה הוי חסיד. לכך נאמר והיה כל אשר יקרא בשם יי' ימלט, ואומר כל הנקרא בשמי וגו', ואומר כל פעל יי' למענהו וגו' עד כאן. ויש לתמוה על תמיהתם ע"ה וכי איפשר לו לאדם לקרא בשם יי', והרי מצינו לאברהם אבינו ע"ה בשלשה מקומות ויקרא שם בשם יי', ויקרא שם אברם בשם יי', ויקרא שם בשם יי' אל עולם, וביצחק אבינו ע"ה מצינו ויקרא בשם יי', אלא שנראה מכוונתם שאי איפשר לו לאדם שיקרא הוא שמו של הקב"ה, יקרא קרי ביה יקרא, ונתנו מקום לקריאה זו בהליכה בדרכיו בהיותו רחום וצדיק וחסיד כמוהו, וזו היא הקריאה בשמו שידמה לו בהלכו בדרכיו: ולזה אמרו השם הגדול בכחותיו כמו שהתבאר בחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא, ונשמתו נשתלשלה מיסוד הבינה דרך אמת ואמונה אשר הוא רחום וחנון וצדיק וחסיד, והדרכים כלם נכללות שם והיא נכללת מכלם, ולזה צריך לדמות אל המקום אשר בא משם ונעשה בדמותו ובזה הוא מעיד על מקורו, והוא אמרם כל פעל יי' למענהו, כלומר לעדותו וכמו שכתבתי כבר, ולזה נאמר עוד והלכת בדרכיו והוא שאמר כאן וללכת בדרכיו והיא הקריאה בשמו: ובירושלמי דברכות פרק הרואה ומה אם מי ששמו כשמו של בשר ודם נצול מי ששמו כשמו של הקב"ה על אחת כמה וכמה הה"ד כל אשר נקרא בשם יי' ימלט, ולהוראת קבלת אלהותו אמר עוד ולשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו שהם כלל התורה כלה, שהיא חקוי מה שברצון העליון הנכללת מן האלהות אשר נחקקה משם ולזה תורה עליו, ושומריה ומקיימיה יורו על קבלת האלהות ההוא עליהם אשר בזולתה אי איפשר זה, והוא החלק השני מהמעשים המורים על קבלת אלהותו, ואם כן האלהות תלוי בקיום זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל: ולשמע בקולו. אם יצום עוד על יד הנביא הנאמן ושאר הנביאים תלמידיו וכמו שכתוב ובקולו תשמעו שהוא קול הנביאים. באר להם שאי איפשר להשיג ולדעת רצונו יתברך, אם לא ישמיענו הוא להם על יד נביאו נאמן ביתו ותלמידיו, והנה פרט וסיים ארבעה דברים בצרכו והם להיות לך לאלהים. וללכת בדרכיו. הרי שנים, ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו הרי שנים אחרים. וכנגדם יעד להם ארבעה דברים בצרכם הנמשכים ומתחייבים מאלה. אמר ויי' האמירך היום היא ההגדלה והרוממות, היום שהוא כל משך ימי עולם המורה על נצחיות האומה, לא יחליפנה ולא ימיר אותה כנגד להיות לך לאלהים שהם מייחדים אותו לאלוה עליהם מכל האלהים, אמר להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ביום הקהל והייתם לי סגלה, ייחדם לו לעם סגלה קשורים ודבקים בו מכל האומות: וכנגד וללכת בדרכיו אמר ולשמר כל מצותיו, כי לפי שראם הגונים בהלכם בדרכיו לדמות אליו כצנה רצונו שהם מצותיו העטירם ולא לזולתם מן האומות, כענין מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו', וזהו החסד הגדול והצדקה שאין למעלה ממנו שעשה עם עם סגולתו, להביאם במסורת אלהותו ובקשר מצותיו, אשר נמשך ממנו כל הטובות וההצלחות שאין למעלה מהן לגוף ולנפש, והוא שיעד כנגד ולשמר חקיו וגו', ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת, ושעור הכתוב ולתתך עליון לתהלה ולשם ולתפארת על כל הגוים אשר עשה, וענינו ולתתך עליון במה שיחדך לחלק שמו הגדול שהוא התהלה והשם והתפארת כידוע ליחידי סגולה, ומשם נחקקו התורה והמצות, ולזה השומר ומקיימה זכה בו, וקנה מקומו שם כי שם ביתו גם הוא כמו שכתבנו, ובהיותם דבקים שם הנה הם למעלה מכל הנבראים עליונים ותחתונים, ולזה ישלטו בהם ויכנעו אליהם, ובאמרו על כל הגוים ירמוז גם אל כחותיהם העליונים שר ומזל, אלא שהתורה תקצר בכיוצא בזה, והנה בקבלם אלהותו ותורתו זכו בכל הנבראים למשול עליהם ולשאר מיני ההצלחות: וכנגד ולשמע בקלו אמר ולהיותך עם קדש ליי' אלהיך כאשר דבר ביום הקהל, אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, להורות על נצחיותם לפניו לא ישלוט בהם שום הפסד ומות, כי שמיעת קולו יתן להם הקיום הנצחי, כי זה טבע הקול ההוא לשומעיו כי הוא למעלה מהזמן, ולזה לא ישלוט הזמן וקורותיו בשומעיו, אבל הם ישלטו עליו ויביאוהו לרצונם, ואמנם אותם שלא הושפע עליהם הצדק ההוא מלמעלה ולא אורו עיניהם באור התורה הם נדכאים לפני הבריה היותר שפלה שבבריות. והוא שסיים ידכאום לפני עש, והם נופלים תחת הזמן ולזה הם נכתתים מפניו, והוא אמרו מבקר לערב שהוא הזמן הנמשך מן התנועה השמשית אשר ממנה הבקר והערב יוכתו: ואמר שטעם נפלם תחת הזמן הוא מבלי משים ומסדר להם הצדק והמשפט אשר הוא למעלה מן הזמן, וגם לנצח יאבדו שהוא העולם הנצחי, כלומר שאין להם השארות בנפש, לפי שהצדק ההוא סבת כל זה והם נעדרים ממנו ויהיה מבלי משים טעם למה שלמעלה לו ולמה שלמטה ממנו: התבאר ממה שבארנו כי כל הנבראים קנו השלמות מבוארם בחסדו השופע עליהם תמיד, מה שאי איפשר לקנותו בעצמם ובפרט התחתונים אי איפשר להם לקנות שום שלמות בעצמם אם לא יושפע עליהם מאת השלם אמיתי המשלימם. וזה השלמות היה באמצעות הנבואה ומדרגותיה כי חפץ הבורא להצדיק נבראיו, ואחר שהצדק בא מאתו והוא מקורו, אם כן ידו עליונה בצדקו על כל נברא, כי כל נברא חסר והוא השלם בעצמו, ולזה אי איפשר שיצדק אנוש כבוראו כל שכן שיצדק יותר ממנו: והוא מה שהשתדל החבר אליפז להוכיח את איוב על צדקו נפשו מאלהים באלו הכתובים וכענין שבארנו. ובמענה השני הוסיף להוכיחו ולהודיעו, כי אי איפשר לילוד אשה שיצדק כלל מצד עצמו, כי הוא חסר מאד מן השלמות אם לא ישלם מזולתו. והוא אמרו מה אנוש כי יזכה וכי יצדק ילוד אשה, כלומר אי איפשר לו מצד עצמו שיזכה ושיצדק הצדק הראוי והכשר בעיני בוראו אם לא יודיעוהו רצונו והצדק הישר בעיניו, והוא אשר יסדרהו הוא עצמו, כי השכל השוכן בחומר קצור קצרה ידו מהשיג שלמותו הראוי, הן בקדושיו שהם הנפרדים מחומר לא יאמין שיהיה להם הקיום בעצמם אם לא יושפע עליהם הקיום ממנו. ושמים על כל בהירותם לא זכו בעיניו, אשר לזה יהל עליהם אורו תמיד באין הפסק, אף כי נתעב ונאלח איש שתה כמים עולה, לא די שמעצמו אי איפשר לו לקנות השלמות הראוי לו, אלא שהוא מוכן אל הנטיה לצד הרע והעול. ולזה צריך אל שלמות יושפע עליו מבראו, ובו איפשר לו לדמות הצורה ליוצרה, ואם יעשה כן הנה תגדל מעלתו על כל הנבראים עליונים ותחתונים כמו שבארנו. והוא מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק: חלק ג פרק ט כבר כתבנו במה שקדם, כי האדם כשיוקח משולל וערום מן השלמות הנה הוא להבל דמה ובמה נחשב, והוא ובהמתו שוין, ועל ענין זה באו כל הכתובים המפליגים בפתיחותו ובשפלותו בערך העליונים, וכענין שאמר דוד ע"ה במזמור ההוא שהתחלתי פירושו ואשלימהו בזה הפרק בסייעתא דשמיא, כי אראה שמיך וגו', מה אנוש כי תזכרנו וגו', וכמו שפירשתי בפרק ו' מזה החלק בסייעתא דשמיא. ואמנם כשגדול כחן של צדיקים שמדמים הצורה ליוצרה בעמלם בחכמה ובדעת ובכשרון, ושומרים ידיהם מעשות כל רע, ידם עליונה על כל הנבראים עליונים ותחתונים, כמו שכתבנו בפרק הקודם לזה בסייעתא דשמיא: והנה האדם נעשה ונתקן כדמות הכבוד וכמו שהתבאר בחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא, וכשהוא הולך מהלך השלמות בתורה ובמצות, הנה הוא דבק במקום ההוא אשר נעשה בדמותו, והנה הוא אז כמלך הפורץ גדר כרצונו לעשות לו דרך, דוגמת הדמות ההוא אשר תקן, דכתיב ביה ומלכותו בכל משלה. והרי הצורה דומה ליוצרה בכל, והרי הוא מולך בכל ושולט על הכל: ובסנהדרין פרק כהן גדול ארשב"ל בתחלה מלך שלמה על העליונים שנאמר וישב שלמה על כסא יי' למלך. ולבסוף מלך על התחתונים, שנאמר כי הוא רודה בכל עבר הנהר וגו', ולבסוף מלך על ישראל שנאמר אני קהלת וגו', ולבסוף מלך על ירושלם שנאמר דברי קהלת בן דוד וגו', ולבסוף מלך על מטתו שנאמר הנה מטתו שלשלמה וגו', ולבסוף מלך על מקלו שנאמר מה יתרון לאדם בכל עמלו וגו', וכתיב וזה היה חלקי מכל עמלי. הנה האירו עינינו בכל מה שטרחנו לבארו עד כאן, והוא בהודיעם נאמנה כי כשהיה נמשך אחר הדמות אשר נעשה בתבניתו, ישב על כסא מלכותו ומשל ממשל רב אף על העליונים כממשלתו על התחתונים, וכשנטה אחר הרע שבעץ הדעת, שאל בעצו ומקלו הגיד לו ולדוגמא ירד מדרגה אחר מדרגה מגדולתו ולא מלך כי אם על מקלו, והוא עץ יבש, מדה כגד מדה שולם לו וסודו ליודעי חן, כמה העון גורם, שקודם שחטא כביכול לא היה הפרש בינו לבין קונו, והעון הבדיל ביניהם: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמי ומי בדיל עונותיכם, דכתיב כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, הא אם לא היו עונותיכם לא היה הפרש ביניכם לבינו, דהא רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דר' זירא הוה משתעי בהדיה ולא מהדר ואלמלא עונותיכם הוה מהדר, וממאי מהדר מנשמתיה, ומי הוה לאנש נשמתא למיעל ביה אין דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ולאנש אית ליה נשמת חיים, ואלמלא עונותיכם שאין הנשמה טהורה, והיינו הפרש שכיניכם לבינו דכתיב ותחסרהו מעט מאלהים, מאי מעט דאית ליה לאיניש עונות ולקב"ה לית ליה ברוך הוא וברוך שמו עד כאן: הנה בארו כי העון גורם החסרון, כי אלו שמר האדם נשמתו מלטמאה לא היה הפרש בינו לבין בוראו בבריאת עולמות, שהם גופי בני אדם עם הנשמה שהיה נופח בהם מנשמתו, כענין ויפח באפיו נשמת חיים מה שאין כה בשום נברא עליון או תחתון לעשות כן, ולכן יש להודות לו מעלה עליהם, ויש עוד במשמע הכתוב לומר, כי החסרון הזה הוא שזה גוף וזה אינו גוף, אלא שתקן זה בתקון היותר שלם ומשובח שאיפשר, והוא היותו עשוי בצלם ודמות, והוא אמרו וכבוד והדר תעטרהו, כי כבוד עניינו השכל אשר הוא יסוד כל בניינו המושפע עליו מהחכמה העליונה, ולזה יחסו בכבוד שהוא הכבוד האמיתי, והוא כולל במנינו העשרה מאמרות הידועים שבם היה הכל וכ"ב אותיות התורה הנחקקת מהכבוד ההוא, שהוא החכמה אשר בנתיבותיה שהם למנין כבוד היה ונברא הכל, והכבוד האמיתי הוא ההשתכלות וההתבוננות בהם, והדר הוא דמותו ותארו בצורתו הנעשה כדמות הדמות העליון כבנינו, לא שיש שם גשם חלילה, ולכבוד שנים אלה אשר נתקן בהם, נכנעים אליו כל הנבראים עליונים ותחתונים: והוא שחלק אחר כך באמרו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו, וזאת הממשלה מצד הכבוד שבו שהוא השכל, והעליונים נכנעים ונשמעים אליו, לפי שגם הם שכל ומכירים מעלתו עליהם, להיותו נשפע עליו מלמעלה להם הרבה, וזה בהיותו שלם בחכמת התורה וקיום מצותיה הנחקקים מהכבוד ההוא אשר נחקק השכל ממנו, כי מצא מין את מינו ונעור, ובהיותו כלול על זה הדרך אז יקרא כבוד באמת. ולכבוד ההדר שנתקן בו, נכנעים ונשמעים אליו הנבראים התחתונים, לפי שאין במחניהם הכבוד שהוא השכל, ולא ידעו דרכיו שיכבדוהו ויכנעו אליו בשבילו. אבל ישמעו אליו לכבוד מה שרואים אתו הדור בתואר נפלא, ודמות מפואר מתוארם ודמותם, והוא שחלק באמרו צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי. צפור שמים ודגי הים וגו'. ובפרק י"א מפרקי ר' אליעזר עמד על רגליו והיה מתואר בדמות אלהים, ראו אותו הבריות ונתייראו כסבורין שהוא בוראן ובאו כלם להשתחוות לו עד כאן: ובמדרש תמשילהו במעשה ידיך זה יהושע שאמר שמש בגבעון דם. הנה ראו ע"ה שאמרו תמשילהו במעשה ידך וגו', זולת צנה ואלפים, וחלקו כמו שחלקנו והם קבלו האמת וידעוהו: ואין להשיב ולומר אם העליונים נכנעים אליו כל שכן התחתונים והרי זה מותר גמור. כי כבר בארנו שהוצרך להשמיענו בתחתונים, שסבת הכנעם היא הדמות לא השכל, לפי שאינם בני שכל שיכנע אליו בשבילו כעליונים המכירים מעלתו להיותם גם הם שכל: והממשלה השנית ראיה יותר חזקה על מעלתו מן הראשונה, למה זה דומה למלך שכל אנשי מלכותו נשמעים אל ממשלתו להכירם מעלת המלכות וכבודו, שאין זה פלא אחר. שהם בעלי דעת ומדות ויודעים שיש להם לחלוק כבוד למלכות, כי זאת ההכנעה אליו היא להם מצד השכל. אבל אם אחד האריות ישמע לו ויכנע אליו ויחלוק לו כבוד להאסר בידו, הנה זאת ממשלה גדולה וראיה יותר חזקה על מעלתו מן הראשונה, להיות זאת ההכנעה אינה כפי השכל, כי אם מהכירו בו מעלה עליו מצד ההוד אשר עליו, ולהיות זאת ממשלה חזקה עד מאד והיא מצד הדמות אשר הוא לתבנית כחות השם הגדול, סיים ואמר יי' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואלו תנה הודך על השמים לא אמר, והוא דיוק נפלא להעיר ולהעיד על מה שפירשנו: ולהיות זאת הממשלה אשר היא מצד הדמות, גדולה מן הראשונה מן הטעם שכתבנו, פרסמה בבריאתו באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ, ואמר זה להפליג מאד במעלת הדמות, שימשול בכל מיני בעלי חיים המרגישים ואף בגופים המתים הארץ ויסודותיה, והוא אמרו ובכל הארץ, ואם לא כן מה בא ללמדנו אלא שהענין הוא כמו שבארנו, כי הממשלה והרדיה השנית שהיא בבעלי חיים, היא מעולה מהראשונה להיות זאת מצד הצלם, והיא כמחוייבת בחקו אחר שנשלם בשלמות התורה ומצותיה הנחקקים ממקור השכל, ולזה יכנעו וישמעו אליו השכלים העליונים, וזאת השניה מצד הדמות שעם שסבתה שמירת הדמות שלא לשנותו מאדם, וזה אי איפשר אם לא בשמרו התורה מצות עשה ומצות לא תעשה, הנה הם עומדים על משמרתם מצד שהם גשמיים ומרגישים ומכירים בהוד מלכות הדמות המולך עליהם, והוא גם כן גשם אלא שהוא יותר זך ונקי מחמרם, וחולקים לו כבוד, כי אור התורה ומצותיה זורח ומאיר ומתנוצץ על פניו. ועם שזה לא יורגש להם סבתו, אף על גב דאינהו לא חזו מזליהו חזו ולא ישנו את תפקידם אשר הוא שיכנעו אל התורה ושומריה. ולזה אמרו ז"ל בפרק אחד דיני ממונות אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה עד כאן, דמשמע שאם היה שומר דמותו היתה נכנעת אליו: והממשלה השלישית אשר היא אמרו ובכל הארץ, כענין שכתבנו. היא גדולה מכלם, שעם שאין בה אחד מהתנאים הנזכרים, שומרת תפקידה וחוק יצירתה הנגזר עליה לא הפרה, ויחסו זה אל הרצון העליון אמרו בבראשית רבה ויקרא אלהים ליבשה ארץ למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה. והרצון ההוא אין לו הפסק אף להבא והוא שיהיה כל מה שברא משועבד אל שומרי התורה. ואמנם הממשלה הראשונה היא אשר משל בה יהושע ע"ה, והשנית משל בה דניאל ע"ה באמרו אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני, והמלאך הזה הוא דמותו שלא נשתנה מדמותו של אדם הראשון קודם שחטא, שבאו כל הבריות להשתחוות לו כמו שכתבנו למעלה, והוא ההכנע וההשמע לו, אם לרדותם ולעשות בהם כרצונו הצריך לעבודתו, ואם לבטל טבעם ומנהגיהם כענין לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי. והשלישית משל בה הנביא הנאמן ע"ה לכל האתת והמפתים אשר שלחו יי לעשות בארץ מצרים. ופצתה האדמה את פיה ובלעה החולקים עליו. וגם הצדיקים חנניה מישאל ועזריה משלו בקצתה ולא עמדה האש בפניהם: ממה שכתבנו בזה יתבאר להמון התמימים המאמינים ביי' ובמשה עבדו, היות פלאי משה ע"ה גדולים מפלאי שאר הנביאים תלמידיו ע"ה, כי בשנותו טעם סדרי התחתונים המתנועעים בעוד המניעים העליונים מניעים אותם בתקפם ובגבורתם, הנה זה כח גדול לאין שעור ממי ששנה סדר העליונים וזה כי המשדד ומסיר ממשלת הנמצאים השפלים בעוד כח המניעים העליונים שהם הגרמים השמימיים עומדים עליהם להניעם, והנעתם להם הוא מכח השכלים הנפרדים מניעיהם והם בכחם ובגבורתם, הנה עוז ותעצומות לו עד מאד, ממי שישדד ויסיר ממשלת המניעים העליונים לבדם, הא למה זה דומה למשקיט ומניח בכח זרוע גבורתו, גלגל הרחים בעודה מתנועעת מכח אמת המים המניעה אותו בכל עוז, שזה כח עצום באין ספק, ממי שיעכבהו וישקיטהו מתנועתו החזקה על ידי הסרת המים, והטות אותם לצד מן הצדדים שלא יעברו בו להניעו, כל שכן שיש להאמין אמונה אומן כי כשהיה פועל הפלאים ביסודות התחתונים ומשדדם ומשנה תפקידם, הנה הוא ע"ה היה מסיר ממשלת כחותיהם העליונים ומשדדם, ובזה היה מכניע ומביא התחתונים המונהגים מהם לרצונו, וידוע כי התחתונים מונהגים מהעליונים וקשורים בהם ומתנועעים מכחם: והרב ז"ל פרק י' חלק ב' כתב שלירח כח ביסוד המים וניצוץ השמש מניע יסוד האש. ועוד כתב בזה הלשון, ועלה בדעתי כאשר ידעתי זה כי אלו הארבעה כדורים המצויירים ואף על פי ששופעים מכלם כחות בכל המתהוה והם עלתם, יש לכל כדור יסוד מן הארבעה יסודות הכדור ההוא התחלת כחות היסוד ההוא לבד, והוא המניע אותו תנועת ההויה בתנועתו, ויהיה כדור הירח מניע המים, וכדור השמש מניע האש, וכדור שאר הככבים הנבוכים מניעים האויר וכו', וכדור הכוכבים העומדים מניע הארץ עד כאן, וידוע כי אלו הכדורים מתנהגים ומתנועעים בכח השכלים הנפרדים בכח השופע עליהם מהעליון על כלם יתברך: ואחר שהונח זה יש להודות בהכרח, כי כשהפך משה ע"ה מי היאור לדם, כי כדור הירח המניע המים שב לאחור ועמד מתנועתו, כי הוא לא נפקד על דם כי אם על המים. וההקש על זה בשאר היסודות והכדורים, כי ידו של משה ע"ה תקפה על העליונים ועל התחתונים למעלתו. וגם אם אהרן הוא אשר עשה אות התנין והדם והצפרדע, כלם יתיחסו למשה ע"ה כי אלהים נתנו לפרעה ואהרן נביאו: ובואלה שמות רבה פרשה י"ב, נטה ידך על השמים הה"ד כל אשר חפץ יי' עשה בשמים ובארץ, אמר דוד אף על פי שגזר הקב"ה השמים שמים ליי' וכו', וכן במצרים במשה שהיה בארץ, נתן לו רשות לשלוט במעשה שמים וכו', הנה בארו כי כשהיה ע"ה פועל הפליאה בתחתונים ידו נוגעת גם אל העליונים וכו', ונראה שהמציאות הראשון מהפלאים שזכרנו הוא דעת ר' אליעזר. והשני הוא דעת ר' עקיבא. והוא ששנינו ר' אליעזר אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היתה של ארבע מכות, והכוונה לו ע"ה כי הכה היסודות התחתונים ושנה טעמם, בעוד כחותיהם העליונים מניעים אותם בתקפם ובגבורתם כמו שזכרנו. ובא ר' עקיבא ואמר, כי כשהכה ושדד היסודות התחתונים, הנה המכה ההיא והשנוי ההוא, הגיעו עד כחותיהם העליונים המניעים אותם, והיה משיבם אחור ומשקיטם ומעמידם מתנועתם. ולפי שהגיעה המכה עד היסוד החמישי, שהם הכדורים העליונים המניעים התחתונים אמר שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היתה של חמש מכות. כי הוא ע"ה יראה כי אחר שתכלית אלה הכדורים המניעים היה בעבור המתנועעים ותנועתם לאלה היסודות היא סבת הבראם, הנה בהשתנות המתנועעים וסורם ממקומם, ינוחו ויעמדו המניעים בלי ספק. הא למה זה דומה למגלגל בידיו רחים של יד לטחון, שכל זמן שיהיה לו מה לטחון הנה הוא יגלגל ויניע הרחים, וכשלא יהיה לו דבר לטחון הנה הוא ינוח ויעמוד, שאם לא כן תהיה תנועתו שגעון וסכלות גמורה: וזה לדעתנו אנחנו כח המאמינים שהעליונים היו בעבור התחתונים, כמו שהוא כן דעת התורה באמרה להאיר על הארץ, כפשט הכתוב וכמו שהתבאר במה שקדם תכלית הבאור. ויש לבחור בזה ולהחזיק בו לפי שקיום פלאי התורה ונסיה שהם מופתיה החזקים תלוים בו, כי הבוחר בזה ומאמינו, יאמין איפשרות השתנות סדרי העליונים, אחר שהם נבראים והשתנותם תלוי ברצון בוראם אשר מסר זה ביד שומרי תורתו ועושי רצונו, והמודה בזה יודה שהוא בראם וחדשם ברצונו, והרצון ההוא רשאי ושליט עליהם לשנות תפקידם ולהסירם ממשלתם בכל עת שירצה: אבל לדעת הרב המורה והנמשכים אחריו הבורחים מזה, האומרים כי אין מציאות העליון בעבור התחתחון ולא נברא בעבורו, כמו שכתבנו דעתו וכמו שגלה הוא זה בפרק י"א חלק ב' ובפרק י"ג חלק ג', והחזיקו בדעתו זה כל הבאים אחריו מפלוסופי בני עמנו, ולדעתו לא ישתנו העליונים בעצמם כלל ולא ימצא בהם המופת והפלא, ואף אם ישתנו סדרי התחתונים לא ישתנו סדרי העליונים, ולפי זה לא שלט משה ע"ה בעליונים ולא שדדם, אף אם שדד התחתונים, וכן נראה מדבריו שלא ישתנו גופות הגלגלים בעצמם כלל, שכתב בפרק י"א חלק ב' והשני הגופות הגלגלים אשר הם נושאים לצורות עומדות, לא תעתק הצורה בהם מנושא לנושא ולא ישתנה הנושא ההוא בעצמו עד כאן: ובעל ספר דרך אמונה כתב במאמר שלישי שער שני בזה הלשון, אמנם הגרמים השמימיים אם ימצא בהם מופת או לא ימצא, הנה מי שיבין סודות הרב פ"ל חלק ב' יראה, שאי אפשר שימצא בנושא ההוא פלא כי הם מחומר ההכרחי ולא ישתנו ולא יקבלו השנוי אל שיעשה בהם פלא. וזה המאמר חולק מעט וגם הרבה, לפשטי הכתובים האומרים אז ידבר יהושע וגו', שמש בגבעון דום. ואמר עוד ויעמד השמש בחצי השמים, ואמר אחר זה ולא היה כיום ההוא וגו', שמן הפשט הזה יראה שהשמים נשתנו, וזה כשאמר ויעמד השמש כי העמידה לשמש הוא מהשנויים הזרים שיצויירו בחק הגרם השמימיי עד כאן: וזה היה מקום טעות, ממנו זרחה צרעת המינות במצחות קצת פלוסופי בני עמנו, יש מהם מכחישים נפלאות ונסים מתורתינו לגמרי, כנראה מדבריהם בפירוש שמש בגבעון דום, כמו שנתפרסם מזה הדעת הרלב"ג בפירוש הפרשה ההיא, ובספר מלחמותיו עם השם. ומהם חפאו דברים אשר לא כן, ומעטו הנס ואמרו, שלא היה שם הפסק תנועה ומנוחה בעצם, אלא שהיתה מאוחרת ומתונה, כמו שנתפרסם מזה הדעת ה"ר חסדאי ז"ל בספר אור יי', ובעל ספר דרך אמונה. ויש להם בזה טענות תקועות במקומות לא נאמנו מהם בזותם צלם האדם, וממעטם דמותו מהיות לו יד ושם עד שיחדש פלאים בגשמים העליונים, וחלילה במי שבראם להכניעם לפני מי שהוא פחות ושפל מהם. ומהם שאם כן היו הפלאים ההם גדולים ועצומים מפלאי משה ע"ה, הפך ולא קם עוד נביא בישראל כמשה וגו' לכל האותות והמופתים וגו' וכבר העיר לזה הרלב"ג, וטען עוד מפאת פועל הנפלאות שהוא אצלו השכל הפועל והוא מושפע מהגרמים השמימיים ולא יוכל לפעול בהם. ועוד טען מפאת התכלית שיהיה הנס הגדול ההוא ללא תכלית מתייחס אליו. ואחרים טענו מאשר לא יתקיים העולם אלו היה הגלגל היומי נח, וגם שלהיותו כדורי אי איפשר בו המנוחה. ולפי שזה הענין יקר הערך מאד, להיותו יתד שכל התורה תלויה עליו, ראוי לבער הדעות הנזכרות ולסלקם מעליו, לפי שהם נכריות ואסור לבני ישראל להאמין בהם, לפי שהם המעדת רגל אל המאמינים האמיתיים, וראוי ליחד לזה פרקים בפני עצמם: חלק ג פרק י ואמנם הטענה הראשונה כבר הארכנו הדבור בבטולה ובארנו תכלית הבאור, כי טענתם זו אמנם היא צודקת כשיוקח האדם משולל וערום מן השלמות, והנה הוא נבזה וחדל מן האישים העליונים, וחלילה ליוצרם להכניע היקר לזולל, והנכבד מפני הנקלה, ואמנם כשגדול כחו שמדמה הצורה ליוצרה, אז הוא רשאי ושליט בעליונים ובתחתונים: ובבראשית רבה ולמשול ביום ובלילה, אלו צדיקים שהם שולטים במה שנברא להאיר ביום ובמה שנברא להאיר בלילה. ובפרקים הקודמים הרחבנו בזה, מה שיש בו די אשר יתבאר מזה, כי מצד שהאדם השלם הוא עבד השם וקרוב אליו, נכנעים ונשמעים אליו כל עבדי המלך. וידוע כי אין זאת ההכנעה אליו מצד עצמו, כי אם מצד שנושא חותם המלך ובא במצותו אליהם, ויש בזה רוממות וגדולה לשמו שמתפאר במה שנכנעים למצותו, ובואלה שמות רבה, אמר לו הים מפניך איני נקרע אני גדול ממך, שאני נבראתי בשלישי ואת נבראת בששי, כיון ששמע משה כך הלך ואמר להקב"ה אין הים רוצה להקרע, מה עשה הקב"ה נתן ימינו על ימינו של משה שנאמר מוליך לימין משה וגומ', מיד ראה הים הקב"ה וברח שנאמר הים ראה וינס וכו'. הרי בארו שלא נקרע הים מפני משה מצד עצמו, כי אם מצד ומפני חותם הקב"ה וצוויו אשר בימין משה. וכבר כתבנו כי כשהיה משה ע"ה מפליא לעשות בתחתונים ומשדדם, גם אל העליונים נוגע משפטו ומשתנים גם הם בעצמם וסרים ממשמרתם ותפקידם, כי כל נברא משתנה בבא עתו להכנע ולהשמע לבראו, ואין בזה הפרש בין עליון לתחתון כשיבא הצורך לפעול בהם הנפלאות בזה בלבד שזה עליון לתחתון. ובבראשית רבה המתהפכת שהם מתהפכין פעמים אנשים פעמים נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים עד כאן: ואין לומר שאין שנוי זה בעצמם כי הם לא ישתנו, אבל הוא כפי מה שיגשימם דמיון הרואה, אין זה כן שהרי אמרו עוד בואלה שמות רבה פרשה כ"ה, דבר אחר אלהי הצבאות שהוא עושה צביונו במלאכיו, כשהוא מבקש הוא עושה אותם יושבים שנאמר ויבא מלאך יי' וישב תחת האלה, פעמים עושה אותם עומדים שנאמר שרפים עומדים, וכתיב ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ופעמים עושה אותם בדמות נשים, שנאמר והנה שתים נשים יוצאות וגו', ופעמים בדמות אנשים שנאמר והנה שלשה אנשים. ופעמים עושה אותם רוחות שנאמר עושה מלאכיו רוחות. ופעמים אש שנא' משרתיו אש לוהט עד כאן. הנה באמרם עושה צביונו, ואמרם עושה אותם, ירצו השנוי בעצמם ממש לעשות צביונו של יוצרם ולזה יקבלו השנוי והתמורה: ויש לדעת כי הקיום בהם מבלי שנוי, הוא סעיף מן השרש המר הוא הקדמות, והמקיים ומאמין זה יפול בזה ולא ירגיש, ולזה יש לתופשי התורה להאמין כי השנוי איפשרי במלאכים כל שכן בגלגלים, ולזה ימצא בהם הפלא וישתנו בעצמם לכבוד בוראם, ויכנעו לפני נביאיו וחסידיו לעשות רצון קונם ועל דבר כבוד שמו כמו שבארנו: ואמנם מה שטענו מהיות הגלגל כדוריי אייפשר בו המנוחה, כבר כתבתי כי העליון שוה לתחתון בפועל הפלאים, ולמה יקשה להם מנוחת הגלגל עם היותו כדורי. והנה המים מטבעם לבקש המטה לכבדותם, ועם זה נצבו כמו נד נוזלים, ובירדן קמו נד אחד. והאש מטבעה לבקש המעלה לקלותה, וכתיב ותהלך אש ארצה, והנה זה נמנע בחק הטבע והיה איפשרי בחוק בוראו. גם זה שהוא נמנע אצל הטבע, הוא איפשרי בחק וביכולת בוראו אשר הוציאו מן האין אל היש, ואם יודו בהוצאתו, אז למה יקשה בעיניהם הוצאתו מטבעו אחרי כן ברצון בוראו אשר בראו ברצון ההוא, והכל שוה אצלו כעליון כתחתון, כי את כל אלה ידו עשתה, ואם לא היה בזמן מן הזמנים מוציאם מטבעם ומשנה תפקידם לעין כל, להראות יכלתו במעשיו, לא יאמן כי יסופר נפלאותיו בבראו אותם, ותהיה הכפירה בחדוש הנבראים קרובה. ואין ראיה מהפליאה באלה התחתונים אחר שלא יהיה הפלא גם בעליונים, כי יאמרו ויאמינו התחלה אחרת להם, ולזה הפועל בתחתונים לא יוכל על העליונים שאינם ברשותו, אבל כשיראו שהוא פועל גם בעליונים כרצונו ידעו ויודו כי הוא בראם ויכול לשנותם בכל עת שירצה, ויכירו כי אין עוד מלבדו והוא הייחוד הגמור שכל התורה והאמונה תלויה בו. ומה שטענו מאשר לא יתקיים העולם אלו היה הגלגל היומי נח. הנה יש לדעת כי הצדיקים והעובדים השלמים, הם מצוקי ארץ עמודיה ואשיותיה, ודבר יי' בפיהם אמת מקיים ומעמיד אותה, וכמו שכתוב וצדיק יסוד עולם, ובמקום שצדיקים גמורים עומדים אין בעלי תשובה והסבוב שהם הגלגלים צריכין לעמוד, כי יש די בהם להעמיד העולם כיד אלהיהם הטובה עליהם ובשליחותו יגזרו אומר ויקם להם. ואחר שהכוונה בשליחות ההוא לקדש את השם ולהראות את תפארתו ויכלתו הבלתי בעל תכלית, ולפרסם אלהותו וייחודו בעולמות אשר ברא, שכל זה הוא סבת קיום כל הנמצאים, איך יותן מקום שימשך ממנו ההפך ויהיה הוא סבת חרבן העולמות, הנה זה דבר לא יתכן ולא ישערהו שום שכל כלל: ובמדרש ילמדנו אמרו בזה הלשון, זהו שאמר הכתוב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם יי' משעה שהשמש זורח עד שהוא שוקע מקלס להקב"ה, וכן אתה מוצא בשעה שעמד יהושע בגבעון ובקש לשתק את החמה, לא אמר שמש בגבעון עמוד אלא שמש בגבעון דום, אלא כל שעה שהוא מהלך הוא מקלס להקב"ה, וכל שעה שהוא מקלס יש בו כח לעמוד לכך אמר לו יהושע דום. אמר לו השמש אתה אומר לי דום יש קטן פותח פיו ואומר לגדול הימנו דום. אני נבראתי ברביעי ואתה נבראת בששי ואתה אומר לי דום, אמר לו יהושע בן חורין קטן שיש לו עבד זקן אינו אומר לו שתוק, לא קנה אברהם אבינו השמים וכל מה שבתוכו, שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, ולא זו בלבד אלא שנשתחוית כעבד לפני יוסף שנאמר והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים משתחוים לי. אמר לו השמש אתה אומר לי שאדום ומי אומר קלוסו של הקב"ה אמר לו שתוק ואני אומר שנאמר אז ידבר יהושע ואין אז אלא שירה שנאמר אז ישיר משה עד כאן. הנה דקדקו ע"ה מאמרו דום ולא אמר עמוד, שהשמש במהלכיו משבח ומקלס להקב"ה ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב קצ"ו ע"א ב') אמרו שהשבח שהשמש משבח להקב"ה הוא הודו ליי' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו וגו', וכבר כתבתי זה בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא: שוב מצאתי במדרשו של רשב"י ע"ה (ז"ח ח"א י"ט ע"ב בראשית) בזה הלשון וקל גלגלוהי אשתמע לכלהו רקיעין במטלנוי למיזל עם שירתיה דהוא אמר ולא הוה בר נש דשמע ליה בר ממשה דהוה מהימן מלכא ויהושע דמשמש ליה וכד איצטריך ליה יהושע והוא שמע קל נעימותא ונהימותא דשמשא לא יכיל ליה למסבל, מה כתיב ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום, מאי דום דום מלומר שירה דום מקל נעימותא ונהימותא דילך דהוא הוה שמע קול מטלנוי במטלנותיה עד כאן. ואין לומר שהתנועה שמתנועע ממזרח למערב במצות בראו לקיום השפלים הוא הקלוס, שכבר אמרו שהקלוס הוא הקיום לא התנועה, והוא אמרם וכל שעה שהוא מקלס יש בו כח לעמוד, למדנו שהקלוס והשבח הוא קיומו וקיום השפלים לא התנועה בלבד, שאם כן היה לומר שמש בגבעון עמוד, אבל באמרו דום למדנו שהקלוס והשבח שמשבח בפירוש הוא הקיום וכשהשתיקו פסק ונח מהתנועה, כי אין התנועה כי אם מצד הקלוס, וכששתק פסק בהכרח, ומה שנתקיים העולם לפי שיהושע מלא מקומו בקלוס כמו שיתבאר, ולמדנו לפי דרכנו שיש קולות עצומים אל תנועת הגלגל: והרב המורה ז"ל בפרק ח' מחלק ב' אמר, שמן הדעות הקדומים המתפשטים אצל הפלוסופים ורוב האנשים, שלתנועת הגלגלים קולות נוראים, ואמר שזה הדעת מפורסם באומתנו גם כן, הלא החכמים יתארו, גדל קול השמש בעת מרוצתה בכל יום בגלגל. ואמר שהיוני חולק על החכמים בזה, כי זה הדעת רוצה לומר היות להם קולות, אמנם הוא נמשך אחר האמנת גלגל קבוע ומזלות חוזרים וכו', ולזה קבל דעת היוני כנראה מדבריו שם ואין זו ראיה. ולא יבנו חז"ל דעתם על יסוד בלתי נאמן כי הם מקובלים בזה מן הנביאים, כי לשמש קול נורא ועצום עם היותו קבוע בגלגל והגלגל חוזר ועוד הגלגל אחר שהוא חוזר הנה יהיה לו קול נורא ועצום לגדלו, וכפשט הכתוב שאמר השמים מספרים כבוד אל וגומר, ובאלה הדברים רבה דבר אחר האזינו השמים ואדברה, אמר ר' יהושע דסכנין מכאן אתה למד שיש לשמים פה ולב ואזן וכו', פה מנין דכתיב השמים מספרים כבוד אל וגומר, ומה שאמר אין אמר ואין דברים בלי שנשמע קולם, הוא בערך יושבי תבל שאינן שומעין הדבור והקול ההוא שיש להם ואין מרגישים בו, והיא העלה והטעם שנתנו הקדמונים המאמינים שיש להם קול, כי מצד שאנו רגילים בזה וגדלנו בזה הענין, ושמו בזה משל שאלו נולד אדם אחד בבית הטוחנות ועמד שם כל ימי חייו לא היה מרגיש בקול הטוחנות כלל: וראיתי בספר לבנת הספיר פרשת נח בזה הלשון, ובעי בר נש לאתערא באוריתא וצלותא למשרי עלוי רוח קדישא. ואתערו והיה כנגן המנגן ותהי עליו וכו'. בגין דנשמתא אתגזרת מלעילא מצרור החיים ורגילה בניגונין ובשיר של מלאכי השרת, ושיר הגלגלים, עתה בהיותה בגוף ושומעת ניגון אז מוצאה נחת רוח, ונהנית כפי מה שהיתה רגילה בהיותה דבקה ביסודה בנועם קול הגלגלים ומרבוי ההנאה והערבות ראויה לשרות עליה רוח אלהים כפי הנהגתה ביסודה הראשון עד כאן: ויראה לי עוד כי אמרו אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, כי הכוונה להודיענו כי האומר והדברים והקול להם יחד אין זה בלא זה כלל, וזה כי למעלה אמר יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת ולא הזכיר להם קול, חזר ופירש שאין להם האומר ההוא בלתי קול, והוא אמרו אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, כלומר בלי נשמע קולם ואין קולם נשמע כי אם עם האומר והדברים. והענין לומר שהקול והדבור נמצא להם יחד, כי בעולם השפל ימצא קול הברה בלא דבור ואמירה כלל, אבל בעולם העליון אין קול בלא דבור ואין זה נמצא בלתי זה כלל: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רכ"ח ע"ב) אמרו אין קול בלא דבור ואין דבור בלא קול, ובזה יבא הכתוב כפשוטו ממש, השמים מספרים כבוד אל וגו' יום ליום יביע אומר וגו' אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם וגו' ואנו אין לנו לקבוע מסמרות, כי אם בדברי חכמינו הקדושים מקובלי האמת, ולא נחוש לנביאי מלבם ובודים מדעתם הנמשכים אחרי היוני האומרים שהכל משל כדרכם בהרבה דברים מן התורה ומקבליה: ובבראשית רבה אמר ר' לוי שלשה דברים קולן הולך מסוף העולם ועד סופו והבריות בנתים ואינם מרגישים, ואלו הן, היום, והגשמים, והנפש בשעה שהיא יוצאה מן הגוף עד כאן, היום הכוונה בו על הגלגל היומי המניע בתוכו כל הגלגלים תנועה הכרחית לצד מערב, ונקרא יומי על שאין לו אלא התנועה היומית ממזרח למערב, אבל לשאר הגלגלים יש להם שתי תנועות מזרחית ומערבית ולזה נקרא היום סתם: ואם פירוש מספרים הוא הציור להם כמו שיצייר האדם בלבבו או על התנועה שמתנועע, איך אמר ר' לוי ואינן מרגישים, אם הציור אין צורך לומר ואם התנועה נרגשת היא אל בני האדם, אז יהיה היום הכוונה על השמש אשר בתנועתו ובאורו יולד יום והכל עולה לכוונה אחת: וביומא פרק קמא דא"ר לוי מפני מה אין קול נשמע ביום כדרך שנשמע בלילה, מפני גלגל חמה המנסר ברקיע כחרש המנסר בארזים, וקול זה כפשוטו, שהרי התלמוד הביאו ראיה על שמיעת קול מרחוק והוא אמרם שם, תניא גביני כרוז מהו אומר עמדו כהנים לעבודתכם וכו', מעשה באגריפס המלך וכו' ושמע קולו בג' פרסאות, ואף על פי כן של כהן גדול משובח ממנו דאמר מר כשהיה אומר אנא השם וכו' נשמע קולו ביריחו וכו' ואף על גב דהכא איכא חולשא, פירוש דתעניתא והכא ליכא חולשא והכא יממא והכא ליליא, דא"ר לוי וכו' וכל זה נוסד על גלגל חוזר ומזל קבוע כנראה מסוגיית התלמוד, וכמו שכתבנו: והפלא מן הרב ז"ל שידע זה והעלים עיניו ממנו וקיים דברי היוני בבקשו עלה מצד גלגל קבוע ומזל חוזר ואין לו שחר: ועוד שם תנו רבנן אלמלא קול גלגל חמה, נשמע קול המונה של רומי, ואלמלא קול המונה של רומי, נשמע קול גלגל חמה, תנו רבנן שלשה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואלו הן, קול גלגל חמה, וקול המונה של רומי, וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף, כבר כתבנו כי השמש משבח ומקלס ליוצרו והשבח שמשבח הוא הודו ליי' קראו בשמו, והדברים כמשמען כפי קבלת רשב"י ע"ה, והשבח הזה מפרסם נוראותיו ונפלאותיו של הקב"ה אשר עשה עם עם סגולתו אשר אין כח ואל אשר יעשה כמעשיו, ולזה הוא נורא על כל אלהים כי כל אלהי העמים וגו' ויי' שמים עשה ונתיחד זה השבח אל שישבחנו השמש ויודה כי הוא נברא והשמים מעשה ידיו של הקב"ה, לפי שבו טעו הכופרים ועשאוהו רשות לעצמו, ולזה מפרסם אלהותו וקורא בשמו ומודיע לכל באי עולם שהוא נברא ושיש לו בורא, ואומנותו להכריז ולהודיע ייחוד השם הגדול אשר עשאו, ואלמלא קולו זה עם הדבור והאמירה כמו שבארנו למעלה היה נשמע קול המונה של רומי המשתדלת לעמוד ולקיים דתם בעולם, כמו שנודע ונתפרסם זה מהם בדורו של גזירה ובשאר דורות, אשר הם מכריחים ומפתים את ישראל להמיר דתם, והשמש מוכיח הפך סברתם במה שכולל בשבח ההוא באמרו דבר צוה לאלף דור אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם, הנה כי הברית והתורה והאומה לא יחליפם ולא ימירם בשום זמן כלל, כי הוא נשבע ולא יפר ובמה שכולל עוד באמרו כי כל אלהי העמים וגו' ויי' שמים עשה מוכיח ומפרסם כי אין עוד מלבדו והוא הבורא והם נבראיו ועבדיו ואיך ימירו האדון בעבד: וזו היא המרגלית שהזכירו רז"ל באמרם בבתרא פרק קמא רשב"י אומר מרגלית היתה לו לאברהם אבינו תלויה בצוארו שכל חולה שרואה אותה מיד מתרפא, ובשעה שנסתלק אברהם אבינו מן העולם נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה, והמרגלית הזאת היא לשונו שבו היה מכריז ומפרסם אלהותו וייחודו בעולם, לפי שקודם שזרח אורו של אברהם אבינו היו כופרים בו וכל חולה מדעות זרות ואמונות בלתי אמיתיות שרואה אותה מתרפא מחלאי הנפש שהם אמונות רעות, וכשמת תלאה בגלגל חמה כלומר שם זו הרפואה בו והוא שיהיה הוא מפרסם האלהות והייחוד בעולם ועל הדרך שבארנו: ויש לשאול ולמה אחר שהשמש קדם לאברהם לא תלה זו המרגלית בו משעה הבריאה, ואחר שמת אברהם למה לא תלאה בצוארו של יצחק בנו, ויש לומר כי בלי ספק הושם בו זה הכח בתחלת ברייתו אחר שקלוסו הוא קיומו וכמו שבארנו למעלה, ולא היה זה נרגש ונשמע כי אם ליחידי סגולה כחנוך ומתושלח ונח, ולא הספיק זה כי אם להשלים עצמם, ושאר הנבראים נתנו האלהות לשמש ולירח, ואמנם אברהם אבינו מצד קבלתו וחכמתו השיג האמת והספיק להשלים עצמו וזולתו ולקח אומנות בראו בידו לזכות את בריותיו, כי פרסם להם האלהות והייחוד האמיתי וכמו שיתבאר בפרק כ"א מזה החלק בסייעתא דשמיא, והנה הוא זכה מעצמו במרגלית, ולזה נתיחסה לו ולא קדמו אדם בה, ואחר שמת חזר הדבר ליושנו ראתה החכמה שהדבר שבו קלקלו שהוא השמש שנתנו לו האלהות בו יתוקנו ויהיה הוא מפרסם האלהות בעצמו, ויודה שהוא נברא ויש לו בורא: ולפי שזה התקון צריך שיהיה באין סוף והפסק, ואם היה תולה המרגלית בצוארו של יצחק יהיה לו סוף והפסק בלי ספק אחר שהוא עובר וגם שאינו מקום הטעות, לזה תלאה בגלגל חמה שהיה מקום הטעות וגם שאינו עובר, ואלמלא קול המונה של רומי אשר סבבת לקיים דתם לפתות הבריות לקבל דעתם ולהפך סברתם, נשמע קול גלגל חמה המכריז ומפרסם הייחוד להשלים כל הנמצאים טחו עינים מראות, וכבדו אזנים משמוע האמת והצדק, עד אשר יבא מורה צדק, ואז יתקיים מה שכתוב כי אז אהפוך אל עמים וגו' וכתיב והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד: ואחר ששנו בבריתא קול גלגל חמה עם קול הנשמה, ואמרו בתלמוד ובעו רבנן רחמי אנשמה שיוצאה מן הגוף ובטלוה יתבאר שקול גלגל חמה אינו משל כדברי המפרשים, ועם שהרב קבל קול זה כפשוטו הנה אמר כי הוא נמשך אחר האמנת גלגל קבוע וכו', ולדעת היוני הקודם אינו אמת הנה הנמשך בטל, והוא ז"ל קבל דעתו והניח דעת הנביא שאמר ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי, וכבר נודע מסודותיו בפרקי המרכבה שארבע חיות הם ארבע כדורים והכנפים, לדעתו כפי מה שפירשו מפרשי סודותיו הם הארבע סבות שיש לתנועת הגלגל והם כדוריתו ונפשו ושכלו ושכל חשוקו, ואמר שיש להם קול ואם כן הכדור ונפשו יש לו קול, ואיך ידמה הרב ז"ל שהנבואה תיסד דעתה על יסוד בלתי נאמן והוא גלגל קבוע ומזל חוזר אם אינו אמת כמו שדעתו כן, ואחר שהוא מאמין כי לדעת הנביא והחכמים הקול כמשמעו הנה אמת נכון, כי אף אם נאמין שגלגל קבוע ומזלות חוזרין הקול אפשרי: והנה מחלוקת זה הובא בפסחים פרק מי שהיה, ולא הזכירו הנוסח שהזכיר הרב באמרו ונצחו חכמי אומות העולם וכו', אבל הפך אמרו א"ר תשובה לדבריהם, מעולם לא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון, ואם כדבריהם שגלגל חוזר היה מגלגל המזלות לכל רוח באופן שימצא שור בדרום ועקרב בצפון, ואי משום אתקפתא דרב אחא בר יעקב דחוייא בעלמא היא ואינה עיקר, ועוד לא יאמר עליה ונצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל, וכבר יצאנו מן הכוונה אבל הוכרחתי לזה להעמיד האמת על תלה: אמר לו השמש אתה אומר לי דום יש קטן וכו', אני נבראתי וכו' הנה כלל בטענתו זאת שני דברים אשר מצדם אין לו להשמע ולהכנע אליו, האחת מצד החשיבות והמעלה אשר לעליון על התחתון, לפי טבע המציאות וכמו שטענו בעלי זה הדעת והיא קדימת מעלה, והשני מצד קדימתו בזמן ואם הבא אחרון במעשה בראשית הוא יותר חשוב מהקודם אליו, הנה זה יובן בתחתונים אבל לא בעליונים ויהושע השיבו לשתיהן תשובה נצחת והשיב על אחרון ראשון, כי אברהם אבינו קדם בזמן אליו כלומר מחשבתו וזכותו, והוא אמרו לא קנה אברהם אבינו השמים וכו', ובבראשית רבה א"ר יהושע בן קרחה בהבראם באברהם בזכותו של אברהם נמצא, אם כן הזמן נברא באברהם כי הוא סבת הזמן והזמן משועבד אליו, אבל הוא אינו משועבד אל הזמן, והוא שאמר יהושע אל השמש בן חורין קטן שיש לו עבד זקן וכו', ועל ראשון אחרון השיבו, כי כבר יצא אל המציאות הכנעתו אל הצדיק כי הזמן נשמע אליו כעבד, וכבר התחיל להשתעבד בפועל אחר אשר קנהו אברהם זקנו ומשם ואילך הרי הוא ירושת אבותיו, והוא אמרו ולא זו בלבד אלא שנשתחוית כעבד וכו', ובבראשית רבה אמר ליה עבדא בישא לא זביניה דאבא את וכו', אחר כך טען השמש מצד הקיום שאם ישתוק יעמוד וינוח מהתנועה לגמרי אחר שהתנועה תלויה בקלוס ולא יתקיים העולם אחר שקיומו הוא התנועה, והוא אמרו אתה אומר לי דום ומי אומר קלוסו וכו', כלומר ומי יקיים העולם במקומי, והשיב שישתוק והוא יקלס ובקלוסו הוא יקיים העולם, כי יש די וספק בצדיק לקיים העולם בעבודתו, וכמו שכתוב וצדיק יסוד עולם וכמו שכתבנו: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה תאנא עמוד אחד מן הארץ לרקיע וצדיק שמו, על שם הצדיקים וכשיש צדיקים בעולם מתגבר ואם לאו מתחלש, והוא סובל כל העולם דכתיב וצדיק יסוד עולם ואם חלש לא יוכל להתקיים העולם, הילכך אפילו אין בעולם כי אם צדיק אחד מעמיד העולם עד כאן: והכוונה כי בהתעוררות צדיק של מטה מתגבר צדיק של מעלה וסובל עולמו סוד עולם השמטה בעזר צדיק שלמטה, וכבר כתבנו זה ובארנוהו באור רחב בפרק ראשון מהחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, ואחר שעושה חיל ונותן כח ועוז בצדיק של מעלה לסבול עולמו, כל שכן שיש בו די וספק לסבול ולקיים עולם של מטה, כי בקיום וסבל העולם העליון ההוא שכתבנו מתקיים העולם השפל הזה, ונמצא צדיק של מטה סבת קיום שניהם: ולזה רמזו ע"ה באמרם תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, כלומר כי מהפועל הגופיי הנמשל בתפוח עקבו וכשרון המעשים, ימשך הקיום אל כל הנבראים ובאורו יראו אור עד שלא יצטרכו לאור ולקיום גלגל חמה כי בו די וספק לקיום זה העולם, וכבר כתבנו זה בפרק י"ט מהחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, ולזה אמר לו יהושע שתוק ואני אומר, וזה הוא מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק: חלק ג פרק יא ואמנם מה שטענו מפאת התכלית, הנה כבר כתבנו למעלה בפרק ה' כי זה הפלא ר"ל עמידת השמש עם שאר הפלאים מקנים ומביאים יראת שמים בלבות האנשים, והרחבנו הבאור בזה ולא יושלם זה ולא ימשך מהפלאים הנעשים בתחתונים, אבל ימשך ההפך כמו שכתבנו בפרק הקודם לזה, ולזה להשלים הייחוד ולקבעו בלבות האנשים יצטרכו הפלאים גם בעליונים, והתכלית האחרון הוא כדי שיתעלה השם הגדול ויתפאר בעבדיו ויתיחד בכבודו, נמצאו הפלאים צורך גבוה גם כן, ולזה הטעם היה הרצון העליון שיעשו הפלאים גם בנבראים העליונים: וכבר כתבנו בפרק ה' מזה החלק שכוונת הכתוב באמרו צדיק מושל יראת אלהים, כי כשהצדיק משל בכל הנבראים עליונים ותחתונים ומכניעם ומביאם לרצונו שזה גורם יראת אלהים בארץ, וגם שלמה ע"ה ברוח הקדש רמז לזה באמרו ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שיראו מלפניו, ופירושו ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים והוא כל מה שנברא ונעשה בששת ימי המעשה שנברא בזה השם שהוא אלהים, הוא יהיה לעולם יתמיד בטבעו הישר השלם לא ישנה את תפקידו כשיונח על הטבע ההוא אשר הושם בו בשעת בריאתו, לפי שכל פועל יורה על שלמות פועלו, ואחר שהשם הוא היותר שלם שבפועלים יהיה הפועל אשר יפעל בתכלית השלמות והשלם הוא אשר לא ישא לא תוספת ולא גרעון שאם כן אינו שלם, ולזה אמר עליו אין להוסיף וגומר, ולזה להורות על שלמות הבריאה נאמר בכל פרטיה כי טוב והנושא תוספת או גרעון אינו טוב ואינו שלם, ועל כללותה נאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, הנה כי מעשה האלהים פרט וכלל שלם בתכלית השלמות חתום בחותם האמת והקיום והוא הטוב המתמיד. ולפי שזה צריך ידיעה נכונה ואמיתית שאם לא כן לא תהיה אל מי שיסכל זה בחינה במעשה הנפלאות, לזה הקדים ואמר ידעתי לפי שהיה עתיד לסיים והאלהים עשה שיראו מלפניו, כלומר שעם שהבריאה פרטיה וכלליה שלמים בתכלית השלמות הנה הוא ברצונו הפשוט יעשה חדשה בארץ ובשמים וישנם לטוב ולתכלית יותר משובח, והוא בעבור תהיה יראתו על פני כל הבריות יכירו וידעו כי הוא הכל, והוא ברא הכל, והוא יכול על כל, והוא שסיים והאלהים עשה שיראו מלפניו, כי בהיות הבריאה על טבעה ישתקע מהלבבות עוצם היד הנפלאה הפועלת אותה ומחדשתה, ומזה יבאו למרות עיני כבודו, ולזה לפרסם מציאותו ויכלתו ושהוא האחד המיוחד אשר ברא אלה ישנם ויוציאם מטבעם לעין כל, ואז ידעו ויבינו כי את כל אלה ידו עשתה ויאמינו בו ויהללוהו ויראו מלפניו, ויעשה זה על ידי נביאיו ועבדיו העומדים לפניו, ובזה יתפאר בעולמו ויתיחד בכבודו אשר עד זה יגיעו ויכלו כל התכליות כלם: ולפי שהפלאים והבחינה בהם פתח אל היראה, והבחינה הזאת תביא הדבקות בעושה הנפלאות, ועל הדבקים תשרה רוח הקדש, הנה מזה הטעם יאמרו שירה על הפלאים, ועל הים נאמר וירא ישראל את היד הגדלה וגו' וייראו העם את יי' ויאמינו וגו', ובדבקותם בראותם הפלאים ההם שרתה שכינה עליהם ואמרו השירה ההיא: ובואלה שמות רבה פרשה כ"ב ובזכות האמנה שהאמינו בו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה, וכל מה שכתבנו בענין זה רמזו באמרם מי כמכה באלים יי' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלת עושה פלא, והכוונה כי ממה שראו במצרים ועל הים ידעו כי אין כמוהו באלי מעלה שהם המלאכים, כי הם כחם מוגבל כפי המסור להם מאת בוראם, ולזה אין אחד מהם יכול לעשות גדולות ונוראות בעליונים ותחתונים, אבל אתה ששמך יי' ששם זה מורה על ההיות והמציאות האמיתי ועל שהוא מהוה הנמצאות, ואחר שהוא בראם הוא יכול עליהם להוציאם מטבעם, מי כמכה נאדר בקדש שמתקדש במי שמתאדר, והוא כשפועל הנפלאות בעליונים כי עם שמוציאם מטבעם הם מקדישים ומעריצים אותו, וימשך עוד מזה שהוא נורא בתחתונים ומהללים אותו, ובאר ואמר שסבת כל זה הוא היותו עשה פלא, יתבאר אם כן שהתכלית בפלאים גדול מאד וכל מה שיגדל הפלא יגדל התכלית, ולזה יצטרכו הפלאים אף בעליונים כי הוא קדוש בהם ונורא ומיוחד בתחתונים, ועל הכל צריך להראות יכלתו וייחודו: ואמנם טענתם מפאת הפועל שהוא אצלם השכל הפועל וכו' כמו שטען על זה הרלב"ג, ועוד גלה דעתו בספר המלחמות שלו פרק י' חלק ב' מאמר ו' אמר שהפועל בכל הנפלאות בכלל הוא השכל הפועל ושאינו הבורא יתברך וטען על זה מהיות השכל הפועל מודיע לנביא המופתים קודם שיבאו, וזה לא יהיה אם לא יהיה הוא הפועל אותם וגם מאשר יהיה בחק הבורא שנוי וחדוש ידיעה, וגם שיהיה אז פועל השכל הפועל הטבעי יותר שלם ומתמיד מפועל האל בנסים שהוא הפסד ודבר בלתי מתמיד: ואמר שהשכל הפועל מצד ידיעתו בסדור הדברים אשר בכאן יאות אליו פועל הנסים כמו שיאות לו הפועל הטבעי כלו, אלו דבריו ודעתו אשר הוליד מהקדמה בדויה ונפסדת אשר קבל מרבותיו אחרוני הישמעאלים האומרים בשקול דעתם המגונה, כי נותן הצורות הוא השכל הפועל ומן השרש המר הזה יצאו וצמחו לו הסעיפים הקשים ההם והם סרבים וסלונים ממאירים נסתבכו בהם רבים, והיו להם לאבן נגף ולצור מכשול ולנמשכים אחריהם כשלו בהם ונפלו במהמורות ובורות רקים מן המים החיים, ונשכום נחשים ועקרבים מינים ממינים שונים, ושוגים שגו ברואה שהיא הנבואה הנאמנה פקו פליליה הם נפלאות התורה, ובכלל כחשו ביי' ויאמרו לא הוא כי נתנו ממשלתו והנהגתו לצעיר שבצעירי עבדיו העליונים, וימירו את כבודו באחרון השכלים והקטן שבהם בהאמינם כי השכל הפועל הוא מקור הנפשות וצרור החיים, הכחישו הנבואה שאמרה כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, הנה בארה כי מקור הרוחות והנשמות הוא הבורא המיוחד, ואמרה עוד והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך בארה שהוא צרור החיים, והנביא הנאמן אמר על זה ובו תדבק וחלילה שתהיה נשמת הנביא הנאמן אצולה ונשפעת מן השכל הפועל, כי לדעתם המגונה יהיה הוא אשר ירד על הר סיני חלילה. הנה כבר קבלו רז"ל כי התורה סבת כל הנבראים ובה ברא הקב"ה המלאכים והגלגלים, וכל שאר הנבראים, כי היא קדמה לכל ומקורה חכמת אלהים, ומשם באה בבינה אשר משם נאצלה נשמתו של משה מקבל התורה, ומשם באה אל הדעת מקום נבואתו של משה רבינו ע"ה ומשם קבלה, ולזה אמרו מקבלי האמת כי התורה בשמו הגדול נתנה ולפי שמקור אחד לשניהם נשמתו והתורה, לזה זכה ונתנה על ידו כי ממקור אחד נחצבו, והוא הייחוד והאלהות האמיתי אשר סכלוהו ולא ידעוהו אלה המדברים תועה ולזה נפלו בכל זה, והוא ע"ה וששים רבא ההולכים לרגלו כלם מהעולם העליון עולם היובל יצאו ומשם היו יובל היא שנת החמשים, והיא הוציאה עבדים לחירות ולזה נזכרה יציאת מצרים חמשים פעמים בתורה בסוד וחמשים עלו בני ישראל וגו', ולפיכך זכו כלם לנבואה במעמד הקדוש וקבלו התורה ולזה נקראו דור דעה וזכו אל הלחם העליון הבא משם ושאר הנפלאות, כי הכל בכל והכל בכלל הייחוד והאלהות אין דבר יוצא חוצה ואין הנבואה לשום נביא כי אם משם כידוע לחכמי לב, לא מן השכל הפועל שאין הקטן מנבא לגדול ממנו, וכל מדרגות הנבואה בייחוד נכללות וכמו שיתבאר עוד בהגיענו לדבר בנבואה בסייעתא דשמיא: ולזה אמרו מקבלי האמת תורה כנגד תפארת ישראל, ונביאים כנגד למודי יי', שוקיו עמודי שש כתובים כנגד ה"א אחרונה, הנה קבלו נאמנה כי הכל נכלל בייחוד ובאלהות ובסוד האמונה, וחלילה שתשפע ותאצל הנבואה מדבר נברא וכל שכן מאחרון השכלים, וכל מקום שנזכר בו ראיית מלאך בדברי הנבואה יבא במקומו הראוי לו בסייעתא דשמיא. ובחלק הראשון מזה הספר הרחבנו בהודעת המקומות שמהם נאצלות הנפשות והרוחות והנשמות, ומשם יבין הזוכה וידע באמת כי מקורן בייחוד, ואם כן הנה הן למעלה ממלאכי השרת אחר שלא תהיין נשפעות מהם, ועם זה יתבאר שנפש השלם רשאה ושלטאה על כל אשר למטה ממנה, ומזה יעשו הפלאים בעליונים ובתחתונים וכמו שכתבנו בפרק ה': ובפרק י"ח מהחלק הראשון מזה הספר כתבנו, כי יש נפשות נאצלות מהפנים הפנימיים והוא הייחוד, ויש מהפנים החיצוניים ומהכנפים ויש שעקרו מהטוב ויש מהרע ועם הקדש נפשם מצד הפנים, והוא צד הקדושה והטהרה וגם בהם יש חלוק כי אין נפש הצדיק כנפש הרשע, ומכל מקום אין לשכל הפועל חלק בצורות עם הקדש, וכל שכן בצורות הצדיקים השומרים עצמם בטהרה וקדושה, ושם כתבנו כי נפשות הרשעים מצד הטומאה, ולזה הם טמאים, ואם השכל הפועל הזה אשר בדו הישמעאלים מלבם הוא מאותם שאינן בכלל אדם הנה צדקו באמרם שהוא נותן הצורות וטמא יקרא ואמנם בצורותיהם, אבל בצורות ישראל אין לו יד ושם וחלילה ואחר שאין לו יד בצורות גם בנבואה אין לו חלק, ולא בהודעת המופתים לנביא גם לא בפועל הנפלאות, כי אין דבר מאלה נשפע כי אם מהייחוד והאלהות כמו שכתבנו: ובענין הפלאים אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה בזה הלשון, (ח"ב נ"ד ע"א) ר' אבא אמר אסתכלנא בכל תושבחן דשבחו לקב"ה וכלהו פתחי באז, אז אמר שלמה, אז ידבר יהושע, אז ישיר משה, אז ישיר ישראל, אלא הכי תאנא כל נסין וכל גבוראן דאתעבידו להון לישראל כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפין רשימין באז וכו', וכד אתחבר נהירו דא' ומטי לז' מאן זיין דא חרב ליי' מלאה דם כדין עבד נסין וגבורן בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא שירתא דכל סטרין, ודא הוא אז ישיר עד כאן: בארו ע"ה כי בהופיע ומאיר אור הרחמים הגדולים שאין בהם שום תערובת שהוא ראש המחשבה העליונה הנרמז בא' שבאז, ומגיע לז' שבאז שהיא סוף המחשבה אז מתחדשים בעולם נסים וגבורות ופלאים עצומים בשנוי מנהגו של עולם ואם כן הכל תלוי בייחוד, והזוכה ויודע ליחד ולקשר ראש המחשבה עם סופה וסופה עם ראשה, הנה הוא ימשול בעליונים ובתחתונים ויוציאם ממנהגם וישנם מתפקידם כי בתפלתו פותח שערי עולם הרחמים ומגיע עד מקור הרצון אשר ממנו נתחדש העולם בהתיחד הראש עם הסוף, כך יוכל לחדש בכל עת שירצה נסים ונפלאות בשנוי מנהגו של עולם מאותו מקור שממנו נתחדש העולם בסוד בראשית ברא אלהים וגו', וכמו שלא היה שנוי ברצון ההוא אז כי הוא למעלה מהשנויים וההפוכים כן משם ואילך עם שיוציא הנבראים ממנהגם, הנה הוא עומד קיים ברצון ההוא עצמו לא ישתנה כלל כי אינו באופן שישתנה, כי הוא רצון באין גבול, לפי שהוא דבק בעולם הרחמים שאין לו גבול ולא קץ ותכלית, והנה המגיע עד מקור הרצון יחדש נפלאות בשנוי מנהגו וטבעו של עולם, לפי שהוא למעלה מהבריאה ולזה ימשול בה כי הבריאה מעולם הבנין ולמטה בסוד אמרתי עולם חסד יבנה, והרצון שבו נברא ונתחדש למעלה ממנו: ובספר שערי אורה בספירת חכמה בכנוי רצון כתב בזה הלשון, המגיע למקום הרצון הרי הכל בידו לעשות כפי רצונו וחפצו כמו שאמרנו רצון יראיו יעשה, והמבין זה יוכל להבין כל מקום שנאמר בתורה אותות ומופתים וגאולותותשועותושנוי מנהגו של עולם, ולפיכך קבעו בסוף התפלה יהיו לרצון אמרי פי וגו' וזה סוד שאנו מתפללין תמיד יהי רצון כלומר שיתחדש הדבר שאנו מתפללין תמיד עליו ממקום הרצון והמחשבה כמו שנתחדש העולם מאותו מקור, והמבין זה עליו נאמר וטהר ידים יוסיף אומץ, וידע כי הנסים והנפלאות שנעשו בזמן הנביאים, או בזמן התנאים והאמוראים כלם היו אפשריים, כשהיו מתפללים ומגיעים עד מקור הרצון, וכמו שנתחדש עולם וצאצאיו מאותו המקור, כך היו החסידים והצדיקים יכולים לחדש אותות ומופתים מאותו המקור: ואותם חכמי הדורות שעברו שהיו חוששין לשנוי הרצון, אלו היו יודעים מהו המקור הנקרא רצון לא היו חוששים לשנוי רצון לפי שהיודע מהו רצון במקום זה ידע שאין לו שנוי, אלא כל הזוכה להגיע בתפלתו עד מקום זה יוכל להפיק צרכיו מאין גבול, ועל זה הסוד נאמר ויפק רצון מיי', כלומר מוציא וממשיך חפצו ממקור הרצון מאין סוף, והמבין עיקר זה יבין כמה הוא בטחונם של צדיקים ולא יקשה בעיניו שנוי הטבע וחדוש אותות ומופתים בעולם, משל ברמז לסוד המקור. חדר מלא כל מינים שבעולם כל מי שזכה להיות המפתח בידו מפיק ממנו צרכיו מהשינוי רצון בזה עד כאן: הנה התבאר כי פועל הנפלאות הוא הבורא המיוחד לא הנברא הנפרד ועם זה אין שנוי ברצונו, ולא חדוש ידיעה והרצון הפשוט ההוא שהוא באין גבול רוצה תמיד בטוב ובשלמות בריותיו, כי לזה בראם שיהיו תמיד לרצון לפניו והוא בהיותם יראים ומיחדים שמו תמיד באין הפסק כי אין סוף ליחודו הקדוש, וזה היה התכלית האחרון בבריאה ובהיות העולם מתנהג והולך מהלך הטבע תמיד הנה ינגד זה התכלית המשובח ויפסיקהו מהתמיד בשלמותו, כמו שבארנו למעלה בסוד והאלהים עשה שיראו מלפניו, ולזה ראתה החכמה העליונה סוד הרצון לחדש הנפלאות בכל ברואי מעלה ומטה, להתמיד שלא יפסק חוט השלמות ההוא, ואם יפסק כמו שקרה כן בדורות הראשונים להשיבו למקומו והוא הדבר הקיים והמתמיד נמצא אם כן כי פועל הבורא בנסים ונפלאות אינו הפסד ודבר בלתי מתמיד, אחר שהוא לתכלית המשובח שהוא השלמות והייחוד שהוא הקיים והנצחי והמתמיד באין הפסק, ומה שהוא בעבור התכלית הנה הוא כתכלית עצמו: ובבראשית רבה פרשה ה' אמר ר' יונתן תנאין התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל, הה"ד וישב הים לפנות בקר לאיתנו, לתנאין שהתנה עמו א"ר ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב"ה, אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הה"ד אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, צויתי את הים שיהא נקרע לפני ישראל וכו' כדאיתא התם: ויש לרב המורה ז"ל בזה המדרש דעות זרות אסורות למקבלי התורה יחסם אל חכמי ישראל הקדושים, ובאמת לא יתיחסו כי אם לו והמאמינים יודעים כי הם דברי עצמו, וחלילה להם שיהיה דעתם מה שסבר הוא בדבריהם והמבקש ימצא דעתו בשמונה פרקים שלו, וב==חלק ב' פרק כ"ט== מספר המורה, וכבר השיגו החכם ר' יצחק אברבנאל ז"ל ויפה כוון במה שהשיב עליו כמו שנמצא לו בנחלת אבות פרק בעשרה מאמרות, אלא שגם הוא לא נמלט מהספק במה שפירש במדרש הזה בחשבו שאמנם אמרו כן לברחם משנוי רצון, והוא אמרו שם כי באותה שעה שברא שמים וארץ וכל אשר בם הקיפה וכללה ידיעתו הדברים העתידים להיות ושכבר יבא זמן שישנה טבע הנמצא ההוא ממה שהוא בו, ועל מנת כך לשנותו בשעה אחרת כפי הצורך עשאו ובראו ולא היה אם כן פועל הנס שנוי ידיעה והתחדשות רצון או התחרטות ממה שעשה, כי הכל היה גלוי וידוע לפניו וכו' כמו שכתב שם. ולדעתי לא היה זה מהם בריחה משנוי רצון ושנוי ידיעה, כי כבר כתבתי למעלה כי היודע מהו המקור הנקרא רצון יודע באמת שאין בו שנוי ולא חדוש ידיעה, ואם כן אין לשלול ממנו דבר שלא יצוייר בו, וחכמי המשנה והתלמוד ע"ה קבלו האמת מן הנביאים ע"ה: והרב רבי יוסף בן גיקטיליא ז"ל פירש בספר גנת אגוז בשער הכנוי, זה לשונו להודיע כי הוא יתברך אין לו שנוי רצון שיטבע הטבע בימי בראשית וישנהו עכשיו ולפיכך הוצרכו לומר תנאים התנה הקב"ה וכו', כלומר הוא יתברך צופה העתים והטביע הטבעים ונתן כח בהם לקבל דבר והפכו ברצונו על צד האות והמופת להיות העדות שיש עליהם מושל ויכול לשנותם עד כאן, וגם הוא ז"ל לא נמלט מספק עצום כי אם הוא יתברך הטביע הטבעים ונתן כח בהם בעת הבראם לקבל דבר והפכו כדבריו ז"ל, לא יהיה אם כן נס ופלא, כי כבר הושם בטבעו לה הכח בעת הבראו, וכפי זה הדעת אין בפלאים עדות על היכולת הבלתי בעל תכלית בחדוש העולם מאין בהיות הפלאים על הדרך ההוא אשר זכר הרב ז"ל, לפי שאין בזה כי אם יציאת אחד מהדברים שהושם בטבע אל הפועל ואין זה פלא למבין. אבל האמת הברור כי פועל הפלאים פועל חדש ובריאה חדשה מעין הבריאה הראשונה החדשה המחודשת בכח בלתי בעל תכלית, והטעם בזה כדי שתבא זו ותעיד על זו ואם לא תהיה בריאה חדשה איך תעיד על הבריאה הראשונה ועל יכולת המחדש. והכוונה בחדוש הפלאים עדות זה לעיני כל באי עולם, וכבר נראה שחזר בו הרב ז"ל בזקנותו כפי מה שיוכיחו דבריו בספר שערי אורה וכמו שכתבתי למעלה בשמו: ויראה לי כי הכוונה להם באמרם תנאים התנה היא על הדרך אשר אבאר והוא, כי כמו ששני שותפים יסכימו על דברים אשר בקיומם יתמיד השותפות והם תנאים שמניחים ביניהם מחמתם יהיו מוכרחים ומחוייבים לעמוד בשותפות ההוא, ולא יעבור שום אחד מהם חוק התנאים ההם ולא יפר ברית ואם יעברו על התנאים בטל השותפות ונתפרדה החבילה, כן כשברא הקב"ה את העולם היה לתכלית שיהיו בריותיו לרצון תמיד לפניו, וזה אמנם יהיה בהיותם עושים רצונו ושומרים משמרתו ואחר שזה היה התכלית בבריאה הנה הוא הוא התנאי אשר התנה, והוא כי כל זמן אשר יעשו רצונו הם ראויים לקיום כי הרצון ההוא יקיימם, וכמו שכתוב השומר אמת לעולם והשותפות יתמיד: ואמנם הנבראים לא נתקיימו באמונתם כי עברו חוק התנאים והפרו ברית ויאמרו לאל סור ממנו וגו' תעו אחר מלכת שמים ונתנו הממשלה לככבים ולמזלות בראותם שמשטרם בארץ ואחר שלא נאמנו בבריתם ולא השלימו הכוונה בבריאתם והפסיקו וקצצו בייחוד וכפרו באלהות היה מן הדין שיפסק חוט קיומם וישובו אל האפס וההעדר אשר באו ממנו, ולהודיע זה ולפרסמו הביא המבול לעולם על שעברו על התנאים ועברו חוק וברית השותפות הפרו, אלא שראה להפליא חסדיו לקיים העולם בנח ובזרעו, כי אין הכוונה כי אם להודיע כמה החטא גורם, והבאים ישמעו וייראו לקיים התנאים להתמיד השותפות המכוון יראו ויקחו מוסר וכמו שהיה זה התנאי שהוא התכלית שאמרנו עם כלל הבריאה ולא עמדו באמונתם, כן היה עם זרע אברהם הנבחר ונשאר התנאי בהם להיותם מכלל הבריאה, ועוד כי הם השלימו ותקנו אשר עוותו שאר הנבראים, כי בהגיע הזמן וזרח אורו של אברהם אבינו ע"ה אשר מלא אחרי יי' והוא היה כלי כפרה ומקום קיום לכלל הבריאה, וזה כל האדם וכל המוטל על כל הבריאה להשלים ולתקן הוא היה עושה ומשלים ומתקן, והנה הוא נכנס בעובי התנאי אשר קיים והתנה בורא עולם יי' עם ברואיו ובעבותות הברית ההוא נקשר הוא וזרעו כי הם היו ראשית המחשבה והכוונה בבריאה ובהם נשארה: ובפרק ר' עקיבא מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו עד כאן: הנה בארו כי תכלית הבריאה הוא שלמות העבודה והייחוד אשר הדרך על זה היא זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ואמרו כי על תנאי זה ולזה התכלית נבראו, וכשישראל מקיימים את התורה הם וכל שאר הנבראים הם ראויים לקיום כי יתמיד השותפות בקיום התנאי, ואם לאו הנה שורת הדין נותנת להם שישובו אל האפס וההעדר אשר באו ממנו, וזו בעצמה היא כוונת רבי ירמיה ועל הדרך אשר אבאר, והיא כי לקלקול הדורות אחר שנפתח המקור המשחת בחטאו של אדם הראשון, כי הבאים אחריו אחזו מעשיו בידיהם, ולפי זה היה מן הדין שיחזור העולם לתוהו ובוהו, אחר שלא קיימו הנבראים התנאי והשחיתו את דרכם, כי על תנאי זה בראם, אבל הקב"ה כי לא אדם הוא להנחם עמד נאמן בבריתו וקיים במאמרו, ראה בחכמתו הנפלאה לתקן קלקולם במה שחדש הבריאה בכל נפלאותיו אשר עשה במצרים להשיב הכוונה והתכלית אל נכון, ולא יפסק חוט הייחוד והעבודה שהוא מקום קיום לכל הנבראים, וזה טעם אמרם תנאים התנה וכו', כלומר שקיים התנאי להתמיד קיום הנבראים אחר שעברו הם עליו במה שצוה את הים וכו', והוא חדוש הבריאה כבתחלה להחזיר עטרת האמונה ליושנה: ודעת ר' יונתן באמרו תנאין התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע וכו' וייחד זה הפלא משאר הפלאים שנעשו במצרים, לפי שמצא לו סמך מן הכתוב שאמר לאיתנו ונתן לידרש ודרש לתנאין שהתנה עמו, ועוד כי הפלא ההוא בא לתקן קלקול להשיב האמונה למקומה שכבר חזרו בהם ישראל ועזבו אמונתם עם כל מה שראו במצרים, וכמו שכתוב אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וגו', ובואלה שמות רבה אז ישיר משה הה"ד ויאמינו בדברו ישירו תהלתו, א"ר אבהו אף על פי שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים שנאמר ויאמן העם, חזרו ולא האמינו שנאמר אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך, כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב"ה היאך עושה משפט ברשעים כמה דתימא ותאחז במשפט ידי, ושקע את מצרים בים, מיד ויאמינו ביי', ובזכות האמנה שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, הה"ד אז ישיר משה וגו' ואין אז אלא לשון אמנה שנאמר ויהי מאז הפקיד אותו בביתו, וכתיב וכל יש לו נתן בידו, הוי ויאמינו בדברו ישירו תהלתו: הנה בארו שעם שפעל ועשה פלאי פלאים לעיניהם בעודם במצרים עד שהאמינו, אחר שחזרו לסורם הוצרך לקרוע להם הים להשיבם לאמונתו, והאלהים עשה חדשה בארץ שיראו מלפניו מה שלא היה נמשך זה מהיות הים הולך מהלך הטבע, כי היה מהלכו מנגד התכלית שבעבורו נברא ולהוציא התכלית ההוא לאור ישנהו: ולמדנו עוד כי מבחינתם בפלא ההוא אשר הביא האמונה והיראה בקרבם נמשך להם הדבקות הנפלא עד ששרתה עליהם שכינה ואמרו שירה וכמו שבארנו למעלה, גם להשיב עטרת האמונה ליושנה ולשרש ולעקר אמונות רעות ודעות נכריות הצמיח השם חדשה בארץ, כי כך דרכו כי עדת קרח בהצותם על יי' ועל משה נאמן ביתו עשה חדשה בארץ ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם, והוא שגזר אדון הנביאים באמרו ואם בריאה יברא יי' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם וגו', וידעתם כי נאצו וגו', והכוונה לו ע"ה לומר אם הבריאה הראשונה היתה מיד יי' חדשה גם עתה יברא חדשה בארץ להשיב אמונתו למקומה ולהעניש הכופרים בשליחותי, כי החולק על משה סבת חרבן הבריאה בכללה ושובה אל האפס והתוהו, וכל הנבראים יבולעו אל השחת והאבדון אחר שלא קויים בהם התכלית אשר נבראו בעבורו, והיא האמונה האמיתית ביי' ובמשה עבדו, כי זה תכלית הבריאה הראשונה בכללה, וכשיפסק חוט האמונה להשיבה למקומה צריך לחדשה על ידי הפלאים, והוא שטען ע"ה באמרו ואם בריאה כלומר הבריאה הראשונה היתה לזה התכלית, ועתה שפוסקת יברא שנית חדשה להשיבה למקומה, וידעו, הכל כי האמונה ביי' ובמשה תכלית הבריאה בראותם העונש בפרטי' המפסיקים חוט האמונה, והוא התבלעותם ורדתם שאולה שזה שובם אל האפס והתוהו עודם חיים מעין העונש בכלל כל נברא שהיה דינו כן לולי חסדיו יתברך, וזה עדות נפלא לעין כל על חדוש הבריאה, ועל יכולת ועוצם יד המחדש לתכלית אמונתו, ולזה כשפוסקת בורא עוד חדשה להשיבה למקומה: ויתבאר מזה שבריאה זו מעין בריאה זו כדי שתבא זו ותעיד על זו, ולזה צריך שתהיה חדשה מעין בריאה ראשונה שאם לא כן אין שם עדות, וכמו שכתבנו למעלה ואמרו ואם בריאה זה דרכו בזה הויכוח באמרו, אם כמות כל האדם וגו' לא יי' שלחני להורות על שמעשה הפלאים צורך גבוה כדי שיודע ויתפרסם השם הגדול בעולמות אשר ברא ויתיחד בכבודו בלשון כל חסידיו ועבדיו, ובהיות הטבע נוהג מנהגו לא ימשך כל זה, אבל ההפך כמו שכתבנו למעלה, אמרו שם אז ישיר משה הה"ד נכון כסאך מאז, א"ר ברכיה בשם ר' אבהו אף על פי שמעולם אתה לא נתישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר נכון כסאך מאז משל למלך וכו', כך אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית את ומשבראת אותו אתה הוא, אלא כביכול עומד שנאמר עמד וימודד ארץ, אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון, הוי נכון כסאך מאז באז ישיר משה: הנה בארו כי העמידה בים, והוא הפלא והשירה עליו היו לתקון וליישוב הכבוד שהוא המלכות והכסא כידוע לחכמי לב, והוא הייחוד שהוא תכלית הבריאה, והוא התנאי שהותנה עמו, ובאמרו מאז באז הורה על סבת הפלאים שהוא ייחוד א' בז' ואז מתחדשים בעולם כמו שכתבנו למעלה: ולפי שמלת לאיתנו היא מיותרת כי באמרו וישב הים לפנות בקר הייתי שומע ששב אל משפטו הראשון להיות נגר ונדבק, לאיתנו למה לי, אלא נכתב למה שדרש בו, והוא אמרו לתנאין שהתנה עמו, ולפי זה יאמר כך וישב הים לפנות בקר להיות נגר ונדבק אחר שנקרע לאיתנו להשלים תנאו, והוא התכלית שנברא בעבורו, וזה התכלית היה ראוי שימשך בהיותו נגר ונדבק, כי זו היתה הכוונה בבריאה, ולפי שלא נמשך בהיותו נוהג מנהג טבעו, אבל ההפך תקן זה כשנקרע כדי שיגיע התכלית מכל מקום והוא שדרש לתנאין וכו' לאיתנו להשלים תנאו כמו שכתבנו, ובזה תתוקן למ"ד לאיתנו, ורבי יונתן נסתפק בתנאי הים, לפי שראה שהשלים התכלית שהרי נאמר שם וייראו ויאמינו ולא נפסק זה החוט, שהרי הרבה מצות באו זכר ליציאת מצרים ולא נשלמה היציאה כי אם בקריעת הים שהציל המאמינים ושקע המורדים, ועוד שלא מצא מקום ללמוד ממנו שאר הנבראים: ועוד יש לומר כי ר' יונתן ראה כי המים מקום חובה ועונש אל המורדים המאבדים את העולם, וזה כי הם חייבו את הבריות בשהם השלימו התכלית אשר נבראו בעבורו, וכמשל הדיורים אלמים שהביאו רז"ל בבראשית רבה פרשה כ"ח שהושיב המלך בפלטין, והיו משכימים ושואלים בשלומו של מלך והוא הקלוס שהיה עולה מן המים, והוא שהשלימו התכלית אשר נבראו בעבורו, והדיורים פקחים שהושיב בפלטין לא די שלא קלסו אבל חרפו וגדפו, והנה המים חייבום והענישום שנמחו כלם במים זולת הצדיקים שהשלימו התכלית, וכן בים סוף נשקעו המורדים ונצולו המאמינים, ולזה פסק הדין ואמר כי הים הוא שנכנס ובא במסורת התנאי שהוא קיום התכלית, ולזה היה הוא מקום העונש אל המורדים והשכר וההצלה אל המאמינים: ורבי ירמיה הוסיף ואמר כי גם עם כל מה שנברא במעשה בראשית התנה, ומצא לו מקום דרש, באמרו וכל צבאם צויתי צויתי את הים וכו' שמלבד התועלת שימשך מהפלאים כמו שכתבנו במה שכלל ר' יונתן בדבריו, הנה ר' ירמיה כלל גם זה בדבריו והוסיף למוד מעולה והוא שאף העליונים יכנעו וישמעו אל הצדיקים, ולזה אמר צויתי את השמים ואת הארץ שישתקו לפני משה, צויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, צויתי את השמים שיפתחו לקול יחזקאל: וזה כי אחר שהצדיקים השלימו התכלית אשר נבראו בעבורו, והוא ההכנע וההשמע אל רצון בוראם ועבודתו והוא שלמות הייחוד כמו שבארנו, גם כל הנבראים עליונים ותחתונים ישלימו עמהם תכליתם אשר נבראו בעבורו, והוא ההכנע וההשמע אליהם לעשות רצונם לכבוד בוראם, כי זה כלו אמנם הוא להודיע שמו בעולמות אשר ברא ולפרסם ייחודו, עד שגם עופות דגים וחיות ישמרום וישלימו צרכיהם לכבוד יוצרם שהעורבים עם היותם עופות טמאים ודורסים היו מכלכלים את אליהו, וכמו שכתוב ואת העורבים צויתי לכלכלך שם, וכתיב והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ומן הנחל ישתה, ואין ספק שזה כלו היה לענין גדול מלבד הוראת התכלית המשובח שאנו בבאורו, כי איפשר היה לו יתברך לכלכלו באופן אחר או על ידי עופות טהורים כי אין ליי' מעצור: וטעם זה כפי הסוד כי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח וגבורה ושפע הברכה נאצלת ובאה מראש ועד סוף, והם נזונין מהמשובח ונוטלין חלק בראש ואין זר אתם ותמציתן פרנסה אל שאר האומות, בסוד ועפר רגליך ילחכו, וכשאין עושין רצונו של מקום מתישין כח גדול של מעלה והעבד בא ונוטל חלק בראש וזו רעה חולה, ובן המלך נזון על ידו מתמצית השיריים שלו, ובזמנו של אליהו ז"ל ישראל עובדי עבודה זרה זולת שבעת אלפים אשר לא כרעו לבעל ועצר את השמים מן הטל עליון ותחתון, והיה יורד אל האומות ושריהם זולת מעט מזער שיירי העבד הבא לישראל מתחת ידו, ורצה הקב"ה להראות זה לאליהו להיותו אז רמז ומשל לישראל וצוה את העורבים שהם מן הצד ההוא השחור דורס וטמא לכלכלו שיהיה נזון על ידיהם להודיעו, שכן המשל והדוגמא בישראל והם היו מביאין לו לחם ובשר משולחנו של אחאב כדאיתא בפרק הכל שוחטין, ובמדרש ילמדנו אמרו שמשולחנו של יהושפט היו מביאין, והכל דוגמא כמו שכתבנו וזה וזה על פי הדבור, ואחר שהראהו כמה העון גורם למעלה ולמטה הביא עצות מרחוק וייבש הנחל כי נהר יחרב ויבש לקלקולם, ואז אמר לו קום לך צרפתה וגו' הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, והאמת כי זה הדרך היה מוליכו מתחלה, אלא שרצה הקב"ה להודיעו מה שאמרנו: הנה כי מלבד מה שיורה זה הענין מסגולת הבריאה והתכלית המשובח יורה עוד על סוד נפלא מסודות ההנהגה וההשגחה, ולמעלה בפרק תשיעי כתבנו היות הממשלות כלן מצד שמרם הצדיקים דמותם וצלמם, והנה הם מוציאים התכלית אשר נבראו בעבורו לאות ולזה ימשלו בכל הנמצאות כי דמו הצורה ליוצרה כמו שהתבאר שם, ובזה הם התכלית לכל מה שנברא ובהם נשלמת ובאה לידי גמר הכוונה העליונה בבריאה אשר כוונה מתחלה, אלא שבהיות הנבראים מהפכים אותה ללענה יעשה אלהים על ידי חסידיו חדשה בארץ להשיבה למקומה ואין בזה שנוי רצון ולא חדוש ידיעה כמו שכתבנו, כמו שלא היה בראשית הבריאה הכוללת אשר יתבאר מכל מה שכתבנו בזה שאין דעת רז"ל במה שאמרו תנאין התנה הקב"ה וכו' מה שחשבו המפרשים כמו שכתבנו למעלה: והרב המקובל ר' שם טוב בן שם טוב ז"ל כתב בזה הלשון, אותיות השם המפורש ואם הם גשמיות רומזות לכחות אלהיות זכות רוחניות, וכשהיה מכוין אדון הנביאים בהם היה מתדבק בשם ובכח הנשמה העליונה הטהורה היו מתעוררין השמות האלהיות, ונקראו שמות שנכר כח אדון כל על ידן ולא נפרד מהם כמו שנכר הדבר על ידי שמו, ואז היו משתנים הטבעים והים ראה וינוס וגו' וכל בעלי המשמרות על הטבעים ינוסו ויסורו מתפקידן איש איש מעל עבודתו ומעל משאו, כי הכל נברא בשמו וזהו תנאים התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, וזהו הרמז מהגדות רז"ל ממה שהיה לו למשה עם שרו של ים עד כאן: וכל מה שאמרנו רמז הכתוב באמרו כי גדול אתה ועשה נפלאות אתה אלהים לבדך, יתואר השם יתברך בגדול להיותו מחוייב המציאות ולזה הוא גדול מכל האלהים והוא סבתם, וכבר בארו במופת שהמחוייב המציאות לא ישתנה שאין לו סבה אחרת תשנה אותו, ואמר דוד ע"ה שעם שאינו באופן שישתנה הנה הוא עושה נפלאות, נמצא שאין במעשה הנפלאות שנוי רצון שאם כן איך יתאר אותו במחוייב המציאות ולהורות שלא ישתתף עמו אחר במעשה הנפלאות ושעם היותו לבדו אחד פשוט הוא פועלם אמר אתה אלהים לבדך. יתבאר אם כן שפועל הפלאות יעיד יגיד על מציאות אלוה ואחדותו: ובבראשית רבה אמר ר' תנחומא כי גדול אתה ועשה נפלאות למה כי אתה אלהים לבדך אתה לבדך בראת את העולם עד כאן בארו ע"ה כי פועל הנפלאות עדות על חדוש העולם ושלא נשתתף עמו אחר בבריאתו, וכבר כתבנו זה בפרק ז' מהחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא, ואעידה לי עדים נאמנים כי הנפלאות יעידון יגידון כלם כאחד על מציאות ואחדות אלוה, ועל שהוא הבורא והמחדש כל הנמצאות אשר יתבאר מכל זה כי השכל הפועל אינו הוא הפועל הנפלאות כלל, כי אם הבורא האמיתי המיוחד ועם זה אין בו שנוי רצון ולא חדוש ידיעה, וזה שעור מה שרצינו לדעתו בזה הפרק: חלק ג פרק יב ומה שטען עוד הרלב"ג מהיות השכל הפועל יודע סדור הדברים אשר בכאן וכו' כמו שיאות אליו הפועל הטבעי, הנה גלה דעתו בשהוא מאמין שהשכל האחרון מכל השכלים והקטן שבהם הוא היודע והמשגיח באלה הנמצאות השפלות, והוא פועלם ושומרם הפך קערה על פיה והמיר הבורא בנברא והאדון בעבדו, כי אחר שהעקר בהכרת אלהות האל המיוחד ופרסום גדולת תפארתו הם אלה הנמצאות, והנה כל זה לא יושלם כי אם בהיותו הוא הפועל אותם בטבעם יודעם משגיח בהם ומנהיגם והם יכירוהו כי יתפרסם להם זה ויעבדוהו ויראוהו, ואם יודע להם שמסר הנהגתם ביד קטן עבדיו ימירוהו בו, וכבר נתירא הוא יתברך מזה באמרו הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' וכתיב אל תמר בו, ורז"ל אמרו אל תמירני בו. וזה נתינת יד לפושעים, והביאו אל זה המשכו אחר שיחת בטלה של פלוסופי היונים והישמעאלים האומרים שהשכל הפועל הוא נותן הצורות והוא השם נפשנו בחיים, ואליו נטה הרב המורה ז"ל בפרק ד' חלק ב', ואם כן לו אחוזת כל מה שתחת גלגל הירח לדעתם, שכבר כתב הר"י אלבו במאמר ב' פרק י"א מספר העקרים שלו, כי מהשכל העשירי הזה שהוא השכל הפועל יושפע חומר כל מה שתחת גלגל הירח וכל הנפשות אשר שם, וזה אמנם היה כן כי במה שהשכיל את עצמו שיש בו ב' עניינים בהכרח האחד היותו משכיל שהוא שכל פשוט שהוא מושכל חשוב, ומזאת ההשכלה יושפעו ממנו הנפשות: והשני היותו משכיל שהוא אפשר המציאות בעצמו אחר שמציאותו נתלה בזולתו, ומזאת ההשכלה יושפע ממנו החמרים וכמו שהענין היה כן בשאר השכלים, כמו שכתב שם, ובסוף הפרק כתב בזה הלשון, הנה זהו דעתי בהשתלשלות הדברים מן הסבה הראשונה כפי דעת בן סינא, והרמב"ם ז"ל וקצת חכמי הישמעאלים עד כאן: וכבר כתבתי בפרק ז' מהחלק הראשון מזה הספר שזה הדעת הוא נגד התורה ומקבליה, ואוסיף שנית ידי ואומר כי בעלי זה הדעת לא ימלטו בשום פנים מלפול אל פחת הקדמות, או אל האמנת סלוק ההשגחה הרבנית מאלה הנמצאות השפלות או אל שתי הדעות המגונות יחד, וזה כי הדעת הזה בהשתלשלות הדברים מן הסבה הראשונה ועל הדרך שיראוהו בעלי זה הדעת הוא דעת החוקר במאמר החמשי לאלהיות הבדיות שלו, הביאו הרב ז"ל בפרק הנזכר והוא נמשך אחר אמונת הקדמות וחיוב הנמצאות כלן ממציאותו יתברך, ועל הדרך אשר יאמינוהו בעלי זה הדעת וזה מוכרח, כי אחר שלא מצאו בדעתם מקום אל חדוש כל הנמצאים ברצון פשוט, הנה כל מה שיאמדוהו בהשתלשלות הדברים הוא על דרך חיוב. והר"י בן ערמאה ז"ל בשער השני מספרו יחס זה הדעת לר' אליעזר הגדול להצילו מיד הרב ז"ל אשר צעק ממנו פרק כ"ו חלק ב' על אמרו שמים מהיכן נבראו וכו' הארץ מהיכן נבראת וכו' וצרפו לדעת אחרת, והוא דעת הקדמות והוא יצא לישעו בשאמר שאור הלבוש הם המלאכים וממנו הושפע עולם הגלגלים, ועל הדרך שכתבנו למעלה והארץ ותולדותיה הושפעו מהשכל הקרוב אלינו אשר תחת גלגל הירח, ולזה המליץ משלג שתחת כסא הכבוד לקח וזרק, כלומר מהנמצא הדק והזך שתחת השמים שהוא הכסא אלא שאמר שהכל היה ברצונו יתברך לא שהושפעו אלו מאלו על דרך החיוב, ואמר שזה רצה באמרו לקח ונטה לקח וזרק ובפרק כ"ו מזה החלק בסייעתא דשמיא אבאר, כי דעת ר' אליעזר אינו זה ולא אותו כי דבריו ע"ה מיוסדים על אדני החכמה האמיתית במעשה בראשית אשר אלה החכמים לא אורו עיניהם בה ולזה בקשו להם חשבונות רבים, ומכל מקום אם בדברי ר' אליעזר מקום אל החפץ הפשוט באמרו לקח ונטה וכו' הנה מאמר השכל הנבדל מצד השכילו את עצמו הושפע ממנו הגלגל וכו' עד השכל העשירי לא יסבול הפירוש ולא עלה לרצון, כי זה ענין קדמות העולם והמשכו מן הסבה הראשונה על דרך החיוב: ובכלל מציאות השכל הפועל ומאמר היותו יודע סדור הדברים אשר בכאן ושיאות אליו הפועל הטבעי ושאר מה שיחסו לו באלה הנמצאות קיים סלוק ההשגחה והידיעה האלהית מהם, ואלו הדעות בדום היונים והישמעאלים מלבם וכתבום בספריהם ואין להאשימם, כי הם אור האמת והצדק לא נגה עליהם להאירם באור הדעות והאמונות אשר כפי זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, וחתרו להם דרכים כפי המחקר וההקש השכלי בהם ישלימו עצמם לדעתם, אבל התלונה על העם אשר אורו עיניהם באור התורה והנבואה אשר לא יחסר כל אמונה צודקת ודעת נכון בה אשר יצאו בעקבות זרים, ודבריהם העתיקו ובולדי נכרים ישפיקו: וכבר באה הנבואה לשרש ולעקר כל אלו הדעות במה שבארה הפכם, והוא שאמר ישעיהו הנביא ע"ה, כה אמר האל יהוה בורא השמים ונוטיהם וגו', כנגד שני דברים שבא להזכיר שהם שלמות הבריאה הזכיר שני שמות אלו שבהם היה שלמותה, כנגד ההוצאה מהאין אל היש המורה על היכולת העצום בלי תכלית, אמר האל, וזהו בורא השמים בראם והוציאם מן האפיסה המוחלטת, אחר זה תקנם במה שנטה אותם כאהל שהוא שלמותם וגמר עשייתם, וכנגד זה הזכיר שם ההויה שהוא הנותן השלמות לכל דבר וגומר תקונו, רקע הארץ וצאצאיה נתן אל הארץ, גם היא שלמותה וגמר תקונה, והוא ששטחה לשבת בה והוציא צאצאיה כלם, ולמדנו הנביא ע"ה באמרו בורא רקע שאת כל אלה ידו הנפלאה עשתה בלא אמצעי, ולזה חתם כל הבריאה בשמו הגדול שהכל נהיה בו, ולזה אמר ונוטיהם ביו"ד להשלים חצי השם י"ה שבו היו, ובו מתקיימים ובכחו מתנועעים וממנו הוטבעה תנועתם, ולזה אמר ונוטיהם שעדין הוא נוטה אותם במה שהוא מקיימם ונותן להם ההויה תמיד רקע הארץ וצאצאיה וי"ו ה"א תחלה וסוף שהוא תשלום השם הגדול, להעיד שעליונים ותחתונים היו בו ומתקיימים בו, וזה כלו שלא כדברי הר"י בן ערמאה ז"ל שכתב בשער השני מספרו שהוא יתברך ברא השמים במה שברא נוטיהם תחלה, והוא על דעת האומרים שהגלגלים הושפעו מהמלאכים, וכבר כתבנו שהוא חיצוני, נתן נשמה לעם עליה בא לבאר מה היה התכלית בבריאה, ואמר שהם השלמים הזוכים וקונים הנשמה הקדושה בכשרון המעשים ולמוד החכמה והם חיים חיי' העלוי אחריה ואינן יורדים לצד המטה והארץ שהוא הגוף והוא אמרו לעם עליה, וגם נתן הרוח להלכים בה והם אשר לא זכו אל הנשמה לפי שמתהלכים בארץ ועם זה רוחם היא ממנו למדנו שרוחות ונשמות מידו נתנו והוא עשאם וממנו מוצאותם: ולמדנו כי כמו שהבריאה בכללה שהוא העולם הגדול היה מאתו יתברך בלי אמצעי גם הבריאה הפרטית שהוא העולם הקטן הוא האדם היה גם כן מאתו יתברך בלי אמצעי, ולזה מה שסמך הנביא שתיהן זו לזו אני יהוה קראתיך היא קריאת הנבואה באומה הנבחרת בצדק, כלומר שתכלית הנבואה הוא להודיע הרצון האלהי בו יצדקו זרע יעקב, כי בזולתה אי איפשר כי השכל לא יוכל להושיע ולהצדיק בעליו, ואחזק בידך. יבאר שלמות הדברים הנודעים בנבואה כי יתחזקו ויתאמתו ביד בעליהם אין בהם רפיון וחולשה לא יסתפקו בהם כלל, מה שאין כן בדברים הנחקרים בשכל כי בעליהם חיים בהם חיי' הספק לא יאמנו ולא יאמינו בחייהם ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים, והוא ענין השפעת הנבואה להשלים האומה ואמר דרך השלמות הוא לפקוח עינים עורות מראות אור הרצון העליון לדעת מה יי' דורש מעבדיו ומעמו, להוציא ממסגר אסיר, כי ידיעת רצונו המושג בנבואה הוא סבת החפשיות והחירות משעבוד הזמן וקורותיו שהוא המסגר. מבית כלא הם פתויי' השכל והקשיו ומופתיו שהם מונעים השלמות מבעליו, והמתפתים אחריו בחקירותיו הם היושבים בחשך כי אור האמת לא יושג כלל כי אם מפי האמת, ומאורו יאירו ויושפעו הדברים הרצויים לו ואין תחבולה להגיע אליהם ולדעתם כי אם בנבואה. אני יה"וה הוא שמי כי הוא ושמו דבר אחד, ובא לומר כי השם הזה שהוא נזכר אצל שתי הבריאות שזכר למעלה ואצל הנבואה הוא שמו והוא הוא, ואין דבר מאלה נשפעים כי אם ממנו מייחודו הקדוש לא מדבר נברא ונפרד והוא שאמר וכבודי, שכל אלה הדברים באו לכבודו ונבראו ונפעלו למענו לפרסם אלהותו לאחר שהוא חוץ מהייחוד לא אתן שיהיה כל זה נשפע ממנו ותהלתי שכל זה הלול ושבח לשמו הגדול, לפסילים לפי שהם חוץ לייחוד נקראו כן כי הם נפרדים והם פסולת הייחוד וקליפת המוח אחר שנפרדו משם, ובפרק כ"א מהחלק הראשון מזה הספר פירשתי בזה פירוש אחר כפי הענין שם: ועל מעשה הפלאים אמר הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד, הנה כי הוא יתברך המגידם לנביא לא זולתו אחר שהוא פועלם והכל נמשך אל אני יהוה הוא שמי, כי כל אלה הדברים הם מושפעים ממנו לא מהשכל הפועל: וירמוז עוד כי כמו שסדר המציאות כשהולך מהלך טבעו הנהוג יעיד ויגיד על מציאותו וקדמותו ושכל מה שזולתו מחודש ובא ממנו, כן השתנות הסדר ההוא ושדודו יעיד ויגיד על דבר שם כבוד מלכותו ויכלתו וגדולו, ועל הסדר המונח כפי מה שהוטבע ונברא עליו, אמר אני יי' הוא שמי שהוא מורה על מציאות שמו ואלהותו, ועל שדודו והריסת מצבו בפלאיו ונוראותיו אמר וכבודי לאחר לא אתן, ואלו הונח לטבעו תמיד ימשך נתינת הכבוד והאלהות האמיתי לאל אחר והתהלה הנמשכת מהפלאים בשנוי הטבע לפסילים, וכמו שהתבאר במה שקדם, ובכלל למדנו כי הוא יתברך הפועל הקרוב והמשגיח בכל פעליו עליונים ותחתונים בפרט, והיודעם ידיעה פרטית לא לשפלותם ולפחיתות ערכם בערכו עזבם ומסרם לנוטרים אחרים זולתו כדעת הבודים מלבם שומרים ומנהיגים אל אלה הנמצאות: ובפרק בני העיר א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים, כתוב בתורה כי יי' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, וכתיב בתריה עשה משפט יתום ואלמנה: שנוי בנביאים כי כה אמר רם ונשא, וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח, משולש בכתובים סלו לרכב בערבות וכתיב בתריה אבי יתומים ודין אלמנות, ידוע מגדר הענוה שהיא כניעה ושפלות נמשך בבעליה להכרת חסרונם ושפל מדרגתם והודאת כבוד ושררה ועלוי מעלה לזולתם עליהם, ואם כן איך יתארו השלמים הגבוה על כל גבוהים ואדון כל המעשים בתואר הענוה והכוונה להם ע"ה בזה לעקר ולהרוס דעת הכופרים, והם כת הפלוסופים והנמשכים אחריהם האומרים כי אין לו יתברך באלה הנמצאות שום ידיעה והשגחה לרוממותו ושפלותם כי זה חסרון בחקו לא שלמות, ובאו במדרשם זה ליסד ולחזק שרש ההשגחה הפרטית להיותה העמוד הנכון, שכל האמונה נכונה עליו הפך דעת אלו הסכלים, והם ע"ה יתארו זה הדבקות וההשגחה באלה השפלים בענוה בהקש אל גודל מעלתו ורוממותו, ואמרו שכל מקום שימצא בדברי התורה והנבואה מגבורתו יתברך ורוממות מעלתו, עד שאולי מפני זה יעלה על הדעת שיעזוב השפלים ויסתיר פני השגחתו מהם על צד הבזוי והפחיתות, וכמו שאמר כן איוב מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך, לכך יסדו לנו תכף שרש ההשגחה לומר שעם כל גובה רוממות מעלתו ענותנותו עמו ועיניו ולבו לעשות חסד משפט וצדקה בארץ: ולקבוע זה היסוד החזק בלבבות למדו ההשגחה הפרטית מהמשפט כי השופט אין לו לשמוע הטענות מפי תורגמן, וגם עדות העדים אין לו לקבל מפי תורגמן אלא אם כן הוא מבין אותו לשון אף על פי שאינו יודע לדבר בו, וכמו שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם וכדאיתא בסנהדרין ובמכות, וכל זה להרחיק השקר ולשפוט משפט צדק, כן ההשגחה שהוא המשפט האלהי אינה על ידי אמצעי כי אם בכבודו ובעצמו הוא השופט והמשגיח, ואין ההשגחה באלה השפלים חסרון בחקו חלילה ולא שפל מעלה, אבל הוא רוממות ושלמות לו יתברך, וכמו שבאר זה אדון הנביאים ע"ה באמרו את יי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמוע בקלו: והכוונה כי אם לא היה הוא יתברך משגיח באלה השפלים הנה אין מקום לכל זה מההליכה בדרכיו ושמירת חקיו, כי הבלתי משגיח לא יצוה בחקים ומשפטים, ולזה אמר כי בהיותם שומרים כל זה מודים בהשגחה, והיא הסבה שהוא ישגיח בהם לגמלם כמעלליהם, ובזה הם רוממים אותו והוא רוממותו בהיותו משגיח בהם זאת ההשגחה, והוא שהקדים להם את יי' האמרת שהוא לשון רוממות כמו בראש אמיר, ומה שיאמת עוד שאין ההשגחה באלה הנמצאות על ידי אמצעי חוץ מהייחוד, הוא מה שמצינו בחטא העגל שכתוב ושלחתי לפניך מלאך וגו' כי לא אעלה בקרבך וגו' והועילה תפלתו של משה ע"ה שלא ימסרו בימיו לשליח, כי הוא היה ממלא מקום המלאך, והוא שאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו וגו', הרי בקש שילך כבוד השכינה בקרבם ואז לא יהיו בהסתר פנים כי בלכתך עמנו ונפלינו, והרי הוא בכבודו ובעצמו הולך כידוע לחכמי לב, וקודם החטא יעד הנה אנכי שולח מלאך לפניך ואינו מן הנפרדים כי הוא המלאך הגואל, ונקרא מלאך על כי הוא שליח העליונים לי להנהיג זה העולם ולהשגיח בו, ולזה נקרא שר העולם והוא שם אדני שהיה מבקש משה ע"ה שילך בקרבם כי בלכתו עמהם אין חסרון כל כי בו הכל והכל בו, כי הוא צורך עליונים ותחתונים, כי חכמי האמת קבלו כי הוא צורך כולם לפי שעל ידו יתראו כחות העליונים לי ופעולותיהם ותגלה מלכותם, כי כן היה הרצון ובלעדו אין הייחוד שלם, ולכן העליונים צריכים לו להשפיע בו ולהתיחד עמו בייחוד שלם, ולזה היו העבודות צורך גבוה לחבר את האהל להיות אחד כמו שהתבאר בזה הספר: וגם הוא צורך התחתונים לקבל שפע טובה וברכה ממנו ולהתקשר על ידו עם העליונים להיות הכל אחד, ולכן הוא צורך עליון ותחתון ובסבת החטא נאמר כי לא אעלה בקרבך והיה מוסרם ביד אמצעי להנהיגם על ידו, ולמדנו מזה כי כשישראל עושין רצונו של מקום אין הנהגתו על ידי אמצעי כי אם בכבודו ובעצמו מנהיגם ומשגיח בהם, ואם לשאר האומות יש שרים וכל אומה מתנהגת ומושגחת על ידי השר שלה הכל בכח שם אדני שהוא הפרנס הגדול המפרנס ומחלק להם כדי פרנסתם, והם מפרנסים שאר האומות שהם ממונים עליהם מה שאין כן בישראל שהם בניו הנולדים בביתו לא מסרם לשום שר ומלאך זולתו, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם שכינה עמהם: ובבראשית רבה פרשה צ"ה גאולה על ידי מלאך המלאך הגואל אותי ופרנסה על ידי הקב"ה שנאמר פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, והכוונה להם ע"ה כי השכינה והיא הנקראת המלאך הגואל עם הצדיק בצרה בסוד עמו אנכי בצרה, ובסוד בכל צרתם לו צר: ובפרק נגמר הדין א"ר מאיר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קל אני מראשי קל אני מזרועי וכו' והוא ההולך בגלות עם ישראל בסוד ואני בתוך הגולה והוא אסור בזיקים, וכשבא לגאול את עצמו גואל את ישראל בסוד אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו, והסוד כלו אמרו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, כלומר ששלח המלאך הגואל סוד השכינה בגלות עם ישראל ויוציאנו ממצרים כדי שיצא הוא, והוא אמרם על ידי מלאך כלומר בסבת המלאך שיגאל גם הוא, ומה שיאמת שזה המלאך אינו מן הנפרדים אמרו יברך את הנערים, וחלילה לאבינו הקדוש ע"ה שיבקש מהנפרד שיברך את בניו כי אין ברכה מתבקשת כי אם ממי שבידו ורשותו לברך שהוא היחיד המיוחד יתברך, והמבקש מזולתו אין לו אלוה חס ושלום ועל זה נאמר אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם וגו', ואמרם פרנסה על ידי הקב"ה לרמוז על מקום הפרנסה שהוא השמים העליונים שמו של הקב"ה בסוד הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, והם המכונים בשם הקב"ה ליודעי האמת, ואמרם על ידי הקב"ה הכוונה בשבילו שהפרנסה והשפע נאצל מלמעלה ממקור הרצון יו"ד שבשם והוא אמרו פותח את ידיך, יודך על השמים העליונים סוד וא"ו שבשם הנקרא הקב"ה, והוא מתברך משם וממנו בא אל הכלה סוד המלאך הגואל ומשם מתפשט אל כל העולמות ומתחלק על ידו ורשותו ואין שם אמצעי ולא רשות אחר, בסוד ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה ביתה בית ישראל נערותיה שרי האומות, ובמדרש הנה אנכי שולח מלאך וגו' א"ל הקב"ה למשה מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים וכו', ויעקב אביהם מה אמר לבניו המלאך הגואל אותי וגו' אמר להם הוא גאלני מיד עשו הוא הצילנו מיד לבן הוא זנני ופרנסני בשני רעבון, והסוד בזה, כי עליו אמר למעלה האלהים הרעה אתי הוא האלהים הוא המלאך הגואל: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס"ב ע"א) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו', ר' יוסי פתח פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, מה כתיב לעיל עיני כל אליך ישברו וגו' כל אינון בני עלמא מצפאן וזקפאן עינין לקב"ה, בגיני כך כל אינון בני מהימנותא בעאן בכל יומא ויומא לשאלא מזוניהו לקב"ה ולצלאה צלותהון עליה, מ"ט בגין דכל מאן דמצלי צלותיה לגבי קב"ה על מזוניה גרים דיתברך כל יומא על ידוי דכלא ביה, וטעמא דמלה ברוך יי' יום יום ואף על גב דאשתכח עמיה בעי לשאלא קמיה קב"ה ולצלאה צלותיה על מזוניה כל יומא בגין דאשתכח ברכאן כל יומא ויומא לעיל, ועל דא לא לבעי ליה לאיניש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אחרא ולא ליערב יומא ביומא אחרא, הה"ד ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו דייקא, בר מערב שבת לערב שבת כמא דאוקימנא, וכדין קב"ה אשתכח מלא ברכאן בכל יומא ויומא כדין כתיב פותח את ידיך וגו' מאי רצון, ההוא רצון דאשתכח מעתיקא קדישא ונפק מניה רצון לאשתכחא מזונא לכלא, ומאן דשאיל מזוניה בכל יומא ויומא ההוא אקרי ברא דמהימנותא ברא מהימנאי ברא דעליה משתכחין ברכאן לעילא: וכבר כתבתי זה המדרש בפרק י' מהחלק השני מזה הספר ואמנם בכאן אגלה סודו כפי כוונתו בזה הפרק, והוא כי כבר התבאר בספר תולעת יעקב ובזה הספר כי התפלה בכוונה ועל הדרך שכתבנו פותחת המקור העליון סוד הרצון והברכה, והשפע מתפשטת בכל העולמות והיה זה כן לפי שגרם שיתברך השם הגדול בתחלה וכל יום ויום מהימים העליונים מתברך מהמקור ההוא, וזה סוד ברוך יי' יום יום ולזה תצטרך התפלה על הפרנסה והמזונות בכל יום אף אם מזונותיו מזומנים לו והטעם כדי שתמצא הברכה למעלה בכל יום ויתברך כל יום ויום מהמקור הנקרא רצון, ולזה אמרו שאין לבשל ולהניח מזון מיום זה ליום אחר שלא לערב יום ביום כדי שיהיו עיניו נשואות למעלה ויתפלל על מזונו, ותמצא הברכה למעלה כי זהו התכלית המכוון בזה, והעד לזה המן שהיה יורד בכל יום ויום ונאמר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו ולא ליום אחר, נמצא אם כן שבקשת המזון והתפלה עליו בכל יום ויום כדי שתמצא הברכה למעלה, וליחד הברכה לכל יום מהימים העליונים, ובזה מתברך השם הגדול מהמקור, והוא אמרם וכדין קב"ה אשתכח מלא ברכאן כי זה התכלית בבקשת המזונות בכל יום וכשהשם הגדול מתברך הברכה מתפשטת ממנו לכל העולמות, התבאר אם כן איך הפרנסה על ידי הקב"ה כלומר בשבילו נמצאת למעלה כדי שיתברך הוא וממנו באה לכל חי והכל במשמע אמרם על ידי הקב"ה: ובביצה פרק יום טוב תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו היו לשם שמים שנאמר ברוך יי' יום יום, תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד בשביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך יי' יום יום, להיות שמאי הזקן מקובל ויודע באמת כי כל ששה ימים העליונים מקבלים המזון והפרנסה מהשבת העליון וכל יום זן ומפרנס את העולם ממה שקבל מן השבת, וכמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה וכתבנו זה בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא, לזה היה מכין ואוכל בכבוד השבת ואפילו מיום ראשון וכל ימי השבוע כן כי זה היום כבר קבל מזונו מיום השבת ומידו היה נותן לו, ולזה היה מניח מיום ליום כי כל הימים כבר נתברכו מהשבת שהוא מקור המזונות, אבל הלל הזקן עם שהיה יודע שזה אמת מכל מקום היה אומר שאין לערב יום ביום, שכל אחד ממונה לפרנס יום אחד בשבוע וצריך לעורר הברכות מלמטה לתת כח בעליונים לפעול פעולתם שעם שכל אחד מהימים העליונים מושפע מהשבת העליון לפרנס יומו, מכל מקום צריך התעוררות וסיוע מלמטה לתת בו און וחיל להשפיע מה שקבל, ולזה אמרו עליו שכל מעשיו לשם שמים כלומר שהיתה כוונתו שיתברכו השמים העליונים שמו של הקב"ה והוא סוד הכתוב שהביאו לראיה באמרם ברוך יי' יום יום וכל מעשיו היה מכוין בהם צורך גבוה לא צרכו בלבד, וכמו שבארנו בחלק השני מזה הספר שלזה צריך שיכוין העובד השלם, ולזה היה מתפלל על מזונו בכל יום כדי שיתברך השם הגדול והוא אמרם שכל מעשיו לשם שמים כמו שבארנו, והוצרכתי להביא כל זה להודיע, כי הפרנסה על ידי הקב"ה ועל הדרך שהתבאר למעלה ואמנם הכוונה כלה להורות כי המלאך הגואל אינו חוץ מהייחוד והוא שליח ההנהגה וההשגחה בזה העולם ובפרט בישראל שהם בניו, נמצא שאין ההשגחה על ידי אמצעי ואינו כמו שחשב הרלב"ג ז"ל בפירוש התורה, ובספר המלחמות שלו שהקב"ה משגיח על יריאיו וחסידיו באמצעות השכל הפועל והוא דעת חיצוני אסור לתופשי התורה והוא מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק: חלק ג פרק יג ואמנם מה שטענו מפלאי משה ע"ה שלא היו במדרגת פלאי יהושע אחר שנושאם היה הגרם השמימיי והתורה העידה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה הנה זאת הטענה עמדה ככותל בפני קצת עד שאמרו כי פעל הנסים והנפלאות אינם משיג עצמי בנבואה וכי אינו מהבטל שהאדם ינבא ולא יעשה נסים ושאינם ממה שיורו מעלת הנביא לפי שהם אמנם לא יפעלום כי אם לצורך השעה ולזה אמרו שאין פירוש ולא קם נביא וגו' לכל האותות וגו' שלא היה כמוהו במעלת הנפלאות שאם היתה זאת הכוונה שם היה ראוי שיאמר בכל האותות והמופתים ולזה אמרו שענין הכתוב הוא להבדיל בין משה ע"ה ובין שאר הנביאים במעלת הנבואה לא במעלת הנסים ולזה אמר לא קם נביא וגו' אשר ידעו יי' פנים אל פנים כי בדבוק ומעלת ההראות הזה היתה מעלתו באמת, ואמנם אמרו עוד לכל האותות וגו' פירושו שאותם האותות והמופתים אשר שלחו יי' לעשות בארץ מצרים כפי צורך העת והכרח הענין שהיו בו הנה היה הקב"ה מדבר אליו באותם הנסים פה אל פה עם היותו יושב בארץ מצרים עיר בלתי מוכנת לשרות הנבואה, וכאמרו כצאתי את העיר וגומר שהיה העיר מונע גדול אל הדבוק ולזה אמר אשר שידעו יי' וגו' לכל האותות והמופתים אשר שלחו וגו' שהמעלה בזה שידעו יי' פנים אל פנים לכל אות ואות ששלחו לעשות בארץ מצרים הבלתי מוכנת, ואם כן לא היתה המעלה בנסים כי אם בהתודעות שהיה עושה עמו על כל נס ונס עם היות הארץ בלתי עוזרת אליו, וממה שאמר אשר שלחו יי' תדע ותשכיל, כי אם לא עשה נסים אחרים לא היה זה למשה בזיון וקצף וקוטן מעלה, כי לא עשה כי אם הנסים שהעת וההכרח הביאו אליהם ושהשם שלחו לעשותם, ואם לא קרה עת צרה לשיצטרכו ישראל המאורות ולא הוצרך להעמיד השמש על ידו וקרה זה בימי יהושע, למה יהיה מפני זה גדול כחו ממשה אדוננו: זה דעת הר"י אברבנאל בפרשת אז ידבר יהושע, וכן הוא דעת הר"י בן ערמאה ז"ל בשער י"ג מספרו והוא שכתב שם בזה הלשון, ואולם אשר טענוהו וכו', שידמה שיעד הכתוב שלא ישוה אליו עוד נביא לחדש אותות ומופתים וכל שכן שלא יוסיף, הנה באמת הוא בידם סניגרין ג' כי בידוע שאין כוונת הכתוב לכך כלל, אבל הכוונה האמיתית שלא קם נביא כמוהו אשר תבא אליו ההתאמתות הגמורה באותה מדרגה מהנבואה המכונה בלשון פנים אל פנים, בקדימת ההודעה לכל ענייני האותות והמופתים אשר שלחו יי' לעשות וגו', שהם המיוחסים והמיוחדים אליו מצד עוצם מדרגתם, אשר בהיותם על זה האופן לא נפל בהם שום ספק או שום השערה אחרת זולתי אמתת הענין אשר יעדהו, כמו שיקרה לשאר הנביאים בעקרי מופתיהם המיוחדים אליהם, שבכלם באו על ידי התפלה והצעקה, וכבר סופק להם מתחלה אם תעשינה כמשפט כל מתפלל וספורי מעשיהם והפצר תפלותיהם יוכיחו עליהם, לא כן עבדו משה, כי הוא היה יוצא ובא ושרביטו של מלך בידו לעשות כל אשר יצוה מבלי שום ספק ושום השערה אחרת לא בתחלה ולא באמצע ולא בסוף עד כאן דבריו: ואין דעתי נוחה בשום דעת מאלה כי יש לדון אחר כל אחד מהם, אם של הראשון יש לשאול, אחר שהאותות והמופתים אשר שלחו יי' לעשות בארץ מצרים כפי צורך העת היה, ואין פירוש ולא קם נביא וגו' לכל האותות וגו' שלא היה כמוהו גם במעלת הנפלאות, מה ההתודעות במדרגה הנפלאה מהדבור פנים אל פנים, אחר שהכרח הענין שהיו בו חייב כן, נראה שאין לנסים ההם מקום אל המדרגה ההיא, כי אינם תלויים בה, כי על כל פנים היו נזכרים ונעשים, ומכל מקום יבא הנס כי דוחק השעה וצרכה גרמו: והאמת הברור שמעלת נבואתו היא ההודעה פנים אל פנים, ואחר שהורה שגם בנפלאות ידעו ה' פנים אל פנים, הרי כל הפנים שוים ואין זה כי אם להפליא גם באותותיו ומופתיו, וכמו שלא קם כמוהו במעלת הנבואה, כן לא קם כמוהו במעלת הנפלאות, ואין במשמע אשר שלחו יי' למעט כי אם לרבות, ואין טענה מהעיר שעד שלא נתקדשה ארץ ישראל כל הארצות שוות לנבואה ולשרות השכינה, ואף אחר שנתקדשה שרתה שכינה על יחזקאל ע"ה ונתנבא בחוצה לארץ, ואם בשביל שנדבר עמו קודם בארץ, הנה משה ע"ה נדבר עמו קודם בסנה: ומה שכתב שאם היתה הכוונה שלא היה כמוהו במעלת הנפלאות, שהיה ראוי שיאמר בכל האותות וגו', הנה זה לא יקשה על משמעות הכתוב, כי מדרך אלו האותיות לבא ולשמש זו במקום זו, כמו הרגתי לפצעי, ירד שריד לאדרים, וישבו אתו לארץ: ואם אל הדעת השני, יש להשיב עליו מנסי יהושע ע"ה, שעם שלא באתהו ההתאמתות הגמורה באותה מדרגה מהנבואה וכו'. הנה בבקיעת הירדן שהיה שוה לקריעת ים סוף, עם שלא באתהו קדימת הידיעה בנס ההוא בברור כמשה בקריעת ים סוף, מכל מקום כבר נודע לו ברמז, שנאמר שם ויאמר יי' אל יהושע היום הזה אחל גדלך בעיני כל ישראל אשר ידעון כי כאשר הייתי עם משה אהיה עמך ואתה תצוה את הכהנים וגו', כבאכם עד קצה מי הירדן בירדן תעמדו, והנה זה קדימת רמז קרוב לבאור כי מזה הבין והוכיח כי מי הירדן יכרתון, ולא נפל בנס ההוא ספק ולא שום השערה, וגם לא בא על ידי תפלה וצעקה, נמצא לדעתו כי מה שנמשך למשה מעוצם מעלת הנפלאות במדרגתו העליונה על כל הנביאים, נמשך ליהושע במדרגתו אשר היא למטה ממנה, ולמה אם כן חרד אלינו את החרדה ההיא מעוצם מדרגתו בהתאמתות הגמורה וכו', ובקדימת ההודעה אחר שיצא התכלית לאור בלתי זה כלו, ובמה אם כן תוכר מעלת אדון הנביאים לדעתו שאמר שאין כוונת הכתוב לומר שלא ישוה אליו עוד נביא לחדש אותות ומופתים וכל שכן שלא יוסיף: ובנס עמידת השמש עם שלא קדמה לו בו הודעה, הנה לא נפל בו שום ספק ולא שום השערה, גם לא היה על ידי תפלה וצעקה, ומה שכתוב אז ידבר יהושע ליי', כבר אמרו בפרק נ"ה מפרקי רבי אליעזר, שזה היה שהזכיר עליהם את השם, אולי אמר להם שיעמדו לכבוד בוראם שיתקדש שמו על ידם, וזהו הזכרת השם, ומה שכתוב ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמע יי' בקול איש, הכוונה כי בעמידתם בדבר יהושע היא שמיעת השם בקולו, כי לולא שהיה רצון השם לא עמדו, ואף אם נאמר כי אז ידבר יהושע תפלה וצעקה, עדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר, כי אין להביא ראיה מזה על מעלת משה ע"ה שלא הוצרך במופתיו אל התפלה והצעקה, כי אין אל התפלה ענין בנסי מצרים, לפי שהיו תנאיים והכרחיים להעניש העושקים והמורדים, וכמו שכתוב, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ולא יפגע אדם בהם כי חל עליו חובתם, ולזה העשותם שלא על ידי תפלה וצעקה, אינה ראיה על מעלת משה, והנה בהתעוררו ע"ה אל הצעקה נאמר לו מה תצעק אלו, ודרשו רז"ל עלי הדבר ולא עליך על בני ועל פועל ידי תצווני, כוונו בזה מה שכתבתי, ונאמר דבר אל בני ישראל ויסעו, ודרשו רז"ל אין להם אלא ליסע, כלומר ועלי לעשות ולגמור בעדם, כי שטר חוב יש לאביהם הזקן עלי, ועלי לפרוע מבלי שיזמינוני לדין ותפלה, ואתה הרם את מטך וסגור פיך: ועוד שהרי גם לאדון הנביאים ע"ה מצינו צעקה במרה ובחורב, ולמה לא גזר על המים המרים וימתקו ועל הצור ויזובו מים. והרי אליהו ז"ל תלמידו גזר על הגשמים ויעצרו, ואמר חי יי' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, וגם על כד הקמח וצפחת השמן, שהתמיד הנס ההוא שנה תמימה, כקבלת רז"ל בסדר עולם, באתהו קדימת ההודעה, והוא אמרו יתברך קום לך צרפתה אשר לצידן וישבת שם והנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, ומזה ידע אופן הכלכלה עד שאמר כי כה אמר יי' אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר, ולא הוצרך לא לתפלה ולא לצעקה, גם בבקיעת הירדן כתוב ויקח אליהו את אדרתו ויגלם ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה, ואלישע תלמידו ע"ה כתוב בו, ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח ויאמר כה אמר יי' רפאתי למים האלה לא יהיה משם עוד מות ומשכלת. והיה נס בתוך נס, כמו שאמרו רז"ל במכילתא ולא הוצרך לתפלה וצעקה: וישעיהו ע"ה אמר קחו דבלת תאנים ויקחו וישימו על השחין ויחי, והיה נס בתוך נס, כמו שאמרו רז"ל במכילתא, ולא הוצרך גם הוא לתפלה, ובכל הנסים ההם לא נפל בשום אחד מהם ספק והשערה כלל: האמנם כי יש לתת לב אל מה שנמצא בנסים הנעשים על ידי הנביאים ע"ה, כי במקצתם לא הוצרכו בהם אל התפלה והצעקה, והם אלו שזכרנו, ובמקצתם הוצרכו אל ההמלכה ונתינת הרשות והוא הפצר התפלה בהם, כגון עמידת השמש ליהושע, ונתינת קולות ומטר בימי קציר חיטים לשמואל, והחית בן הצרפית, והורדת המטר והאש על המזבח לאליהו ז"ל, והחית בן השונמית לאלישע, והשבת הצל לישעיהו, וזה ספק עצום לא הרגישו בו המפרשים: והתרו על הדרך שאומר, והוא כי כבר כתבנו בפרק ט' מזה החלק, כי האדם עשוי בצלם ודמות, שהוא הכבוד והוא השכל שהוא יסוד כל בנינו והדר שהוא הדמות ומצד הכבוד שהוא השכל המושפע עליו מהכבוד העליון שהיא החכמה העליונה, מושל בעליונים ונכנעים ונשמעים אליו, ומצד ההדר שהוא הדמות, מושל בתחתונים ונכנעים ונשמעים אליו, והנביאים ע"ה כשפועלים ביסודות התחתונים מצד שלמות הדמות, יגזרו אומר ויקם להם, ולא יצטרכו אל התפלה, כגון אליהו ז"ל בשרי החמשים וחמשיהם, שכתב בהם ואם איש אלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך ותרד אש מן השמים ותאכל אתו ואת חמשיו: ואמנם כשאיפשר לפעול הפלא בפגישת גשם בגשם, אין צריך אפילו אל הדבור, כגון בבקיעתו הירדן שכתוב ויקח אליהו את אדרתו, ויגלם ויכה את המים ויחצו וגו', וכגון אלישע ברפואת המים הרעים, וישעיהו בהחית השחין, ואמנם כשפועלים הפלאים בעליונים ומשיבים להם מפני הכבוד שהוא השכל, על ידי פגישת ודבוק מחשבתם במקור הרצון שהיא החכמה העליונה, יצטרכו אל התפלה והצעקה להמשיך הרצון ההוא מראש המחשבה עד סופה, שזה סוד הייחוד אשר מצד יחודם הכבוד נשמעים ונכנעים אליהם כל הדברים הנבראים אשר בראם הכבוד ההוא מלאכים וגלגלים, וזה מפני הכבוד והוא השכל המושפע עליהם מהמקור העליון, לפי שגם הם שכל מכירים מעלת השכל ההוא אשר הוא נשפע מלמעלה להם, ולזה נשמעים אליו, וגם מפני שהם שכל גם כן יצטרכו הנביאים לפעול בהם הפלאים בדבר הנעשה במחשבה ובשכל שהיא התפלה, מה שאין צריכים כשפועלים הפלאים בדברים התחתונים שהם חמר, ולהכניע דים להם לנביאים ע"ה בגזירת אומר, או בפגישת גשם בגשם כמו שכתבנו, והם נכנעים אליהם לכבוד ההדר שהוא דמותם השלם: ונתינת קולות ומטר דשמואל בימי קציר חטים שזה מכלל הפלאים, הנה לדברים העליונים יחשב כי הוא שנוי טבע הזמן, והזמן נמשך אל התנועה אשר מקומה ויסודה הגלגל, ואם כן בהשתנות הזמן ישתנה הגלגל שתנועתו סבת הזמן, והוא אמרם ז"ל בואלה הדברים רבה, בא שמואל ועשה את הקיץ חורף, הלא קציר חטים היום אקרא אל יי' וגו', ולהיות הפלא ההוא בעליונים ונשמעו אליו מפני הכבוד הוצרך אל התפלה וכענין שכתבנו: וגם בנתינת המטר דאליהו ז"ל היה הפלא עצום מאד כי לא היה בו טבע כדרך המטר המתילד והוה מהאדים העולים מן הארץ אבל הורידו מהאוצר הטוב שלמעלה, ולזה הוצרך אל ההשתדלות ההוא הנמרץ הנראה מן הכתובים באמרם ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו, ויאמר אל נערו עלה נא והבט דרך ים וגומר, ויאמר שוב שבע פעמים וגו', ויש לתמוה למה הוצרך לכל זה אחר שאמר לו לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה, כי היה מן הראוי כי אחר שהבטיחו ויעדו שיתן מטר שלא יצטרך אל הטורח וההפצר בתפלה כנראה ממשמע הכתובים ההם, כל שכן שכבר שבו ישראל והודו ואמרו יי' הוא האלהים יי' הוא האלהים ושחט אליהו ז"ל נביאי הבעל והיה ממדת חסדו יתברך שיקיים דברו ויתן המטר תכף אחר כל המעשים ההם, ולא יצטרך הנביא ז"ל אל יגיע כפיו בו, וכזה לא נמצא בכל הנביאים שיובטחו בדבר ויצטרכו בו אחר כך אל התפלה לשיבא ויתקיים: והנראה לומר בהתר זה הספק כי כן התנה הוא מתחלה בשבועתו באמרו חי יי' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, ויש במשמע לפי דברי ההפצר ההוא שהפציר בתפלה, כי עון עבודה זרה היה גורם עצירת הגשמים למעלה ולמטה, כי כשגזר עליהם היתה שם סבה מספקת לעצור במים ויבשו שהוא העבודה זרה שהיו כל ישראל עובדים, אבל להמטיר לא היתה שם סבה מספקת כי עם שהודו ישראל כי יי' הוא האלהים לא בערו העבודה זרה מביניהם ועדין השרץ בידם, וכשאמר לו יתברך לך הראה אל אחאב ואתנה מטר הנה יובן זה אחר שיקיים שבועתו ויתפלל על הגשמים, ולשתי סבות אלו הוצרך להפציר עליהם ההפצר הרב ההוא: ויש עוד טעם נעלם בדבר והוא כי לפתוח האוצר הטוב העליון לתת מטר צריך התעוררות מלמטה וזה סוד ואד יעלה מן הארץ שהוא ההתעוררות מלמטה ואחר כך והשקה את כל פני האדמה, ועוד יתבאר סוד זה ממה שכתבנו בפרק שלפני זה בסוד ברוך יי' יום יום, ובפרק קמא דתעניות אמרו גשמים היינו פרנסה וכל שכן אחר שהיה האוצר הטוב ההוא סגור ואטום מפני קלקול התחתונים שהיה צריך ההפצר ההוא בתפלה לעורר הרחמים למעלה ולתקן הקלקול ולפתוח המקור, ולטעם זה הוצרך אליהו ז"ל להתפלל על הגשמים עם שנאמר לו ואתנה מטר, כי זה יובן בשמירת תנאי ההתעוררות שצריך לעורר מלמטה וכמו שהשלים כן, ולהוריד האש על העולה בהר הכרמל הוצרך אל התפלה והצעקה הנמרצת ההיא, לפי שלא היה האש ההוא היסודיי התחתון כי אם העליון והוא האוכל הקרבנות מעל המזבח אשר לפני יי', וכן בהחית המתים שהחייו הוא ז"ל ואלישע תלמידו ע"ה הוצרכו אל התפלה להשיב ולהמשיך הנפשות ההנה ממקורן העליון: ובמדרשו של רשב"י אמרו בזה הלשון (ח"א קי"ד ע"ב) א"ר יצחק מאי דכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים, מאי טיבותא דא למיזל כדין משענת בידוי, אלא א"ר יצחק עתידים הצדיקים לעתיד לבא להחיות מתים כאלישע הנביא דכתיב וקח משענתי בידך ולך, וכתיב ושמת משענתי על פני הנער, א"ל הקב"ה דבר שעתידים הצדיקים לעשות לעתיד לבא אתה רוצה לעשות עכשיו, לפיכך כתיב וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין קשב עד כאן: ונראה כי הוצרכו אל התפלה והקריאה אל יי', לפי שאין העולם הזה כדאי אל ההפלגה ההיא מהנפלאות עד לעתיד לבא שישובו הדברים להויתם ולטבעם הראשון כמו שהיו קודם החטא הקדום, ואז לא יצטרכו הצדיקים להפציר בתפלה להחיות המתים כי תגדל מעלתם ודבקותם בבוראם אז כל כך עד שיחיו המתים במשענותם, וזה כי האור והשפע אשר יושפע עליהם אז יהיה בו די לשיעבור מהם עד שידבק במשענותם להיות גופם הקדוש והזך נשען עליהם ויספיק להחיות המתים: ונראה כי מזה הטעם ננער מעפרו האיש ההוא שנאמר בו וילך ויגע איש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו שהיה בעצמות הנביא ע"ה מהאור והקדושה להיותם משענת הגוף הקדוש שהיה כלי ומעון לשכינה עד שהספיקו להחיות מי שנגע בהם, וגדולים הצדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כי להחיות בן השונמית הוצרך אל הטורח וההפצר בתפלה ההוא וכמו שכתוב ויבא ויסגר הדלת בעד שניהם ויתפלל אל יי' ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וגו' וישב וילך בבית וגו' ובמותו הנגיעה בעצמותיו הספיק לזה ובעמידת השמש והשבת הצל הוצרכו אל התפלה להיות הפלא בדברים העליונים ונשמעו אליהם מפני הכבוד, וכענין שכתבנו, ומה ששערנו בזה נראה טעם נכון למה שנמצא בנסי הנביאים ע"ה מהחלוק: וממה שכתבנו יתבאר למבין כי אין כוונת הכתוב שאמר אשר ידעו יי' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים, כי אם להבדיל נסי משה ע"ה מנסי שאר הנביאים כמו שהובדלה נבואתו מנבואתם במדרגה ובעלוי כמו שיתבאר כל זה בפרק הבא בסייעתא דשמיא: חלק ג פרק יד להיות תורת יי' תמימה משוערת במחשבה העליונה אצולה ומושפעת מחכמת אלהים והיא חקוי מה שברצון העליון חוייב שמקבלה יהיה היותר שלם מכל נולד, ולפי שמשה ע"ה היה מבחר כל ילוד ראוי ומחוייב שימצאו בו כל מיני השלמות והמעלות עד שלא ישוה אליו שום נביא מנביאי האמת והצדק, כי זה ממה שראוי לקיבול התורה השלמה על ידו כל מה שיתעלה מקבלה על שאר הנביאים הוא עדות ומופת על עלוי מדרגת זאת התורה. ולזה היה משה ע"ה מוכן ומקודש ושלם מבטן אמו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה אמרו בזה הלשון (ח"ג קל"ח ע"א) בכלהו אתרי דשמא אדכר תרין זמנין פסיק טעמא בגוויהו אברהם אברהם, יעקב יעקב, שמואל שמואל, כולהו פסיק טעמא בגוויהו וכו', אבל משה משה לא איפסיק טעמא בגוויהו, דמיומא דאתיליד שלים הוה דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא עד כאן, ובסוטה פרק קמא ותרא אותו כי טוב הוא תניא ר' מאיר אומר, טוב שמו, ר' יהודה אומר טוביה שמו, ר' נחמיה אומר הגון לנביאות, אחרים אומרים שנולד כשהוא מהול, וחכמים אומרים בשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה, כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב: ירצו לבאר ע"ה כי במשה נשלמה כוונת הבריאה והוא ע"ה היה תכליתה, ולזה היה שלם מיום שנולד בכל השלמיות, ודעת ר' מאיר כי לזה כוון הכתוב באמרו ותרא אותו כי טוב הוא, ופירש טוב שמו כי כשהדבר בגמר תקונו ראוי שיקרא בשם טוב, כי אחר שהוא טוב הוא שמו הראוי כי הוא מורה על הדבר השלם בעצם, ולהורות על זה לא דרך בו הכתוב דרך קריאת השמות, כי על הרוב לא יורה השם על הדבר הנקרא בו, אבל אמר ותרא אותו כי טוב הוא כלומר נשלם הדבר הנרצה ובא אל גמר תקונו והרי הוא בטוביותו והוא שמו, ונראה לי כי לזה לא נאמר כי טוב בבריאת אדם הראשון, כי עדין לא נשלמה הכוונה בבריאה ביצירתו הפרטית, ואם אמר אחר כך וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, זה אמנם ראוי בבחינת הבריאה בכללה, ולדעת רז"ל במדרש לא נאמר כי אם על התכלית שהיה עתיד להשלים הבריאה שהוא התורה, אמרו בבראשית רבה הנה טוב זה מלאך חיים והנה טוב מאד זה מלאך המות וכי מלאך המות טוב מאד אתמהה, אלא למלך שעשה סעודה וזימן את האורחים והכניס לפניהם תמחוי מלא כל טוב אמר כל מי שהוא אוכל ומברך את המלך יאכל ויערב לו, וכל מי שהוא אוכל ואינו מברך את המלך יותז ראשו בסיף, כך כל מי שמסגל מצות ומעשים טובים הרי מלאך חיים, וכל מי שאינו מסגל מצות ומעשים טובים הרי מלאך המות עד כאן: הנה כי דמו הבריאה לסעודה וכמו שתכלית הסעודה לברך את המלך, כן תכלית הבריאה הוא סגול מצות ומעשים טובים שהוא הרצון והחפץ בבריאה, וזה אי איפשר כי אם על ידי התורה וכשבא משה שהיה עתיד לקבלה נשלם התכלית ונגמרה הראיה הנזכרת בגמר הבריאה, ולזה נאמר ביצירתו כי טוב הוא, והוסיף הוא לבאר כי הטוב הנאמר עד כאן לא היה טוב שלם וקיים עד זה: ובבראשית רבה ר' ברכיה אמר בזכות משה שנאמר וירא ראשית לו כוון למה שכתבנו, ור' יהודה העלה זה הטוב והשלמות בשהוסיף שם יו"ד ה"א שהוא חצי השם ככולו, ואמר טוביה שמו, והכוונה כי הטוב ההוא לא יבחן היותו טוב גמור ושלם, כי אם בהיותו עולה כולו לגבוה, ולפי שמשה ע"ה היה עתיד להשלים זה בשלמות היותר נעלה שאיפשר אמר טוביה שמו, וזה אמנם ישתלם מצד דבקותו בשם זה ולא אחד מן הנביאים שעלה אל זה הדבקות המופלג, וכענין ואתה פה עמוד עמדי בלי שום פרוד וחלוק מן הדבקות ההוא וזה הוא הטוב הגמור שאין למעלה ממנו, ואמנם הדבקות ההוא אשר ימשך ממנו הייחוד הגמור לצורך גבוה אי איפשר להגיע אל שלמותו כי אם הנביא, וכל מה שיהיה גדול במדרגת הנבואה יהיה גדול בדבקות ההוא, ולפי שנתעלה משה ע"ה בזה על כל הנביאים אמר ר' נחמיה הגון לנביאות, כלומר ששערה בדעתה הנכון תכף לדתה אותו שמאז היה הגון לנביאות, וכל זה להורות שהיה שלם מיום שנולד, ולפי שמשה ע"ה היה עתיד למול ערלת הלבבות ולייחדם אל היחוד המיוחד, וזה בהעבירו והכריתו מן העולם האמונות הנשחתות והדעות הזרות שהם כדמות הערלה והמסך המבדיל בין הנבראים ובין האמת הגמור, והסימן לכל זה יהיה בשיולד כשהוא נמול וזה דעת אחרים באמרם שנולד כשהוא מהול, וחכמים אומרים בשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה, וזה סימן שהיה עתיד לקבל התורה הנקראת אור ולהאיר בה כל העולם, ולזה כוונו בגזרה שוה שהביאו מהאור הראשון שנאמר בו כי טוב, וידוע לחכמים כי האור ההוא היא חכמת אלהים אשר ממנה נאצלה ונשפעה תורה שבכתב העליונה ועל הראשונה תורה קדומה נאמר יהי אור ועל הנאצלת ממנה נאמר וירא אלהים את האור כי טוב, וזה אמרם בבראשית רבה נובלת חכמה של מעלה תורה: ובבראשית רבה פרשה י"א אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וכן אמרו בפרק אין דורשין והכוונה בצפיה זו צפיית המרכבה ובו משיגין אמתת כל מה שנברא באור ההוא ואין כל החכמים והנביאים שוים בהשגה זו, אבל אדון הנביאים ע"ה השיג הכל, והוא אמרם בפרק קמא דראש השנה חמשים שערי בינה נבראו בעולם כלם נתנו למשה חסר אחת, שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים, ונתעלה בהשגתו על כל הנביאים לעלוי התורה שנתנה על ידו, כי מעלתו ראיה על מעלת התורה כמו שכתבנו, ואחר שזה כן יש להאמין אמונה אומן כי כמו שנבואת משה למעלה מנבואת שאר הנביאים, כן נסיו ומופתיו למעלה מנסי ומופתי שאר הנביאים וזה מוכרח בחק התורה, כי יש לדעת כי כל מה שיגדל הדבר יגדל מופתו, ולהיות זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל למעלה מן השכל לפי שהיא חקוי מה שברצון העליון כמו שכתבנו, הנה להודאתה ואמותה יצטרכו הראיות והמופתים היותר חזקים והיותר מופלאים שאיפשר והיו הנסים והנפלאות ההם ראיותיה ומופתיה, הוכרח אם כן שיהיו היותר חזקים והיותר מופלאים שאיפשר, ואמנם איך יצוייר שנסי משה ע"ה עם שלא נמצא לו בתורה פועל הנס בדברים העליונים גדולים מנסי שאר הנביאים עם שנמצא לקצת מהם פועל הנס בדברים העליונים, הנה בפרק ט' מזה החלק עמדנו על מציאות זה בשני פנים, האחד כי בשנותו סדרי התחתונים המתנועעים בעוד המניעים העליונים מניעים אותם בתקפם ובגבורתם, הנה זה כח גדול לאין שעור ממי ששנה סדר העליונים, והשני שיש להאמין כי כשהיה פועל הפלאים ביסודות התחתונים הנה הוא ע"ה היה מסיר ממשלת העליונים ומשדדם וכמו שהארכנו שם בסבת כל זה, ואחר שעלה זה במצודתי מצאתי במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב כ"ח ע"א) דברים יראה מהם זה עצמו שכתבתי אמרו שם בזה הלשון, מאי גבורתא היא למעבד קמי פרעה תנינא אלא דמתמן הוא שרותא לאלקאה ומשרותא דתנינא שרי שולטניה כדין חדו כלהו חרשי, דהא ריש חכמתא דנחש דילהון הכי היא מיד אתהדר ההוא תנינא דאהרן לאעא יבישא ובלע להון, ועל דא תוהו וידעי דשלטנא עלאה אית בארעא דאינון חשיבו דהא לעילא מניהו לא אית שלטנא למעבד מידי כדין ויבלע מטה אהרן דייקא, דאתהדר לאעא ובלע לון ועל דא עביד אהרן תרין אתין חד לעילא וחד לתתא, חד לעילא תנינא עלאה דשליט על אינון כלהון ופרעה חכים הוה מכל חדשוי ואסתכל דשלטנא עלאה שליט בארעא שליט לעילא שליט לתתא, ובמכת היאור אמרו בזה הלשון בההוא זימנא אתפליג ימא לתרין חולקין חיור וסומק וכו' ואלקי לעילא ואלקי לתתא ועל דא שתיאן ישראל מיא ומצראי דמא, ובמכת הערוב אמרו בזה הלשון תא חזי כמה חילין אתערבו לעילא חדא ובלבל לון קב"ה כחדא בגין לבלבלא חיליהו תקיפא לעילא, וכל אינון גבוראן דעבד קב"ה במצרים בידא חדא הוה דארים ידיה עליהו לעילא ותתא, ומתמן אתאביד חכמתא דמצרים דכתיב ואבדה חכמת חכמיו וגו', ותא חזי כתיב וסכסכתי מצרים במצרים מצרים לעילא במצרים לתתא, בגין דאינון חילין ממנן לעילא על חילין דלתתא, ובמכת בכורות אמרו כל בכור דאפילו דרגין עילאין ותתאין אתברו משלשלהון עד כאן: הנה בארו כי המכה בתחתונים היתה נוגעת גם אל העליונים הממונים עליהם, וכשהיה פועל הפלא ביסוד התחתון ומשדדו הנה היה נוגע אל המזל הממונה עליו המניעו ומסירו מתפקידו, וכנגדו ברוחניים העליונים הממונים על התחתונים הכל היה משדד ומשבר משלשוליהם ומכניעם ומסירם מממשלתם והכל כדי להראות לפרעה ולמצרים שיש מושל עליון על העליונים ועל התחתונים, ולזה הוצרך לפעול הפלאים בתחתונים וכנגדם בעליונים כדי שיכירו שהוא ברא הכל ובידו הכל לשנותם ולשדדם כרצונו וכמו שבארנו במה שקדם, וכבר כתבנו בפרק ט' מזה החלק כי גם האותות שנעשו על ידי אהרן כלם יתיחסו למשה כי הוא אלהים לפרעה, ואהרן אחיו נביאו, וכפשט הכתוב שאמר לכל האותות והמופתים אשר שלחו יי' לעשות בארץ מצרים, ואין לאומר שיאמר שאם לא היו נסי שאר הנביאים גדולים מנסי משה ע"ה הנה היו שוים אליהם, שגם הם פעלו הפלאים בעליונים וזה הפך מה שהנחנו מהיות נסי משה ע"ה גדולים מנסי שאר הנביאים ע"ה וכמו שלא ישוו אליו במעלת הנבואה כן לא ישוו אליו במעלת הנסים והנפלאות, וכפשט הכתוב שאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' לכל האותות וגו', וכמו שיתבאר כי הנה כפי המציאות הראשון יתבאר היטב כי לא ישוו נסי שאר הנביאים לנסי משה ע"ה, וגם כפי המציאות השני אף אם פעלו שאר הנביאים ע"ה הפלאים בעליונים הנה לא ישוו נסיהם לנסי משה ע"ה לרובם ולהתמדתם, כי פלא המן עצום עד מאד כי למעלת משה ע"ה היתה נבואתו מן השמים הידועים לחכמי לב, וכמו שיתבאר וגם בימיו לחם מן השמים ההם ובימי יהושע מעבור הארץ נזונו, והסוד בכל זה יתבאר ממדרגת נבואת כל אחד מהם, והפלא העצום ההוא התמיד להם ארבעים שנה גם עמוד האש ועמוד הענן ומי בגדולי פלאי שאר הנביאים ע"ה שהגיע למעלת שום פלא מאלה, גם לדעת רז"ל הבאר והשלו מלבד נסי מצרים שהגיעו לעליונים ולעליוניהם וכמו שיתבאר ממדרשו של רשב"י ע"ה וכמו שכתבנו למעלה: ועוד כי יום סיני לא היה לפניו ולאחריו אשר עמדנו לפני יי' אלהינו לשמוע דברות קדשו בקולות הנוראים ההם אשר מה שנתחדש במעמד ההוא הקדוש יותר מופלא וגדול לאין שעור מכל מה שנתחדש בשמים ובארץ, הן על יד הנביא הנאמן ע"ה, הן על יד שאר הנביאים עליהם השלום, ועוד כי אל הראשון המתחיל לפתוח המקור בפעולת הפלאים בשנוי הטבעים יתיחסו כל הפלאים הנעשים אחר כך על יד זולתו כי הוא סבתם, וידוע כי הראשון אשר נודע השם הגדול על ידו לפעול נסים מפורסמים בשנוי הטבעים היה משה ע"ה למעלת נבואתו, ואם כן כל מה שעשה יהושע ושאר הנביאים משנוי הטבעים הכל יתיחס למשה רבם ע"ה, כי הוא העושה וכמו שיעדו יתברך בפירוש באמרו הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וגו' אשר אנכי עשה עמך, ולא מצינו לו ע"ה נפלאות גדולות ונוראות אחר כך מאותם שעשה קודם זה הייעוד, אבל אותם שעשה קודם היו גדולים לאין שיעור מאותם שעשה אחר כך, אבל היה זה לומר ולהודיע כי כל מה שיעשה יהושע תלמידו ע"ה ושאר הנביאים ע"ה באותם הפלאים הוא היה עושה ואליו יתיחסו כלם ומכחו ואצילותו היה כחם ומשפע נבואתו קבלו כלם בסיני נבואתם ובכח ההוא שקבלו ממנו ע"ה פעלו מה שפעלו מן הפלאים הנוראים ההם, ואם כן אין לומר בהם כי מה שפעלו היה יותר נפלא ממה שפעל משה אחר שכל מה שפעלו ועשו היה מאצילותו וכחו: ולרמוז לזה אמר פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, כי אור הלבנה אינו מעצמה ואין ליחסו לה כי אם אל החמה לפי שהוא נאצל עליה מאור החמה, כן נבואת יהושע ונבואת שאר הנביאים וכל מה שפעלו מן הפלאים הנוראים הכל היה מאור פני משה וכחו ולזה ראוי ליחס הכל אליו, אבל מה שפעל ועשה הוא ע"ה לא יתיחס לשום נביא אחר כי לא קדמו שום נביא שיהיה במעלתו ולא בא אחריו: ויראה לי כי אמרו נגד כל עמך אעשה נפלאות וגו' היה על פתיחת האדמה את פיה ובלעה אותם ואת קרח, וזה אשר אמרו אשר לא נבראו, ואמר שם ואם בריאה יברא יי' ללזה נזכר לשון בריאה שהוא הוצאת יש מאין, והיה ענין חדש כבריאה החדשה שהיה פלא אין כמוהו, וזה היה מעין החדשה והפלא ההוא, ולזה הבטיחו אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים להודיעו כי זה הפלא יהיה גדול מכל הפלאים שהיו על ידו, ושיהיו עוד על יד זולתו, ולזה אמר אשר אני עושה עמך לפי שקרח היה מכחיש שליחותו ונבואתו וטעם נבראו, וכן כל מה שבא במעלת אדון הנביאים יהיה עניינו כולל עבר ועתיד כטעם ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, הנה עדות יי' נאמנה על כי הפלא ההוא יהיה גדול מכל פלאי שאר הנביאים תלמידיו, וכמו שנתעלה עליהם במדרגת הנבואה, כן נתעלה עליהם בפליאת האותות והמופתים, ואף לפי זה יבא הכתוב כפשוטו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יי' פנים אל פנים, ופירושו על הדרך אשר אומר והוא כי לפי שמעלת נבואתו של משה ע"ה תנאי במעלת התורה ועלוי מדרגתו בנבואתו הוראה על מעלת התורה מן ההכרח שלא יקום בשום זמן מי שיהיה במדרגתו, לא ממי שקדמוהו ולא מהמתאחרים אליו, והיא הכוונה באמרו ולא קם שמלת קם תשמש לעבר ולעתיד, כי להיות התורה נצחית אמר כן שאף האחרונים יעידון יגידון שלא קם, והוא כמו ולא יקום מי שיהיה במדרגתו כי זה אמנם יחוייב כן למעלת התורה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ל"ז ע"א) זכאה חולקיה דמשה דעליה כתיב יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך מנח ובניו, על כן משחך אלהים אלהיך מאברהם ויצחק, שמן ששון מיעקב, מחבריך משאר נביאים. הנה כללו שאין בכל הקודמים אליו והמתאחרים אחריו מי שיהיה במדרגתו, והוא הכוונה באמרו ולא קם כלומר מלת קם, והסוד כלו תלוי בנשמתו הטהורה והקדושה אשר נאצלה ממקום שלא נאצלה ממנו נשמת שום נביא אחר זולתו, כי כל אחד מהנביאים ע"ה היתה מדרגתו בנבואה והשגתו עד המקום אשר נאצלה ממנו נשמתו, וכל אחד היה מתיחד ומתקשר בשרשו על ידי צורתו ומשם היה שואב נבואתו, ולזה גדלה מדרגתו של משה ע"ה מאד על שאר הנביאים, לפי שהיתה נשמתו וצורתו למעלה ממדרגת צורות שאר הנביאים, וזה הוא שקבלו חכמי האמת ע"ה באמרם כי צורת משה ע"ה היתה אצולה מתפארת ישראל העולה עד נחלה בלי מצרים שהוא עולם הלבן, ולפיכך בזכות משה תורה מן השמים לחם מן השמים וכמו שכתבנו למעלה, ובזכות אהרן שהיתה צורתו אצולה מראש עולם הבנין סוד הימין העננים סוד שרש המים, ובזכות מרים באר המים לפי שצורתה אצולה מסוד הכלה הנקראת באר מים חיים: ובימי יהושע ובזכותו אכלו מעבור הארץ לפי שפניו פני לבנה, ועל זה הדרך שאר הנביאים ע"ה כל אחד מתיחד ומתקשר בשרשו על ידי צורתו האצולה ממנו, ומשם השפעתו והנהגתו, ומשם שואב נבואתו וכלם נבואתם באספקלריא שאינה מאירה סוד ה"א אחרונה שהיא עשר מדרגות כל אחד נתיחד במדרגתו, אבל משה ע"ה השיגן כלן כי בכל ביתי נאמן הוא: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"כ כ"א ע"ב) א"ר יהודה מאתר אתגזר משה דלא אתגזר בר נש אחרא, א"ר יוחנן בעשרה דרגין אשתכלל דכתיב בכל ביתי נאמן הוא ולא נאמן ביתי, זכאה חולקיה דגבר די מלכא אסהיד ביה כדין, כל זה עלוי מדרגה למשה ע"ה על כל הנביאים ע"ה למעלת התורה שנתנה על ידו וכמו שכתבנו, אשר ידעו יי' כתב הרמב"ן ז"ל בפרשת כי תשא ויתכן שיהיה ואתה אמרת זה ממה שאמר לו ושמי יי' לא נודעתי להם כאשר פירשתי עד כאן, ולי אני ואתה אמרת ידעתיך בשם ממה שאמר כאן אשר ידעו יי' פנים אל פנים, כי התורה קדמה לבריאתו של עולם כקבלת רז"ל שהיתה כולה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, ומשה ע"ה קבלה כולה מבראשית עד לעיני כל ישראל, ולמדה מפי הגבורה: וכבר כתב הרב ז"ל בתחלת פירושיו לתורה כי משה ע"ה כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב והוא האמת, וענין זה הכתוב לבאר כי נבואת משה בשמו הגדול בדבוק ובייחוד פנים מאירים בשאינם מאירים, והוא אמרו אשר ידעו יי' פנים אל פנים וזאת המדרגה מהנבואה לא הגיע אליה שום נביא זולתו, וזה מבואר ממה שקדם בדברינו, ויתבאר עוד בהגיענו לדבר במדרגות הנבואה בפרק כ"ב מהחלק הד' אם יגזרו מן השמים. לכל האותות והמופתים, כתב הרב ז"ל דבק עם ולא קם נביא עוד בישראל כמשה לכל האותות, או יאמר שידעו יי' פנים אל פנים באותות ובמופתים עד כאן: ולפי מה שאנו בעניינו שני הטעמים אמתיים וצריכים למה שכווננו מתחלת הענין, והוא מה שכתבנו כי כמו שהובדלה נבואת משה מנבואת שאר הנביאים ולא קם כמוהו בה, כן באותותיו ומופתיו הובדלה מעלתו ולא קם כמוהו בהם, וכמו שהוכחנו אמתת זה במה שקדם, והוא מה שיעדנו לבארו בזה הפרק: חלק ג פרק טו הנה יתבאר במה שיבא כי שכל האדם קצור קצרה ידו מהושיע ומהשלים בעליו השלמות האמיתי, וכבר התבאר בהרבה מקומות מזה הספר כי תכלית האדם היה הייחוד ועשות רצון בוראו וזו היתה הכוונה בבריאתו, ובפרק ח' מזה החלק כתבנו כי הרצון ההוא אי איפשר לדעתו והשגתו מנועה אפילו לאדון הנביאים ע"ה להשלימו אם לא יודיענו בעליו יתברך, ואם כן שוא שקדו ולריק יגעו החושבים כי בחקירתם ובשקול דעתם ועיונם הפלוסופי יגיעו אל מחוז חפצם ידמו בעצמם כי הם קרובים אל הרצון העליון והם רחוקים ממנו, וכל מה שישתדלו להשיגו בעיונם השכלי יסכלוהו ויוסיפו סרה והרחק ממנו ולא נשאר בידם כי אם הטורח הנמרץ והאשמה על הוצאת זמנם לבטלה וזה חלקם מכל עמלם, ואף אם נודה שהשכל בחקירותיו ועיונו הסכים אל האמת הנה מה שישכיל לא ישלים בו את נפשו כל שכן שהמדריכים אל הישרה מחכמי בני עמנו הפלוסופים הודו ולא בושו ומנו החסרונות אשר ישיגו אל הדרך העיוני ומהם הטעות והשגיאה אשר יקרה בהשגתו, כי בכל דור ודור התחלפו דעות אנשי העיון ואופני חקירותיהם ותמיד יחלקו האחרונים על הראשונים עד שמה שחשבו הקדמונים שיש מופת על מציאותו שערו האחרונים שיש מופת על סותרו: ומה שיורה על קצורם מה שכתב הרב ז"ל בפרק י"ט חלק ב' אמנם כל מה שידבר בו ארסטו מגלגל הירח ולמעלה הנה כלו כדמות מחשבה וסברה מלבד קצת דברים כל שכן במה שיאמרהו בסדר השכלים עד כאן, ואמנם כל מה שאמר בכל הנמצא אשר מתחת גלגל הירח עד מרכז הארץ אמר הרב שהוא אמת בלא ספק: והנה בעל הריב הודה בקצורו במה שדר בו מגלגל הירח ולמעלה, ובמה שאמר בכל הנמצא אשר מתחת גלגל הירח אחר שהמוסכל רב מהמושכל וכמו שגלו זה האחרונים, והאריך בביאורו החכם ר' יצחק אברבנל ז"ל בפירושו לספר מלכים בפרשת בגבעון נראה יי' אל שלמה, מי יאמין לשמועתו במה שהתחכם בדברים השפלים כי ההשגה בהם לקוחה מן החוש, וידוע כי על הרוב יכזב במוחשיו ולא יסכים אל האמת כי אם על המעט והוא בטל במעוטו עד שלא יגדר בשם חכמה, והראיה על שגם בדברים השפלים האלה בחשכה יתהלך ולא ידעם שמעולם לא נשמע עליו ועל שום חוקר אחר שיפעול בריאות טבעיות בדרכים הטבעיים לשעתם, כמו שנשמע כן על חכמי ישראל ע"ה וכמו שאזכור עוד בפרק ס"ז מזה החלק בסייעתא דשמיא, וזה מופת על שידעו והשיגו האמת בכל הבריאות והטבעים וסגולותיהם ואין ידיעתם וחכמתם ממין חכמת היוני החוקר, וזה יחסום פי כל האומרים כי חכמת היוני חכמת חכמי ישראל חלילה כי מה לתבן את הבר: וכבר נודע בשערים כי הרב המורה ז"ל נתאמת אצלו זה הדעת לחשבו כי אין חכמה בישראל כי אם החכמה היונית, ומרגלא בפומיה כי השלמות האחרון הוא ציור המושכלות ואי איפשר שיגיע זה השלמות לאדם לדעת הרב כי אם בעיון החכמות טבעיות למודיות ואלהיות, ועל הדרך אשר ידעם היוני ובדם מלבו עד שהעוסקים בתלמוד ובמצות לא הגיעו למעלת המבינים בעניינים הטבעיים לדעתו, וכענין המשל אשר נשא מהמלך אשר הוא בהיכלו ואנשיו כלם קצתם אנשי המדינה וכו' כמוזכר בספרו פרק נ"א חלק ג', ומזאת האמונה הפליג עוד עד שאמר שדעות היוני הם דעת נביאינו וחכמי תורתינו, ומזה יצא לו לפרש דברי התורה והנביאים והחכמים באופן שיסכימו עם הדעות ההם: ובפרק י"א חלק ב' מהמורה אמר ואלו העניינים כלם כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו, כי אומתנו אומה שלמה חכמה כמו שביאר יתברך על יד האדון אשר השלימו ואמר רק עם חכם ונבון וגו' אך כאשר אבדו טובתנו רשעי אנשי התורות הסכליות ואבדו חכמינו וחבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו, ואמר ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם, כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעלותיהם כמו שאמר בדמיון המעשים ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם כן אמר בהעתקת דעות הסכלים אלינו, ובילדי נכרים ישפיקו תירגם יונתן ובנמוסי עממיא אזלין, וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו העניינים הפלוסופים כאלו הם נכרים מתורתינו בזרותם מדעות הסכלים ואין הענין כן עד כאן, ושלמים וכן רבים מהאחרונים השיגוהו ותפשו עליו לקנאתם ליי' צבאות ולכבוד תורתו, ומהם החכם ר' יוסף בן שם טוב ז"ל עם שהיה חכם בקי וחריף מאד בפלוסופיא כתב בספרו עין הקורא מ"א בזה הלשון, וראוי לבקש סבה ולתת טעם נכון למה יחזיקו אותנו אויבינו לעם נבון וחכם בעבור עשיית החוקים והמניעה מהעבירות, וזה דבר לא יתנהו השכל האנושי והרמז"ל כפר בזה בספר המורה ואמר כי לא יחזיקו אלו הפעולות אותנו לחכמים כי אם לסכלים. ולזה החליט המאמר כי זה יורה על רוב בקיאותנו בחכמות האנושיות ר"ל הלימודית הטבעית האלהית כי אלה הם חלקי הפלוסופיא העיוני כמו שביאר הפלוסוף במאמר הב' מספר הנפש, ובמאמר הה' ממה שאחר הטבע וכי בעבורם יאמרו עם נבון וחכם וגו' עם שזה האיש גדול המעלה והשעור הנה נסכל לעשות הרבה מאמרים ופרקים ברבים מספריו אשר מהם יצא שרש פרה ראש ולענה, ומי יתן ידעתי מי היה יותר חכם בטבעיות או ארסטו או הלל ושמאי ויתר חכמי ישראל והחכמה היתה חסרה מאד עד זמן ארסטו, ולזה מה שאמר בן רש"ד בביאורו למאמר השישי מספר השמע כי כל מה שנמצא לקדמונים קודם ארסטו אין ראוי לשומו מסופק כל שכן להתחלה אלה הם תורף דבריו: ואמר בסוף פירוש הארוך למאמר השביעי ממה שאחר הטבע ובפתיחתו לפירוש הארוך על המלה לספר השמע כי ארסטו השלים החכמה וחדשה ורוב המשאיים העידו עליו כדבר הזה, והר"ם עצמו בפרק כ"ג מהחלק הב' אמר עליו כדומה לזה, והוא מבואר למי שראה הספרים הקודמים אל ספרי ארסטו חולשת העיון במלאכות האנושיות ההם, ודבר רחוק הוא שיהיה כל עמנו עם חכם ונבון באלה העניינים ולא יורגש בזה הזמן הארוך אשר הועתקו אלינו קורותיו, ויש לר"ם על זה טענות חלושות מזוייפות כי מיום גלות הארץ לא נמצא בישראל איש רבני חכם ונבון בעניינים האלה כמוהו, ואשר הביא אל רמז"ל לחשוב מחשבות רק רע כל היום הוא חשבו כי אין שם חכמה אחרת זולתי חכמת אלה האנשים וכי אין שם דור ראוי שיפול עליו שם ודעה וידוע זולת חכמתם וזה הביאו אל שאמר כי מרכבת יחזקאל וישעיהו אשר חוייבנו עליה ההסתר איננה דבר זולת חלק קטן מחכמת ארסטו וזה גלוי למי שהפליג העיון בספרו המורה בכל פרקיו ומאמריו מלה במלה והשתכל לדעת חכמת אלה האנשים עד שהוא מבואר כי כל מה שהשיג יחזקאל ע"ה ידוע לרוב חכמי הנצרים והישמעאלים והיונים ידיעה יותר חשובה ונקיה מהטעות לפי דעתו מידיעת יחזקאל ע"ה, וזה מבואר למי שהבין הנרצה אצל רמז"ל אומרו ואשמע את קול כנפיהם כי בעבור כבודו אמרתי לא אזכרנו: ואני אפלא אנה פנה רוח יי' מאת רמז"ל מי החשיך את מאור עיניו מי נתן ספר מוטעה לפניו והפרשה הזאת כולה אומרת כי על עשיית החוקים והמשפטים יאמרו עם חכם ונבון באמרו ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, והר"ן ז"ל בדרשותיו בדרוש אשר התחיל בו בראשית ברא השתדל לתת סבה וטעם נכון לזה המאמר ויפה כוון והרוצה לעמוד עליו יראנו מספרו כי לא חפצתי להיות חמור נושא ספריהם, ואני נבדל בפירושו מכלם ולכן אמרתי זכור אזכרנו, וזה כי אמרו ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וגו' נתן טעם למה שאמר כי הוא חכמתכם ובינתכם וגו' וזה כי כאשר יראו העמים כי אנחנו קוראים אל יי' אלהינו בעשיית אלה החוקים והוא יענה אותנו ויתן את בקשתנו יאמרו אין איש בארץ אשר ידע את האלהים חיים וידע לרצות אתו באופן יתן בקשתו כגוי הזה ואין חכמה יותר גדולה מזו. אחי וריעי הביטו וראו הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו כי ארסטו השתדל בספר האותות לדעת מהות המטר ואופן הויתו וסבתו הפועלת והחמרית וחקר עליו חקירות רבות והתיר ספקות גדולות והפליג לדבר עליו, הראיתם או שמעתם כי בהיות העולם בצער ובשנת בצורת היועילוהו חקירותיו להתיך מטר ארצה כמו שהיו עושים עשרה עשרה מישראל באשר יהיה שם ש"ץ עטוף בטליתו וקורא אל יי' בי"ג מדות ובזכרון שבע ברכות אשר תקנו רז"ל כמו שהתבאר במסכת תעניות, וכראות העמים את חוני המעגל אומר יי' ישב רוחו יזלו מים והנה הגשם על הארץ, או כראות את ארסטו אומר הוית המים ואין מים לשתות לאי זה מהם יחזיקו ליותר חכם, וכראות את גלאינוס דורש במהות הצרעת וסבותיו ודרך רפויו והצרעת זרחה במצחו, או כראות את אלישע אומר ורחצת בירדן שבע פעמים וטהר לאיזה מהם יחזיקו לרופא גדול, הנה אלה העניינים מפורסמים ומקובלים בזאת האומה, ועיניכם הרואות גם היום אשר חרה אף יי' בעמו אם קוראים אליו בכל נפשם והוא יענם, השמעתם לבטלמיוס עם גודל ידיעתו במלאכת הכוכבים וידיעת מהלך צבא השמים אם עמוד יעמוד השמש לו ולמולדתו כמו שעמד לנקדימון בן גוריון לפי מה שבא בקבלה, השמעתם לארסטו עם רוב פלפולו בחכמת האלהיות ורב השתדלותו בידיעת מספר השכלים הנבדלים ומציאותם, ואיכות השתלשלותם מההתחלה הראשונה, ואופן הנעתם לגרמים השמימיים, כמו שזכר כל זה במאמר הנרשם באות הלמ"ד במה שאחר הטבע שיאמר כי מלאך בא אליו, או אפילו אליהו אשתעי בהדיה ופה אל פה ידבר בו, או אפילו במראה ובחידות, כמו שקרה לחסידי אומתנו לאלפים ולרבבות, ואני יודע ולא נעלם ממני מה שיש לרמז"ל להשיבני, ואני יודע מה שיש לי להשיב עליו, אבל לא יסבול זה המאמר התוכחות על אלה העניינים בשלמות ובזולת זה המקום ימצאהו החוקר ממני עד כאן דבריו: הנה השלם הזה עם כל בקיאותו והסתבכותו בחכמות העיוניות, לא כפה על האמת פסכתר והודה ולא בוש, כי אין חכמה ואין תבונה כי אם בעסק התורה ובקיום מצותיה, ובעליה קוראים אל יי' והוא יענם, והיא חכמתם ובינתם לעיני העמים, לא העיון בשלשת חלקי הפלוסופיא, וזכור לטוב כי לא עשה תורתו פלסתר, ובפרק י"ו מהחלק הב' מזה הספר פירשתי אלה הכתובים פירוש נפלא בסייעתא דשמיא יעויין משם: ועוד אשוב אתפלא, איך אמר הרב ז"ל כי דעות הפלוסופים הם דעת תורתינו ונביאנו, כי זה סכלות מהות התורה ומקומה אשר נחקקה ממנו, ודעת הרב ז"ל כי הנפשות מושפעות מהשכל הפועל שהוא השכל האחרון מכל השכלים הנפרדים, ואמר כי הוא המוציא שכלנו מן הכח אל הפועל, וידוע כי השכל לא יוכל להגיע ולעלות כי אם עדיו ושם יעמוד אצל גבולו, וכמו שהמים הנובעים והיורדים ממקום, מה שאיפשר שיעלו אל מקום גבוה כמקום אשר ממנו מקורן ולא יותר, כן הנפש תושפע מהשכל הפועל, ולכן איפשר שתעלה ותגיע עדיו ולא יותר: ונראה כי לזה לא היו דברי ארסטו למעלה מגלגל הירח, כי אם דמות מחשבה וסברה, וכמו שהעיד הרב ז"ל עליו, וכבר כתבתי בהרבה מקומות בזה הספר, כי התורה מחשבתו של הקב"ה, וכבר בארו רז"ל זה באמרם נובלת חכמה של מעלה תורה, וגם זה בארתי סודו, והכתוב צווח כי לא מחשבותי וגו', כי גבהו שמים מארץ וגו', ואי איפשר לשום נברא להשיג שום דבר במחשבה ההיא אם לא יהיה מפי בעל המחשבה והחכמה ההיא, ואף לאדון הנביאים והחכמים המחשבה ההיא מנועה. ואם כן התורה גופה פירושיה וסתריה וטעמיה לא יושגו כלל ואפילו דבר אחד מהם אם לא יהיה מפי נותנה יתברך, ולזה הוצרך אדון הנביאים ע"ה לקבל פירוש התורה וסתריה וטעמיה מפי הגבורה, וגלוי לכל העמים עם חלוף דעותיהם ואמונותיהם, כי הוא ע"ה לא בחר בו יתברך עד שכתב עליו בכל ביתי נאמן הוא, ולא קם נביא עוד וגו'. והוא לא היה דעתו כדעת ארסטו, וחכמתו כחכמתו, והשגתו בעיון כהשגתו, להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, ועם כל זה הוצרך לקבל מה שלא היה איפשר לו ע"ה, עם כל רוחב דעתו להשיגו ואפילו דבר אחד ממנו, כי ילאה השכל להשיג מה שהוא למעלה ממנו הרבה, ואיך הפלוסופים בשקול דעתם ובהקשיהם ומופתיהם השכליים יסכימו לדעת עליונה שהיא התורה והנבואה, כי רחוקים הם משם לאין שעור, וזרים ונכרים העניינים הפלוסופיים מתורתנו אין להם חלק וזכרון בה: והיותר רע ומר, כי נראה מדבריו במה שכתב בפרק ס"ג חלק א' מהמורה, כי משה אדון הנביאים ע"ה לא היה שלם בדבריות כיוני ח"ו, וזה כי הוא אמר שם, על מה ששאל בסנה באמרו ואמרו לי מה שמו תחלת מה שישאלוני שאאמת להם שיש אלוה בעולם נמצא ואחר כך אומר שהוא שלחני, והוא ע"ה אמר מה אומר אליהם, נראה שלא השיג ע"ה לדעת הרב מציאות השם במופת, כי אם בקבלה, והיה המענה אהיה אשר אהיה, ופירש הרב, הנמצא אשר הוא הנמצא, כלומר המחוייב המציאות, וזה אשר יביא אליו המופת בהכרח שיש דבר מחוייב המציאות, לא נעדר ולא יעדר, וכאשר הודיעו יתברך הראיות אשר יקיים בהם מציאותו אצל חכמיהם וכו', הנה כי לדעת הרב הוצרך משה ע"ה ללמוד מפי הגבורה הראיות והמופתים אשר בהם יקיים מציאותו, כי הוא לא ידעם, שאם לא כן איך אמר מה אומר אליהם, כי אלו ידעם הוא ע"ה אין ספק שהיה מכריחם להודות במציאותו, שאין אדם שיכחיש מציאותו שלא נכריחנו בראיות שכליות להודות בו, אלא ודאי לדעת הרב לא ידעם, ולדעתו יפה כח היוני מכחו של משה ע"ה, שהוא קיים מציאות השם במופת, ואולי ראיות היוני על מציאות השם, הם אשר למד משה מפי הגבורה והסכימה דעתו המזוייף לדעת האמת, אוי לאזנים שכך שומעות, ואיך אם כן שרתה נבואה עליו ולא נשלם בדבריות: וכבר התנה הרב עצמו בפרקי הנבואה השלמות במדות ובדבריות על כל פנים, ואמר שלזה כוונו באמרם אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, ואמר שכבר באר זה בפירוש המשנה ובחבורו הגדול, וכל שכן מי שהיה עתיד לעלות אל מעלת הנבואה, שלא זכה אליה שום נולד, ואחר שקיים הרב הדעת הזה הנפסד, אין להפלא עליו בחשדו לישראל אחר שהיו מקובלים מן האבות שיאמר שיספקו במציאות השם, ואהרן ומרים נביאים ביניהם, ולדעתו אבדה החכמה והקבלה מהם מצרת גלותם, כמו שאמר שאבדה ממנו אנחנו בגלותנו זה, והופיעה בבית מדרשו של היוני ושאר הפלוסופים חבריו. וכבר קדם לו עוד מזה בפרק ע"א חלק א' אמר, דע כי החכמות הרבות אשר היו באומתנו בהאמתת אלו העניינים, אבדו בארך הזמן ובשלוט האומות הסכלות עלינו, ובהיות העניינים ההם בלתי מותרים לבני אדם כלם כמו שבארנו, ולא היה הדבר המותר לבני אדם כלם אלא דברי הספרים לבד, וכבר ידעת שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקדם, לענין המתפשט באומה דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב, והיה זה תכלית החכמה בתורה שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה, ר"ל רב הדעות והשתרגם וספקות נופלות בפי' המחובר ושגגה התחבר לו, ותתחדש מחלקת בין בני אדם ושובם חבורות ובלבול במעשים, אבל נמסר הדבר בזה כלו לבית דין הגדול, כמו שבארנו בחבורינו התלמודיים, וכמו שיורה דבר התורה, ואם התלמוד נפלה בו הקפדה מהשאירו לבד בחבור מפורסם לבני אדם כלם למה שיגיע בזה מן ההפסד, כל שכן שיחובר דבר מאלו סתרי תורה יפורסם לכל בני אדם נמסרים מיחידים סגולות ליחידים סגולות, כמו שבארתי לך מאמרם, אין מוסרין סתרי תורה אלא ליועץ וחכם, וזאת היא הסבה המחייבת להפסיק אלו השרשים העצמים מן האומה, ולא תמצא מהם אלא הערות קטנות ורמיזות באו בתלמוד ובמדרשות והם גרגירי לב מעטים, עליהם קליפות רבות עד שהתעסקו בני אדם בקליפות ההם וחשבו שאין תחתם לב בשום פנים, עד אמרו אמנם האנדלוסיים מאנשי אומתנו הם כלם החזיקו בדברי הפלוסופים ויטו לדעתם, מה שלא היה סותר פנת דת עד כאן דבריו: והאמת כי הפלוסופיא אבדה מאומתנו כי מעולם לא נמצאת בה, והיא אבדה שלא נתנה ליבקש, כי נכריה היא וזרה ואסורה לבא בקהל יי', כמו שיבא בפרקים אשר אחר זה בסייעתא דשמיא, וההערות והרמיזות אשר באו בתלמוד ובמדרשות, לא באו להעיר ולרמוז על מה שחשב הרב ועלה על דעתו לבאר ולפרש בהם, כמו שיתבאר זה תכלית הביאור למבין כוונת הרב בהם, ויראה ויבין מה שיבואר בהם כפי שרשי החכמה האמיתית המקובלת מסיני, וחשב הרב לשקל בדעתו, ולסבור סברות בשכלו בדברים שלא יפלו תחת רשת השכל כלל, שהם למעלה ממנו הרבה, ואי איפשר אפילו לאדון הנביאים ע"ה להשיגם בשכלו, ומה שלא נתנה תורה שבעל פה ליכתב, אינו מן הטעם שאמר הרב, אבל הוא לסוד נעלם ממנו התבאר במה שקדם, ובתחלת החלק הג' אמר ואמרו ז"ל ששכר מעלים סתרי תורה המבוארים והגלויים לבעלי העיון עצום מאד, אמרו בסוף פסחים על מה שכתוב ליושבים לפני יי' יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק אמרו למכסה דברים שגלן עתיק יומיא ומאי נינהו סתרי תורה עד כאן. הנה פירש הרב מה שאמרו שגלן עתיק יומיא, שבעלי העיון ישיגום בעיונם, ומכאן מצא מקום היתר לשקל בדעתו סתרי תורה, ומעשה בראשית, ומעשה מרכבה, שלדעתו הם חכמת הטבע, וחכמת מה שאחר הטבע ליוני ותלמידיו הכופרים, ואין הכוונה לרז"ל במה שאמרו שגלן מה שחשב הרב ז"ל, אלא להודיע שהוא נמנע לשכל להשיג סתרי תורה, ואף לשכלו של משה ע"ה, עד שיגלם עתיק יומיא בעצמו, והוא גלן ומסרן לו, ויש נסחאות שכתוב בהן שכסן והיא הנכונה, ולפי זה עדיין בעלי העיון מבחוץ: ובפרק אין דורשין א"ר אמי אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים, שר חמשים, ונשוא פנים, יועץ, וחכם חרשים, ונבון לחש. ובפרק ל"ד חלק א' פירש הרב ז"ל, ואשר עלו בידו החכמות המגיעות בפעל הוא הנקרא חכם חרשים, אמרו כיון שמדבר נעשו כלם כחרשים עד כאן. ואם הם דברים גלויים ומבוארים לבעלי העיון, הנה הנקרא חכם חרשים עלה אל מדרגת העיון בשלמות, ולמה יצטרך אל מסורת סתרי תורה והוא בעיונו ישיגם, עד שאמרו אין מוסרין שנראה שאי איפשר לשום שכל להשיגם, ואף אם יהיה גדול בעיון כארסטו וחבריו, אם לא ימסרו לו פה אל פה, ולמה יחייבו רז"ל ההסתר בהם, ויפליגו בשכר המעלימם, והחכמה הזאת הנעלמת מכלל בני ישראל זולת יחידים שנים שלשה גרגרים, הנה היא גלויה ומפורסמת לנכרים יונים כותיים והגרים, יתבאר זה למי שיבין כוונת הרב ופירושו בהם וראה ספריהם, אז ידע באמת כי שרשי הרב בסתרי תורה ומעשה בראשית ומעשה מרכבה הם לקוחים מהם, וכבר הודה הוא עצמו ז"ל בזה, אמר בהקדמת חלק ג' ולא באתני נבואה להודיעני שכן נתכוון הענין ולא מה שאאמינהו בו ממלמד, אבל הורני הכתוב בספרי הנבואה ודברי החכמים ממה שיש אצלי מהקדמות עיונית שהענין כן בלא ספק, ואיפשר שיהיה חלופו ויהיה הכוונה דבר אחר עד כאן. הנה הודה ולא בוש שלא באתהו נבואה במה שאמר ופירש בסתרי התורה בספר ההוא, ובפרט במעשה בראשית ומעשה מרכבה, וגם לא נמסרה לו קבלה בו ממלמד כמו שהוא מוכרח כן בחכמה הזאת, ואי איפשר לזכות בה בזולת קבלה, אבל התחכם בהם מצד הקדמות עיוניות, ולזה אמר שאיפשר שיהיה הענין בחלוף מה שכתב ויהיה הכוונה דבר אחר, ודי בזה הערה למי שעמד על סוד מה שבא בתורה והנביאים, והמדברים ברוח הקדש ודברי רז"ל מצד מסורות החכמה האמיתית אשר בידו, שיתברר לו בלא שום ספק שלא היתה הכוונה בהם מה שכוון הרב, וכמו שיבא זה על השלמות במה שיתבאר בדברים ההם בסייעתא דשמיא וזה מה שרציתי להוכיחו בזה הפרק: חלק ג פרק טז הפלוסופיא והיא הנקראת חכמה יונית לרז"ל, ונתיחסה ליונים לפי שמהם יצאה והם המציאוה בעולם ובדוה מלבם, לפי שנתנו דעתם לחקור על הנמצאות ולשקלם בשקל שכלם ונקראת בלשון פלוסופי בני עמנו חכמת הנמצאות, לפי שהתחכמו בהן לפי דעתם, ובלשון יון פלוסופיא, היא אסורה לכל אשר בשם ישראל יכנה, ואסורה מבואר ממה שאמרו בסוטה פרק עגלה ערופה, ובקמא פרק מרובה, אמרו שם בזה הלשון תנו רבנן כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ, ובכל יום ויום היו משלשלים להם בקופה דינרין, והיו מעלים להם תמידים, היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יונית, אמר להם כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם, למחר שלשלו דינרין בקופה והעלו להם שועל, כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה: באותה שעה אמרו אסור לאיש מישראל שיגדל שועלים, וארור האדם שילמד את בנו חכמה יונית, ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגנות הצריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר, וחכמה יונית מי אסירא והתניא א"ר בארץ ישראל לשון סורסי למה או לשון הקדש או לשון יונית, וא"ר יוסי בבבל לשון ארמי למה או לשון הקדש או לשון פרסי, אמרי לשון יוני לחוד חכמה יונית לחוד, וחכמה יונית מי אסירא והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רשב"ג עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, אלף ילדים היו בבית אבא, ת"ק מהם למדו חכמה יונית, ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא, אמרי שאני בית ר"ג שהיו קרובים למלכות, וכדתניא המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי, אבטולס בר ראובן התירו לו לספר קומי מפני שהוא קרוב למלכות, של בית ר"ג התירו להם לספר בחכמה יונית מפני שקרובים למלכות עד כאן: והחכם ר' אברהם ביבאגי' ז"ל יצא לישע הפלוסופיא והליץ בעדה והתירה לבא בקהל, ולהרים מכשול מדרך עם הקדש אביא דבריו בזה בקצרה, ואם הוא האריך והשיב עליהם ואשוב להוכיח כי הפלוסופיא והיא החכמה העיונית המופתית, אסורה לבא בקהל וגזרת רז"ל היתה עליה בייחוד: כתב בספר דרך אמונה שלו מאמר ב' שער שלישי בזה הלשון, ולהתיר הספקות נאמר כי החכמה היונית איננה חכמת החקירה המופתית הנאמרת, כי חכמת החקירה היא חכמה שכלית והיא לאדם במה שהוא אדם אם כן היא חכמה אנושית לא חכמה יונית, והחכמה הנקראת חכמה יונית היא דבר מיוחד לאומת יון לא לאומה אחרת, וכבר נודעה חכמת שלמה ע"ה שקובל ממנו היות אלו החכמות באות מספריו, כי נאבדו לאורך הזמנים, ונעתקו ללשונות האומות הזרות, אם כן אלו החכמות הן הנה חכמות אנושיות לא חכמות יוניות, וגם הן הנה חכמות שכליות ופנימיות לא חכמות חצוניות, שהחכמות החיצוניות הן חכמות אחרות, גם הפלוסופים מכחישים אותם, וכבר אמר אריסטו בד' מספרו כלל ג' כשהביא דעות החכמים הקודמים הכוזבים על מהות הזמן ואינו זר שנביא מאמרי החצוניים על זה שהיו אז בלי ספק חכמים בחכמה חצונית, שתקרא חצונית למען לא תלך מהלך השכל והמופת, והוא מאמר קדום מורגל באומות שנטו אל החקירות המופתיות. אבל החכמה היונית שנמנעה מהלומדים היהודים היא על שני פנים, האחד היא חכמת דת חגיהם וקרבנות הנעשים לאלהיהם המדומה ולעבודות הנהוגות אז שזו היתה חכמה אצלם, וגם בה טענות מיופות מולידות תת האלהות לאלהיהם המדומה וכו', זאת היתה חכמה יונית אצלם ידיעה שבה וממנה היו מיסדים אלהותם הבדוי, והיו מחייבים אלהות לנעבד הזר שהיו עובדים, והיו מסדרים תפלות ומזבחות וקרבנות ועבודות בטענותיהם, זאת מין אחד ממיני החכמות היוניות: מין שני והוא חכמת ההלצה אצלם, שהיו מדברים ומליצים בהלצות זרות מעיני ההמון, והיא הנקראת חכמת המשלים וההלצות, וזו היא שיחת הדקלים לפי דעתי וכו', הנה אלה הם שני חלקי החכמה היונית האסורה אצל בני ישראל: אם האחד הוא דבר מבואר מאד שהיא אסורה על היהודי ללמדה, לפי שכבר יבא לשער איזו טענה היותה אמיתית או מסופקת, או יבא להרהר שמא היא אמיתית או לא, ולא רבים שיהיה להם קיום והעמדה ולא יניעם שום מאמר, כי גם החכמים מסוכנים בזה, ומזה החלק אסר ר' יהושע במסכת פאה למידת חכמה יונית מפני המסורות, ר"ל מפני עמי הארצות, שאיפשר שיקיימו ממנה ומהטענות הנעשות בה טפשות הרבה וכו': אמנם השני היא חכמה מפוארה אצלם בחצרות המלכים ובטירותם ידברו בה בלי ספק, כמו שנודע מטיטוס שהיה הלציי והגיוני, מדבר במשלים והלצות, שזו היא מה שהתירו לר"ג וכל ביתו שהיו קרובים למלכות, למען ידברו בה בחצר המלך ובבית המלכות עם הפרשים ואנשי המעלה המלכים, ומזאת אמרו לעז עליהם אותו הזקן בחכמה יונית, והאמת כי בזאת החכמה ההלציית יוכל הזקן הממרה ההוא, לדבר עם היונים מה שירצה מבלי שיבינוהו חכמי ישראל, ובפרט כי כבר יאמרו קודם למעמד טיטוס ק"י שנים או יותר, כשנלחמו מלכי חשמונאי זה עם זה, ארור מי שילמד את בנו חכמה יונית, כי פומפיוס שנלחם עמהם להמליך את הורקנוס, העלה השועל בעצת הזקן הנזכר, ואחר כך במחנה טיטוס גזרו על זה גזרה החלטית, למען דעת כי כל יודע באותה חכמה יהיה אהוב בעיני טיטוס, והוא מבואר כי לעיזת הזקן ההוא, היה באותו המין השני מהחכמה, ואם רצה מפני המסורות ר' יהושע באמרו שאסור חכמה יונית מפני המסורות, מפני אותם שמוסרים חביריהם למלכות ומלשינים איש את רעהו, תהיה חכמה יונית מהמין הב' שבה יוכל אדם להלשין ולמסור את חברו ביד היונים או האומות, ולזה נאסרה בימי טיטוס למה שהיה הוא יודע וחכם בה לא ד"א: וכבר הביאו התוספות ואמרו, כי אם נגזרה גזירה שלא ללמד חכמה יונית מפני הזקן שלעז, איך היתה זו סבה שלמה ואמרו בזה הלשון ותיפוק לי משום מינות, ולא הבינו טבע החלוקה בחכמה היונית יכפר כבודם, אבל כי הזקן ההיא לבעבור דעתו חכמת המשלים ההוא הלשינם ולא הכירוהו, וכן בימי טיטוס היו מלשינים באותה החכמה, ובידיעת אותם המשלים שהיה שמח עם המלשינים ההם ומכבדם להיותם משטתו אסרוה: וראה והפלא מה שביאר רש"י בזה אמר דבר, וזה לשונו חכמה יונית בני פלטרין הקרובים למלכות מספרים בה. ולא אמר יודעים בה, לפי שלא היתה כי אם חכמה לשונית, וזאת ראיה כי הקורבה למלכות הוא ללשון הלציי, ולפי שכבר הותר לשון יוני להרבה מהמדברים, להיותו לשון צח, או למה שכבר דרש בר קפרא על יפת אלהים ליפת שיהיו דברי תורה נאמרים בלשון יפת, והם הבינו מאמרו לעז להם בחכמה יונית, כי זה היה בשרש הלשון, הקשו ואמרו איני והא"ר לשון סורסי וכו', והשיבו חכמה יונית שאני, כלומר לא נדבר מהלשון כי אם חכמה יונית והיא חכמת ההלצה. ואחר כך הקשו על החכמה היונית ההיא מר"ג וביתו, והשיבו שהם היו קרובים למלכות, ועל זה דברו על החכמה היונית שבה ידברו בבית המלך ואינה שום אחת מהחכמות העיוניות אם כן אבל היא זולתם וכו', ותהיה אם כן הטענה הראשונה שבה אמרתי כי התורה תשלים לכל יהודי ומה שזולת זה בלתי ראוי, התשובה כי הוא בלתי ראוי לשלמות אבל למה שקודם השלמות והוא להיותו אדם שהוא שלמות אנושי קודם היותו יהודי כי זה ראוי ומחוייב: ומאמר בן דמה ששאל כגון אני וכו', הנה הוא שאל מהחכמה היונית שמהמין השני, וכאלו ר' ישמעאל בראותו כי זאת חכמה בלתי מועילה, וכי הלמוד אותה הוא ענין דומה לבטלה גזר שילמדוהו בלא זמן. והטענה האומרת כי כל דבר שבו דבר סותר לאמונה אין ראוי ללמדו, התשובה עליה היא כי כבר התבאר שאין שום אמת מקביל אחר אמנם לאמונה והתורה אין ספק באמתתה כמו שאבאר, הנה המאמין יודע שהדברים שבחכמה סותרים לענייני הדת שאינם אמתיים בלי ספק, וכבר הורנו הרב ז"ל על ענייני חדוש העולם זה הדרך הישר, ונדע אז שאלו הדעות שקרניות ואינם משום חכמה, כי כבר יבאו בחכמה דברים יוצאים ממהות החכמה והמופת ולכן לא נפנה אלהם: גם הג' שנאמר בה שיש בחכמות האלה אנשים רעים וחטאים, כבר השיבותי שאין זה להם מהחכמה, אבל לפי רוע מזגם וחסרון תכונותיהם, ואם אפשר שימצאו אנשים לא העמיקו בחכמת התורה ולא ידעו סודותיה ועקריה, ונתעסקו מעט בחכמות העיוניות, לא יעלה לבם לשלמות הישראלי וישארו קרחים מכאן ומכאן, והם אלה משארז"ל תלמידים שלא שמשו כל צרכם, ושדרשו עליהם במדרש על פסוק אחזו לנו שועלים, כי לבלתי השיגם מהות האמונה האמיתית, והקדימה החלק העיוני על החלק הדתיי יפלו בספקות ושבושים, וכמדומה לאלו אין להקפיד כי הם בטלים במעוטם ואפילו שיהיו רבים כבר נפסק הדין כפי בית הלל, האומרים מלמדים תורה לכל ולא ימנעוה משום תלמיד, כי מתוך הרבה אתה מוצא מעט, עם שבית שמאי יחשבו בהפך ושאין מלמדים תורה לתלמיד שאינו הגון, כמו שדרשו בפסוק כצרור אבן וגו', ואין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו. והדין נותן שלא נקפיד באבדן האיש ההוא הבליעל כי בנפשו דבר עם נקוה להגיע באבוד רשעים צמיחת צדיק ונושע, וכמ"ש פילוס והביאו הר"ם ז"ל, אני האיש שכשאי אפשר לי בהצלת איש אחד טוב, כי אם בהריגת אלף אנשים רעים, אבחר בהריגת העם הרב כדי שינצל האיש האחד הטוב: כי לזאת אני מוליד מזה ב' תולדות, האחד כי לפי שהיה ההשכלה הפך המעשה, וזה כי מה שהוא התחלה במעשה הוא סוף אצל ההשכלה, ומשלו כי המעשה כשיפעל בית מה יעשה ראשונה הפשוטים שמהם תורכב ואחר ירכיב ויעשה את הבית המורכבת. הזאת, והשכל כשישכילהו ישכיל ראשונה את הבית, אם היתה ממה שדרכה שיושכל, ואחר כך יתיך אותה אל פשוטיה, הנה כי מה שהיה קודם אצל המעשה הוא מאוחר אצל ההשכלה וכו', כי לזאת למה שהמעשה יתחיל מהצורה היותר פשוטה, וישלים בצורה היותר מורכבת, ראוי למושכל שיעשה בהפך, והוא כי האדם חי מדבר יתחיל הטבע העושה מהצורה החיונית ויכלה במדברת האדם המשתדל בהשכלה ראוי שיתן ראשונה אם כן חוקה לנפש המדברת, ואחר כך יחשוב בחלק החיוני להיותו הפך הטבע הנעשה, לכן היהודי הוא אדם בעל אמונה, והטבע או הדומה לו ומה שהולך מנהגו יתחיל בצורה האנושית היותר פשוטה, ויכלה באמוניים כמו שתמצא אצל ספורי התורה האלהית ההולכת מהלך הטבע העושה והממציא האומה הישראלית התחלה ראשונה בבריאת אדם, ואחר כך השלימה באומה היהודית המאמינה, ראוי אם כן לכל יהודי יתחיל ראשונה בהשלימו צורותיו עם מושכליו שיתחיל ראשונה מהצורה האחרונה והיא האמוניית, ולעיין להשיג סתרי האמונה ושרשיה ועקריה: ואחר כך ישתדל בהשלים שכלו ואנושותו במושכליו העיוניים כפי האיפשר לו, ואז כפי האיפשר ישתדל יותר בראשונה בהיותו יהודי ומאמין שהיא הצורה המשלימה, ואם יהיה לו פנאי והכנה, ישלים עצמו בחלק האחר כי זהו הדרך האמתית והישרה והעושה בהפך כבר יחטיא הכוונה, ובהתחיל כת המעיינים בצד הכולל והפשוט ומצד ההשגה העיונית, ואחר כך ישלחו עיונם אל החלק האמוניי לא יספיקו להכנס בסתרי האמונה ויבאו לידי שבושים וטעיות, ולזה הטיבו אשר עשו סייג ואמרו שלא ילמד אדם החכמות העיוניות עד שידע דרכי האמונה, וזהו שאמרו שלא יכנס בפרדס החכמות עד שימלא כרסו לחם ובשר, שהוא למוד התרה האלהית קודם כל למוד: והתולדה הב' כי ראוי לכל אדם מעיין ומשתדל בהשגת החכמות העיוניות, שיבקש מלמד יודע ומשיג אמתיות, ויודע גם כן סתרי התורה האמתית, אל שיוכל לומר לתלמידיו כשיבא אליהם אי זה דרוש מדרושי החכמה שהוא בלתי מסכים עם עקרי התורה ושרשיה, זה הדרוש אופן טעותו בזה הצד ובזה הצד, כי אם לא יהיה המלמד בקי באלו העניינים, אסור לשמוע מפיו דרושי החקירה והעיון וכו': והטענה הד' והיא אסור חז"ל למוד החכמה היונית שלזה יראה אסור למידת החכמות, וכבר הותרה ממה שנאמר בחלקי שם החכמה היונית, וכבארי שהחכמה היונית האסורה היא באחד משני החלקים הנזכרים ראשונה, וכי חכמת החקירה והעיון אינה חכמה יונית, אבל חכמה אינושית ושכלית והיא מיוחסת יותר ויותר לישראל שהם עם חכם ונבון: ויראה מה שאמר שלמה ע"ה, שלזה עשה ג' ספרים משלי וקהלת ושיר השירים לחכמות ג', ולזה אמר שנקראו לו ג' שמות שלמה קהלת וידידיה. ויהיה שלמה לטבע החכמות ההרגלים והמדות הנותנים שלמות, וקהלת להיותו חכם בטבעיות, הוא שהקהיל היסודות והרכבתם, וידידיה למהות שהיודעו ומשיגו הוא אוהב לאל בס"ד: עוד הליץ בעדה בתחלת הענין בשאמר בזה הלשון ויראת יי' היא חכמת האלהות, שהיודעה הן הוא ירא השם יתברך באמת, לא כמו מחשבת מתחכמי אומתנו הנעדרים מכל ציור ואמות, החושבים כי החכמה האלהית מסירה האדם מההצלחה האמיתית, והוא שקר מבואר כי היא משלימה השכל, ומביאה אותו אל ההצלחה בלי ספק, כי בו יתדמה לשם יתברך בשיודע אופן הנהגתו הנמצאות, ישתדל בהנהגת גופו על אופן ההנהגה ההיא, ויקיים הפסוק האומר אחרי יי' וגו' תלכו כמו שאמרתי למעלה: וכשיראה יושר פעולות האל ישתדל להיות ישר, וכשיראה רחמנותו עם ברואיו ישתדל להיות רחום, וכן בכל התארים המביאים אל השלמות כי זהו התכלית האמיתי: עוד הוכיח הכרחיות זאת החכמה במה שכתב בזה הלשון, ומצד אחד ובפנים אחדים יראה הכרחיות זאת החכמה, כי האדם הוא מה שהוא בשכל, והשכל ישלם בפעולות השכליות כמו שנתבאר, והפעולות השכליות הן המה ההשכלה, וההשכלה לדעת חכמות הנמצאות שתשלם אצל החקירה המופתית שהפלוסוף השתדל בה, אם כן למוד החכמה הוא דבר הכרחי לאדם במה שהוא אדם, ושנית כל מה שלמדו וידעו אותו רז"ל הוא ראוי לדעתו, אבל רז"ל למדו וידעו החכמות כלן אם כן הוא דבר ראוי ומחוייב לדעת אותם: אמנם באור איך רז"ל למדו וידעו החכמות, הוא מבואר עם ההשתכלות והחפוש בדבריהם, אם בחכמת הנגון אין צריך להביא מאמריהם על הלויים המשוררים על הדוכן וכו', וגם מהמספר וההנדסה יש להם מאמרים גדולים מעומק החכמות ההן, אמרו כל אמתא ברבועא וכו', גם בחכמת התכונה להם במסכת ראש השנה ובמקומות אחרים רבים שרשים גדולים סוד נולד קודם חצות וכו', ובמדות המעלות מוסרים מאמרים עצמו מספר, ובחכמת הטבע וסוד ההויות, תמצא להם מאמרים וסודות לא עמדו חכמי המחקר עליהם, מזמני עבורי הבעלי חיים וכו', ובחכמת האלהות האמתית דבורים עצומים, וספרים כמו ספר היכלות, וספר שיעור קומה, וספר הבהיר, בהם חכמה אלהית לא יערכנה זהב וזכוכית, ולא יכילנה שכל שום חוקר הנה אם כן רז"ל ידעו אלה החכמות הרמות, וכל מה שהיה ידוע להם מחוייב על האדם בהמשכו אחריהם להשתדל בלמודו וכו': וגם נאמר כל מי שהוא סלם להבין ולעלות בהשגת סודות התורה האלהית, הנה הוא דבר צריך ללמדו, אבל החכמה היא כן כי בה נמצא דרכים וחכמות מיישירות השכל שלנו, להבין סודות רבים בשרשי התורה האלהית, כמו ידיעת מהות נפש וענייני הנבואה ודברים אחרים הם לנו כדמות כלים לצייר מהתורה הרבה מאד, ובפרט עם ארך הגלות שהחשיך עיני ישראל, והאדיב אותם ואבדו החכמות הרבות הנמצאות באומתנו, והספרים שחברום החכמים בשרשי החכמה ההיא וכו': גם אם נאמת שחכמת הרמב"ם ז"ל הרצויה אצל כל בעל שכל ובעל דת, ראוי להמשך אחריה, ומי יתן נוכל להיות תלמידיו ולהקרא בשמו, והוא צוה לנו ללמוד כל חכמה לרקחות ולטבחות ולאופות להשתמש בהם להכנת ההכרחי המצליח, שהיא התורה האמיתית וכו', ולמה שהוא מצד צורתו הכוללת שהוא בה אדם, יהיה בעל שכל וישכיל וישלם בהשכלה, הנה ראוי לו ומחוייב ללמוד החכמה, כי בה יהיה אדם ויבדל מיתר בעלי חיים היותר חסרים ממנו, ויהיה בזה דומה לעולם השכל וכו', ובהתאחדות הגשמית והחיונית אצל החי, כן יתעצמו השכל והדת התעצמות הצורה הכוללת שהוא השכל עם המיוחדת שהיא האמונה וכו', שלזה אמר החכם השכל והדת ב' מאורות עד כאן דבריו. ואחר הציעי דבריו הנני בא להשיב עליהם בפרק הבא בסייעתא דשמיא: חלק ג פרק יז ואמנם החלק האחד שהיא חכמת דת חגיהם וכו', שממנה מולידים תת האלהות לאלהיהם, מנוע ועומד הוא מן התורה, ולא היתה הגזרה עליו, ואסורו מן התורה מבואר, ממה שכתוב השמר לך פן תנקש אחריהם וגו', איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, הנה שהתורה עשתה סייג לדבריה לחומר העבודה הזרה ההיא, ומנעה איכות ידיעת אופן העבודה ההיא, שלא יבא לטעות ולעשות אחר שיש בו טענות מיופות יולידו מהן תת אלהות לנעבד הזר, ולא באו רז"ל לגזור על החלק הזה כלל, ואם כן דל מהכא החלק הזה, וזה אם נודה לו שהחכמה ההיא מיוחדת לאומת יון לא לאומה אחרת כדבריו, כל שכן שאין לו עליה ראיה, אבל האמת שבזה טעו כל האומות וכולן שוות בה, והשואלים מרבי יהושע לא היו גרועים ממנו בחכמה, לשאול על החלק הזה האסור מן התורה, והאיש הזה מעוות עלינו את ההלכות כדרכו בשאר הדברים, שבשום מקום לא נמצא לר' יהושע שהשיב מפני המסורות: וכך היא הצעת השמועה בירושלמי דפאה פרק א', שאלו את ר' יהושע מהו ללמד את בנו חכמה יונית, אמר להם ילמדנו בשעה שאינה לא יום ולא לילה דכתיב והגית בו יומם ולילה, מעתה אסור לאדם ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב והגית בו וגו', והתני ר' ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות, ר' בא בריה דר' חייא אמר מפני המסורות. ואמנם החלק השני שהוא חכמת ההלצה, ואמר שגזרו עליה מפני המסורות שבה יוכלו למסור ולהלשין הנה זאת טענה חלושה וקלושה, שהרי היו מורגלים גם כן בלשון רומי, ובו יוכלו למסור ולהלשין, ואם כן יגזרו גם עליו, ולמסור ולהלשין אין צריך לשון זולת לשון, כי כל שפה ולשון חשודים על זה, ועוד כי בימי ר' בא האומר מפני המסורות לא היו צריכים לחכמת ההלצה, כי אומה ולשון אחרת היתה מושלת, ואם כן גם על זה החלק לא היה גשם הגזרה, אבל היתה על החלק העיוני המופתי לפי שדרכו דרך מינות: וצדקו דברי רבותינו בעלי התוספות, שאמר עליהם שלא הבינו טבע החלוקה, אבל הבינו האמת, והוא סכלו ובקש לו תואנות להפיל אמת ארצה ולהגדיל השקר, כי לא יאמרו רז"ל חכמה סתם על חכמת ההלצה והלשון, כי אם על ההולכת מהלך השכל והעיון המופתי, וזה ידוע לו אלא שכפה על האמת פסכתר, והחכמה המזוייפת הבדויה הזאת לא הותרה בשום זמן, כמו שיתבאר עוד בסייעתא דשמיא, אלא שלפי שהוא מבואר בנפשו, כי המחקר השכלי ערב לשכל יותר מהנשמע אליו בקבלה, והטעם כי לזו מופת שכלי וזו למעלה ממנו אין לה טעם שכלי מספיק, כי לא תפול תחת רשת השכל האנושי אשר לזה נתפתו הרבה מהקודמים אחריה ובעלו בה כי הדיחה אותם בחלק שפתיה ומופתיה הערבים אליהם, וכמו שרמז לזה בעל החכמה האמיתית באמרו בשמה כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה, ועוד יתבאר זה: והנה בהגיע הזמן אל שקרה דבר מספיק לגזור עליה בשבילו, והוא מקרה הזקן הממרה, אז נמנו עליה ואסרוה ולא קבלו מהם כדברי רבותינו בעלי התוספות, עד פולמוס של טיטוס שקבלו מהם, ועוד שהרי כשצרו על בית חשמונאי זה על זה, לא היתה שם יראת הלשנה ומסירות, ואם לחשש לעז הזקן, דבר שאינו מצוי הוא, והעקר אצלנו מילתא דלא שכיחא לא גזור רבנן, אלא שמצאו להם עלה מצד הלעז ההוא, וגזרו על הכל משום מינות, ומה שדקדק בלשון רש"י ז"ל, אין לו משם ראיה, כי הכוונה לרב ז"ל לפי שתכלית למודה אצלם לא היה כי אם הספור כי הוא פרי עיונם, לפי שבו מתפארים בפני השרים, ולזה פירש מספרים ולא יודעים כי אין מקום אל הידיעה בחצר המלך, כי אם אל הספור ופירש כן על דרך רז"ל באמרם של בית ר"ג התירו להם לספר בחכמה יונית: אבל האמת כי חכמה סתם יפורש על כל חכמה ואף על העיונית המופתית, והקשו שם וחכמה יונית מי אסירא והתניא א"ר וכו', אמרי לשון יוני לחוד חכמה יונית לחוד, כך הוא הגרסא בספרים, וכך פירושה כי המקשה סבר כי אחר שהחכמות ההן כתובות בלשון יוני, ואי איפשר לבא אליהן כי אם בו ואולי מפני זה יחשב חלק מהחכמה ויהיה בכלל הגזרה, לזה הקשה והתניא א"ר וכו' והשיבו אמרי לשון יוני לחוד וכו', וכשגזרו על חכמה יונית לא היה הלשון בכלל: ומה שהשיב כי הוא בלתי ראוי לשלמות אבל למה שקודם השלמות והוא להיותו אדם שהוא שלמות קודם היותו יהודי וכו' הקיפנו זה האיש שאלות תשובות שאין בהן ממש, הרי שלא הניח מקום אל למוד הפלוסופיא כי אם קודם היותו יהודי והוא קודם שימול שאז הוא אדם כי אחר שנכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה משם ואילך הוא יהודי והרי הוא אסורה עליו אין אלו כי אם דברי לעג, ועוד אם הוא בלתי ראוי לשלמות הוא אסור כי לא הותר לנו להוציא זמננו כי אם בדבר שנשלים בו את עצמנו והאמת הברור כי הדרך אל השלמות הוא העסק בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ובקיום המצות, וכשישתלם בזה יבקש חכמה והוא להכנס בסודות התורה וסתרי המצות שלמד ועשה אשר אי איפשר לעמוד על זה על האמת כי אם בחכמה הפנימית המקובלת באומה ואינה חיצונית ממנה, הנה זה הוא שלמות היהודי ובו הוא אדם ואינו צריך להיותו אדם לדבר זולת זה, ומזה נקרא אדם מה שאין נקראים כן שום אומה ולשון לא פרטם ולא כללם עם שיש באומות חכמים בחכמה ההיא יותר גדולים ממנו וחבריו וכאמרם אתם קרויים אדם ואין הרשעים קרויים אדם, ולמה והרי הם אדם בחכמה ההיא לדעתו שאמר אבל למה וכו' והוא להיותו אדם וכו': ובמנחות פרק שתי הלחם שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כלה מהו שאלמוד חכמה יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו', צא ובדוק איזו היא שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יונית ופליגא דר' שמואל בר נחמני דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן פסוק זה לא מצוה ולא חובה אלא ברכה. ואמר כי הוא שאל מהחכמה היונית שמהמין השני וכו', ואין זה במשמע כלל ולא ימלט אם כן הדבר מהחלוקה אם בן דמה היה קרוב למלכות למה יאסור עליו ר' ישמעאל חכמת ההלצה, ואין ספק שר' ישמעאל אחר הגזרה היה והקרובים למלכות התירו ואם לא מה שאלתו והוא בכלל הגזרה, ועוד בן דמה אף אם למד כל התורה כלה מה בכך, ורז"ל לא נתנו דבריהם לשיעורין, ואם כן לא שאל כי אם על החלק העיוני המופתי, ואם רז"ל היו לומדים ויודעים זאת החכמה להיותה הכרחית כדבריו מה שאלתו, ואם יאמר אם היה שגזרו עליה מה שאלתו והנה כל מה שגזרו חז"ל עליו הרי הוא עומד באסורו אין להשיב: וי"ל כי חשב הן דמה כי הגזרה היתה עליה להיות בה דברים נגד התורה ויבאו לומדיה לידי טעיות וכפירות, וחשב בן דמה כי אחר שמלא כרסו לחם ובשר שיהיה מותר ללמדה, ואמר לו ר' ישמעאל צא ובדוק וכו' לומר שגזרתם החלטית ולא נתנו דבריהם לשעורים, ומה שלא אמר לו אסור משום מינות, דעתו לומר שאף אם לא היו בה דברים נגד התורה הנה העוסק בה אינו עוסק בדבר שהוא קיום העולם ויישובו, ולזה צריך לבדוק שעה שאינה לא מן היום וכו', והיא טענה אמיתית כי התורה סבת הזמן וקיומו והיא סדר זמנים וההוגה בה מקיים העולם, ולזה הותנה בה הגיית יום ולילה והעוסק בדברים אחרים אינו עוסק ביישובו של עולם כי אם בחרבנו וכדי הוא שיפסדו סדר זמנים, ובספרי שנינו ודברת בם עשם עקר ואל תעשם טפלה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם שלא תערב בהם דברים אחרים, שמא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת האומות, תלמוד לומר ללכת בהם ולא ליפטר מתוכם, וכן הוא אומר יהיו לך לבדך וגו', וביומא פרק קמא בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים, וחכמת האומות בכלל דברים אחרים היא: ורשב"י שאמר בפרק שתי הלחם אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע ערבית ושחרית קיים מצות לא ימוש, ור' שמואל בר נחמני א"ר יונתן שאמר פסוק זה לא מצוה וכו', לא נחלקו על ר' ישמעאל, אלא שר' ישמעאל סובר שחובה ללמוד כל היום ולילה, כפשטו של מקרא לא ימוש וגו' והגית בו וגו', ודעת רשב"י ור' יונתן שאינו לא מצוה ולא חובה אלא ברכה, אבל מודים לו שלמוד חכמה יונית עיונית היא בכלל דברים אחרים וההוגה בה מוציא זמנו לבטלה, והזמן נברא לעסק התורה שהיא סבתו והרי הוא עוסק בדבר שהוא צורך העולם וקיומו, והלומד חכמת האומות הרי הוא עוסק בדבר בטל, וצריך שילמוד בלא זמן כי לא נברא הזמן לזה, ונמצא אם כן מדברי ר' ישמעאל ומדברי ר' יהושע במסכת פאה ירושלמי שלמוד חכמה יונית אסור, ואף למי שלמד כל התורה כלה ואף החלק העיוני המופתי כמו שהוא מוכרח כן וכמו שהוכחנו: והטענה האומרת כי כל דבר שבו דבר סותר וכו' גם השלישית שנאמר בה שיש בחכמות האלה אנשים רעים וכו' וזו ראיה גדולה על שהפלוסופיא אסורה למקבלי דת האמת, לפי שאחר שיש בה הרבה דברים סותרין אותה, אם כן אי איפשר שתהיה היא אמיתית אבל היא בדויה ומזוייפת, לפי שהיא עוקרת עיקרי דת האמת כמו שהוא בענין חדוש העולם והשגחה ושרות הנבואה והשכינה ונתינת התורה והשכר והעונש וכל הדברים הנמשכים אל זה שהתורה והאמונה עומדות עליהם, ובזאת תבחן זאת החכמה המזוייפת שאין לה מבא בדת האמת אחר שהיא מכחשת אותה, ולזה היא אסורה משום מינות דכתיב ואל תקרב אל פתח ביתה ואפילו הדברים שבה שיראה מהם שאינן סותרים דבר מהתורה אסורים, שהם ימשיכו לומדיהם אחר הדברים העוקרים פנות הדת ויבאו לידי מינות, כמו שראינו ושמענו על חשוקי הפלוסופים כי נתפסו במצודתה ולא נמלטו מדעות רעות וכפירות ונסתכנו בעצמם, והם קרובים ממי שכתוב עליהם כל באיה לא ישובון: והחכם ר' יצחק ערמאה ז"ל כתב בשער הז' מספרו ספר העקידה בזה הלשון, שכרו מיינו והשחיתו התעיבו עלילה והוא מה שכלנו בימים הראשונים ומה שדמה לנו עד הנה, כי מיין זה העיון המחקרי שתו חכמינו גם שמריו שתו אנשינו עד אשר נפתה לב העם בכלל לגרש האמונה האלהית מלבם ולהחליש בה כחם יותר מכל העמים אשר על פני האדמה, אשר לאורנו ראו אור בתחלה ועתה עינינו רואות וכלות אליהם עד כאן: ובזאת תבחן החכמה האמיתית המקובלת באומה כי היא כנשמה והתורה האמיתית כגוף לה ואין בזו דבר מקביל לזו, לפי ששתיהן ממקור אחד שהיא החכמה העליונה נחצבו והיא מוציאה לאור תעלומות דת האמת והצדק ומחזקת ותומכת עקריה ותעזור את בעליה על יראת שמים ואהבתו וקבלת עול מלכותו ותורם הדרך הישרה לעשות רצון קונם ותדריכם בדרך עבודתו, ותזהירם לבלתי סור מן התורה ימין ושמאל, ומעוות התולדת תתקנהו, והמזג הרע המעוקל תישרהו, וחסרון התכונות תמלאהו, וכל זה ראיה על היותה אמתית: וכדומה לאלו אין להקפיד וכו' ואפילו שיהיו רבים כבר נפסק הדין כפי בית הלל וכו', ואינו כמו שחשב כי אין דברי ב"ה כי אם בענין הצלחת הלמוד כי מתוך הרבה אתה מוציא מעט שיצליחו, ולזה צוו מלמדין תורה לכל אדם אין ספק, אבל אם היה שמהלמוד יבאו לידי תקלה לקנות דעות נגד התורה מודים שאין מלמדים לשום אדם, והדין נותן שלא נקפיד באבדן האיש ההוא בן בליעל וכו' והביאו הר"ם ז"ל וכו', וזה הפך כוונת קבול התורה והכרחיות ידיעת החכמה האמתית, שאמנם היתה להשלים כל אישי האומה אשר השלמות האמיתי ימשך מעסק התורה וקיום מצותיה כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, והיא המקרבת לעוסקיה לידי זכות ומרחקתם מן הכעור ומן החטא, ועל כל זה סובבת החכמה האמיתית והיא גורמת הדבקות בשם יתברך אשר בזה תשלם כוונת הבריאה והתכלית בבריאת אדם, כי זה מפליאת ההשגחה הנפלאה האלהית אשר הפליאה לעשות ולהמציא דרך בו יגיע המין לשלמותו אשר בעבורו נברא, ובפרט אישי האומה המקבלת התורה ואם באיזה דור מן הדורות נהפכו סורי הגפן נכריה זה היה לרוע בחירתם והיותם רקים מן החכמה האמיתית, ואמנם כי ההשגחה היתה להשלים כל אישי האומה אשר זה מטבע החכמה האמיתית באמנותיה ודעותיה האמיתיים אשר הפלוספיא תרחיקם מהשלמות בהכחישה כל זה, והעדים שהביא בתחלת הענין מאמר החכם האומר כי החקירה והעיון והידיעה אי זו שתהיה לא יסירו האדם מהשלמות ולא ימשך מידיעתם רשע ואשמה, אבל בהפך עדי שקר הם כי האומר זה הוא מהכת המכחשת עקרי התורה אשר לדעתו מרומם בזה את השם יתברך, לפי שלא אורו עיניו באור התורה אשר היא ההראות הרצון האלהי בעולם והוא אינו מאמין בזה ונמשך אחר המחקר השכלי, לפי שזה הוא לו השלמות האחרון וכל מה שהשכל מכחישו אומר שאינו אמת, ומזה יצאו לכפור ולדבר סרה על השם ועל תורתו ואיך יסמוך על עדותו, ראוי אם כן לכל יהודי יתחיל ראשונה וכו' ולעיין ולהשיג סתרי האמונה ושרשיה וכו' ואחר כך ישתדל בהשלים שכלו ואנושותו במושכליו העיוניים וכו', הנה כי גזר אומר ונתן דרך איך יושג השלמות לדעתו והוא בדברים האלה כחושב שאין חכמה בישראל כי אם המחקר השכלי המופתי, וזה סכלות האמת והתרשלות לבלתי דרוש וחקור לדעת, כי יש חכמה מקובלת באומה מסיני ולבקש אותה מבעליה, ואז יטעם כי טוב ויאורו עיניו באור האמת ולא יתפתה אחר מופתי היוני שהם בודאי פתויים נמשכים מפאת הרע שבעץ הדעת: והאמת המקובל שאי איפשר להשיג סתרי האמונה שרשיה ועקריה, כי אם בקבלת חכמת האמת כי ממנה ישתלם המאמין בכל זה ובזולתה נמנע, ולזה יצטרך המאמין האמיתי והעובד השלם אחר היותו תורני שלם להתעסק בחכמת הקבלה אשר היא נשמת התורה וממנה יעמוד על סוד האמונה האמתית המסכמת עם הדת מכל צד ועל כוונת התורה והרצון והחפץ בעבודת התפלה והמצות, ואחר עמדו על זה ישתדל להוסיף לקח ולהוליד תולדות וענפים דומים לשרשים אשר בידו, אשר אין זה כפי השכל האינושי כי קצור קצרה ידו להשיג האמת לא יוכל בשום פנים, אבל הוא כפי השכל האלהי לקיים פלפלת בחכמה זה דרך החיים אשר בו חיו ודרכו הנביאים והחכמים, ואין הרצון בהקדמת התורה אל החכמה האמתית ומניעת למודה תחלה כמניעת למוד הפלוסופיא תחלה לחושבים שהיא החכמה האמתית שלא ראו אור, כי מניעת למוד הפלוסופיא תחלה ראוי ומחוייב לפי שהיא הורסת ועוקרת שרשי דת האמת ודרכה דרך המינות והעוסק בה קודם שיהיה תורני שלם בעל אמונה שלמה תביאהו לידי מינות וכפירות, וכשיבא אחר כך ללמוד התורה ויראה בה דברים ואמונות נגד חכמתו יכחישם ויכפור בהם, או יפרשם באופן יסכימו עם דעותיו ואמונותיו הנפסדות שקנה בלמוד הפלוסופיא כדרך רבים מפלוסופי בני עמנו: אבל החכמה האמיתית חס ושלום שתוריש שום אמונה רעה או דעת נפסד, אבל בהפך שתנחיל האמת והצדק ותשריש אמונות ודעות אמתיות בלב לומדיה, ואף אם יקדימוה ללמוד התורה כי היא המוציאה לאור תעלומות התורה ועקריה ומחזקת ותומכת שרשיה לפי ששתיהן עולות בקנה החכמה האלהית: אבל טעם אחורה לפי שהתורה בגוף והחכמה כנשמה אליה, וכשיקדים למוד התורה וידע המצות ופירושן כפי מה שבאה בהן הקבלה מסיני ואחר כך יכנס לטייל בפרדס החכמה, אז תחול הנשמה בגוף כהוגן וכסדר כי יעמוד ויבין הסודות והסתרים ההם של כל מצוה ומצוה על בוריין ואמתתן ולא יתבלבל שכלו, אחר שקדם לו ידיעת הדברים אשר עליהם יורו הסתרים ההם, וזה כדרך קדימת החומר לחול הצורה בו, וכל עוד שלא קדם החומר על מה תשרה ותחול הצורה על העצים או על האבנים, ועל זה הסדר יבא הכל על נכון ויושר וישמח ויגיל כי יעמוד על האמת הברור כשיקדים הראוי להקדים ויאחר הראוי לאחר ואז יתקיים הכל בידו, שיבקש מלמד יודע ומשיג וכו' אופן טעותו וכו', ולמה להם ליכנס בסכנה עצומה דרשו מעל ספר יי' החכמה האמיתית המסכמת עם עקרי התורה ושרשיה, ולמה יניחו הצלחת הנפש על קרן הצבי, אינה חכמה יונית אבל חכמה אינושית שכלית וכו', לא כן חלק יעקב כי יוצר הכל הוא והוא יתן חכמה מפיו דעת לדעת אותו ולהשיג רצונו, מה שאי איפשר לשכל האינושי ולא הניחנו ביד המחקר המופתי כי לא שלם ולא יוכל להושיע, והיא מיוחסת יותר ויותר לישראל שהוא עם חכם ונבון, כל זה נגד התורה ונגד האמת כי לא נקראו ישראל עם חכם ונבון על השגת החכמות השכליות כפי השכל העיוני המופתי חלילה, כי נכריות המה וזרות לא יבאו בקהל יי', ומי עור עיני שכלו, ומי נתן ספר מוטעה לפניו שהרי לא נקראו ישראל עם חכם ונבון, כי אם על עסק התורה וקיום המצות, וכמו שהכתוב צווה ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ואז"ל ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו, ובזה עושים רצונו של מקום והוא יעשה רצונם ויענם בכל קראם אליו, ואין חכמה ובינה כזאת וכל העמים יראו ויתמהו שבקיום החוקים שאין להם טעם ידוע להם ימשיכו אליהם הרצון האלהי: וכבר הארכתי בזה בפרק י"ו מהחלק הב' מזה הספר בסייעתא דשמיא יבוקש משם, כי הוא פלא וחלילה שתיוחס החכמה השכלית לישראל, אבל היא חלק שאר האומות להיותה אינושית, ולזה נמצאו באומות חכמים ונבונים בה יותר ויותר הרבה ממה שנמצאו בישראל, בזמן שנתפתו אחריה גדולי פלוסופי בני עמנו, אבל חכמת ישראל פנימית אלהית מקובלת מפי הגבורה לא זכו בה האומות, וכמו שכתוב מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי, וחכמת שלמה ע"ה אלהית נתונה לו במתנה שנאמר ויי' נתן חכמה לשלמה ומעולם לא יצא חוץ לאומה והיא מיוחדת לישראל, ומעולם לא זכו בה שום אומה ולשון, ואלו היתה שכלית אנושית היתה שוה לכל, אבל היא אלהית פנימית ושלמה ע"ה עשה ספריו ברוח הקדש, ואין הכוונה בשמותיו ובספריו מה שעלה על דעתו ועל דעת חבריו לפרש בהם כמו שיבא עוד בסייעתא דשמיא, ויראת יי' היא חכמת האלהות שהיודעה הן הוא ירא הש"י וכו', אמת כי היודע חכמת האלהות ירא את יי' ואוהבו, אבל אינה החכמה שבדא היוני מלבו לאלהות כי לא השיג האמת ואיך איפשר שתמשך היראה ממנה: וכבר הודה הרב המורה ז"ל בקצור היוני במה שאמר מגלגל הירח ולמעלה ואמר שהוא כדמות מחשבה וסברה וכו' וכל שכן במה שיאמדהו בסדר השכלים וכמו שכתבנו למעלה בפרק ט"ו, וכל שכן במה שיאמדהו בהתחלתם יתברך ואם כן ממה זה תמשך היראה אל המכלים ימיהם בחכמה ההיא, ואיך הדבר הבדוי והמסופק איפשר שיתן שום שלמות וכל שכן שתמשך היראה ממנו, אבל נאמר עליהם וילכו אחר ההבל ויהבלו, כי בה יתדמה לשם יתברך בשידע אופן הנהגתו הנמצאות וכו' זה דרכו ודתו של הפלוסוף שלא אורו עיניו באור האמת והצדק, ולפי' לקח הנהגתו מהנהגת הנמצאות, אבל מי שאור התורה נגה עליו לא יחסר כל בדת האמת כי ממנה למוד ישר וצדיק מנותן התורה יתברך בהנהגת הגוף והנפש, ואין אני צריכים בזה לדעת חכמת הנמצאות כי התורה תשלימנו בכל מיני שלמות, כמו שסודר לנו מהרצון והחכמה האלהית מה שאי איפשר לשום שכל וחכמה אחרת לשער האופן ההוא מהסדר וההנהגה, וכל התוארים המביאים אל השלמות מהתורה יוצאים ומחכמתה נודעים ומתבארים כפי הרצון העליון יתברך: כי האדם הוא מה שהוא בשכל וכו' שתשלם אצל החקירה וכו', השכל הישראלי נבדל הוא משכל שאר האומות, כמו שהוא נבדל מהם בנשמה כידוע לחכמי לב, ולזה שכל הישראלי ישלם בתורה וסתריה וסודותיה ובפלפול החכמה האמיתית, שזה למעלה הרבה מחכמת הנמצאות וזה דבר לא השיגו הפלוסוף ולא זכה בו והישראלי הוא הנקרא אדם, ואדם חשבונו כחשבון השם הגדול יתברך בסוד יהו"ה מ"ה אד"ם, ולסוד זה אתם קרויין אדם ואין הרשעים קרויין אדם, ואדם זה שכלו שכל נבואיי ראוי לו להוציאו בעסק זה השם והוא בתורה ובחכמה האמיתית ששתיהן משתלשלות ונחקרות מזה השם כידוע לחכמי לב: אבל הפלוסוף וחבריו שהם מצד האדם הבליעל שהוא מתדמה באדם ואינו אדם ושכלו ונשמתו מהצד ההוא, הנה הוא נמשך אחריו ומתפתה אחר חקירתו ועיונו המופתי כי אין לו חלק ונחלה בחכמה האמיתית, וראוי לו אם כן להשכיל לדעת חכמת הנמצאות והם שלמותו לדעתו, ובחכמת האלהית האמיתי וכו' כמו ספר היכלות וכו', ועוד ספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה מקובל בידו על סתרי האצילות שהוא סוד האלהות, וספר מעין החכמה, וספר הזוהר, והרבה זולתו מחבורי החכמה המקובלת באומה שאי איפשר להולמם על דרך השכל האינושי, לפי שהם למעלה ממנו אם לא מי שיבא לגלות פנים שלא כהלכה להפוך דברי אלהים חיים כדרכו במאמרי הזוהר הסתומים גלויים לבעליהם כפי הקבלה הנכונה: וזה שהוא הביא מאמר אחד מהזוהר מפרשת בשלח (ח"ב כ"ד ע"ב) זה תארו, ותלד בן למועד וגו' למועד ודאי לבתר מית ומאי טעמא מית, אלא בגין דאתיהיב לה ולא לבעלה, ומאתר דנוקבא אתקשר ומאן דאתקשר בנוקבא מיתה אזדמנת קמיה לה אתיהיב דכתיב את חובקת בן, תא חזי באברהם כתיב שוב אשוב אליך כעת חיה, אליך ודאי בך אתקשר ולא בנוקבא, אליך ולא אליה, דמאן דאתי מסטרא דנוקבא מיתה קארי לרגלוי, ותשכיבהו על מטת וגו' בגין דתמן חמאת קדושה עילאה מכלא עד כאן: ובמאמר השני שער שני מספרו הפך זה המאמר המקודש לתפלות שרשי היוני והזיותיו, ופירשו כך וירצה כי למה שבשורת השונמית אשר בשר אותה אלישע לתת לה בן למועד האמור, נתערב בה הדמיון אחרי אשר נתנה הבשורה לאשה ולא לבעלה אשר זהו מורה היות אותה הנבואה מצד הדמיון אשר היא נקבה בערך לשכל וכו', אמנם באברהם אבינו אשר לא נתערב בנבואתו ובשורתו וכו' הנה כי להיותו חושב שאין דבר שלא ישוקל בשקל השכל ממה שבא בדבריהם ז"ל, מלאו לבו לפרש כן מה שאי איפשר אל השכל להולמו ולהראות עוד שהוא מתחכם בכל וכל רז לא אנס ליה ואלו החריש חכם יחשב, ולהרים מכשול אומר הפירוש המקובל בכוונת הקדוש ע"ה בזה המאמר: והוא כי ידוע לחכמי לב כי הנקבה של מטה מן הנקבה של מעלה סוד ה' אחרונה שבשם הכלה שבשיר השירים ונקשרת בה, לפי שנשמת הנקבה מן הנקבה כמו שאמרו בבהיר והזכר של מטה מן הזכר של מעלה סוד וא"ו שבשם ונקשר בו, לפי שנשמת הזכר מן הזכר כמו שאמרו שם, ולפי שרגלי המדה ההיא יורדות מות כידוע למקבלי האמת, הנה הנקשר בה לבדה מות מזומן לו, כי המדה גורמת, ולפי שחבקוק נקשר בנקבה שאמר לה הנביא את חובקת בן מת עד שהעיר עליו רוח חיים מלמעלה, וכמו שכתוב וישם פיו על פיו וגו' ואמרו שם במדרש לאתקשרא ליה באתר אחרא עילאה אתר דחיין אשתכחו ביה וכו', ואז שבה רוחו אליו: ולפי שיצחק נקשר בזכר מקום החיים וכמו שכתוב שוב אשוב אליך נתקיים, ומזה יבחן האמת כי אין לשקל בשקל השכל שום דבר ממה שבא סתום בספר ההוא ובשאר הספרים שהביא זכרונם שאין לפלוסופיא חלק וזכרון בהם, שהרי הודה שלא יכילם שכל שום חוקר וחכמת הספרים ההם היא אשר קבלוה וידעוה רז"ל לא הפלוסופיא, שהרי ספר היכלות, ופרקי היכלות וספר שעור קומה, וספר הזוהר, התנאים שנאום וחברום, וספר הבהיר הוא חבור האמוראים, וזולתם הרבה מה שחברו הגאונים והרבנים הבאים אחריהם וכלם נמצאים בין החכמים, ומעולם לא נעתקו אלו הספרים ולא יצאו מן האומה לאומה אחרת, שהרי ספר יצירה מזמן אברהם אבינו נמצא בין אומתו הקדושה, וירמיהו ע"ה בזמן בית ראשון היה מתעסק בו כמו שנמצא בספר הבטחון שעשה ר' יהודה בן בתירה ע"ה, הביאו רב חמאי גאון ז"ל בספר הייחוד, וגם הביאו הקדוש קנה זלה"ה בספר הפליאה, אמר שם שירמיהו הנביא ע"ה היה מתעסק בספר יצירה בינו לבין עצמו יצאת בת קול ואמרה קנה לך חבר, הלך אצל סירא בנו ונתעסקו בספר יצירה שלש שנים, לקיים הכתוב אז נדברו יראי יי' איש אל רעהו וגו', וכבר הודה ולא בוש בזה והזכירם, ומהם שנמצאו מזמן בית שני ולא יצאו בגולה ולא הורקו מכלי קדוש וטהור אל כלי חול וטמא ולא נעתקו ולא אבדו בין האומות ובכל דור ודור החכמים השרידים מתעסקים בהם ומפרשים סודותיהם כמו שקבלו בהם, ואיך בדא מלבו הוא ורבו באמרו שאבדו החכמות הרבות הנמצאות באומתנו והספרים שחברום החכמים בשרשי החכמה ההיא אין זה מהם כי אם קריאה אל תואנות ועלילות לקיים דעותיהם הבדויים כפי השכל המחקרי בהם מרפים ידי התמימים מבקשי האמת: אבל החכמה היא כן כי בה נמצא וכו', ואם יתבאר באמת שמהפלוסופיא אי איפשר לעמוד על האמת בשום אחד מאלו שהזכיר כמו שיראה מי שירצה להכנס בסוד עם השרידים במה שיתבאר בכל אחד מהם, הנה אז יבחן עם מי האמת ושהפלסופיא אסורה ולהבל וריק כחם כלו אשר הוציאו בה זמנם: ומה שטען מלמוד חז"ל שאר החכמות וכו', הנה האמת בזה כי אין ידיעת חז"ל בחכמות ההן מעין מה שידע ולמד הוא וחביריו כמו שיבא עוד בפרק ס"ז בזה החלק בסייעתא דשמיא, גם אם נאמת שחכמת הרמב"ם ז"ל הרצויה וכו', גדולים וטובים ממנו בשכל ובדת הרחיקו חכמת הרמב"ם ז"ל להיותם מקום המעדת רגל כנראה ממה שכתב בספר המורה ובספר מדע למודה על האמת, ולא יהדר ולא ישא פני גדול, ודחוה בשתי ידים ולא היתה רצויה אצלם וגרים לו שבנה על יסוד רעוע שהוא שרשי היוני ותלמידיו הממרים, ומי יתן ולא היה כי אם בעל מלאכה אחת, והוא צוה לנו ללמוד כל חכמה לרקחות ולטבחות ולאופות וכו', הנה ברבוי דברים והלצות על חשוקתו נפל במה שברח ממנו שהוא בא להפליג בשבח הפלוסופיא ובתפארתה, ואגב שטפיה גלה את נבלותה והשפחה הכושית הסוררת אין לה יחס וערך עם הגברת, ואיך יוקח ממנה למוד על עדי הכלה הכלולה עטרת תפארת, אבל מדרכה להסיר את עדיה מעליה ולהרוס ולנתוש קשוריה וחליה כי מתחלה נלקחו לרקחות וכו' ולבסוף נעשו לה צרות צוררות ומציקות ומכעיסות אותה על פניה, ויהיה בזה דומה לעולם השכל וכו', עולם השכל השגתו ושלמותו בפועל תמיד אין בו כחניות להיותו נעלה מהשנוי, אלא שבמה שהוחן לו מבראו מתבונן תמיד ומוליד חכמה רבה, ואין בזה שנוי ולא יציאה מן הכח אל הפועל כי אם גלוי מה שהיה נעלם בהקדמות ההן, ואין בפרט אלא מה שבכלל, וזה דרכו מיום שנברא: ונראה לי שלזה רמזו רז"ל בפרק אין דורשין אמר שם מאי חשמל חיות אש ממללות, במתניתא תנא עתים חשות עתים ממללות בשעה שהדבור יוצא מפי הקב"ה חשות, ובשעה שאין הדבור יוצא מפי הקב"ה ממללות, הנה בארו כי הדבור יוצא להם מפי הקב"ה והם הקדמות החכמה שחונן ומשפיע עליהם ואחר כך ממללות, שהם מתבוננים ומשכילים ומולידים מההקדמות ההן חכמה רבה, והוא הדבור הפנימי השכלי שהוא תמיד בפועל, ומזה תרגם אנקלוס ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא על שהוכן מתחלת ברייתו להיות שכלו בפועל כחשמל, אשר יתבאר מזה כי לא ימציאו שום דבר מעצמם השכלים הנפרדים, כי אין להם כח ורשות מעצמם כי אם מבראם נאצל עליהם שפע השגה ושלמות למען לא יטעו שהם רשות לעצמם: ובמדרש רבה פרשה מ"ט כי משחיתים אנחנו ר' לוי בשם ר' שמואל בר נחמן מלאכי השרת על ידי שגילו מסתורין של הקב"ה נדחו ממחיצתן קל"ח שנה, א"ר חמא בר חנינא על שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, הודיענו ר' חמא בר חנינא שנענשו המלאכים ההם על שנתגאו, כלומר שיש מקום טעות במה שאמרו כי משחיתים אנחנו לחשוב שהם רשות לעצמם ושיש להם כח זולת כח בוראם חס ושלום, ואינו כן כי אין להם דבר מעצמם כי כל השגתם ושלמותם ממה שהוחן להם מבוראם לא מעצמם, וזה סוד אצילות מרוח אדון הנביאים על שבעים הזקנים, וסוד ונתת מהודך עליו והכל לדוגמא עליונה: וכן ועל זה הדרך תהיה השגת השלמים מקבלי דת האמת והקבלה שהיא החכמה האמתית, כי מהקדמות החכמה יתבוננו ויולידו תולדות אמתיות, וכענין ישמע חכם ויוסף לקח ואין בזה דבר חדש ובדוי משכלם, כי אם גלוי מה שבכללים ההם, ולזה רמזו באמרם פלפלת בחכמה, כי לא הורשו להתפתות אחר שכלם כלל ולהמשך אחר העיון השכלי ומחשבת הלב בשום דבר מהחכמה וסתרי התורה. ולזה רמז הכתוב באמרו ולא תתורו אחרי לבבכם ודרז"ל זו מינות כי המתחכם מעצמו ומתפתה אחר שכלו לא ימלט ממינות וכפירות, ומי שחי החיים האלה שאמרנו יאמר עליו באמת כי הוא דומה לעולם השכל, ומצד זה יקרא השלם בעל שכל אלהי כי התורה והחכמה מהשכל האלהי נחצבו, והם דבר אחד בעצם צריכות זו לזו והמאמין צריך לשתיהן לשלמותו, ואמנם ההקדמות שעליהם יבנו ויולידו הפלוסופים אינן אמתיות, כי לא באו מהשכל האלהי, ולזה גם התולדות שוא ודבר כזב לא יועילו ולא יצילו את בעליהם ולא יצדק בהם שידמו לעולם השכל, כן יתעצמו השכל והדת וכו' שלזה אמר החכם השכל והדת ב' מאורות. זה יצדק בדתות המונחות והמסודרות כפי השכל האינושי, ולזה יתעצם השכל עם הדת ההיא ויתאחדו, ופוק חזי מאן גברא קא מסהיד עלה מי שלא ראה מאורות התורה המסודרות מן השכל האלהי, אבל לא יצדק בדת האמת הנחקקת והנחקרת מהחכמה העליונה שהיא למעלה מכל שכל, ולשקר יגע המשתדל לחקור בה כפי השכל האינושי, כי לא תושג כלל לפי שהיא נתלת בשכל האלהי, ועל זה השכל והדת הנחקרת ממנו יצדק באמת השכל והדת אחים והשכל והדת ב' מאורות: ואל כל זה רמז דוד המלך ע"ה באמרו כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, אמר כי מקור החיים העליונים הוא עמך, כלומר אינו דבר זולתך כענין עזרי מעם יי' שהרמז על קוצו של יו"ד, כי הקוץ אינו נפרד מן היו"ד ואינו דבר זולתו ומן היו"ד שבשם הגדול החיים נמשכים לכל חי והוא מקור החיים, באורך והוא האור הראשון שנאמר עליו יהי אור, ואמרו עליו אור שכבר היה והוא החיים הנזכרים, ואמר שבאור ההוא נראה אור ומי שלא זכה אל האור ההוא הנה הוא נדחה אל מקור החשך והצלמות אשר אי איפשר לו לאור באור החיים ההם, וביאור הענין כי מהחיים והאור ההם משם ראינו אור וזכינו אל החיים שאין עמהם מות, לפי שמשם באה ונמשכה התורה והחכמה שנקראת חיים ונקראת אור, ולזה נקראת בשמה כי טבע המקור ראוי שיהיה במה שחוצב ממנו והאור ההוא הוא אור השכל והוא השכל האלהי, ובאור ההוא נראה אור כלומר כי מה שנשכיל מן האור ההוא הוא אור והם התולדות שנוציא מן ההקדמות ההן האמתיות: ולזה יהיה מה שנשכיל מהם אמת גם כן כי הענף דומה אל השורש ואל הענין הראשון יצדק השכל והדת ב' מאורות, ואל הענין הב' יצדק השכל והדת אחים, עם שלכל אחד יצדקו שניהם, ובאר זה במקום אחר ואמר ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך, כלומר אחר שראש דבורך שהן ההקדמות שאי איפשר ללמדם ולא לקחת אותה מזולתך אמיתיות, גם המשפט היוצא מהן שהם מה שנוליד ונשכיל הוא צדיק ואמיתי והוא נצחי והוא אמרו ולעולם כל משפט צדקך, ואמר צדקך לרמוז כי צריך שיהיה המושכל ההוא שנשכיל מכוון לצדק אותך, כלומר לשמך וכאמרם ובלבד שיכוין לבו לשמים וזה שיסכים אל האמת ההוא שממנו יוצא המשפט ההוא ושיסכים עמו מכל צד, זהו מה שראיתי שיש בו די להשיב ולחסום פי דוברי עתק בזה הפרק: חלק ג פרק יח כבר כתבנו בפרק הקודם לזה כי ספרי החכמה האמיתית לא אבדו ולא נעתקו מן האומה אל אומה אחרת, והנה הם בידינו היום מזמן בית ראשון, וכמו שהפליאה ההשגחה האלהית לעשות עמנו חסד שלא נעתקה תורה שבעל פה אל אומה אחרת ולא אבדה ולא נשתכחה מן האומה, וכמו שיעדנו טוב כי לא תשכח מפי זרעו, וכתיב ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר יי' מעתה ועד עולם, כן הפליאה לעשות עמנו חסד שלא אבדה ולא נשתכחה החכמה האמיתית המקובלת מסיני עם תורה שבעל פה מן האומה, כי הנה תורה שבעל פה לא נכתבה, ומשה רבינו ע"ה מסרה ולמדה כולה בבית דינו, ועקר הקבלה שהיא פירוש המצות היה תלמידו יהושע בן נון ולו מסרה כולה עם סתריה וסודותיה כמו שקבל בסיני מפי הגבורה, והיא החכמה האמתית שהיא נשמת התורה: כי כשהיה מלמדו פירוש המצוה על פה היה מוסר לו ומלמדו טעמה וסודה ורצון המצוה יתברך בה והכל על פה, וסוד מעשה בראשית שהוא סוד האצילות, וסוד מעשה מרכבה שהוא סוד הייחוד הנעלם, לפי שכל זה סלם לעלות לחדרי הנבואה אשר אי איפשר בזולת זאת החכמה האלהית, ועליה התנו באמרם אין הנבואה שורה אלא על חכם וכו' ועל זה הדרך נשתלשלה התורה הנקראת מצוה שהיא תורה שבעל פה וטעמיה וסתריה שהיא חכמת הקבלה מיהושע לזקנים וזקנים מסרו הכל לנביאים שמהם ירמיהו הנביא ע"ה המקבל מצפניה הנביא ע"ה, והוא ע"ה מסר הכל לברוך בן נריה, והוא ע"ה מסר הכל לעזרא הכהן הסופר והוא ע"ה עלה מבבל לירושלם ומסר מסורות התורה והחכמה לשמעון הצדיק שהיה משיירי כנסת הגדולה, הנה שבאה הקבלה כלה בתקפה ובגבורתה ובשלמותה אל הכנסייה הקדושה ההיא, ובכל הזמן ההוא שממשה ע"ה ועד הגיע הזמן לאנשי כנסת הגדולה לא נשתכח ולא אבד דבר קטון או גדול מתורה שבעל פה, ומן הקבלה שהיא החכמה האמיתית אלא כמו שנמסרה למשה ע"ה בסיני מפי הגבורה כן על השלמות ההוא נמסר הכל לאנשי כנסת הגדולה: ולזה שנינו משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, הנה שהלשון עצמו שנזכר ממשה ליהושע נזכר מנביאים לאנשי כנסת הגדולה, ללמדנו שנמסרה בשלמותה לאנשי כנסת הגדולה כמו שמסרה משה ליהושע, ועם חרבן הבית וגלות ישראל לא ירדה ממעלתה ולא נתמעטה ולא אבדה ולא נעתקה מן האומה, ובפרק המגרש צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת, ופרש"י ז"ל וזו היא צדקה שמיהר והחריב ביתו להגלות דורו של צדקיהו לבבל בעוד שחכמי גלות יכניה קיימים שילמדו תורה לאלו הגולין אחריהם, לפי שרוב חכמי תורה גלו עם יכניה: ובמדרש ילמדנו צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים גלות יכניה לגלות צדקיה, כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מהם וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום הזה, ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו בבל בהם שמד, הן לא קצרה יד ההשגחה הנפלאה האלהית להפליא ולהשגיח כמו זאת ההשגחה לנצחיות התורה והחכמה לשלמות האומה, וזה היה דרך צדקה וחסד כמו שהיה כן בתחלה ביום הקהל, ומה המונע שלא ישגיח בכמו זאת ההשגחה בכל הדורות הבאים אחר שתלו הדבר בצדקתו יתברך, וכן היה כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא. שמעון הצדיק מסר מסורות התורה והחכמה לאנטיגנוס איש סוכו, והוא ע"ה מסר הכל ליוסי בן יועזר איש צרדה וליוסי בן יוחנן איש ירושלם, והם שאמרו עליהם בשלהי סוטה משמת יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם בטלו האשכלות, ופירשו שם שהכל בהם, ועד ימיהם לא היה מחלוקת בין חכמי ישראל כלם היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני, והם הראשונים שנחלקו בסמיכת הקרבנות כדאיתא בחגיגה פרק אין דורשין, והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה וכן אמרו בירושלמי: ומהם קבלו יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, ומהם קבלו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח ומהם קבלו שמעיה ואבטליון, והלל ושמאי קבלו מהם, והם ע"ה מסרו מסורות התורה והחכמה לרבן יוחנן בן זכאי, ובימיו חרב הבית בשניה ור' אליעזר הגדול בן הורקנוס ור' יהושע בן חנניה קבלו מרבן יוחנן בן זכאי, ומכלם קבל ר' עקיבא, רבי שמעון בן יוחאי קבל מר' עקיבא וזה היה אחר חרבן הבית, וזה הקדוש ע"ה הוא בעל המדרש הנעלם הנקרא ספר הזוהר ועל ידו חובר, והוא ע"ה הבטיח בחבור המקודש ההוא כי רבים יתפרנסו ממנו באחרית הימים, ובמלת בראשית הנקרא ספר התיקונין אמר בזה הלשון, (תיקונים מז"ח ע"ב ע"ב) והמשכילים יזהירו אלין רבי שמעון וחברוי יזהירו כד אתכנשו למעבד האי חבורא דאיהו מזהרא עילאה דלעילא רשותא אתיהיב לר' שמעון וחברוי לגלאה ביה רזין סתימין ולכל נשמתין דמתיבתא דלעילא ומתיבתא תתאה ולשבע טורין עלאין, דאינון תלת אבהן ורעיא מהימנא ואהרן ודוד ושלמה ואליהו עמהון וכו', ובגין דא אסתכם קב"ה ושכינתיה למעבד האי חבורא על יד ההוא דאתגליא וכניש ביה עלאין ותתאין לאשכחא ביה נייחא לשכינתא בגלותא וחירו לה ולבנהא וכו', והאי חבורא איהו כגוונא דתיבת נח דאיתכניש בה כל מין ומין, הכי מתכנשין בהאי חבורא כל נשמתין דצדיקייא ואנשי מדות דאיתמר בהון זה השער ליי' צדיקים יבאו בו, ואחרנין דלא צדיקים אתדחיין מתמן, וכד אתגלי האי חבורא בעלמא סגיאין מתכנשין לגביה דאיתמר בהון כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה, בהאי חבורא עמנו עומד היום ועליהו איתמר ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד עד כאן. נפלאתה אהבת חכמת האמת הטהורה נשמת התורה לבעליה יתברך חכם הרזים עד שהפליא להשגיח ולהסכים לעשות החבור המקודש ההוא כמו שהפליא להסכים בחבור המשנה על יד תלמידו רבינו הקדוש ע"ה שקבל ממנו, והכוונה והתכלית בכל משום עת לעשות ליי' לעשות ליי' ודאי כידוע לחכמי לב, כי בו תמצא היונה תמה הנזכרת בשיר המקודש מנוח לכף רגלה בגלות המר והארוך הזה, כי אין נחת רוח לה כעסק בנשמת התורה שהיא החכמה האמיתית המקובלת, כי ממנה יודע רצונו יתברך בעבודתו ומצותיו, אשר גם זאת היתה השגחה נפלאה מצורפת אל הראשונה לבל תשתכח ותאבד החכמה מקרב עמה, עד שלהראות תוקף ההשגחה הזאת נגלה זה החבור המקודש בעולם אחר שהיה מכוסה ונעלם, וכשנגלה בעולם רבים נאספו אליו וסרו אל משמעתו כמו שהבטיח הוא ע"ה, וכד אתגלי האי חבורא בעלמא סגיאין מתכנשין לגביה וכו', אשר לולא זה בזמן ההוא כמעט נטיו רגלי החכמים התמימים ומעדו קרסולי העובדים עבודת הקדש הנאמנים להתפשטות הצרעת הממארת במצחות אנשי התורה צץ ופרח המינות בלבות החכמים בסבת השפחה הכושית צרת שרה פרה סוררה הפלוסופיא אשר נעתקה מלשון יוני אל לשון עברי, שרא ליה מ אריה למאן דעסיק בה אשר בהגלות נגלות החבור המקודש ההוא התחיל האור לזרוח, ואמר לאסירי הדעות הזרות פקח קוח ותחל האמת להיות גוברת אחר שהיתה נעדרת וחזרה עטרה ליושנה והנשמה אל נדנה היא נשמת התורה הנאמנה, ושבה נפש האדם אל קרבו אחר שנכרתה מקרב עמו ותחל רוח יי' לפעמו, ואז מצאה היונה מנוח בגלותה אחר שנתקיים בה ושפחה כי תירש גברתה, ועבדי האמונות הנכריות יצאו לחירות לקיים ההסכמה העליונה לאשכחא ביה נייחא לשכינתא בגלותא וחירו לה ולבנהא: ועוד שם (ת"ז ת"ו כ"ג ע"ב כ"ד ע"א) א"ל אליהו לר' שמעון רבי רבי כמה זכאה אנת דמהאי חבורא דילך יתפרנסון כמה עילאי עד דאתגליא לתתאי בסוף יומיא, ובגיניה ושבתם איש אל אחוזתו וגו' עד כאן, הנה הודיעו כי החבור הזה יהיה נסתר ומכוסה ובאותו הזמן יתהנו ממנו למעלה ובדור האחרון יתגלה למטה אל התחתונים, והעסק בו יהיה סבה קרובה לשוב אל אחוזתנו שהיא שובת הגאולה אשר מזה אני מוליד ב' תולדות גדולות, האחת אמות היות זאת החכמה אלהית אמיתית מקובלת באומה ממה שהיתה ההסכמה העליונה לעשות החבור המקודש ההוא אשר הוא כלו מלא מפניני סתרי התורה ושרשי החכמה וסוד האלהות ותעלומות הייחוד, והאמת אין צריך חזוק כי מוחזק ועומד הוא, ולא באנו לזה כי אם לחסום פי המתפתים אחר שכלם ושרירות לבם החושבים כי אין חכמה בישראל כי אם הפלוסופיא, והשנית כי אחר שיש בזה צורך עליון ותחתון והוא אמרו לאשכחא ביה נייחא לשכינתא בגלותא וחירו לה ולבנהא, אם כן זה הצורך ובפרט צורך גבוה חוייב שימשך בכל זמן ובפרט בזמן הגלות שהוא צריך ביותר ולא תקצר יד הכח האלהי מלהשגיח בזה, כמו שלא קצרה כשמיהר והחריב את ביתו להגלות דורו של צדקיהו לבבל, בעוד שחכמי גלות יכניה קיימים שילמדו תורה לאלו הגולין כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מהם, וסתרי תורה וטעמי המצות ומעשה בראשית ומעשה מרכבה בכלל תורה שבעל פה הוא, שהכל היה ונתן על פה וכל שכן בהיות זה תלוי בצדקתו של הקב"ה וכאמרם צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת, וצדקתו אין לה סוף והפסק ואינה בזמן זולת זמן, ואין מעיק ומונע לו יתברך מלעשות צדקה כזו בכל דור ודור ומלהשגיח בכמו זאת ההשגחה וכל שכן היות בזה צורך גבוה כמו שכתבנו: וכבר משמשה ובאה ונגלתה זאת הצדקה והופיעה ההשגחה הנפלאה הזאת בדורות אשר לפנינו, וזה כי כבר כתבתי בפרק י"ג מהחלק השני מזה הספר קבלת האחרונים מחכמי האמת ז"ל, כי אליהו ז"ל נגלה לה"ר דוד אב בית דין ז"ל ומסר לו מסורות חכמת הקבלה, והוא ז"ל מסרה לבנו הראב"ד ז"ל ונגלה גם לו אליהו ז"ל, והראב"ד ז"ל מסרה לבנו החסיד ה"ר יצחק סגיא נהור ז"ל, ונגלה גם לו אליהו ז"ל, והוא ז"ל מסרה לשני תלמידיו ר' עזרא ור' עזריאל ז"ל, ומהם נמשכה להרמב"ן ז"ל אשר ממנו נמשכה אל השרידים הבאים אחריו עד היום, הנה זאת ראיה גדולה על היות הצדקה ההיא מצויה בכל דור ודור כי מהשם היתה נסבה שיגלה אליהו ז"ל אל החסידים ההם, כדי שלא תשתכח החכמה מישראל: הנה שלא סרה הצדקה הזאת מהדורות האחרונים כמו שלא סרה מהדורות הראשונים, וגם לא תסור עד מלאת דברו אשר דבר ביד מלאכי נביאו, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו', ולמה חרד אלינו את כל החרדה הזאת, הלא ארסטו שחיק טמיא ראש המהבילים והמדברים תועה יספיק בחכמתו הבדויה המזוייפת ההורסת שרשי אמונתנו, אבל הספיק בעונותינו לכלות את עינינו ולהדאיב את נפשנו, כי שנו חכמי בני עמנו את טעמם, שמו אור לחשך וחשך לאור, לבשו לבוש נכרי יוני והגרי עזבו ארחות יושר וילכו בדרכי חשך דרך המחקר השכלי הוי רועה אוילי, קמו לשחק בשקרי היונים והערלים וילכדו במצודתם ספרי הישמעאלים ופחזותם, וחכמת האמת מגבולה הרחיקו ובילדי נכרים ישפיקו השכיחו את עם יי' שם תורת אלהיהם אבדה האמונה ונכרתה מפיהם, והם גרמא בנזקין ויבקשו תואנות ועלילות לאמר אבדו החכמות הרבות אשר היו באומתנו לארך הגלות והספרים אשר חוברו בשרשי החכמה האמיתית, ולדעתם בקשו חכמה ואין ויהי להבל בעיניהם מחמד כל עין, וכל זה התרשלות מהם אשר לא רדפו אחרי האמת ולא בקשוהו מבעליו ולא דרשוהו, זו היתה סבת אבדן החכמות מהם לא הגלות שהרי גדולי החכמים אשר מהם הועתקה אלינו התורה והחכמה כמו שכתבנו היו בזמן חרבן בית שני, ולא העיקם מעיק החרבן והגלות מלמסור מסורות הקבלה לתלמידיהם, עד אשר באה ונמשכה אל הדורות האחרונים, כי שמר לנו אלהינו צדקתו ולא עזבנו בגלותנו וכמו המתרשלים והוא אשר היתה אליו הכוונה בזה שכתבנו למעלה, ודי בזה קהוי שינים אל הפרק: חלק ג פרק יט שלמה המלך ע"ה יסד ספר משלי ברוח הקדש, על סוד שתי נשים האחת אהובה בנשואיה והאחת שנואה שנואה בנשואיה, והתחיל לדבר בראשונה ולהזהיר על השנואה, לבני אדם לבל יתפתו אחריה פן ילכדו במצודתה, וזה ממנו בכוונה ובחכמה, כי רוח יי' דבר בו ומלתו על לשונו, שהרי החשך קדם לאור בסוד והארץ היתה תוהו ובהו וחשך וגו', ויאמר אלהים יהי אור, והקליפה קודמת לפרי בטבע, והיא האשה השנואה קליפת האגוז קשה ומרה, והזהיר עליה ואמר להצילך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה, ויש לתת לב למה שפרש"י ז"ל באמרו מאשה זרה מכנסיה של עבודה זרה והיא המינות, ולא יתכן לומר שלא דבר אלא על המנאפת ממש, כי מה שבחה של תורה שכוללו כאן להצילך מאשה זרה ולא מעברה אחרת, אלא זו מינות ועבודה זרה שהיא פריקת עול של כל המצות עד כאן. ומה נמרצו אמרי יושר, כי זאת האשה המנאפת מבא האילן הרע והמר, אשר משם נמשכים כל מיני עבודה זרה ומינות, ועליה אמר עוד אשת כסילות המיה פתיות ובל ידעה מה, כי היא מפתה ומסיתה לבני אדם עד שנתפשים ברשתה, עד שיורדים עמה למחיצתה, והוא אמרו וישבה לפתח ביתה על כסא מרומי קרת לקרא לעברי דרך המישרים ארחותם, מי פתי יסר הנה וחסר לב ואמרה לו מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קראיה, היא האשה אשר הוכיח יי' ליסר ולהעניש הפושעים והמורדים בו, המתפתים בחלקת לשונה ומתק שפתיה, כי היא מקום הרשע ומקום המשפט בה נפתים ונכשלים בני אדם, ובה נענשים, היא האשה המתקשטת בארבעים קשוטין חסר אחד, וחכם הרזים ע"ה פירשם בפרשת אמור לחכמה אחותי את, ובהם נלכדים פעמי נער חסר לב עדיה בא אבינו הראשון ויפת בסתר לבו וישרה בעיניו ולקחה לו, ומאז הביא המות עליו ועל יורשיו אחריו, וכנגד ארבעים קשוטין חסר אחד ארבעים קללות חסר אחת עשר עליו, ועשר על בת זוגו, ועשר על הנחש המסית, ותשע על האדמה, וכנגדן ארבעים יכנו חסר אחד: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א קמ"ח ע"א)אמרו בזה הלשון סתרא דסתרין מגו תוקפא דסטרא דיצחק מגו דורדיא דיצחק דחמרא חד נעיצו קטירא כליל דכר ונוקבא סומקא דוורדא דמתפרשא לכמה סטרין דכורא איקרי סמאל נוקביה כלילא בגויה תדיר כמה דאיהו בסטר קדושה הכי נמי בההוא סטרא אחרא, דכר ונוקבא כלילין דא בדא, נוקביה דסמא"ל נח"ש איקרי אשת זנונים קץ כל בשר קץ הימים תרין בישין מתדבקן כחדא רוחא דדכורא דקיק רוחא דנוקבא בכמה ארחין ושבילין מתפרשא מתדבקא בההוא רוחא דדכורא קשיטת גרמה בכמה קשוטין כזונה מרחקא קיימא בריש ארחין ושבילין לפתאה בני נשא, שטיא דקריב בהדה אתקיפת ליה ונשקת ליה ומסכא ליה חמרא דדורדייא דמרורת פתנים, כיון דשתי סטי אבתרה לבתר דחמת ליה סטי מארחא דקשוט אפשיטת גרמה מכל אינון תקונין דהוות מתתקנא לגבי ההוא שטיא, דתקונין דילה לפתאה בני נשא שערהא מתתקנן סומקין כוורדא אנפהא חיוורין וסומקאן באודנהא תלייאן שית תקונין אטונא דמצרים תלייאן על קדליה כל חילא דארעא פומא מתתקנא בפתיחו יאה בתקונהא לישנא חדידה כחרב' שעיען מילהא כמשחא שפוותהא יאן סומקין כוורדא מתיקאן בכל מתיקו דעלמא ארגוונא לבשת מתתקנא בארבעים תקונין חסר חד. עוד שם שטיא דסטי אבתרה ושתי מכסא דחמרא ועבדת נאופים ואסטוי בהדה מה עבדת שבקת ליה נאים בערסיה וסלקת לעילא ונטלת רשו ונחתא אתער ההוא שטיא חשיב לחייכא בה כדבקדמיתא והיא אעדיאת תקונהא מינה והיא אתהדרת כגיבר תקיף קאים לקבליה לביש לבושי נורא מלהטא בדחילו תקיף מרתתא נפשא וגרמה מלייא דעיינין דחילין חרבא שננא בידהא טיפין מרירן תלייאן בההוא חרבא קטיל ליה לההוא שטיא וארמי ליה גו גיהנם: והוא ע"ה היה מזהיר לבני אדם ממה שנכשל הוא בו בסוד ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וגו', והן סוד האלף נשים שנמשך אחריהן, הוא אמרו בפרשה ההיא כי בחלון ביתי סוד חכמת שלמה בית יי' ויש בה כמה חלוני שקופים אטומים שמשם אורה יוצאה לכל העולמות, בעד אשנבי נשקפתי, לא אמר הבטתי, או ראיתי, או השקפתי, אלא נשקפתי נשקפתי מלמעלה, ומתוך מה נשקפתי במדה שבין העינים הוא יותרת הכבד שנמשכתי אחריה באותן אלף נשים נכריות, ואז"ל ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, וזה מקום בן זוגה שהוא שולט ומפתה בני אדם אחר עבודה זרה ואחר מינות, ואחרי עיניכם זו זנות שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, שמה עומדת יותרת הכבד להשיאני ולרמות אותי, ומזה אני רואה בפתאים, שזו שבין העינים יוצאה לקראתו והחזיקה בו ושתי נשים זונות הן האחת והחזיקה בו והיא העליונה והשניה אסורים ידיה והיא התחתונה, ואותה שבין העינים שי"ת זונה מיום שנתפתה אדם הראשון אחריה ונצורת ל"ב העומד על הלב נוצר אותה כי בת זוגו היא, וסוד זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי לתת טעם לדבריה: ובהיכל ששי של צד שמאל אמר המאור הקדוש ע"ה בזה הלשון, (ח"ב רס"ז ע"ב) זבחי שלמים עלי עלי דווקא ההוא זבחי שלמים עלי איהו בגין דלא אשתכח מקטרגא על עלמא ובגין כך היום שלמתי נדרי לפתאה בני עלמא תדיר, וסוד נער חסר לב הם סוד הבתים החלשים, הרמוזים במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה, וכמה שלוחים וחיילות יש למדה הרעה ההיא הכלולה בשתים, ומהם שנים אנשים מרגלים תחת מטתו של שלמה ושם שתים נשים זונות ומשם ומהם נמשכים כל מיני עבודה זרה ומינות ושאר תענוגות בני אדם והנאות הגוף, משם החמדה והתאוה אל העברות והאזהרות שבתורה לעבור עליהן, משם מחשבות והרהורים רעים, ומשם נטיה אל שרירות הלב ומראה העינים, ומשם מעוננים וקוסמים ישמעו, ומשם שאב בלעם באמרו מן ארם ינחני בלק מהררי קדם, ומשם חכמת בני קדם, ושלמה ע"ה היה רוכב על נשר אחד, והולך שמה אצל עז"א ועזא"ל ללמוד חכמתם, והן גרמו לו שנטרד ממלכותו, הוא שאמר אף חכמתי עמדה לי, חכמתי שבעבורה נמשכתי אחר הנשים ההן עמדה לי, אבל באף דכתיב ויתאנף יי' בשלמה כי עזב ארחות יושר, היא חכמת שלמה האמיתית שנתנה לו במתנה, דכתיב ויי' נתן חכמה לשלמה, אשר נאמר עליה חכמת אדם תאיר פניו, וכתיב עליה ותרב חכמת שלמה מחכמת כל כני קדם ללכת בדרכי חשך, שהיה הולך אל הרי חושך ששם עז"א ועזא"ל ללמוד חכמתם אשר הטעתו לנטות מאחרי יי', כי המינות מושך את הלב ומהנהו כי יפתה וגם יוכל, וכדאיתא כפרק קמא דעבודה זרה שמא דבר מינות בא לידך והנאך ועליו נתפשת למינות וכו', והנאני בדבר ועל ידו נתפסתי למינות, ועברתי על מה שכתוב בתורה הרחק מעליה דרכך וגו', הרחק מעליה דרכך זו המינות וכו', כי האדם בטבע נוטה אל המורגשות הנמשכות מהסבה היא, וכשישמע דברי הורס ועוקר יערבו לו, כי לא יצטרך לטרוח ולהמית עצמו על התורה והחכמה, ולזה הזהיר ואמר בני לחכמתי הקשיבה לתבונתי הט אזנך: החכמה והתבונה שהזהיר עליה כאן, היא האשה האהובה שחתם בה ספרו ואמר אשת חיל וגו', ואמר לחכמתי לתבונתי היא חכמת שלמה הפנימית האמיתית, והיא נקראת תבונה למעט שאר חכמות שאינן חכמתו, ולזה אין לו להקשיב אליהן ולא להמשך אחריהן, כי הן מחוץ למחנה שכינה וחוץ לייחוד, ולזה נשאו שם חכמות חצוניות ואסורות משום מינות, לפי שמקורן מפאת הרע שבעץ הדעת שהוזהרנו עליו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ע' ע"א) לקבל דא אית עשר כתרין דלא קדישין לתתא ואינון דאחידן בזוהמא דטופרא דחד עטרא קדישא דאיקרי חכמה ועל דא איקרון חכמות ותאנא עשרה זיני חכמות אלין נחתו לעלמא וכלהו אשתאבו במצרים בר מחד דאתפשט בעלמא עד כאן, ואולי כי החכמה היונית היא שנתפשטה בעולם, הנה שכל אלו החכמות נאחזות מן הזוהמא הטופרא של חכמה אחרונה, ולפי שמקורה הזוהמא ההיא, היא זרה ואסורה לעם הקדש, כי היא מפתה בחלקת לשונו להעלים בה, והוא אמרו כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה, וזה משל על הסברות כפי העיון השכלי המופתי המפתה בחלקת לשונו הלמודי, והן מאבדות את הנפש, והוא אמרו ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות רגליה ירדות מות שאול צעדיה יתמכו וכמו שיתבאר זה היטב מהמאמר שהבאתי למעלה: אמרה תורה רמז לזה כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה, קרא ההולך בשרירות לבו אחר החקירה השכלית רוה, יען הולך מהלך המופת, וקרא הקבלה שהיא החכמה האמיתית צמאה, יען איננו יודע לה טעם שכלי מספיק, לפי שהיא למעלה מן השכל, ובאמרו רגליה וגו' צעדיה וגו' התיר ספק עצום ראוי שיסופק בזה, והוא כי מדוע עשה יי' ככה, במה שנתן דרך לא ישר לפני איש איפשר לו לסכן נפשו בו, והתשובה בזה, כי באומרו שאול צעדיה יתמוכו ירצה כי לפי שמשלמות המציאות הכללי שימצא בו דבר והפכו מצואים אשר הם להיטיב ולהרע, להשכיר ולהעניש, והאלהים עשה שייראו מלפניו, ואמר גם את זה לעומת זה עשה האלהים, ואז"ל ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם, ואלו לא היה המציאות על הדרך שהמציאו חכם הרזים יתברך לא היה נודע מי הוא הצדיק או הרשע, כי אין החכמה הנדרשת מאת הנבראים כי אם עשות רצון קונם, ולזה אמר כי השאול שברא השם יתברך היה לבטלה אלמלא צעדי זאת האשה השנואה הזרה שהיא המינות, ובנטות האדם אחר האשה האהובה, שהיא התורה והאמונה, הנה הוא נאחז בסוד האצילות הקדוש שהוא האלהות צור ישראל ומושיעו כי הוא חלקו הנה הוא שכרו, וכאמרם ז"ל שכר מצוה מצוה, ואם חס ושלום תטה אשורו ויפתה לבו אחר האשה הזרה, הנה הוא נאחז בחלק הגוים והוא ענשו, וכאמרם ושכר עברה עברה, אשר יתבאר ממה שכתבנו בפרק זה, כי אסור לנו לחקור ולדרוש אחר שום חכמה אי זו שתהיה מחכמות הגוים, לפי שמקורן במקום התוהו שהוא חלק שאר אומות, לפי שהן מצד הטומאה שהוזהרנו עליו, ולפי שהחכמות ההן כמו שביארנו מקורן בפאת הרע שבעץ הדעת, שמשם שואבות האומות, לזה נמצאות בהן, ובפרט החכמה העיונית שהיא חכמת החקירה ושקול הדעת ההולכת אחר שרירות הלב, לפי שהיא נמשכת מן החכמה החיצונית הנקראת חכמת בני קדם, ההולכת אחר שרירות לבה הרע, כי זו לעומת זו, ואנחנו עדת תופשי התורה הוזהרנו שלא נלך אחר שרירות לבנו ושקול דעתינו, בפירוש דברי התורה ומצותיה סודותיה וסתריה, הנעלמים מאד מעיני השכל האינושי כמו שיתבאר בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא. וידוע למקבלי האמת, כי המדרגה האחרונה סוף האילן הרע והמר הנקראת חכמת בני קדם וחכמה חיצונית כמו שכתבנו, היא מכוונת כנגד הכלה הכלולה אשת חיל החכמה המפוארה חכמת שלמה, וקבלת אמת בידם איש מפי איש כי היא עורכת תמיד קטיגורין עמה, ואם אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, עסקיה רעים רוצה לחרחר ריב ומדון כנגד חבצלת השרון הוא האדון, להרוס ולנתוש ולעקור נטע נעמנים ביד רמה, מבלי אימה וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה, זה המהלך הולכת וזה הדרך דורכת החכמה החיצונית העיונית המופתית הנשאבת והנחקרת ממנה, הורסת ועוקרת שרשי התורה והאמונה הנחקקת ונחקרת מהחכמה הפנימית עדות יי' נאמנה, כי הכל זה לעומת זה, וזה דוגמת זה, למעלה ולמטה, ועל שתיהן הזהיר בעל הרזים באמרו הרחק מעליה דרכך, זו האשה הזרה העליונה, ואל תקרב אל פתח ביתה זו החכמה החיצונה התחתונה. והוא מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק: חלק ג פרק כ אחר שהתבאר היות מקור החכמה החיצונית מפאת הרע שבעץ הדעת, ואנחנו נתרחקנו מן הצד ההוא, והובדלנו להיות עם נחלה וכמו שכתוב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, יתבאר גם כן מזה שאסור לנו לשקל בדעתנו שום דבר מדברי התורה, ולהמשך אחר העיון השכלי לחקור בסתריה ובטעמיה, ודבר זה בארוהו והאירו עינינו בו חכמי עליון הקדושים במדרשו של רשב"י ע"ה, (ח"ב פ"ז ע"א) אמרו שם בזה הלשון, לא תעשה לך פסל ר' יצחק פתח אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא בפתגמי אוריתא, כמה אית ליה לאזדהרא דלא יטעי בהו ולא יפיק מאוריתא מה דלא ידע ולא קביל, עליה כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה, וקב"ה זמין לאתפרעא מיניה בעלמא דאתי, בזמנא דנשמתיה בעיא למיעל לדוכתא דחיין לה לבר ותשתצי מההוא אתר דצרירן בצרורא דחיי שאר נשמתין, ר' יהודה אמר כמה דתנינן למה יקצוף האלהים על קולך דא נשמתא דבר נש, א"ר חייא כתיב כי אנכי יי' אלהיך אל קנא, מ"ט בגין משום דקני לשמיה בכלא אי בגין פרצופין מקני לשמיה משום דמשקר לשמיה ואי משום אוריתא תנינן אוריתא כולה שמא קדישא דלית לך מלה באוריתא דלא כליל בשמיה קדישא ובגיני כך בעי דלא יטעי בשמיה ולא ישקר ביה ומאן דמשקר במלכא לא עאלין ליה בפלטרוי דמלכא וישתצי מעלמא דאתי, א"ר אבא כתיב לא תעשה לך פסל וכתיב פסל לך שני לוחות אבנים כלומר לא תעבד לך אוריתא אחרא דלא ידעת ולא אמר לך רבך, מ"ט כי אנכי יי' אלהיך אל קנא אנא הוא דזמין לאתפרעא מנך בעלמא דאתי בשעתא דנשמתא בעיא למיעל קמיה כמה זמינין לשקרא בה ולאעלא לה גו גיהנם: וכתב עליו הרב המקובל ר' שם טוב בן שם טוב ז"ל, תן עיניך בדברי אבות העולם קדושי עליון רואי פני המלך, וראה איך השוו דרך הטעות והשקול אל הפסילים והתמונות, והטעם אחד כי בעלי התמונות כוונתם לעשות התמונות ההן, כדי לקבל מן הכחות ההן ולהיות מכוונות כנגדן לאות ולזכרון, ואין רשות לעשות התמונות כי אם על דרך שעשאם בצלאל ושלמה, שהיו יודעים לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ועשו אותם על פי השם, ונתקדשו הצורות האלו להיות מוכנות ומועדות לכבוד אלהי ישראל, וכפי השעור שהורשה כל אחד מהם כמראה אשר הראה יי' את משה, לתבנית המרכבה הקדושה הנעלמת מרכבת הרוכב בשמי שמי קדם, וכאשר יחשוב אחר לעשות דמיון הצורות ההן, לא הוקדשו ולא הוכנו כלל לכבוד, כמו שלא הוכנה התמונה האומנית שפסלה האומן לחול עליה הנשמה, ויהיה המרחק ביניהם כהרחק הבורא לנברא, ועל פי העצה הנעלמת היא מוכנת לכח חיצון, הוא הנקרא כח הטומאה, כי מחוץ למחנה שכינה מושבה, כי הם פותחים ומתקרבים אל הבא ליטמא, ומפרי מעלליו ישביעוהו, ולכן הוא טועה בה ונעקר מן העולם, כי הוא מחליף המלך בעבד, וממיר טוב ברע, ומשקר באדון הכל, וכן במשל הזה אותיות התורה, ואם הן גשמיות הם רומזות לשמות האלהות ולחכמות הנאצלות מאדון הכל, והוא בהכרח להעמיד גופן ופירושן בענין שיסכימו עם הנסתר בהם והרמוז בהם, בענין שיתיחס החומר לצורה, וכאשר דרך בהם דרך אחר, אין הצורה ההיא מוכנת לשבת ולחול על החומר, ונמצאת תורתו וחכמתו ללא אלוה וחכמה פגומה ופסולה ויהיה ממש כעושה הצלמים עד כאן דבריו: ובפרק א' דמסכת אבות שנינו רבן גמליאל אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות. יראה לי שבא זה השלם ע"ה, להזהיר החכם שלא ישען על בינתו בסתרי התורה ובטעמי המצות, אבל יעשה לו רב לקבלם ממנו, ולא ישקלם בשקל עיונו וסברתו, כי ההולך בהם מהלך השכל העיוני המופתי, חי חיים מסופקים, ונקל על זולתו לסתור דעתו, כמו שיקרה בכל דור למתפלספים ההולכים אחרי שקול דעתם ושרירות לבם, כי מה שיביא זה מופת על מציאותו, זה בא במופת על סותרו, ולזה הזהיר באמרו עשה לך רב והסתלק מן הספק, ואמרו בירושלמי דפסחים בריש אלו דברים כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה: ובמדרש אמרו אינו דומה לומד תורה מעצמו ללומדה מאחרים, הלמד מאחרים תלמודו עומד, הסתום מתגלה, והוא מסולק מן הספקות, הלמד מעצמו אין תלמודו עומד, לבו נוקפו ומשתכח, והספקות עולין עליו. הנה בארו כי המקבל חכמתו מאחרים עומדת לעד, ואי איפשר לסותרה בשום פנים, כי כן קבל מרבו ורבו מרבו, והסתום מתגלה, מה שאי איפשר לעיון השכלי לגלותו ולא להשיגו, לפי שהוא למעלה ממנו, ולזה צריך רב לקבלו ממנו, והוא מסולק מן הספקות, לפי שהוא בטוח כי מה שקבל הוא אמת, וחי בו חיים בטוחים וקיימים לא תלויים: ופי' עוד זה באמרו ואל תרבה לעשר אומדות, לומר שלא יבא באומד דעתו והשערת סברתו אל סתרי התורה וטעמי המצות, ואמר ואל תרבה על רבוי החקירה והעיון השכלי, והביא משל לזה מן המעשר, כי המרבה במעשר באומד הרי מה שהוציא טבל, ואוכלו במיתה דאמר מר המרבה במעשרותיו פרותיו מתוקנים ומעשרותיו טבלים, כן החקירה באומד השכל בסתרי התורה, סכנה עצומה לנפש וכמו שמוכיח המאמר שהבאתי למעלה, ואף אם בענין המעשר תקן את הנשאר מן התבואה והפרות, אין הענין כן בכאן, כי מה שהוציא והוליד בחקירתו הוא טבל ואסור, ואכלו ומסתפק בו במיתה והרי עוות את הנשאר ושקר בו וזייפו, כי הפך והשחית כוונת אומרו, כי הבין בו חלוף מה שרצה בו הרוצה האמיתי והפך דברי אלהים חיים: וידוע שהדרכים אשר בהם תגיע הידיעה המחקרית והמדע האינושי, הם שנים, האחד מה שתקנה הידיעה בו באמצעות החושים והוא בכל מה שתחת גלגל הירח, והשני מה שאין יד החושים שולטת בו, ואי איפשר לדבר בו כי אם דרך אומד ומחשבה בלבד, וכבר הודה ולא בוש החוקר שכל מה שדבר בו מגלגל הלבנה ולמעלה, הוא בדמות אומד ומחשבה כי רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו: וכבר מנו המטיבים לראות, החסרונות אשר יקרו אל הידיעה הנקנת בדרך הראשון, ומהם הטעות והשגיאה, כי להיות ההשגה האינושית נקנית מהחוש, הנה לא תפול האמת בגזרותיה כי אם במקרה ועל המעט, וזה אם מפני שהחושים עצמם על הרוב יחטיאו האמת במוחשיהם, ובפרט במוחשים השניים, ולזה הוא מההכרח שיצא מהם משפט מעוקל, ואם מפני שההשכלה האינושית היא מהמסובב אל סבתו, ופעמים רבות יהיה דבר אחד במין מסובב משתי סבות מתחלפות, וגם הפכיות, ויגזור השכל האינושי היות האחת מהן סבתו, ויטעו בזה לפי שאין זו סבתו כי אם האחרת: ומשל הראשון האדם ההולך בספינה, יקרה לו שיראה הארץ והבתים אשר בה מתנועעים, ואינו כן, ויראה דמות אדם או ישמע קולו, ויגזור שהוא יהושע והוא אלעזר, ומשל השני הנה יקרה לרופא, שיראה שתן החולי אדום המראה ועב העצם, ויגזור שסבת זה תגבורת הדם, וזה משפט כוזב, לפי שאין זה סבתו, כי אם חולשת כח הבורר אשר בכליות שהיא סבה אחרת, ועל זה הדרך יקרה בכל דרושי המחקר האנושי, והראיה על זה ההתחלפות הנופל בכל דור ודור בדעות בני אדם ואופני חקירותיהם, ותמיד חולקים האחרונים על הראשונים, וכל אחד ישתדל ויתחכם להרוס ולהפיל, ולהפוך היסוד החזק אשר עליו בונים אלו ואלו חומת חקירותיהם ופלוסופיותם שהוא המופת, אשר בנפול היתד הזה אין לעיונם תקומה ויפלו במהמורות בל יקומו, כי מה שחשבו הראשונים שהביאו מופת על מציאותו, שערו האחרונים מופת על סותרו, ועניי הדעת על מי יסמוכו, ובמה ישגבו בתכלית אנושותם, ואם יעלה שועל ופרץ חומת מבצר שלמותם, ואם ביסוד היותר חזק שבקניית ההשכלה האינושית שהוא החוש, יקרה כן, כל שכן בדברים אשר למעלה מגלגל הירח, שאין יד החוש משגת אליהם ולא בא המופת עליהם, והדברים בהם דרך אומד ומחשבה, שהוא נמנע לעמוד על האמת בשום דבר מהם: וכבר גלה חכם הרזים ע"ה בספר קהלת, קצור ההשגה האינושית וליאותה, בשני אלו המחקרים, אמר כאשר נתתי את לבי לדעת חכמה ולראות את הענין אשר נעשה על הארץ כי גם ביום ובלילה שנה בעיניו איננו רואה. וראיתי את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצא את המעשה אשר נעשה תחת השמש בשל אשר יעמל האדם לבקש ולא ימצא וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצא. אמר כי כבר נותן את לבו לדעת חכמה והוא חכמת הנמצאות על דרך העיון השכלי המופתי, ולראות את הענין אשר נעשה על הארץ ולראות אם יוכל להשיג על דרך החקירה המופתית טבעי הדברים השפלים, והרבתי בזה והגדלתי העיון והחקירה כי גם ביום ובלילה שנה בעיניו וגו', ועיניו שב אל לבו כמו ולבי ראה הרבה חכמה, שהוא העיון השכלי, וראיתי את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצא. אמר כי עמדו בפניו שני מעיקים בזה, האחד עומק המושג, כי להיות הטבע מעשה אלהים משוער בחכמתו וכמו שכתוב יי' בחכמה יסד ארץ ומי יבא עד תכונתו, והשני קוצר המשיג, כי לא יוכל האדם במה שהוא אדם, למצא האמת בטבעי הדברים השפלים להיות אין לו מבא בהם כי אם מן החוש והחוש יחטיא האמת על הרוב, בשל אשר יעמול האדם וגו', נעתק אל מה שאין לחוש מבא בו, והוא מתעמל בחקירתו דרך אומד ומחשבה בלבד, והוא בדברים אשר למעלה מגלגל הירח, ואמר כי מכל שכן בזה אם יעמל האדם במה שהוא אדם לבקש על דרך האומד וההשערה השכלית, ולזה הוסיף בחקירה זו השנית לבקש ואמר ולא ימצא כי הוא נמנע מצד שהוא אדם: והזכיר האדם בשניהם, לפי שהחוקר בהם הוא אם מן החוש ואם מן השכל האינושי, ובהם הוא אדם אשר מצד זה תקצר השגתו, והוא ע"ה בא לחקור בשני המחקרים האלה מצד זה וידע כי נלאה בחקירתו, וזה היה בכוונה כדי שיכיר מעלת החכמה שנתנה לו במתנה אשר בה יעמוד על האמת, בכל מה שסכל קודם בהיותו חוקר בו מצד החוש ומצד השכל שהוא אדם בהם, והוא שאמר במקום אחר וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, שרצה בזה כי מן הסכלות שסכל חכמת הנמצאות כשחקר בהם מצד שהוא אדם, ראה שיש יתרון ומעלה גדולה לאין חקר לחכמה שנתנה לו, שבה עמד על האמת בכל מה שסכל מקודם, ואלו לא חקר מקודם על זה אולי אחר שנתחכם לא היה רואה ומכיר היתרון שיש לחכמה, אבל היה אומר כי גם מצד שהוא אדם בלבד יוכל להשיג, ולדחות זה אמר וגם אם יאמר החכם לדעת כלומר וגם אם יאמר החכם אחר שנתחכם בחכמה שגם מצד השכל והעיון, יוכל לדעת ולהשיג מה שנתחכם בו אחר כך אמר כי לא יוכל למצא כי כבר עמד הוא על זה מצד הנסיון: ועם שהחכמה החיצונית הזאת אסורה, להיות מקורה בפאת הרע שבעץ הדעת וכמו שהתבאר, הנה שלמה ע"ה הלך אחריה להשלים האילן אשר הוא אחוז בו ולתשלום חכמתו, כי כן ראוי לו, אלא שנטה אחריו בדברים אחרים, עד שלא נשמר גם הוא, וכתוב בו נשיו הטו את לבבו וגו' ואמר הוא וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך, ופירש במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מ"ז ע"ב) מן הסכלות ממש אתי תועלתא לחכמתא דאלמלא לא ישתכח שטותא בעלמא לא אשתמודע חכמתא ומלוי. ותאנא חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא למילף מן שטותא ולמנדע לה בגין דאתי תועלתא לחכמתא בגיניה כמה דאתי תועלתא לנהורא מן חשוכא, דאלמלא חשוכא לא אשתמודע נהורא ולא אתי תועלתא לעלמא מיניה, תאנא שיש יתרון לחכמה לחכמה סתם דאר"ש לר' אבא ת"ח רזא דמלה לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר אלא בגיני שטותא דמתערי מאתר אחרא ואלמלא האי נהירו ורבו סגי ויתיר לא להוי ולא איתחזי תועלתא דחכמתא ובגין שטותא אתנהיר יתיר ונהרין לה יתיר הה"ד שיש יתרון לחכמה סתם מן הסכלות סתם. וכך לתתא אלמלא לא הוי שטותא שכיח בעלמא לא הוי חכמה שכיח, והיינו דרב ייסא סבא כד הוו מילפי מיניה חבריא רזי דחכמתא הוה מסדר קמיהו פרקא דמילי שטותא בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה והיינו דכתיב יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט משום דהוא תקונא דחכמתא ויקרא דחכמתא. ועל דא כתיב ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות. הנה בארו כי הסכלות הידוע לחכמי לב תקון ושלמות לחכמה היא חכמת שלמה, ולזה חוייב שלמה לררוף אחריו ולהשלים האילן ההוא, אלא שנטה אחריו יותר מדאי ונענש, נמצא אם כן שהחכמה שהיא מפאת הרע שבאילן ההוא סכלות והוללות היא בערך החכמה המפוארת האמיתית, ולפי שלא רבים יחכמו ואין כל אדם יכול להשמר מחלקת לשון נכריה, שהרי גדול החכמים קרא והטה, הזהיר הוא עליה ואמר הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה. וכבר באה המניעה בתורה על החקירה שמצד החוש, ועל החקירה שמצד העיון השכלי מצד האומד והמחשבה בסתרי התורה וטעמי המצות ועל האומד ומחשבת הלב ועיונו הזהיר באמרו ולא תתורו אחרי לבבכם, ועל החקירה שמצד החוש הזהיר באמרו ואחרי עיניכם. ובא זה הענין במצות הציצית, שהיא מן המצות המקובלות שאין להם טעם כפי השכל האינושי ללמוד על כל המצות לפי שהיא שקולה ככולן, ולא הותר כי אם הראיה בו בעינינו שממנה נבא לזכר בלבנו כל המצות לעשותם: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קע"ה ע"ב) א"ר יהודה אמר הקב"ה הרוצה ללכת אחרי ילך אחר לב זה והוא לב השמים ואחרי העינים העומדים עליו כענין שכתוב על אבן אחת שבעה עינים, וכתיב עיני יי' אל צדיקים וגו', אבל אתם לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, בשביל שאתם זונים אחריהם. והענין כי ראיה ומחשבה בתורה ובקיום מצותיה, שכל זה נמשך לצד הטוב והאלהות האמיתי מצוה עלינו לתור בהם, כי זה חלק אלוה וחלק יי' עמו, ואמנם ראיה ומחשבה זרה הנמשכת מצד הרע שבפאת עץ הדעת, לא כאלה חלק יעקב ומצד זה נאסרה הפלוסופיא, לבה ומראה עיניה וכענין שהתבאר. וזה מה שמקורה בפאה ההיא ההולכת אחר שרירות שהיתה אליו והכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק כא שלמים וכן רבים מבני עמנו, חשבו כי אברהם אבינו ע"ה לא היתה בידו אמונה מקבלת מאבותיו, כי תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים וגו', אבל הוא ע"ה החל בתחלת עניינו לבא בתורת חקירה, לבטל דעות אבותיו הנפסדות, ולבטל גלוליהם מן הארץ, אחר שנתברר לו מציאות אלוה מתוך חקירתו, ואחר שהשלים זה החק מדרך עיונו, נעתק מדרך החקירה, ובא לכלל אותה האמונה אשר הגיעה לראשונים דרך קבלה, כמו שהגיעה לנח בדרך קבלה מלמך ומתושלח אבותיו, וכמו שהגיעה להם גם כן מאבותיהם, אשר הגיעה להם מאדם הראשון, זה דעתם: וכבר מצאו להם בדברי רז"ל על מה שיסמוכו להעמידו. אמרו בבראשית רבה פרשה ל"ה רבי יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך. משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר, תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם. ואמרו כי ההליכה הנזכרת פה, היא תואר החקירה והעיון החפושי אשר יעתק בו מדעת אל דעת, וממדרגה אל מדרגה, עד שנתברר לו מציאותו יתברך, ופרסמו בעולם, וזה חייב שתהיה עליו יד יי' לאמר אני הוא בעל העולם, והודה לו שהדין עמו, וזה טעם ויאמר יי' אל אברם לך לך וגו': ועוד עשו לזה הדעת סמכים, ממה שאמרו עוד בבראשית רבה פרשת נח, ולמה אברהם דומה לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, ובארו זה באמרם שהשם יתברך היה שקוע במבואות האפלים, אחר שלא היה מציאותו נכר בעולם, כמו שיחייבהו העיון המחקרי, ועמד הוא ע"ה והאיר לפניו בדרך חקירתו, במה שהאיר כל בני עולם במציאותו, זה כלל דעתם, נמשכו בו אחר הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות עבודה זרה פרק א' כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמה היאך איפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו, כי אי איפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטפשים, ואביו ואמו עובדי עבודה זרה, והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמתי וכו'. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו: חלילה לאברהם אבינו ע"ה, לא יאונה לו און כזה להיות מעובדי עבודה זרה, כל שכן שיוציא בזה קרוב לרביעית זמנו, שהרי לא נברא העולם אלא בזכותו, וכמו שאמרו בבראשית רבה פרשה י"ב א"ר יהושע בן קרחה בהבראם באברהם, בזכותו של אברהם, ואיך יכעיס את בוראו אפילו רגע אחד, ומה שאמר הכתוב ויעבדו אלהים אחרים שב לתרח ולנחור, ומה שאמרו בבראשית רבה עקב אשר שמע אברהם בקולי, ר' יוחנן ור' חנינא תרויהון אמרין בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו, ריש לקיש אמר בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו. מנין עק"ב שמע אברהם בקול בוראו. ובנדרים פרק ד' נדרים א"ר אמי בר אבא בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי, עקב דין הוא חושבניה קע"ב והוא חי קע"ה שנים. אין הכוונה להם ז"ל שמה שלא הכיר היה עבדו עבודה זרה, ולמה לא קצר לו הרב ז"ל הזמן כריש לקיש וכר' אמי, וכל שכן שיש להם על מה שיסמוכו מן הכתוב: ואמנם האמת הברור, כי מאדם עד אברהם נשתלשלה ובאה הקבלה, שהרי קבלו רז"ל שאדם הראשון נצטוה בשש מצות, ולא הונח אל המחקר השכלי, וחכמי האמת אמרו כי רבו היה רזיא"ל, ובספר תולעת יעקב בפתיחתו כתבתי, כי בהיותו בגן עדן הורד לו ספר על יד רזיא"ל, ועל ידו השיג השגה עצומה בעולמות העליונים, מה שלא השיגו מלאכי עליון, והיו העליונים מתקבצים ובאים לשמוע סתרי סתרים נוראים הגלוים בספר ההוא, והיו אומרים רומה על השמים אלהים וגומר, ורבו של שם היה יופיא"ל: ומצאתי במדרש א"ר יוחנן בן נורי, נטל הקב"ה את שם בן נח, והפרישו לכהן עליון לשרתו, והשרה שכינתו עמו, וקרא שמו מלכי צדק כהן עליון מלך שלם, והיה יפת אחיו לומד תורה הימנו במדרשו, עד שבא אברהם ולמד תורה במדרשו של שם, ונתעסק הקב"ה באברהם, ונשתכחו כל האחרים, בא אברהם והתפלל לפני הקב"ה, שישרה שכינתו תמיד בביתו של שם והודה לו שנאמר אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, אמר ר' יוחנן והלא יפת היה הגדול, למה נטל שם הכהונה, בשביל שהיה מתעסק תמיד בתורה, ופורש מדרכי העולם ומאין היה לו תורה, אלא אדם הראשון ידע התורה, והניחה בקבלה לשת בנו, ואחר כך באה לידי חנוך, עד שבאה לשם והיה מתעסק בה, א"ל ר' יוסי, אם התורה היתה במדרשו של שם, למה הוצרך הקב"ה לצוות לבני נח אותם שבע מצות שנצטוו, שהרי התורה נכתבה קודם לכן, אלא אמר ר' יצחק בשעה שהמבול בא לעולם ונכנסו לתיבה, מרוב צערם נשתכחה התורה ממנו, אלא אמר הקב"ה אם אומר להם שישמרו את תורתי, יפרקו כל העול מהם, כאחרים שאמרו ודעת דרכיך לא חפצנו, אלא אתן להם דברים מועטים וישמרו אותם, עד שיבא מי שישמור כולה, וזה היה אברהם שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו', דכיון שלמד משם התורה, קבל על עצמו שישמור את כלה, ולפיכך בירר הקב"ה שבעה דברים מן התורה שישמרו אותם עד כאן: הרי בארו כי אברהם אבינו ע"ה למד תורה משם בן נח, ואולי התחיל ללמוד מבן ג' שנים, והוא שאמרו ריש לקיש ור' אמי בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, ובלמודו נתחנך להתחיל בהכרת בוראו, וכשהיה בן מ"ח כבר היה גדול בחכמה, וממנה הכיר את בוראו הכרה אמיתית ברורה, כי אין מכיר את בוראו, כי אם העוסק ומתחכם בחכמה האמיתית. והראיה על זה ספר יצירה שנמסר לו שהצופה בו אין שיעור לחכמתו, ואמרו חכמי האמת כי רבו היה צדקיא"ל: ובמדרש שוחר טוב, אברך את יי' אשר יעצני, ובמזמור ראשון כתוב ז"ל ובתורתו יהגה, א"ר שמואל בר נחמני, אברהם לא היה לו אב שילמדו תורה, מאין למד, תני רשב"י מלמד שזמן לו הקב"ה שתי כליותיו כשני רבנין, והיו נובעות ומלמדות אותו חכמה כל הלילה, הה"ד אברך את ה' וכו' ר' שמואל בר נחמן היה פותרו באברהם אבינו, שלא למדו רב, ומי למדו תני רשב"י מלמד שזמן לו הקב"ה שתי כליותיו והיו נובעות חכמה ודעת עד כאן. וסוף המאמר ז"ל תדע לך שכן הוא, שנגלה עליו הקב"ה בין הבתרים, והראה לו ד' דברים, תורה, וקרבנות, גיהנם, ומלכיות, והוא על דרך תן לחכם ויחכם עוד, כי לא היה לו רב ממי שיקבל סתרי החכמה הנעלמים בספר ההוא, כי שם בן נח לא היה מספיק לתת לו די מחסורו בחכמה החתומה בספר ההוא, עם שהיה חכם גדול, והקב"ה נתן מרוחו עליו והחכימו בו, והוא המשל שזמן לו הקב"ה ב' כליותיו והיו נובעות חכמה ודעת, והם החכמה והדעת האמתיים האלהיים, לא האנושיים העיוניים, כמו שחשב הרב המורה והנמשכים אחריו, ומן הספר ההוא עמד על חכמת האלהות האמיתי: ועוד נגלה לו מתוכו חכמת האצטגנינות האמיתי, והשיג חיובי העליונים והנהגתם, כפי המושפע אליהם מן הגבוהים עליהם, עד שמרוב חכמתו והשגתו בעליונים, גבר על השפלים, ונכנעו אליו והודו לו, והוא אמרם במסכת בתרא פרק א', רבי אליעזר המודעי אומר אצטגנינות גדולה היתה לו לאברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב היו משכימים לפתחו, והחכמה הנפלאה ההיא, הכשירתו לדקדק מאד במצותיו של הקב"ה, כי עמד על רצונו בהן מתוך חכמתו, עד שמזה עלה לדעת את השם בנבואה, והיא ההכרה האמיתית שהכיר את בראו, והוא סוף שלמותו והכרתו אותו, ואולי היה בן מ"ח כשעלה לזאת המדרגה כדברי ר' יוחנן ור' חנינא: ובמדרש ילמדנו פרשת לך לך, ותורותי אלו דקדוקי מצות שדקדק אברהם, אמר לו הקב"ה אתה מדקדק מצותי, ואתה יושב עם עובדי עבודה זרה, צא מביניהם לך לך מארצך וגו'. ומה שאמר הכתוב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, זו יציאה שניה היתה לו ע"ה. וכן נראה ממה ששנינו בסדר עולם, פרק א', אברהם אבינו היה בשעה שנדבר לו המקום ב"ה בין הבתרים, בן שבעים שנה וכו', חזר לחרן ועשה שם חמש שנים שנאמר ואברם בן חמש שנים וגו', ובחכמתו וקבלתו האמיתית, נתעלה ממדרגה אל מדרגה ומעולם אל עולם, עד שהשיג השתלשלותם והתקשרם ויחודם זה בזה, ונתברר לו כי בסבת התיחדם אור הרשות האמיתי והנהגתו והשגחתו הנפלאה מתנוצץ בהם ומאירם, אשר מאורו יתקיימו ויעמדו כלם, ואין שום רשות אחר שליט ורשאי בהם, כי אם הוא לבדו יתברך, וכאשר השיג דרכיו והנהגתו השתדל בכל עוז ללכת בהם להדמות אליו: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה, מאי וישמור משמרתי, כך אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עמד במקומי וישמור משמרתי דאע"פ שזאת היא מלאכתי שאני מזכה את העולם, ואפילו נתחייבו אני מזכה אותם, ועוד אני משיבם ומביא בלבם לעשות רצון אביהם שבשמים, כל זה עשה אברהם דכתיב ויטע אשל בבאר שבע, מה עשה סדר לחמו ומימיו לכל באי עולם, והיה מזכה אותם ומדבר על לבם, למי אתם עובדים, עבדו את יי' אלהי השמים והארץ, והיה דורש להם עד ששבים עד כאן: ומעתה אין פתחון פה לבעל הדין לומר, למה יתעסק המקום ב"ה באברהם, וירבה שכרו במאד מאד, ויעניש דור הפלגה, הלא הוא בחר בו לחלקו ומאס בהם, אינו כן כי הוא דבק בבוראו ונמשך אחריו, ועשה מלאכתו ויצא מכלל הטועים, וכמו שדרשו חכמי האמת, מן הארץ ההיא יצא אשור, מן העצה הרעה ההיא יצא המאושר במעשיו זה אברהם: וממה שכתבנו נעמוד על כוונת רבי יצחק במאמר ההוא, משל לאחד הכוונה על אחד היה אברהם, שהוא ע"ה היה הראשון והאחד, שייחד את השם והקריא אותו בפי כל בריה, ולא קדמהו בזה שום אחד מהראשונים, כי לא עלה בידם לזכות את הבריות ולהשיבם אל בראם, שהיה עובר ומתעלה ממקום אל מקום וממעלה אל מעלה כמו שכתבנו, עד שתקע עצמו במקום נאמן, מקום האלהות והאחדות האמתי, אשר מתוכו השיג התקשרות וייחוד כל הבירה, אשר הוא משל אל כל העולמות, שהיתה דולקת ומאירה מאור ההנהגה וההשגחה העליונה, המאירם ומקיימם כלם, ובירה כלומר ב"ר י"ה, וכענין שאמז"ל כי בי"ה יי' צור עולמים, העולם הזה נברא בה"א, והעולם הבא נברא ביו"ד, אמר אל החולקים עליו המכחישים כל זה, אחר שהודיעם אמתת כל זה, תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, ואין הכוונה שהיו מכחישים מציאות סבה ראשונה, כי אין ספק שהם היו מודים בה, אלא שהיו מסלקים הנהגתו והשגחתו מן הבירה, וכופרים בידיעתו בה, ומזה היו עובדים למלכת השמים, כי היו מאמינים כי נתן את כרמו לנוטרים ומנהיגים אחרים, והיה אומר להם, כי זה נחשב להם כאלו היו מאמינים שהבירה בלא מנהיג, והיה נושא ונותן עמהם לאמת כל זה והיה דורש להם עד ששבים: וזה עצמו כוונתם באמרם, ולמה אברהם דומה, לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים וכו', ועוד יש להם בזה כוונה נפלאה וסוד נעלם, והוא היות צורך האלהות וייחודו והארתו תלוי בעבודת השלמים, וכמו שאמרו בספרי, כיוצא בו זה אלי ואנוהו כשאני מודה לו הוא נאה. כיוצא בו אתם עדי נאם יי' ואני אל, כשאתם עדי אני אל. כיוצא בו אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים אלמלא אני לא היית יושב בשמים עד כאן. וכענין שהתבאר בחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא: ומן הידוע שאי איפשר לעמוד על כל זה מצד העיון המחקרי, ולא יאמתהו השכל האנושי, אבל יכחישהו וירחיקהו, ולזה אי איפשר שילוה אליו השכל האלהי, לאשרו באושר הנבואה, כי לא לו מקום לזה, ואברהם אבינו ע"ה דרך בכל זה דרך המדע האלהי, ומעשיו והנהגתו עם בוראו ועם כל הנבראים, היו כפי מה שהשיג מהמדע ההוא השלם: וכשנשלם בכל זה, עלה אל מדרגת הנבואה, כי זה פרי מעשיו ועבודתו השלמה בזכותו והשלימו הנבראים להשלים כוונת בעל הבירה בהם, ואז הציץ עליו ואמר לו אני הוא בעל הבירה, כלומר הם במעשיהם הרעים חמסו הבירה ממני, ונתנו עבודתי ובירתי לזולתי, וזו היא כוונתם במה שאמרו בבראשית רבה אמר רבי אלעזר אי זו קשה זה שאומר למלך או אני או אתה בפלטין, או זה שאומר אני בפלטין ולא אתה, בודאי זו קשה שאומר למלך אני בפלטין ולא אתה, כך דור המבול אמרו מה שדי כי נעבדנו וגו', דור הפלגה אמרו כל הימנו שיבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים וכו', ועכשיו אני הוא בעל הבירה שהקנית לי עולמי במעשיך, ברוך מחזיר אבדה לבעליה והוא אמרם בבראשית רבה א"ל הקב"ה אני לא היה שמי ניכר לבריותי והכרת אותי בבריותי, מעלה אני עליך כאלו אתה שותף עמי בברייתו של עולם, הה"ד קונה שמים וארץ עד כאן. וכבר כתבנו כי אי איפשר לבא אל זה בדרך החקירה והעיון החפושי, ואברהם אבינו ע"ה ראינוהו שלם בכל זה, אם כן נתחייב לומר שהתחלתו בזה הקבלה שהיתה לו משם ועבר, עם מה שנעזר בזה מצד החכמה האמיתית הנעלמת הנדרשת מספר יצירה שנמסר לו ע"ה, אשר היא למעלה מהשכל האינושי, פליאה דעת ממנו, והוא מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק: חלק ג פרק כב כבר כתבנו בהרבה מקומות מזה הספר, כי התורה כלה אצולה מהחכמה העליונה, היא חכמת אלהים המחשבה העליונה, אשר אינה מושגת כלל, ועליה נאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם מחשבתי כתיב חסר וא"ו, וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה. (ח"ג ה' ע"ב) ועוד שם ת"ח מחשבה דקב"ה היא עילאה ורישא דכלא ומההיא מחשבה אתפשטו ארחין ושבילין לאשתכחא שמא קדישא ולאתתקנא בתקונוי כדקא יאות, ומההיא מחשבה אתנגיד. ונפיק שקיו דגנתא דעדן לאשקאה כלא, ומההיא מחשבה אשתכח תורה שבכתב ותורה שבעל פה ובההיא מחשבה קיימין עלאין ותתאין עד כאן. ובסוד הענין כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהם ו' ה' שבשם הגדול, נאצלו מהמחשבה העליונה, ושתי התורות שקבלנו מפי הגבורה שהיא תורה שבכתב, ופירושה שהיא תורה שבעל פה, נאצלו מהם ונחקקו ונחקרו מהם. ומקור הכל היא המחשבה ההיא הנעלמת מעיני כל חי, ההשגה בה מנועה, וכמו שהמקור ההוא נמנע ההשגה, אם לא ברצון הרוצה האמיתי, אשר עלה במחשבתו הנפלאה ורצה לחצוב ממנו שני המאורות הגדולים תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כן במה שחוצב ממנו נמנע ידיעתו והשגת רצונו בו, אם לא יודיענו ויפרשנו בעצמו, ולזה כמו שהוצרכה הקבלה מפיו בתורה שבכתב החצובה מהמקור ההוא, כן הוצרכה הקבלה מפיו בתורה שבעל פה, שהוא פירוש החציבה ההיא, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל הביאה בידיה סימני המקור ההוא אשר חוצבה ממנו להורות על מקומה, ובאה רשומה וחתומה בטבעת הגדולה ההיא הכוללת הכל: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ו' ע"ב) קול השופר הולך לאן הולך איתימא להר סיני או לישראל יורד מיבעי ליה אלא אוריתא מהכא נפקא ומאתר דא דהוא כללא דכל שאר אתיהיבת כד יסתכלון מילי ועל דא לוחי קדמאי רשימין הוו מהאי אתר, ודא הוא רזה דמלה דכתיב חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממש אתר דכל חירו ביה תליא עד כאן. ובמדרש ילמדנו ובאלה שמות רבה, חרות מהו חרות רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר חירות מן המלכיות, רבי נחמיה אומר חירות מן מלאך המות, ורבנן אמרי חירות מן הייסורין. וכלם נתכוונו להורות על המקור שנחצבה התורה ממנו להודיע כי באה רשומה ממנו, כי טבע המקור ראוי שימצא במה שיחצב ממנו, וידוע כי המקור ההוא מקור החיים והטוב, אין בו מצרים, כי הכל שם ברויח, ולזה המלכיות ושרי האומות ומלאך המות רחוקים משם, אין להם חלק במקור ההוא, כי הוא למעלה הרבה ממקום אחיזת המלכיות והשרים, גם שם החיים האמיתיים שאין עמהם מות ולא ייסורין, לפי שלוחות ראשונות נחצבו מהמקור ההוא, הביאו בהם טבע המקור לעשות בני חורין אל המקבלים מכל אלה, שלא ישלטו בהם, לפי שנחקקו ממקום החירות השלם, ואם כן והמקום ההוא לא נתן להגלות כי אם ברשותו וברצונו, כן מה שנחצב ממנו אי איפשר לדעתו ולבא עד תכונתו, כי אם מפיו וברצונו והוא שיודיענו הוא עצמו, ולזה הוצרך אדון הנביאים ע"ה לקבל מפי הגבורה פירוש התורה והמצות הנקרא תורה שבעל פה כמו שכתבנו: והנה כל הדברים פונים אל חקיקתם וחציבתם למעלה, להורות על מקומם ודוגמתם, כי הכל זה לעומת זה, וכמו שהתורה העליונה תורה שבכתב סוד ו' שבשם, מוציאה מה שבכח המחשבה והחכמה העליונה מקום מוצאה לפועל אשר אי איפשר לו לצאת כי אם על ידה, כן תורה שבעל פה העליונה סוד ה"א אחרונה שבשם, מוציאה מה שבכח הרשום בכתב אמת לפועל וזה הדרך עצמו דורכים תורה שבכתב ותורה שבעל פה אלה אשר קבלנו מסיני, כי תורה שבכתב תודיענו מה שבכתיבה העליונה דוגמתה, ותורה שבעל פה תפרשהו לנו ותעמידנו על מה שכוונה הכתיבה ההיא. ובפ' כ"א וכ"ב מהחלק הא' מזה הספר הרחבנו הבאור עוד בזה יעויין משם: וכאשר עלה במחשבה הטהורה ההיא ובחפץ הפשוט לתתנו שלמים ולזכותנו, וגם שהוא כביכול צריך לעדותנו וכענין אתם עדי נאם יי' ואני אל, לזה לא יאתה החכמה העליונה להטריד מקבלים נובלותיה בחקירה השכלית, כי ראתה כי גדל שלה וקצור קצרה ידה מהושיע ומהשיג האמת בשרשיה ואמונותיה המצודקים השקולים ומשוערים בה, והנודע מענין החקירה וכמו שכבר הודו ולא בושו אנשיה, שלא תשיג ידה כי אם מציאותו יתברך לבד, והנה היא לפי זה הודאה במקצת, ואני אומר כי אחר שתכפור ותעקור שאר דברי התורה ועדותיה כלם כידוע ממנה הן זאת כפירה בכל ואפילו במציאותו, והנה היא מראה פרסותיה ראו שאני טהורה, אבל אין לה שום סימן טהרה, כי התורה עדות על מציאותו אחדות אדון הכל, כי היא שמו ממש, והיא מכחשת עדות יי' נאמנה, ואם כן אין מקבלין ממנה מציאותו יתברך, כי כן ענשו של בדאי אפילו אומר אמת אין שומעין לו, אחר שעל הרוב כוזב ובודה מלבו, וכן החקירה השכלית אחר שהיא כופרת בתורה הנקראת עדות יי' נאמנה, כי בה תשלם האמונה במציאותו ובאחדותו, אפילו תביא אלף מופתים בבאור מציאות האל ואחדותו, אין שומעין לה: אבל עדות יי' נאמנה, ערכה שולחנה שלחן השלמות האמתי לפני עמו בחירו, ושם לו פה הנבואה לאכול מנעימות אמונת אלהותו וייחודו האמיתי הנקי מכל סיג, והוליכם דרך ישר, לא יכשלו בו בעבודתו ואמונתו, ולא הטריחם אל השגת זה בדרך המחקר השכלי והידיעה המופתית, והראיה על זה כי התורה תורת יי' תמימה, התחילה ממקום סוף השתדלות החקירה השכלית, ושמה עקר העקרים למושלם באמרה בראשית ברא אלהים וגו', ואף בשאר דברי התורה הודיענו יתברך היותם כלם מפיו, ולא הניחם אל שכל גדול הנביאים ע"ה, ועם שהיה דבורו ע"ה בהם בנבואה, לא רצה שיהיו נאמרים בתורה מפי משה לבדו, ולזה כשהיה משה מדבר בהם מיד היה נענה מאתו יתברך בדברים ההם עצמם, וזה כדי שלא יהיה בתורה דבר אחד שלא יצא מפי אדון העולם: וזה דבר כבר קבלוהו חז"ל, אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה, (ח"ג ז' ע"א) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, באתר דא אתכלילו מלין עלאין והאלהים יעננו בקול בקולו של משה, בההוא קול דאחיד ביה משה הכא אית לאסתכלא דהא איפכא הוא דכתיב וידבר אלהים והכא כתיב משה ידבר, אלא אית דאמרי בגין דכתיב ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וגו', ועל דא משה ידבר והאלהים יעננו בקול בנין דלא ישתכח מלה באוריתא מפומיה דמשה בלחודוי, ודא הוא דאוקמוה קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן מעצמו לא תנינן אלא מפי עצמו הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו מפי ההוא קול דאחיד ביה דאיקרי הכי ושפיר מלה. הנה בארו ע"ה מה שאמרנו, ולפי שהיה עומד נגד זה מה שאמרו במסכת מגלה פרק בני העיר, עלה דמתניתן דתנן אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כלן, ושיילינן עלה בגמרא מנא הני מילי אמר רב אחא בר גמדא א"ר סימאי דאמר קרא מוסר יי' בני אל תמאס, ר' שמעון בן לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות וכו', אמר אביי לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים, אבל בקללות של משנה תורה פוסק, מאי טעמא אמר אביי הללו בלשון רבים והללו בלשון יחיד, הללו משה מפי הגבורה אמרן והללו משה מפי עצמו אמרן, ולפי שהיה נראה כפי פשטן של דברים שקללות שבמשנה תורה משה אמרן, והרי יש דברים בתורה מפי משה ולא מפי הקב"ה, הפך מה שהנחנו, לזה בארו סוד הענין ודקדקו מאמרו, משה מפי עצמו אמרן, מעצמו לא תנינן אלא מפי עצמו, הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו מפי ההוא קול דאחיד ביה דאיקרי הכי, פירוש קולו של משה הוא סוד מקום נבואתו אספקלריא המאירה פני הרחמים וקללות שבמשנה תורה משה מפי השם הגדול אמרן, ולפי שהם מפי הרחמים אמר אביי פוסק בהם, ואין בזה משום אין אומרים ברכה על הפורענות, אבל קללות שבתורת כהנים אמרן מפי הגבורה שהוא קושי הדין והפורענות, ולזה אין מפסיקין בהם: ועוד אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ז' ע"א) ובספרא דאגדתא דבי רב אמר אף על גב דאוריתא מפי הגבורה איתמר כלה מפי עצמו של משה כמו כן איתמר ומאי איהו קללות שבמשנה תורה ולבתר אתכלילן בגבורה הה"ד משה ידבר והאלהים יעננו בקול משה וידבר דא קולו של משה האלהים יעננו בקול דא גבורה דאודי ליה לההוא קול הה"ד יעננו בקול בההוא קול דמשה: וגם הדברים שהיו עתידים החכמים והתלמידים לדקדק לחדש ולהורות עד סוף כל הדורות, כלם נגלו למשה וקבלם בסיני, להודיע נאמנה כי כל מה שחדשו חכמים והוציאו מפלפולם, הכל היה חקוק וחצוב בחכמה העליונה ושערוהו כמו שהיה משוער בחקיקה ההיא, ואין שום דבר יוצא ממנה ולחוץ כי הכל כלול בה. ובמסכת מגלה פרק הקורא, מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים, מלמד שגלהו הקב"ה למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים יחדשו ומאי ניהו מקרא מגילה, ובפרק חלק תניא כי דבר יי' בזה זה האומר אין תורה מן השמים, אפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו אמרו, זהו דבר יי' בזה, אפילו אמר תורה כלה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מגזרה שוה זו, זהו דבר יי' בזה: ובירושלמי דפאה אמרו, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו נאמר למשה בסיני. כל זה זבדנו אלהים זבד טוב, שלא נתננו תחת ממשלת החקירה השכלית, והוציאנו לחירות מפתויי החוקרים, המתפתים אחר עיונם השוקלים בדעתם דברים אשר אי איפשר אל השכל האינושי להשיגם, כל שכן בדברים ששלמות הנפש תלוי בהם, והשכל יגזור בהם חלוף האמת המכוון מהרצון העליון אשר לא יושג לזולתו, ולזה זיכנו בתורתו התמימה משיבת נפש, והודיענו בה רצונו על יד נביאו נאמן ביתו, כי היא אשר תורה ותגלה הדברים אשר היו סתומים ונעלמים במחשבה הטהורה, ולהורות על זה נשאה שם זה כלומר שם תורה, ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נ"ג ע"ב) אמאי איקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים ולא אתידע עד כאן, והכוונה על התורה העליונה הנאצלת מחכמה עליונה, אשר היא מוציאה לאור תעלומותיה, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל הנחקקת ונחקרת ממנה, תורה עליה ותגלה מצפונותיה, כי זו לעומת זו וכמו שכתבנו למעלה, והוא מה שרצינו לדעתו בזה הפרק: חלק ג פרק כג יש ספק עצום במה שהנחנו, וזה כי כבר כתבנו למעלה בפרק עשרים, שאסור לנו לשקול בדעתנו שום דבר מדברי התורה, ולהמשך אחר העיון השכלי לחקור בסתריה וטעמיה, והוכחנו כן בראיות חזקות אמתיות אשר אין בהם שום ספק, ובפרק הקודם לזה הוכחנו עוד היות זאת כוונת התורה, ועוד כי זה מחוייב ומוכרח מאד לטעם נפלא וסוד גנוז, והוא כי תכלית התורה והמכוון בה, הוא הפקת הרצון העליון שהוא הייחוד, והדרך לזה אי איפשר לשום שכל לשערו ולהשיגו, אם לא יהיה בעל הרצון יתברך מודיע זה ומגלהו, ולהיות הייחוד צורך גבוה גם כן כמו שהתבאר בזה הספר, והשכל לא יודה זה אבל יכחישהו וירחיקהו, ואם כן אין מקום כלל ולא דרך בו יושלם הצורך ההוא, אלו עוזב זה אל השכל האינושי, והיתה אם כן הבריאה לבטלה אחר שהתכלית אשר בעבורו היתה לא יושלם, ולהפיק הכוונה העליונה בבריאת האדם חוייב שהוא יתברך יודיע רצונו אל עמו בחירו, למען תשלם כוונתו במעשיו, ולפי שהתורה התמימה היא גלוי רצונו, הוצרך הוא עצמו להשמיעה ולהודיעה, כי מי זה יוכל להשיג רצונו אם לא יגלהו הוא בכבודו ובעצמו, וזה טעם וירד יי על הר סיני, וטעם וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, כדי שישמעו ישראל מפיו כל עשרת הדברים הכוללים תרי"ג מצות שהם כל התורה, שהוא פרי הרצון העליון, ואחר שהשמיעם כלל התורה בכלל, חזר ופרטה להם על יד נביאו נאמן ביתו, וגם כל מה שהיו עתידים הנביאים והחכמים לחדש לתקן ולהורות בכל הדורות, גלה אדון העולם למשה ע"ה כמו שכתבנו בפרק הקודם לזה, והכל היה בכלל התורה, כי היה הרצון העליון לכלולהכל בקול ההוא שנתנה בו התורה, ולא רצה יתברך להניח שום דבר אל החקירה השכלית, כי ראה כי הוא נמנע בחוקה, למלאת צורך גבוה שהוא התכלית המכוון מאתו יתברך בבריאה ובקבלת התורה, וזה הטעם מספיק מאד לאסור ולהרחיק החקירה בפירוש המצות ובסתרי התורה כפי שקול הדעת והמחקר השכלי: ואחר הדברים והאמת האלה, יש שאלה קשה וספק עצום במה שהונח בזה, והוא מה שבא בתורה שבעל פה היא המשנה והתלמוד שהוא פירוש המצות, בהוצאת הדינין על דרכי הסברא וההקש מעין החקירה והויכוח השכלי, ונפל בהם מחלוקת בין אנשי ההוראה והמה חכמים מחוכמים, ונמצאים חוקרים על טעם הסברא הגורם המחלוקת בין החולקים, ואומרים מאי טעמא דר' פלוני, מאי ביניהו, במאי קא מפלגי, והנה זה חלק גדול ונכבד מאד בדיני המצות מיוסד על דרך החקירה והסברא השכלית, אשר כבר הוכחנו היותו אסור כפי כוונת התורה: עוד בגזרות והמשמרות שתקנו הנביאים והחכמים בכל הדורות לעשות סייג לתורה, והוא שצוה עליהם אדון העולם לעשותם, והוא מה שכללו בתורתו באמרו ושמרתם את משמרתי, וקבלו ע"ה בפירושו עשו משמרת למשמרתי, נראה שנתן להם רשות על זה לחדש גזרות אחרות זולת מה שגזר עלינו הגוזר האמתי, וזה חלוף מה שהנחנו, וזה חלק שני גדול התועלת מאד, וגם בו נפל המחלוקת בין הגוזרים השלמים, שזה אוסר כך מפני כך ואין חברו מודה לו, וזה גוזר כך מפני כך וחברו אינו גוזר כן: עוד יש דינים רבים בנויים ונעשים על דרך החקירה בדברים הנוהגים בין בני אדם ואין בהם תוספת ולא גרעון במצות או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה, וקראום תקנות ומנהגים, תקנום והנהיגום הנביאים והחכמים בכל הדורות, נראה שהותר להם כל זה, ולא עוד אלא שכביכול משמחים לבן של ישראל בתקנותיהם, דגרסינן בשבת פרק קמא ובערובין פרק עושין פסין אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שתקן שלמה ערובין וידים יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. ובפרק עושין פסין חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, הללו דברי תורה והללו דברי סופרים, פירוש דברי סופרים שנתחדשו בכל דור ודור לגדור גדר וסייג. ובעבודה זרה פרק אין מעמידין כי טובים דודיך מיין, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם ערבים עלי דברי דודים פירוש דברי סופרים, יותר מיינה של תורה פירוש עקר תורה שבכתב. ובמדרש חזית חביבין דברי סופרים מדברי תורה, שנאמר כי טובים דודיך מיין, האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב, ר' אבא בר כהנא בשם ר' יהודה בן פזי שמע ליה מן הדא א"ר טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים, את חמי אם לא קרא היה עובר על מצות עשה בלבד, עכשו שקרא נתחייב בנפשו הוי חביבין דברי סופרים מדברי תורה: הרי עדים נאמנים בשם החכמה הנאמנה, כי הותר להם והורשו ממנה, על כל מה שגזרו ותקנו וחדשו והורו בכל הדורות, ולא עוד אלא שדבריהם אצל אדון העולם חביבין ועקר מדבריו, עם שדבריהם על דרך החקירה והסברא אשר הוכחנו והחמרנו באסורה: ועוד יקשה, אמרם על כל חלקי הדעות והסברות הסותרות זו את זו, שכלם כנים ואמתיים, באמרם אלו ואלו דברי אלהים חיים. דגרסינן בערובין פרק קמא א"ר אבא אמר שמואל ג' שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו, יצתה בת קול ואמרה להם אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כדברי בית הלל, והריטב"א ז"ל כתב בחדושיו, שאלו רבינו צרפת ז"ל, היאך איפשר שיהיו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותרצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה, קראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור, ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה ההכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש, ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר עד כאן: ולי אני אלו היה איפשר להעמיד דברי שניהם, הנה יצדק אמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים ואמנם יצדק זה במעשה פלגש בגבעה בגיטין פרק קמא אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר, א"ל חס ושלום ומי איכא ספיקא קמי קב"ה א"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים, לפי שאיפשר להעמיד דברי שניהם, אבל זה אוסר וזה מתיר אי איפשר להעמיד דברי שניהם, ואם בשביל ההכרעה, אחר שאינה כי אם לצד האחד ואין אנו מקיימים דברי חברו, אם הם דברי אלהים חיים איך יפול דבר אחד מדבריו ארצה, והדעת אם כן לא ינוח בדברי רבני צרפת ז"ל כי אינן מספיקים בזה: אבל ינוח בטעם וסוד שיש בו על דרך האמת המקובל, כמו שרמז הרב ז"ל, ובחגיגה פרק קמא, בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר נתנו מרועה אחד כלן אל אחד נתנן, ופרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע, דברי המטמאין ודברי המטהרין, דברי האוסרין ודברי המתירין, דברי הפוסלין ודברי המכשירין. הנה העידו ע"ה כי כל חלוקי הדעות והסברות הסותרות זו את זו, אל אחד נתנן ופרנס אחד אמרן, וזה דבר רחוק מאד מן השכל האינושי נמנע בחוקו להולמו אם לא ילוה אליו דרך יי' סלולה דרך ישכון אור האמת כמו שיתבאר זה ממה שנאמר בהתר הספק לזוכה אליו: ואמנם התר הספק הראשון כפי מה שאומר והוא, כי החכמה העליונה העדן העליון המקור האמתי, שממנו נאצלו ונחקקו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אינו פוסק אבל הא נובע ובא תמיד, ואלו היה פוסק אפילו רגע היו חוזרים כל הנבראים להעדרם, כי הנביעה סבת ייחוד השם הגדול בכבודו, ובו קיום כל הנבראים, ועליו נאמר כי עמך מקור החיים, והם חיים שאין להם קצבה ותכלית, ואין עמהם שום מות ושום הפסד, ולפי שטבע המקור ראוי שימצא במה שיחצב ממנו, חוייבה זאת ההוראה בתורה הנובלת משם שלא יראה בה הפסק לעולם, אבל יהיה מעינה נובע, להורות על המקור אשר חוצבה משם, ודבר זה למדנוהו מנותן התורה יתברך, כי הקול הגדול ההוא אשר נתנה בו לא פסק, כי אחר שנתן לנו והשמיענו דברות קדשו שהם כלל כל התורה, לא פסק מלהשמיענו הפרטים על יד נביאו נאמן ביתו ע"ה, והיא כוונת אנקלוס ע"ה שתרגם קול גדול ולא יסף, קול רב ולא פסק, שאין הפסק לקול הגדול ההוא, כי לעולם קורא בנצחיותו, וכל מה שהורו וחדשו ותקנו הנביאים והחכמים בכל הדורות, קבלוהו מן הקול ההוא שלא פסק, שבו נכללו כל הדינין והגזרות וההוראות, וכל מה שעתיד להתחדש, והם אל הקול ההוא בכל הדורות, כדמות החצוצרות אל פי האדם התוקע, או כדמות השופר המשמיע ומוציא קול התוקע לחוץ, ואין בזה שום חדוש מדעתם ומשכלם, כי אם מה שקבלו מן הקול ההוא בעמדם על הר סיני, הם מוציאים אותו עתה מן הכח אל הפועל, והכל נכלל במה שנאמר את כל הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף, וכענין שבארנו: וזה עצמו כוונו בואלה שמות רבה ובמדרש ילמדנו, אמרו שם וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, אמר רבי יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה עמנו היום, עמנו עומד היום אין כתיב כאן אלא עמנו היום, אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהן ממש שלא נאמרה בהן עמידה, שאף על פי שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו, וכן הוא אומר משא דבר יי' אל ישראל ביד מלאכי, בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי, שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני, ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות, וכן ישעיה אמר מעת היותה שם אני וגו', אמר ישעיה מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת, אלא ועתה יי' אלהים שלחני ורוחו ועד עכשו לא נתנה לי רשות להתנבאות, ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני, וכן הוא אומר את כל הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף: הנה בארו כי כל מה שחדשו החכמים בכל הדורות קבלו בסיני מן הקול ההוא, ולא היה זה כפי שכלם וחקירתם, ולהיות כן האמת, צונו בתורתו על יד נביאו נאמן ביתו, על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, וחייב מיתה למי שלא ישמע אליהם, לפי שקולם הוא הקול הגדול ההוא אשר לא יסף, ואמר והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן וגו' או אל השופט ומת האיש ההוא, והיה זה כן לפי שתקון ושלמות הייחוד נמסר ביד התחתונים, וכענין אתם עדי נאם יי' ואני אל וכענין שבארנו בזה הספר: הנה היסוד שהוא הקול העליון ההוא, הושמו בו כל הדברים העתידים להתחדש, ורצה אדון העולם שיצא לפועל על יד התחתונים המתקנים ועושים השם, כענין ויעש דוד שם, וכענין עת לעשות ליי'. ולזה נתיחס הכל אל החכמים ע"ה, באמרם ערבים עלי דברי דודים, וכענין שאמר הידיד הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה, ולפי שיסוד כל הדברים הוא הקול הגדול ההוא, סמכו כל דבריהם אשר קבלו ממנו אליו, והוא אמרם קרא אסמכתא בעלמא, ולהורות עוד על הייחוד כמו שכתבנו בפרק כ"ב מהחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא: ויתבאר עוד מדבריהם באמרם ואת אשר איננו פה עמנו היום, אלו הנשמות העתידות להבראות, כי מי שעמד בהר סיני וקבל את שלו מן הקול ההוא, אליו ראוי לשמוע, ואם כן וכל הגוים כאין נגדו שלא עמדו שם, ולא רצו לקבל את התורה, אין בהם הנאה ולא צורך, כי לא באו לעזרת יי', אבל מאפס ותוהו נחשבו לו, וממקום האפס והתוהו באו ומשם קבלו, שמשם נפשותיהם, השומע אליהם או נמשך אחר חכמתם, אינו מבדיל בין קדש לחול ובין טמא לטהור: והנה הקול הגדול ההוא ההפתח והשער אל שאר הקולות, והוא סייג וגדר הייחוד, וזה השער שהוא תורה שבעל פה ליי' שהיא תורה שבכתב והיא משמרתה, על כן נאמר ושמרתם את משמרתי, וזה טעם הסייגים והגדרים שעשו חכמים לתורה, והוא שקבלו עשו משמרת למשמרתי כי הכל זה לעומת זה למעלה ולמטה. ולפי שהקול ההוא אין לו הפסק, והמקור נובע תמיד ובא, להורות על זה הוצרך המשא ומתן בתלמוד המקודש, ונמנעו רבינא ורב אשי ע"ה מלעשות הפסק בלבד, וזה הדרך דורכים חכמי הדורות ואין שלמות בזולת זה. ויונתן בן עוזיאל ע"ה בשיר המקודש בפסוק דודי צח ואדום תרגם בלשון זה, בכן שריאת כנשתא דישראל למשתעי בשבחיה דמאריה עלמא וכן אמרת לההוא אלהא רעותי למפלח דעטיף ביממא באיצטלא כתלג חוור ועסיק בעשרין וארבע ספרין דאוריתא ופתגמי נבואה וכתיבי ובליליא הוא עסיק בשיתא סדרי משנה וזיו יקרא דאנפוהי זהירין כנורא מסגיאות חכמתא וסברא דהוא מחדת שמעוון חדתין בכל יומא ויומא ועתיד לפרסומינון לעמיה ביומא רבה. תאר הלבנות הרמוז במלת צח לתורה שבכתב, והוא אמרו באיצטלא כתלג חוור פני הרחמים והלובן, ואמר שהוא מתעטף בה ביום, ועוסק בכ"ד ספרי תורה נביאים וכתובים תורה שבכתב סוד מדת יום, ולזה עוסק בה ביום, ותאר האדמימות הרמוז במלת אדום לתורה שבעל פה, ואמר שהוא עוסק בה בלילה לפי שהיא מדת לילה, ולזה נאמר על העוסקים בה השלמים ואף כל דבריהם כגחלי אש, ועל כן אמר זיו יקרא דאנפוהי זהירין כנורא, רמז כי יי' אלהיך אש אכלה, ואמר שהוא מחדש שמועות חדשות בכל יום ויום להורות שהמעין נובע תמיד ואין הפסק אל הקול הגדול ההוא, ולזה צריך שלא יהיה הפסק אל המשא ומתן וחידוש השמועות והדינין והפלפול, והנביאים והחכמים היודעים זה הסוד, ידם יד הקול ההוא אשר קבלו ממנו כל מה שחדשו והורו, והכל בכלל הקול ההוא כמו שבארנו, ואין בזה חידוש מדעתם על דרך החקירה והסברא השכלית, ודי בזה בהתר הספק הראשון. ואמנם התר הספק השני כפי מה שאומר והוא, כי המקור ההוא הנובע תמיד בו פנים ואחור, וממנו השנויים וההפוכים, והפנים המתהפכים והמשתנים לטמא וטהור, לאסור ומותר, לפסול וכשר, כידוע לחכמי לב, והקול הגדול אשר לא יסף, נמשך מן המקור ובא ממנו ונכלל מכל הפנים המשתנים, כי אין בו חסרון כל ובגודל וחוזק הקול ההוא, היו הדברים מתהפכים מכל צד זה לעומת זה, וכל אחד מן הנביאים והחכמים קבל את שלו, זה קבל טמא וזה טהור, כפי מקום עמידתו וקבולו, והכל בא ממקום אחד והולך אל מקום אחד: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ו' ע"א) ותא חזי לית לך מלה דאמרי כלהו חבריא דא הכי ודא הכי בדאוריתא דלא אזיל כלא לאתר חד ולמבועא חד אתכנש הה"ד הולך כמה דאת אמר כל הנחלים הולכים אל הים וכתיב הכל הולך אל מקום אחד. והכוונה כי כל הדברים יצאו מן המקור ראש המחשבה העליונה, ומתפשטים והולכים עד סופה שהוא הים האחרון, והוא מקום אחד שהכל מתיחד שם ובו נשלם הייחוד, ולזה נאמר נתנו מרועה אחד, ואמרו כלן אל אחד נתנן, לומר שלא באו ההפוכים והשנויים מרשויות שונים, כי אם ממקום אחד מיוחד בא הכל עם שאין בו שום שנוי ותמורה: ולהורות על הסוד הנפלא הזה כל אחד מהחכמים מקיים דעתו ומביא ראיה מן התורה לסברתו, ולפי שאין הייחוד נשלם בזולת כל זה, וכמו שהתקון בכל זה למעלה כן צריך לתקן ולעשות השם למטה, לזה אמרו אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע דברי המטמאין ודברי המטהרין וכו', לפי שזה דרך התקון והשלמות לעשות ליי', ועל זה הדרך יאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים, ולפי שרחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו, כי דבר זה תלוי במחשבה שאי איפשר לעמוד עליה, ושער החמשים נעלם אפילו ממשה הנאמן ע"ה, וכל אלה הדברים נראין כסותרין זה את זה ומשתנים זה מזה, וכל זה מצדנו שאין ברשותינו וכחנו די לעמוד עליהם, ולזה אי איפשר לקיים שני חלקי הסותר ונקבעה ההלכה כאחת משתי הדעות, ולזה אמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים והכל אחד מצד הנותן ברוך הוא, אבל מצדנו הם דברים שונים והלכה כבית הלל בלבד. ודי בזה בהתר הספק, ובו נשלמה הכוונה במה שרצינו לעבוד בו בזה הפרק הנפלא: חלק ג פרק כד כמו שהוא נמנע בחק כל נברא עליון ותחתון להשיג הרצון העליון, אם לא שהוא יתן דרך ומקום אל שיושג, והוא בעצמו יודיע רצונו והמקום לזה הוא בשיגלה אל עם בחר לנחלה לו, להודיעם רצונו ולהשמיעם את הוד קולו, והוא התורה והמצות שנתן לנו וצונו לשמור ולעשות, וכמו שהוא נמנע גם כן לדעת ולהשיג אופן השמירה והעשייה שהוא פירוש התורה והמצות הנקרא תורה שבעל פה אם לא יפרשנה הוא עצמו כפי רצונו, וכמו שהתבאר בפרק הקודם לזה, כן סתרי התורה וטעמי המצות נמנע בחק כל נברא עליון ותחתון להשיגם ולדעתם עד שיודיעם הוא עצמו, וכמו שהוצרך אדון הנביאים ע"ה לקבל פירוש התורה והמצות מפי אדון העולם, כן הוצרך לקבל מפיו סתרי התורה והמצות, וכמו שבקול הגדול ההוא שלא יסף, נכללו כל הדינין והסייגים והגזרות והמשמרות וכל מה שהיה עתיד להתחדש בכל הדורות מההוראות והדינין והפירושים, והכל גלה אדון העולם אל עבדו נאמן ביתו, כן בקול ההוא נכללו כל סתרי התורה וטעמי המצות וסודותיהם וכל מה שהנביאים והחכמים היו עתידים לפלפל ולחדש בהם, והכל גלה אדון העולם למשה נביאו ע"ה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב פ"ג ע"ב) וכן כל מלה ומלה הוה מליא בכל אינון טעמין וכל אינון מלין גזרין אגרין ועונשין רזין וסתרין כאסקופה דא, ובשעתא דהוה נפיק ההוא מלה אתחזי חד וכד הוה מתגלפא באתרוי אתחזון בההוא מלה שבעין ענפין דסלקין בגווה וחמשין רתיכין חסר חד מהאי גיסא וחמשין חסר חד מהאי גיסא כפטישא דא בעידן דאיהו בטש בטינרא כמה דכתיב וכפטיש יפוצץ סלע. הרי בארו שמלבד גזרין אגרין ועונשין, היה הדבור גם כן מלא טעמים רזין וסתרין, והיה הדבור ההוא כלול מהכל, פירושו בו וטעמו רזיו וסתריו הכל בו לא חסר דבר, להודיע כי הכל נובע ממקור אחד, שהוא החכמה העליונה מקום שהתורה והמצות נחצבו משם, וכמו שהתבאר במה שקדם: ואחר שנתאמת זה אמת שאין אחריו שום ספק, יתחייב אם כן לפרש התורה והמצות ולבאר סתריהם ולגלות טעמיהם באופן וענין שיסכימו עם החכמה ההיא שנחצבו ממנה, וזה נמנע אם לא יאכל במסורת, ויטעם בקבלה מפי יודעיהם באמת, אשר קבלום גם הם איש מפי איש חכם מפי חכם נביא מפי נביא עד המקבל הראשון אב החכמים ואדון הנביאים ע"ה שקבל הכל מפי הגבורה, ובזה תבחן חכמת האמת היותה נאצלת מן הקול הגדול קול אלהים חיים, עם שהיא בפי חכמים רבי המספר, הנה היא אחת בעניינה מתקשרת ועולה בקנה אחד, וכלם פונים אל המקום אשר באה משם, וכלם מסכימים אלה עם אלה, וזה האות והמופת שהיא אמיתית ומקובלת בידם: ולמדנו עוד כי אחר שבקול ההוא נכללו ובאו יחד פירוש המצוה טעמה וסתריה, שניהם בו כאחד יתלכדו אחים ולא יתפרדו, כן בדוגמא ההיא צריך שיהיה העסק בשניהם בתחלה צריך העסק והלמוד בפירוש המצוה ואופן עשייתה איך תעלה לרצון אשר נתנה, ואחר כך בטעמה וסודה, וזה הוא השלמות הנדרש מן העובד השלם, וזה החלק הוא העקר שהוא התורה ממש, והיא הנשמה שהוא החלק היותר חשוב שבבנין האדם, שהוא התורה שגם היא יש בה דברים כעין מלבוש והם ספורים באו בה, אין בהם לא מצוה ולא אזהרה, והיא מתלבשת בהם, ויש בה דברים שהם גופה והם הנקראים גופי תורה שהם המצות והאזהרות שהם עצמותה, ובה דברים ועניינים נעלמים שהם נשמתה והם סתרי תורה וטעמי המצות. ובמדרשו של רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום (חלק ג' קנ"ב עמוד א') תא חזי אית לבושא דאתחזיא לכלא ואנון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלאן יתיר חשיבו דההוא לבושא גופא חשיבו דגופא נשמתא, כהאי גוונא אוריתא אית לה גופא ומלין באוריתא דאיקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא טפשין דעלמא לא מסתכלאן אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאוריתא דידעי יתיר לא מסתכלאן בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדוי עילאה אינון דקיימי בטורא דסיני לא מסתכלאן אלא בנשמתא דאיהו עיקרא דכלא אוריתא ממש ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאוריתא וכו' והמאמר הזה כתבנוהו בשלמותו בפרק כ"ו מהחלק השני בזה הספר בסייעתא דשמיא. והעוסק בלבוש ובגוף התורה בלבד ואומר שאין שם זולת זה, הרי מסלק הנשמה ומכחיש עקר התורה, ומראה הפסק במקור הנובע תמיד ואינו פוסק שמשם נשמת התורה ועקרה, ואוי לו כי נוח לו שלא נברא: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ת"ז מ"ג פ"ב ע"א) והכי מאן דאסתלק קבלה וחכמתא מאוריתא דבעל פה ומדאוריתא דבכתב דגרים דלא ישתדלון בהון ואמרין דלא אית אלא פשט באוריתא ובתלמודא בודאי כאלו הוא אסתלק נביעו מההוא נהר ומההיא גן ווי ליה טב ליה דלא איברי בעלמא ולא יוליף ההיא אוריתא דבכתב ואוריתא דבעל פה דאתחשיב ליה כאלו חזר עלמא לתוהו ובוהו וגרם עניותא בעלמא ואורך גלותא עד כאן. וסוד הענין, כי התורה תורת יי' ממש, כלומר שהוא שם יי' ושם יי' נגלה ונסתר, גם התורה יש בה נגלה ונסתר, והרצון לקיים שניהם ולעסוק בהם יחד והוא שלמות התורה והעבודה, והנגלה שבה הם ספוריה והמצות והאזהרות שהם גופה, והנסתר הם סתריה וטעמיה שהם נשמת התורה כלומר שגם ספורי התורה יש בהם סתרי סתרים נוראים, וחכמה רבה, וכל שכן מצותיה ואזהרותיה שהכל רמז על הייחוד ואצילות האלהות, שהוא סוד השם הגדול המיוחד, וצריך שיהיה העסק בכל, בענין שיורה על כל זה, וזו היא תורת אמת, והמורה הפך זה, או אינו מעמיד פירושו באופן יסכים עם השם הגדול וייחודו שהוא אצילותו, הרי הוא משקר בשם ובייחודו ובתורתו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ע"א ע"ב) ר' יצחק פתח לספר בציון שם יי' ותהלתו בירושלם בהקבץ עמים יחדו וגו' תמן תנינן שמא קדישא סתים וגליא, ובגיני כך כלא סתים וגליא ואוריתא דהיא שמיה קדישא עלאה סתים וגליא, וכל קרא די באוריתא וכל פרשתא דאוריתא סתים וגליא, דתניא א"ר יהודה מחציפותא דחד צדיקת נפקו כמה טבין לעלמא, ומאן היא תמר דכתיב ותשב בפתח עינים וגו' א"ר אבא פרשתא דא מוכח דאוריתא סתים וגליא וכו' ובסוף זה הענין אמר, א"ר אבא פרשתא דא ברזא דאוריתא אתקשרת באוריתא וכלא סתים וגליא ואוריתא כלה כהאי גוונא אשתכחת ולית לך מלה באוריתא דלא רשים ביה שמיה קדישא עלאה בסתים וגליא, בגיני כך סתימא דאוריתא קדישי עליונין ירתין לה ואתגליא בשאר בני עלמא כגוונא דא כתיב לספר בציון שם יי' ותהלתו בירושלם דהא בציון במקדשא שרי לאדכרא שמא כדקא חזי לבתר בכינויו ועל דא כלא סתים וגליא, תאנא כל מאן דגרע אות חד מאוריתא או יוסיף אות חדא באוריתא כמאן דמשקר בשמא קדישא דמלכא עילאה: כבר כתבנו בפרק כ"א מהחלק הראשון מזה הספר כי התורה כוללת כל האצילות שהוא האלהות, סוד עס"ב השם המיוחד וכמו שהשם המיוחד נגלה ונסתר וכמו שכתבנו פרק ט"ו מהחלק הראשון מזה הספר, כן התורה יש בה נגלה ונסתר כמו שכתבנו למעלה, ויתבאר אם כן מכל זה שהתורה צורת השם הגדול ממש, ואם חס ושלום יחסר בה אות או נוסף בה אות, אינה תורת יי', לפי שאם כן אינה צורת השם הגדול, ואחר שהיא בצורת השם הגדול והיא הוא ממש, הנה הנסתר שבה הוא היותר מקודש, כמו שהנסתר שבשם הוא קדש קדשים, ולזה יהיו המתעסקים בסתריה וסודותיה המקודשים שבעם, וזה בשמרם התנאי שאמרנו ולא יעברו חוק, והוא בהעמידם פירושה בשם הגדול ובאצילות האלהית שהיא תורה עליו כמו שכתבנו, ואלה הם בני בית התורה, אוהביה אשר תראה אליהם פניה המאירים, ותגלה אליהם את לבה, ובתחלה מעוררת אותם ומושכת לבם מעט מעט בדבריה, פעם תגלה אליהם פתאום ומיד תתכסה ותתעלם מהם רצוא ושוב כמראה הבזק, פעם תדבר עמהם מאחרי מסך עב ישמעו קולה ולא יראוה, ופעם מאחרי צעיף דק, עד שתלהיב את לבם ותביא אש חשקה בקרבם, וישגו באהבתה תמיד ויומם ולילה לא יחשו ממנה ולא יסורו מפתח ביתה, ובראותה כי נאמנים הם באהבתה, תביאם פנימה אל היכלה ותגלה להם חדריה ותדבר עמהם פנים בפנים בלא שום מחיצה סודותיה אשר הסתירה מהם מקודם, הוא שאמרה אני אהביה אהב ומשחרי ימצאנני, אמר הקב"ה אהביה של תורה אהב אהביה כתיב ואהבי קרי, לרמוז על שהוא היא ממש כמו שכתבנו למעלה ובמקומות אחרים מזה הספר, ימצאנני נו"ן יתירה אמציאם סתרי התורה הכלולה מחמשים שערי בינה, ובסוף החלק הראשון רמזתי עוד בה"א יתרה של אהביה והכל אמת: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב צ"ט ע"ב) כמה בני עלמא בערבוביא בסכלתנו דילהון ולא חמאן באורה קשוט באוריתא ואוריתא קרי בכל יומא בנהימו לגביהו בבני נשא ולא בעאן לאתבא רישא. ואף אל גב דחמינן דהא אוריתא מלה נפקת מנרתקה ואתחזיאת זעיר ומיד אתטמרא הכי הוא ודאי ובזמנא דאתגליאת מגו נרתקה ואתטמרת מיד לא עבדת דא אלא לאינון דידעין דא ואשתמודען בה. לה"ד לרחימא דאתתא שפירא בחיזו ושפירא בריוא ואיהי טמירא בטמירו גו היכלא דילה ואית לה רחימו יחידא דלא ידעי ביה בני נשא אלא בטמירו גו היכלא דילה. ההוא רחימא מגו רחימא דרחים לה עבר לתרע ביתה תדיר זקיף עינוי לכל סטר איהי ידעת דהא ההוא רחימא אסחר לתרע ביתה תדיר מה עבדת פתחא זעירא פתחת בההוא היכלא טמירא ולא אסתכלו בר רחימא בלחודיה ומעוי ולביה ונפשיה אזלי אבתרה וידע דמגו רחימו דרחימת ליה אתגליאת לגביה רגעא חדא לאיתערא ליה. הכי ההיא מלה דאוריתא לא אתגליאת אלא לגבי רחימא ידעת אוריתא דהא חכימא דלבא אסתחר לתרע ביתא כל יומא מה עבדת גליאת אנפהא לגבי ההוא חכימא דלבא מגו היכלא וארמיזת ליה רמיזא ומיד אהדרת לאתרה ואתטמרת וכל אינון דתמן לא ידעין ולא מסתכלאן אלא איהו בלחודוי ולביה ונפשיה אזלי אבתרה ועל דא אוריתא אתגליאת ואתכסיאת ואזלת ברחימו לגבי רחימא לאיתערא בהדיה רחימו. תא חזי ארחהא דאוריתא כך הוא בקדמיתא כד שריאת לגלאה לגבי בר נש ברגעא ארמיזת ליה ברמיזו אי ידע טב ואי לא שדרת לגביה וקראת ליה פתי אמרת אוריתא לההוא דשדרת לגביה אמרו לההוא פתי דיקרב הכא ואשתעי בהדיה הה"ד מי פתי יסור הנה וגו' קריבת לגביה שריאת למללא עמיה מבתר פרוכתא ופרשא ליה מלין לפום ארחוי עד דאסתכל זעיר ודא איהו דרשא לבתר אשתעי בהדיה מבתר שושיפא דקיק מלין דחידה ודא איהי הגדה לבתר דאיהו רגיל לגבה אתגליאת לגביה אנפין באנפין ומלילת לגביה כל רזין סתימין דילה וכל ארחין סתימין דהוו בלבהא טמירין מיומין קדמאין כדין איהו בר נש שלים בעל תורה מאריה דביתא וכל רזין דילה גליאת ליה ולא רחיקת ולא כסיאת מיניה כלום אמרה ליה חמית מלה דרמיזא דקא רמיזנא לך בקדמיתא כך וכך רזין הוו וכך וכך הוא כדין חמי דלעילא אינון ולא לאוספא ולא למגרע מניהו וכדין פשטיה כמה דאיהו דלא לאוספא ולא למגרע אפילו אות אחד ועל דא בני נשא איצטריכו לאזדהרא ולמרדף אבתרה דאוריתא ולמיהוי רחימין לה כמא דאתמר: למדנו שצריך האדם להתעורר מעצמו, ולהיות מאוהבי התורה וחושקיה ולשקוד על דלתותיה יום יום, ובזה הכין עצמו לקראתה, והיא בראותה טוב לבבו תאהבנו ותמשיכנו אליה ותעוררנו מעט מעט לאטה בתחלת התעוררותו תאכילנו הקל הקל, תחלה דברים פשוטים דרך דרש שאין בהם זולת פשוטם כהרבה דרשות שבאו בתלמוד, וכשתראה שעדיין נכספה וגם כלתה נפשו אליה, ושוגה תמיד באהבתה וחפץ להיות מבני ביתה ומשרתיה, תטעימנו דברים יותר עמוקים ברמז, ותמשיל לו משלים וחידות יהיו לו אותות ורמזים אל דברים נסתרים ונעלמים אשר בלבה, והיא הנקראת הגדה, כהרבה דברים שבאו בתלמוד ובמדרשי רז"ל וחוברו בה ספרים מזכירים אותם במדרשו של רשב"י ע"ה יאמרו ובספרא דאגדתא מהם יעמוד החכם על סתרי התורה וחכמת האלהות ואמרו בספרי אתה רוצה להכיר את מי שאמר והיה העולם עסוק באגדה: וכשתראהו שוקד ורגיל אצלה ומחנן קולו אליה, תגלה ותראה אליו פנים בפנים בלא מחיצה, ותדבר אליו פה אל פה, ותודיענו פתרון הרמזים ההם, ותגלה לו מצפוני לבה ומשם והלאה לא תכסה ממנו דבר ולא תדבר עמו בחידות, וזה הוא הנקרא בעל תורה שלם באמת, לפי שעקר תורה ונשמתה הם סתריה וסודותיה, והם התורה עצמה ויודעיהם באמת נקראים בעלי התורה וזה כל האדם, ולפי שתכלית עבודת השלם אל בראו הוא העסק בתורה ובמצותיה בשלמות המכוון ממנו שהוא ייחוד האלהות, וזה אי איפשר לעלות ביד השלם אם לא יעמוד על האמת בזה העסק, וזה הייחוד וידע אי זה הדרך ישכון אור האמת בזה, לזה אשאל מיי' מענה לשון ואתחנן אליו יאר פניו אתי סלה, ויחנני דעה ובינה והשכל להאיר זה הדרך לפני בחיריו וחסידיו, למען יחיו חיים אמתיים לא מסופקים בעבודתו וייחודו: חלק ג פרק כה כתיב ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, והרב המורה ז"ל אמר להרחיק הגשמות כי הנראה באמרו בצלמנו כדמותנו, הצורה המינית אשר היא ההשגה השכלית. כדמותנו דמות בענין כי מאשר ההשגה השכלית לא ישתמש בה חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותו בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, זה דעת הרב בכוונת צלם ודמות, ואין כוונת התורה להשמיענו מה שהמשכיל בעצמו יכול לעמוד עליו בהשגתו, ואף מי שלא עמד בסוד יי' ולא קבל אור התורה ולא ידע סוד הבריאה, יודע כי ההשגה בעיון אינה לאדם כפי מה שהוא אדם, כי אם כפי מה שהוא אלהי ודאי כי נתן השכל במרומו להבדילו משאר הנבראים, ואין לשון הכתוב סובל כוונת הרב, כי לשון נעשה אדם בצלמנו וגו', יורה על תקון ועשיית דבר בדוגמת תבנית דבר, עם שזה רוחני שכלי גמור וזה חמרי גשמי, וגם ענין הבריאה וסדרה לא בא לכך, אבל הענין הוא מסתרי האלהות, ומפליאות רמזי הנשמה הקדושה נשמת התורה האצולה מעליון באפי קדושי עם אשר עמדו בסודו: אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה בזה הלשון (ח"א ל"ד ע"ב) רבי שמעון קם ואמר, מסתכל הוינא דכד בעא קב"ה למיברי אדם אזדעזעו עילאין ותתאין ויומא שתיתאה הוה סליק בדרגוי עד דסלקא רעותא עילאה ונהיר שירות' דכל נהורין ופתח תרעא דמזרח דהא מתמן נהורא נפיק ודרום אחמי תוקפיה דנהורא דיריד מרישא ואתתקן במזרח. מזרח אתקיף לצפון וצפון אתער ואתפשט וקרי בחיל סגיא למערב למקרב ולאתפשטא בהדיה כדין מערב סלקא בצפון ואתקשר ביה לבתר דרום אתיא ואחיד במערב וסחרין לה צפון ודרום רזא דגדרי גנתא כדין מזרח קריב למערב ומערב שריא בחדווא ובעא מכלהו ואמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו דיהוי כגוונא דא בארבע סטרין ועילא ותתא. ומזרח אתדבק במערב ואפיק ליה ועל דא תנינן אדם תתאה מאתר דבית מקדשא נפק. והמשכיל אשר נחה עליו הרוח יתבונן בסוד המופלא הזה, ויעמוד על סוד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ואין ראוי לבאר יותר בזה: ואמנם כמו שההויה האמיתית שבו היתה מארבע קצוות העליונים, כן נרתק זאת ההויה היתה מארבע קצוות התחתונים, והוא שאמרו בפרק י"א מפרקי רבי אליעזר, התחיל לקבץ את עפרו של אדם הראשון מד' פנות הארץ אדום שחור לבן ירוק עד כאן, והכל זה לעומת זה. ומה שאמרו כאן אדם תתאה מאתר דבית מקדשא נפק, כנגד מה שאמרו בבראשית רבה, מן האדמה ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן אמר ממקום כפרתו נברא היך מה דאת אמר מזבח אדמה תעשה לי אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב כ"ד ע"ב) א"ר שמעון הא דא"ר חזקיה דכד ברא קב"ה לאדם מעפרא דמקדשא דלתתא אתברי ומעפרא דמקדשא דלעילא אתיהיב ביה נשמתא כמא דכד אתברי מעפרא דלתתא אתחברו ביה תלת סטרין יסודי עלמא הכי נמי כד אתברי מעפרא דלעילא אתחברו ביה תלת סטרין עלאין ואשתלים אדם, וזה וזה אמת ליודעי חן, והכל בצלם ובדוגמא עליונה והדברים מוחשים למטה, מראים ומעידים על סבותיהם למעלה, אשר נעשו ונתקנו לתבנית המרכבה המאורות העליונים שהם זה לפנים מזה, וזה דמות קליפה ולבוש לזה, המוח מבפנים והקליפה מבחוץ, הרוח מבפנים והגוף מבחוץ, כי זה לעומת זה נעשה ונתקן, כי זה תקון העולם כאשר עלה במחשבה הטהורה, כי כל הנמצאות ואף סבותיהם הם בדוגמא זו, כל אחת נשמה לחברתה עד הנשמה העליונה שהיא נשמה לנשמות כולן וכבר התבאר זה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א י"ט ע"א ע"כ) וכלא מוחא לגו וכמה קליפין למוחא וכל עלמא כהאי גוונא עלאה ותתאה מריש רזא דנהורא עלאה עד סופא דכל דרגין כלא איהו דא לגו מן דא ודא לגו מן דא עד דאשתכח דהאי קליפא להאי והאי להאי. נקודה קדמאה הוא נהירו פנימאה דלית לה שעורא למנדע זכיכו דילה ודקיקו ונקיות דילה עד דאתפשט פשיטו מינה וההוא פשיטותא דההוא נקודה אתעביד חד היכלא לאלבשא ההיא נקודה דלא ידיע לסגיאות זכותא דילה. היכלא דא דאיהו לבושא לההוא נקודה סתימאה איהו נהירו דלית ליה שעורא ועם כל דא לאו דקיק וזכיך ההוא כההוא נקודה קדמאה טמיר וגניז ההוא היכלא כד אתפשט פשיטו דההוא אור קדמאה, וההוא פשיטו דההוא אור קדמאה איהו לבושא לההוא היכלא דאיהו נהירו דקיק וזכיך פנימאה יתיר מכאן ולהלא אתפשט דא בדא ואתלבש דא בדא עד דאשתכח דא לבושא לדא ודא לדא דא מוחא ודא קליפה אף על גב דמלבושא אתעביד איהו מוחא לדרגא אחרא וכלא בגוונא דא אתעביד הכי לתתא עד דבצלם דא איהו בר נש בהאי עלמא רוחא וקליפה מוחא וגופא וכלא איהו תקונא דעלמא עד כאן: בארו ע"ה כי מה שאמר הכתוב נעשה אדם כצלמנו כדמותנו, הוא להיותו בנוי ומשוכלל כתבנית ההויות העליונות, שהן זו לפנים מזו, וזו מלבוש לזו, המוח מבפנים והקליפה מבחוץ, ולא שיש שם קליפה חלילה, אבל הם מאורות שאין קץ ותכלית לזכותם ולדקותם, אלא שהפנימית יותר היא כדמות מוח ונשמה בערך אותה שאחריה וחוצה לה, שהיא כדמות גוף וקליפה לה, וכן כולן מראש המחשבה ועד סופה, עד שבצלם זה נעשה האדם מוח וקליפה, רוח וגוף, והכל זה לעומת זה כמו שהתבאר למעלה: ובזה הספר התבאר טעם היותו עשוי לתבנית המרכבה והמתבונן בו ידע כי מה שנאמר בסוד צלם ודמות הוא האמת הגמור, והתורה התמימה יחסה זה הצלם והדמות, וסמכה אותו אל שם אלהים לא אל שם יו"ד ה"א, או אל שם שד"י, אמרה ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו, וכתיב זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אתו: והטעם כי אחר שעלה במחשבה הטהורה לעשות האדם בזה הצלם, הנה סמכה אותו אל שם שהוא בדוגמא זו, שהוא שם אלהים שהוא שם כולל, מוח וקליפה, צורה וגוף ביחד, ולא שיש שם גוף חלילה, אלא כענין שכתבנו כי מה שהוא יותר פנימי הוא כעין הצורה אצל מה שהוא חצוני לו, והוא כעין קליפה וגוף לו, כן שם זה הוא שם משותף, א"ל י"ה שני שמות משותפים יחד, כח נושא כח, והשם השני הוא העיקר ושרש כל השם הוא כדמות מוח וצורה אל השם הראשון, והוא מנהיגו, ושם י"ה, הוא כדמות הצורה המניעה את הגוף, ושם א"ל כדמות הגוף המתנועע מכח הצורה, והוא סבתו ובלתה אין קיום לגוף, ובהעדר הצורה יפסד ויעדר הגוף, כן בדוגמא זו שם אלהים בהעדר ממנו הצורה, שהוא שם י"ה שבתוכו המקיימו, ישאר אלם ולא יפתח פיו כן האדם בצלם אלהים ברא אתו, אתו ממש, פנימי וחיצון, מוח וקליפה, רוח וגוף, כח נושא כח, אבל לא יחסה התורה זה אל שם יו"ד ה"א, לפי שאינו שם משותף, כי כלו אור זך פנימי ואין קץ לפשיטותו: ואונקלוס ע"ה בחכמתו הורה זה, והוא כי דרכו ע"ה לתרגם שם אלהים וכשהגיע אל ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו, בדמות אלהים עשה אתו לא תרגמו, וזו כוונה וחכמה גדולה ממנו ע"ה להורות על מה שכתבנו ומה שתרגם ויברא אלהים וברא יי' ית אדם בצלמיה, גם זו כוונה וחכמה גדולה, כי דרכו בכל מעשה בראשית שנזכר בו אלהים לתרגמו יי' להורות על הייחוד, ושהבריאה היתה מדת הדין במדת רחמים, כאמרם ז"ל ראה שלא היה יכול להתקיים שתף עמו מדת רחמים, וכל שכן שיצטרך זה בבריאת אדם, ולזה תרגם ויברא אלהים את האדם וברא יי', ואם אמר בצלמו אין כאן בית מיחוש, שהרי פירש מיד בצלם אלהים ברא אותו ולא תרגמו. ומה שאמר ברא אתו שב אל אלהים הראשון שתרגמו יי', לומר שהשם המיוחד ברא אתו בצלם אלהים ולא בצלם יי', ואין הכוונה כי מה שכתוב בצלם אלהים ברא אתו נאמר על הגוף הבא מטפה סרוחה, כי הגוף הוא המלבוש והוא בשר אדם, לא אדם, והוא שכתוב עור ובשר תלבישני וגו', ואם עור ובשר הוא לבוש האדם, יהיה אם כן האדם האמיתי הרוח הפנימי והצורה שבו, לא העור והבשר, והוא שנאמר עליו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א כ' ע"ב) כל ציורא דאתכליל באתפשיטו דא אתקרי אדם דכתיב אדם אתם אתם אדם והרשעים לאו אינון אדם. רוחא דסטר קודשא אקרי אדם גופא דיליה לבושא דאדם ועל דא עור ובשר תלבישני בשרא לבושא דאדם איהו ובכל אתר כתיב בשר אדם אדם לגו בשרא לבושא דאדם עד כאן. ולהורות על שהאדם שנאמר עליו בצלם אלהים ברא אתו, הוא האדם האמיתי שהיא רוח אלהים חיים, היו אותיות אדם רומזות על כל האצילות מראש ועד סוף, והוא שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ד ע"ב) רזא דשמא דא דסליק אדם מרזא סתימא עלאה אדם רזא דאתוון דהא אדם כליל לעילא וכליל לתתא אל"ף לעילא מ"ם סתימא דהיא מרבה משרה. דל"ת תתאה דסתימא במערב ודא כללא דלעילא ותתא אתתקן לעילא ואתתקן לתתא אלין אתתון כד נחתן לתתא כלא כחדא באשלמותא אשתכח דכר ונוקבא עד כאן. הנה הורו על סוד אדם באותיותיו, ועוד שהוא כלל זכר ונקבה כידוע בשם אדם, ועל זה נאמר זכר ונקבה בראם כי רוח שניהם וכחם משניהם, ויברך אותם ויקרא אתשמם אדם שהוא כלל שניהם למעלה ולמטה. ועוד אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קי"ז ע"א) ר' אבא פתח ואמר ויברא אלהים את האדם בצלמו תא חזי בשעתא דברא קב"ה לאדם עבד ליה בדיוקנא דעלאי ותתאי והוה כליל מכלא והוה נהוריה נהיר מסייפי דעלמא ועד סייפי דעלמא והוו דחלין קמיה כלא ואף על גב דקא אוקמוה אית לאסתכלא ביה בהאי קרא כיון דאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו מאי בצלם אלהים אלא ודאי תרין דרגין דכלילו זכר ונקבה חד לזכר וחד לנקבה ובגיני כך דו פרצופין ודאי וסיפא דקרא אוכח דכתיב זכר ונקבה בראם אתם וכליל הוה מכל סטרוי עד כאן. ואחר שהאדם הוא הרוח הפנימי והצורה השכלית, ועליה נאמר בצלם אלהים ברא אתו, אם כן במה יתקיים מה שאמרנו בתחלה בסוד הבריאה בצלם אלהים, כח נושא כח, מוח וקליפה, רוח וגוף. יתקיים במה שאומר, והוא כי כבר התבאר בספר תולעת יעקב בחלק הראשון כי הושפעו באדם שלש נפשות, לדמיון שלש עולמות זו למעלה מזו, זו אדוקה בזו, וזו בזו, וזו משרתת בזו, כלומר זו פועלת בזו וזו בזו. ובפרק י"ח מהחלק הא' מזה הספר התבאר כי צורת האדם כלולה בשלש מדרגות, זו לפנים מזו נפש רוח נשמה, והם בקשר אחד אמיץ וזו כסא לזו, ויתבאר אם כן שהנשמה היא כדמות מוח וצורה אל הרוח והרוח כדמות גוף וקליפה אל הנשמה, והרוח כדמות מוח וצורה אל הנפש, והנפש כדמות גוף וקליפה אל הרוח, וזה כל האדם הפנימי ויש בו מוח וקליפה, ויתקיים בו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים וגו': ובמדרש רות הנעלם (דף ע"ח ט"ג) אמרו בזה הלשון, קב"ה ברא באיניש יהו"ה דהוא שמא קדישא דיליה יו"ד נשמתא לנשמתא ודא נקראת אדם ומתפשטן נהוריה בט' נהורין והוא תלוי מן יו"ד והוא אור א' מבלי פרודא: ה' נקראת נשמה ואזדווג עם יו"ד ואתפשט לכמה נהורין והוא חד יו"ד ה"א בלי פרודא ועל דא ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. וי"ו נקרא רוח ואיקרי בן יו"ד. ה' אתקרי נפשא ואתקרי בת ועל דא אב ואם בן ובת. ורזא גדולה יו"ד ה"א וי"ו ה"א אתקרי אדם ואתפשט נהורא דיליה לחמשא וארבעין נהורין ודא הוא חשבון אדם מ"ה וחשבון יו"ד ה"א וא"ו ה"א מ"ה יהו"ה. זכר ונקבה ברא אותם ויקרא את שמם אדם. ובתר כן יצר הגוף שנאמר וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה מה אית בין אדם לאדם הרי יהו"ה נקרא אדם. וגופא נקרא אדם מה בין האי להאי. אלא באתר דאיקרי ויברא אלהים את האדם בצלמו הוא יהו"ה. ובאתר דלא איקרי בצלמו הוא הגוף עד כאן: ולפי זה המדרש יקשה למה לא יחסה התורה צלם ודמות וסמכה אותו אל שם יי', והטעם בזה כי אחר שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, והנראה ממנו כי הבריאה מורכבת מצורה בחומר ממש, והוא האדם הגשמי, ואין ראוי ליחס זה ולסמכו אל שם יי' שאינו משותף, ואין קץ לפשיטותו, ואין דעת וחכמה בכל להבין סתרי הבריאה ויבאו לטעות ולשאול, מה שאין כן בשם אלהים שהוא משותף כמו שבארנו. ובזה נשלם מה שרצינו לבארו בסוד צלם ודמות כפי כוונת התורה. והאל יראנו נפלאות מתורתו: חלק ג פרק כו ידוע מדרך החכמה והאמת, כי אמתת עצם הבורא יתברך איננה מושגת לזולתו, ואין דמיון בינו ובין נבראיו כלם, עליונים ותחתונים, כי אינו בגבול לפי שאינו גוף ולא כח בגוף. ואם כן מה זה שנמצא בתורה תכונת איברים גשמיים מיוחסים לאדון הכל, כגון ידים ורגלים אזנים ועינים, וזולת זה מדברים ועניינים ומאורעות ממאורעות הגוף. יש לדעת ולהאמין, כפי מה שקבלו בעלי העבודה, אמרו כי כל אותם הדברים אף על פי כי כלם יעידון יגידון על גדולת יוצר בראשית ואמונתו, אין כל בריה יכולה לדעת ולהשיג מהות הדבר ההוא הנקרא יד או רגל עין או אוזן. ואם אנו עשויים בצלם ודמות אלהים כמו שהתבאר בפרק הקודם לזה, אין להעלות על לב חלילה כי עין בעין ממש או יד ביד או שצורת זה ותכונתו כצורת זה ותכונתו ותבניתו. אבל הם עניינים פנימיים ופניניים באמתת מציאות אדון הכל יתברך, אשר מהם האור והשפע מתפשט ובא לכל הנבראים. אבל אין מהות יד כמהות יד ולא תבנית יד כתבנית יד, וכמו שכתוב ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו: והאמונה בכל זה כי אין בינינו ובינו דמיון כלל מצד העצם והתבנית, כי אם על כוונת צורת האיברים שבנו, שהם עשויים כדמיון סימנים ורמזים לדברים עליונים נעלמים, שאין דעת שום נברא יכול לדעתם ולהשיגם, וזה הדמיון אינו גופני כלומר בעצם ותבנית, אלא כדמיון זכרון, ומשלו משל לזה במי שכותב ראובן בן יעקב, שאין אלו האותיות וזאת הצורה עצמותו וצורתו של ראובן ותבניתו ומהותו, אלא זכרון שזה ראובן בן יעקב הכתוב הוא סימן לאותו עצם ותבנית הידוע הנקרא ראובן בן יעקב: ולפי שרצה הקב"ה לזכותנו, ברא בגוף האדם כמה איברים נסתרים ונגלים כדמיון סימן למעשה מרכבה. ואלו יזכה האדם לטהר אבר מאיבריו, יהיה אותו אבר כדמיון כסא לאותו דבר העליון הפנימי הנקרא בשם זה, אם עין עין, אם יד יד, ואם רגל רגל, וכן שאר האיברים. וכבר בארנו במקומות מזה הספר, כי תכלית האדם הוא תקון הכבוד, ולזה נעשה ונתקן לתבנית המרכבה העליונה לתקנו, וזה התכלית לא יגיע כלל כי אם בעסק התורה וקיום מצותיה, ואחר שזה העסק וזה הקיום, לא ישלם כי אם באיברים גשמיים, חוייב אם כן שיתוקן ויעשה האדם בזאת התבונה וזה התבנית. וגם הכבוד העליון נתקן על סוד דמות דיוקן אדם, להיות נכללים בו עליונים ותחתונים ולפי שהוא כולל הכל נתקן הכבוד בתבניתו: וכן אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב קמ"א ע"א) באידרא כתוב שם בזה הלשון כללא דכל מלין עתיקא דעתיקין וזעיר אנפין כלא חד כלא הוא כלא הוי כלא יהא לא שני לא אשתני לא משתני אתתקן בתקונין אלין דיוקנא דכליל כל דיוקנין דכליל כל שמהן דיוקנא דאתחזי בגוונוי בהאי דיוקנא לאו דהאי דיוקנא הוי אלא כעין האי דיוקנא כד אתחברן עטרין וכתרין ואשלמותא דכלא. ובגין כך דיוקנא דאדם הוי דיוקנא דעלאין ותתאין דאתכלילו ביה. ובגין דהאי דיוקנא כליל עלאין ותתאין אתקין עתיקא קדישא תקונוי ואתקין תקונא דזעיר אנפין בהאי דיוקנא. נמצא אם כן הדמות העליון תלוי בתחתון וצריך לתקונו, ולכן נתקן זה בתקון זה: ויש לדעת כי המדות הם תלויות באיברים כיצד מדת העין היא הראות. מדת האוזן היא השמע מדת היד היא המישוש. מדת הרגל היא ההליכה. והנה המדות נמשכות אחר האיברים, ויש לדון ענין המדות כדין האיברים, וכמו שאין יחס וערך בינו ובינינו בענין האיברים, כן אין יחס וערך בינו ובינינו בענין המדות. וכבר התבאר בפרק הקודם לזה בסוד צלם ודמות, שאמנם זה לא נאמר על הגוף כי אם על הרוח הפנימי והצורה, וכמו ששם אדם לא נאמר כי אם על הרוח הפנימי, כן שמות האיברים אינם שמות כי אם לכחותיהם לא שמות לחומר. והנה כשהמאורות העליונים והכתרים בחבור וקשר אחד והדברים כלם על שלמותם הם על דמות אדם, כמו שמוכיח המאמר שכתבתי למעלה, והוא סוד מראה אדם המוזכר במרכבה עליונה וכן בתחתונה, ולא שיש שם צורה או גשם כלל חלילה, אבל הכל בסוד פרקי המרכבה בהיותם נכללים יחד הכל כעין דוגמא זו, לא כדוגמא שלנו או כצורתנו: וסוד הענין כך הוא כי יש מעלות ומיני מאורות פנימיים, וכלם יחד נקראים בשם מוח, לא שהם מוח או כצורת מוח גשמי חלילה, אבל הוא משל על הלובן והזוהר ועל פנימיות ההויות ההם הנעלמים בתכלית ההעלם, כעין מוח האדם שהוא פנימי ונעלם ונסתר בתוך גלגלת הראש ולא יראה החוצה ושם קרום לפנים מקרום והמוח מבפנים מכוסה ונסתר, כן המשל והדוגמא בפנימיות ההויות העליונות הנסתרות בקרום וגלגלת הראש שהוא ראש הלבן האמיתי, ולא נזכר בדברי הנבואה לפנימיותו ועלויו, כי כל מה שהדבר יותר פנימי וטמון וגנוז ולא נזכר ולא נגלה כלל, הוא להורות על מעלתו וחשיבותו, ומזה הטעם לא הזכיר שלמה ע"ה בשיר המקודש, המוח, גם לא הזקן, בפירוש כי אם ברמז מופלא, הוא שאמר ראשו כתם פז, שראשי נמלא טל, ואמר לחיו כערוגת הבושם, ולהיות הזקן פאר הפרצוף והדרו ושלמותו העלימו הכתוב: ומהם שנקראים אזנים אזני יי', עינים עיני יי', פי יי', וכן ידים ורגלים וכשפרקי המרכבה העליונה מתחברים ומתיחדים בקשר אחד וחבור אחד, הכל עולה ונקרא בשם אדם, לפי שהוא כלל כל השמות והמאורות העליונים הנכללים בייחוד. וכנגד זה בעולם הנפרדים ובמרכבה התחתונה, יש כתות נקראים בשם עין שהם שלוחי ההשגחה העליונה, ומהם נקראים בשם אזנים, ומהם בשם פה ומהם בשם ידים, ומהם בשם רגלים, וכלם כאחד נכללים ונקראים בשם אדם, לחשיבות זה השם שהוא כולל כל המראות וכל פרקי המרכבות כמו שבארנו, והיא הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק כז ירד עלה. אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה, אין ניחח אלא ירידה דכתיב וירד ותרגום ונחת הרוח, יורד ומתיחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב על ידי הקרבן והיינו דאיקרי קרבן. ובסוף הענין אמרו, ומיד יורד דכתיב ריח ניחח ליי' שיורד יי' ליי' הה"ד שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עד כאן. וכל ירידה המיוחסת כלפי מעלה הרצון בה זה הסוד שהוא הבהקת האור ורוח הקדש והשפע במדות העליונות סוד האצילות מראש ועד סוף, והוא אמרם שיורד יי' ליי' והוא התיחדות המאורות אלו באלו, שכלם נכללים בשם הגדול, וכל אחד נקרא בשם זה להיות הכל אחד מיוחד, והוכיחו עוד זה מפסוק הייחוד. וכשהייחוד ממטה למעלה יקרא עליה, והוא עלוי הכבוד ממעלה אל מעלה עד המקום שנטלה משם, וזה סוד ברוך כבוד יי' ממקומו, שהוא המקום העליון המקומם ומקיים את כלם. סוד קוצו של יו"ד וכמו שאבאר. וסוד ויעל אלהים מעל אברהם, כי אלהים הנאמר כן הוא סוד אלהים שבמעשה בראשית, שהוא סוד ה"א ראשונה שהוא למעלה מהמרכבה העליונה, סוד תתן אמת ליעקב חסד לאברהם ופחד יצחק, והכוונה כי כשכלה השם הנכבד אשר בו נבואת האבות לדבר עם אברהם התחתון, עלה אלהים עליון מעל אברהם עליון כי התחתונים תלויין בעליונים: ויעל מעליו אלהים במקום אשר דכר אתו. פירוש אלהים שהיה בחבור אחד במקום אשר דבר אתו, שהוא השם הנכבד מדה של מעלה במדה של מטה להורות על הייחוד, אחר שכלה לדבר אתו נתעלה. ודקדק זה ביעקב מה שלא דקדק כן באברהם, לפי שיעקב קשר הייחוד ומטתו שלמה והוא איש תם מתיים ומייחד הכל, ולזה דקדק בו הכתוב הייחוד השלם, והיה זה אחר שהוסיף לו שם ישראל, כי שררתו גדולה משררת אבותיו ששתף בשמו שם אל, ועוד כי בו נשלמה שורת הייחוד כי ס"ת בלא נקוד נתן וקרי ביה ישראל בשי"ן, ויש במשמע ישראל עוד ישר אל, כי כלו תם וישר לא עקוב ולא עקבה באהלו. ולזה ויקרא לו אל אלהי ישראל כמו שקבלו רז"ל בפירושו: עלה אלהים בתרועה. וסודו כתבתי בספר תולעת יעקב בסתרי תפלות ר"ה. אמרו בפסיקתא הפטרת שובה, תני משום ר' מאיר כי הנה יי' יוצא ממקומו וירד ודרך על במותי ארץ. יוצא ממדה למדה, ממדת הדין למדת רחמים על ישראל. ממקום ומדרגת הדין סוד פחד יצחק, למדת רחמים מדת אמת, סוד וא"ו שבשם. ואם חס ושלום נתחייבו מן הדין, יוצא ממדת רחמים למדת הדין. וסוד זה כי נחלתו של יעקב בלא מצרים, ועולה עד ראש הלבן ומתאחז ומתייחד שם, כי חוט השדרה נמשך מן המוח ושם מקומו וקיומו, והוא יוצא משם ובא לו למדת הדין, סוד המאור הקדוש אחרונה הגומרת הדין שהיא מדת הדין של מטה: ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי ע"ה (ח"ב ל"ז ע"א) פרשת בא אל פרעה. פתח ואמר מי כיי' אלהינו המגביהי לשבת וגו', מי כיי' אלהינו דסליק לאתישבא לאיתעטרא בנהורא קדישא נהירו דבוצרני כתרין ועטרין. המשפילי לראות דנחית בכתרוי מכתרא לכתרא מנזירא לנזירא מנהירו לנהירו מבוצינא לבוצינא לאשגחא בעלאין ותתאין הה"ד יי' משמים השקיף על בני אדם לראות וגו' עד כאן. וחכמי לב יבינו ויראו ויתמהו כי אין כל הדברים אמורים בדבר שהוא חוץ מעצמו ואמתתו, ואין בכל זה גשמות, גם לא תנועה והעתק מקום, ולהיות דרך זו דרך יי' סלולה לא חששה התורה ולא ברחה מיחס כל זה הענין, וכל אלו הלשונות לאדון הכל כי דבריה עם הישר הולך בדרכיה וארחתיה וכמו שיבא עוד בסייעתא דשמיא. ודי בזה לענין הפרק : חלק ג פרק כח כתב ה"ר יצחק עראמה ז"ל בזה הלשון אמנם במה שתרגם אנקלוס אנא אחות עמך בלי שום כנוי, כבר נודע מה שכתב עליו הרב מורה פרק כ"ז חלק ראשון, כי מפני היותו ספור מה שנדמה אליו במראות החלום, לא ספור מה שנראה אליו בהקיץ ובנבואה גמורה, לא נשמר מיחס אליו התנועה כמנהגו או מפני היותו מלאך. וגם ראינו את תפיסות הרמב"ן ז"ל עליו כי רבו לפי הטענה הראשונה ואולם החזקה שבהם מה שנמצא בחלום הסלם שכנה אנקלוס ואמר והא יקרא דיי' מעתד עלווהי. גם כי תרגם יי' אלהך הוא עבר קדמך, שודאי אין עליהם תשובה נכונה לפי דעת הרב המורה, מלבד מה שהשיג הוא על עצמו בפרק מ"ח חלק א' בתרגום של ראה, שודאי נראין בו דברי הרמב"ן ז"ל: והנראה אלי בזה, כי הנה אנקלוס ע"ה לא תלה עצמו בכל אלה הלשונות על יתד אחת, אבל כוון אל בחינות רבות מתחלפות, יש להרחקת הגשמות, ויש להרחקת הפעלות, ויש לדרך כבוד ויש להתמדת הענין והתיחדותו. ובכל אחד מהם יתחלף מצד הצדדים אשר יאות לפי הפרישה, כמו שיתבאר כל זה מהחלופים הנמצאים לו ואשר זכרם הרמב"ן ז"ל בפירוש הנה. ואני אומר שאם קבלה היא בידו מה שירמוז בהם נקבל ולא נטה ימין ושמאל, ואף על פי שלא יבין איש אשר כמוני, ואם יש רשות לדבר בשקול הדעת באלו העניינים, שכבר נוכל לתת טוב טעם ודעת בתרגום הכתוב הזה והדומה לו, מבלי שנתרחק משקול השכל וכיוצא בזה בכשנתבונן בשלשה הכנויים הנוהגים אצלו תדיר וזכר אותם הרב המורה שם, שהם יקרא דיי', מימרא דיי', שכינתא דיי', וטעמם המפורסם לפי שרשי הלשון ושמושו בלי התלות בסודות גדולות ונפלאות ממני. וזה כי הנראה מכללם הוא, ליחס לו יתברך העניינים הנסמכים אליו לכבוד ותהלה, אמנם כל אחד לפי עניינו, והוא כי כשייחס הכתוב אליו יתברך רצוני לעצמו דבר מהדברים כמו שבא ונראה או נצב ועלה וכדומה, יראה בהם יקרא דיי' יקרא דיי' מעתד עלווהי, אתגלי יקרא, ואסתלק יקרא דיי', ויראו את אלהי ישראל וחזו ית יקר אלהא דישראל, וכן כלם כי הם כנוי אל עצמו יתברך בדרך כבוד, כנהוג בכל הלשונות בדבור עם הגדולים יודע לכבודך, או למעלתך, או לגדולתך, הכל כפי מה שהוא איש שר וגדול עד שאמר הכתוב וכבוד יי מלא. וישכון כבוד יי'. וירא כבוד יי'. וזה הכנוי לא ימצא בשום מקום במדבר בעדו. והא יקרי בסעדך, או יקרי יחות עמך, וכיוצא כי לא יתכן מדרך המוסר. ומאמר בעבור כבודי הוא ענין אחר, מוסב למה שאמר הראני נא את כבודך לא שיאמר בדרך כנוי כמו שיתבאר במקומו ב"ה: אמנם כאשר יבא בענין ההשגחה ממנו יתברך יכנה בתרגום מימרא דיי' ויחדה לזה כי במאמר ישגיח המשגיח על המושגח, כמו שאמר דוד אנכי אצוה עליך וגו' ונאמר בדבר יי שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, כמו שתרגם לקול יי' אלהיך למימרא דיי' ותרגם לקדמות מימרא דיי' כי לקראת צוויו ומאמרו יצאו ומזה אמר והא מימרי בסעדך אם יהא מימרא דיי' בסעדי, מימרא דיי' בסעדיה דיוסף, ולזה תרגם ואתרעם עמא על מימרא דיי', כי על הנהגתו נתרעמו כמו שאמר ובפתגמא הדין ליתיכון מהימנין במימרא וכו', ומזה אמר מימרא דיי' סהיד וכו', לומר שהשגחתו ועיונו בו יהיה העד הנאמן ביניהם לתת לאיש כמעשהו, וכן בין מימרי וביניכון בין השגחתי וביניכם, וכן קיים לי במימרא דיי', שישבע לו באותה ההשגחה הנמצאת אתו כי דבר יי' היה יקר לו: אמנם כאשר יכוון בדבור התמדת אלו העניינים והמשכם בייחוד יכנה בשם שכינה, כענין ועשו לי מקדש ושכנתי וגו', וכמו שאמר יונתן בן עוזיאל בריך יקרא דיי' מאתר בית שכינתיה, ומזה תרגם היש יי' בקרבנו האית שכנתא דיי' וכו', פני ילכו שכינתי תהך, אם אין פניך הולכים אם לית שכנתך, ילך נא יי' יהך כען שכינתא דיי', לפי שהכוונה בכולן המשך ענין לא לשעה. ולזה תרגם לא תיכול למיחזי אפי שכנתי, ואעבר יי' שכינתיה, כי על הענין עצמו שהיו דנין עליו עד עתה מהמשך אור השפע ההוא עליו היה מדבר: ואחר שבררנו אלה ההבדלים שיראה מהם שהם נכונים וכמעט יכלול כל העניינים האלו, נקל הוא לתת טעם למה לא כנה אנקלוס ע"ה במאמר הזה וכיוצא. והוא כי באמרו אנכי ארד לא יוכל לתרגם אנא אתגלי כמו שתרגם וירד יי', כי אין הכוונה עתה על הגלוי וההראות כמו שהיה בסיני ובזולתו מהמקומות, כי אם על השמירה וההשגחה, ומזה הטעם לא יוכל לתרגם יקרי יחות עמך מלבד הסבה שקדמה. גם אין לו לומר שכנתי תחות עמך, שאין אז הכוונה על הבטחת ההמשך כי אם על ענין השמירה כמו שאמרנו, והלשון המיוחד לזה לפי מנהגו היה מימרי יחות עמך, אלא שראה שאין ליחס העליה והירידה, ולא שום תנועת העתק אל ההשגחה והמאמר, כי הדבור אינו עולה ולא יורד, ושלא היה לו מקום לכנות שם במלה זו, אלא אם ישבש כל הכתוב ויאמר מימרי יהא בסעדך כד תחות למצרים ובמימרי וכו', וכבר יצא מכלל מעתיק. ולזה בחר בקצור וסמך בזה כל מה שסמך המקרא עצמו, כמו שעשה בתרגום ויראו את אלהי ישראל וחזו, כי לא היה לו לתרגם ואתגלי להון כמו שמדקדק הרמב"ן ז"ל שם במקומו, שהרי אז היה מוסב לשון ההראות אל אלהי ישראל הפך מה שכתוב ויראו את אלהי ישראל, ואין למעתיק לשבש הכתוב בזה השעור. וכזה הענין היה בתרגמו יי' אלהך הוא עבר קדמך, כי הכוונה שם על ההשגחה והסיוע בייחוד, והיה לו לומר מימרא דיי', אלא שלא לכנות ההעברה אל הדבור כמו שקדם. גם לא אמר יקרא דיי', כי זה הכנוי לא יאמר רק כשיכוין על עצמיותו ולזה הניחו בצורתו: אמנם אמר הוא עבר קדמך מימריה, אש אכלה הוא, לכנות אל ההשגחה המכוונת לשם, כמו שאמר במקום אחר יי' אלהכון דמדבר קדמיכון מימריה יגיח לכון קרב, וראה כי לא אמר יקרא ולא מימרא ולא שכינתא ומזה הענין אמר אנא אהא עם פומך: ואחשוב כי כזה וכזה יצדק בכל אלו העניינים, מבלי שנצטרך להתלות בפלוסופיא גם לא בדברים סתומים וחתומים עד כאן דבריו: ואין טעמו כלום גם הבדליו אינם נכונים, כי אוכיח בראיות הפך הבדליו וטעמו, עד שיודה שיצטרך להתרחק משקול השכל הרבה באלו העניינים, ובזולתם, ואפריד לזה פרק בפני עצמו, ואשוב אל הכוונה להורות כי כל זה אי איפשר להולמו, כי אם בנשמת התורה היא החכמה האמיתית, ועל דרך רבינו הגדול עם שהרבה חכמה בזה כפי הקבלה אשר בידו אשר אי איפשר לנטות ממנה ימין ושמאל, ואין רשות אל שום דעת להתחכם על מנהג אנקלוס ע"ה, אם לא בדרך אשר דרך הוא בה, בתרגמו התורה מפי אבות העולם כפי קבלתם מסיני, ומי שנשא פנים אל שקול הדעת, ובפרט בזה, לריק יגע ולתוהו והבל כחו כלה, ועתיד ליתן את הדין על הוצאת זמנו ללא תורת אמת: חלק ג פרק כט אני אעביר כל טובי תרגם אנקלוס אנא אעיבר כל יקרי, והסירתי את כפי תרגם אנקלוס ואעדי ית דברת יקרי. וזה הפך מה שהניח שזה הכנוי לא ימצא בשום מקום במדבר בעדו וכתיב ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, והנה השוה כל הפנים ואמר כי לא יתכן מדרך המוסר לכנות לעצמו זה הכנוי, ודאי כי אין נאה ולא דרך מוסר למי שהחסרון דבק אתו ולא יפרד ממנו, לכנות כזה. אבל גדול העולמים מקור השלמות, למה לא יכנה לעצמו כזה, והרי הוא אומר כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים. ואמר עוד כי מלך גדול אני אמר יי' צבאות. ואמר עוד אני יי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. ואמר עוד למעני למעני אעשה כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן. וכתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. וכתיב עוד ובאו וראו את כבודי. וכתיב אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי והגידו את כבודי בגוים. הנה נמצא זה הכנוי הרבה במדבר בעדו הפך מה שהניח: וגם מצינו זה הכנוי, על שמירתו הצדיקים והשגחתו בהם, ויאמרו כל העדה לרגום אתם באבנים וכבוד יי' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל. ואמרו במדרשים מלמד שהיו זורקים אבנים והענן מקבלם, ובסוטה פרק ואלו נאמרין א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מלמד שנטלו אבנים וזרקום כלפי מעלה. והיא כוונה נפלאה לפי שהיו כופרים ביכלתו והשגחתו, ואלו הם האבנים שזרקו כלפי מעלה. והצדיקים שעל ידיהם פרסם הוא יתברך שתים אלו בעולם, אמרו לרגום אותם באבנים. ונגלה הכבוד לחוס על תפארת גדולתו, ולשמור ולהשגיח ולהציל הצדיקים מידם. נמצא אם כן זה הכנוי על השמירה וההשגחה גם כן, והיה לו לאנקלוס ע"ה לתרגם יקרי יחות עמך, ולא ישנה מנהגו ולא יעיקנו שום אחד מהמעיקים שהניח הרב הזה: ומה שטען שלא היה יכול לתרגם ממרי יחות עמך, לפי שראה שאין ליחס העליה והירידה ולא שום תנועת העתק וכו', כי הדבור אינו עולה ואינו יורד, אם כן גם השליחות בו תנועת העתק ואין ליחסו אל הדבור לפי דעתו, ומצינו שהוא יתברך יחסו אל דברו גם היציאה וההשבה, שהם תנועת העתק. והוא אמרו כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו. והרי זה שוה אל עליה וירידה וכתיב ישלח דברו וירפאם. ישלח דברו וימסם. וגם כי אין הכוונה לאנקלוס עליו השלום, בלשון מימרא המאמר המוחלט והדבור, כמו שחשב הרב הזה. אבל המאמר והדבור נמשך ובא מהמימרא. אמר השמע עם קול אלהים חיים מדבר מתוך האש, ותרגם קל מימרא דיי' ממללת, ומלת ממללת שבה אל המימרא. ואמר עוד כמו שאמר במקום אחר יי' אלהכון דמדבר קדמיכון וכו', וראה כי לא אמר יקרא, ולא מימרא, ולא שכנתא וכו', הרי מצינו יי' אלהיך הוא ההלך עמך לא ירפך וגו', ותרגם יי' אלהך מימריה מדבר קדמך. ואם כן גם במה שכתוב יי' אלהיך הוא עובר לפניך היה יכול לתרגם, מימרא, או יקרא, כמו שכתבנו למעלה שגם זה הכנוי יאמר על ההשגחה והשמירה. יתבאר מזה שהיה יכול לתרגם מימרי יחות עמך: ואמר עוד ושלא היה לו מקום לכנות וכו' אלא אם ישבש וכו', וסמך בזה על מה שסמך וכו', כי לא היה לו לתרגם ואתגלי וכו', כמו שמדקדק הרמב"ן ז"ל שם וכו', כוונת הרב שם רחוקה ופליאה ממנו, והבין בדעתו הפך מה שכוון, ורצה ליכנס במה שאין לו מבא בו, וכוונת הרב ידועה אל יחידי סגולה המקובלים בחכמת האמת. ואני עתיד להאיר בה עיני החכמים התמימים בסייעתא דשמיא: ומה שטען עוד, כי כאשר יכוון בדבור התמדת אלו העניינים והמשכם בייחוד, יכנה בשם שכינה וכו'. הנה זה ההבדל לקחו מהרב המורה, כנראה מדבריו בפרק כ"ה חלק א' והרב כנה זה בשם השגחה גם כן בפרק ההוא. והפלא על הרב הזה איך לקח ממנו הבדל זה וברח לו מן השני שהוא ההשגחה, עד שאמר שלא היה יכול אנקלוס ע"ה לתרגם שכנתי תחות עמך, שאין אז הכוונה על הבטחת ההמשך כי אם על ענין השמירה וכו', ולא כוון אל נכון שהרי השכינה תורה גם על ההשגחה והשמירה, וזה כי הוא יתברך אמר הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי. ואדון הנביאים ע"ה לא נתרצה במלאך. ובקש שתלך השכינה עמהם ואמר פני ילכו והנחתי לך, ותרגם שכנתי תהך ואמר הוא ע"ה אם אין פניך הולכים וגו', ותרגם אם לית שכנתך מהלכא ביננא. והוא ע"ה לא בטל כי אם המלאך, לדעת המפרשים האומרים כי הוא נברא. אבל הייעוד שייעד הוא יתברך לשמרך במקומו עומד, ויושלם על יד השכינה. אבל לדעת האמת כי זה המלאך הוא המלאך הגואל, והוא מלאך האלהים בלא סמיכות, אלא שעון העגל גרם שיאמר להם ושלחתי לפניך מלאך שזה מן הנפרדים. והעד כי לא אעלה בקרבך, ועל השכינה לא יאמר כי לא אעלה בקרבך, יתבאר אם כן שהשכינה היא השומרת והמשגחת, והוא אמרו לשמרך בדרך. ואם כן גם על השמירה וההשגחה יוכל לתרגם שכינתי תחות עמך, ואם כן יצטרך להודות בהכרח, כי הדברים האלה וכיוצא בהם אין לשקול השכל יד בהם ולא יוכל להולמם כלל: ואי איפשר לישבם על אופנם כי אם בקבלה הנאמנת אשר היא דרך אנקלוס הגר ע"ה, אשר דרך בה באלה העניינים אשר הם לו ידועים בחכמה, וכל הכתובים שהכניס בהם שכנתא, או יקרא, או מימרא, או אתגלי, או כתובים שלא הכניס בהם שום כנוי מאלה, אין זה לו ע"ה בריחה מהגשמות, שאם כן למה יברח ממנו במקומות ובמקומות לא יחוש לו. אבל זה לו חכמה וכוונה גדולה, לא להרחיק הגשמות כדעת הרב המורה ז"ל, כי למה ירחיק ויחוש אנקלוס ע"ה מה שלא הרחיקה התורה הקדושה ולא חששה אליו. וכל אלה העניינים באה הקבלה בהם אל מקבלי האמת, ויונתן בן עוזיאל המתרגם הנביאים מפי חגי זכריה ומלאכי ע"ה, ואנקלוס הגר מתרגם התורה מפי ר' אליעזר ור' יהושע ע"ה, כדאיתא פרק קמא דמגילה תרגום של תורה אנקלוס הגר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע, ושל נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי. והקשו שם עליה ותרגום של תורה אנקלוס הגר אמרו, והאמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב מאי דכתיב ויקראו בספר תורת האלהים מפורש וגו' ויקראו בספר תורת האלהים זו מקרא. מפורש זה תרגום וכו', ותרצו שכחום וחזרו ויסדום. הרי בארו שהתרגום מקובל בידם ע"ה מימי הנביאים אשר אין ספק שהיו מקובלים בו מסיני, אלא ששכחום ואחר כך חזרה עטרה ליושנה, ויסדום על יד אנקלוס הגר ע"ה. וכן נאה והכל בכוונה ובחכמה גדולה שיהיה אנקלוס מתרגם התורה כי היה גר צדק והדברים עתיקים. ואם כן כל מה שנמצא מהחלוקים בתרגומו ממה שכתבנו באלה הכנויים, הכל ידוע לו בקבלה, ואי אפשר לו ע"ה לנטות ממנה ימין ושמאל. והאמת המקובל בכל זה כפי מה שרמז רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל וכפי מה שקבלו חכמי האמת, אעיר עליו אחר שאקדים מה שצריך להקדימו בפרק שאחר זה בסייעתא דשמיא: חלק ג פרק ל כתב הרב המורה ז"ל בפרק י"ט חלק א' כי כבוד יי' הוא אור נברא, והוא אשר יקרא כבוד בכל מקום, והוא אשר מלא את המשכן, ובפרק כ"א אמר אבל התרגום נוהג מנהגו באלו העניינים, וזה כי כל דבר שנמצאוהו מיוחס אל הבורא יתברך וישיגהו גשמות, או מגשימי ההגשמה, יחשבהו בחסרון המצטרף וישים היחס ההוא לענין אחר מצטרף לבורא מחסר אמר כאמרו והנה יי' נצב עליו יקרא דיי' מעתד עלווהי, ואמר באמרו יצף יי' ביני וביניך יסך מימרא דיי' וכו'. ועל זה המשיך פירושו. וכן עשה באמרו ויעבר יי' על פניו ואעבר יי' שכינתיה על אפוהי וקרא. והנה יהיה הדבר אשר עבר אצלו נברא בלא ספק בשם הכנוי הנסתר בפניו ושב אל משה ע"ה, ויהיה פירוש על פניו לפניו כמו שאמר ותעבור המנחה על פניו, וזה גם כן פירוש טוב ויפה, וממה שמחזיק פי' אנקלוס ז"ל מאמר הכתוב והיה בעבור כבודי, כבר ביאר כי הדבר העובר הוא דבר מיוחס לו יתברך לא עצמו יתברך, ועל הכבוד ההוא אמר עד עברי ויעבר יי' על פניו. ואם איפשר מבלתי חשוב מצטרף מחסר כמו שיעשה אנקלוס תמיד, פעם ישים המחסר יקרא, ופעם שכינה, ופעם ישימהו מימרא דיי' כפי ענין כל מקום עד כאן. ובפרק כ"ה אמר ונאמר וישכון כבוד יי' על הר סיני, ושכנתי בתוך בני ישראל, ורצון שוכני סנה, וכל מה שבא מאת הפעלה מיוחס לבורא הוא בענין התמדת שכינתו כלומר אורו הנברא במקום או התמדת ההשגחה בדבר אחד, כל מקום כפי עניינו. ובפרק ס"ד אמר וכן כבוד יי' פעמים רוצים בו האור הנברא, אשר ישכינהו השם להגדלה על דרך המופת, וישכון כבוד יי'. וכבוד יי' מלא. ופעמים רוצים בו עצמו יתברך ואמתתו כמו שאמר הראיני נא את כבודך, ובא המענה כי לא יראני האדם וחי מורה כי הכבוד הנאמר הנה עצמו ואמרו כבודך להגדיל עד כאן: ויש להפלא עליו, מאין לו להבדיל בין אמרו והיה בעבור כבודי ואמרו עד עברי, ובין אמרו הראני נא את כבודך, עד שיאמר שזה עצמו ואמתתו, וזה דבר נברא מיוחס לו יתברך לא עצמו עם אמרו עד עברי עם שפירושו נגד פשטי הכתובים, שהרי מה שכתוב ופני לא יראו, שוה אל אמרו לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי, וכמו שזה עצמו ואמתתו, כן זה עצמו ואמתתו, ועל זה המשיך אמרו יתברך ושכתי כפי עליך עד עברי להעלים עצמו יתברך ממנו ולזה הוצרך לשכות כפו עליו. ועוד אם העובר לפניו כבוד נברא לדעת הרב, למה לו לשכות כפו עליו ולהעלים ממנו ראייתו, אחר שהוא דבר נברא. והוא ע"ה תרגם, כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ארי חזיתי מלאכיא דיי', הרי שלא ברח מיחס לכבוד נברא ראיה. כי דעת הרב שלא יירא אנקלוס מיחס הגשמה לכבוד נברא ולא תנועה והעתק מקום, וכמו שנראה מדבריו בפרק כ"א וכמו שכתבתי למעלה. וחזא היא ראיה ממש, שהרי תרגם וירא מלאך יי' אליו בלבת אש וגו' ואתגלי מלאכא דיי', נראה שהבדיל בין אלו הלשונות להיות האחד השגת חוש והאחד השגת שכל. ומכאן עוד תשובה עליו, שאם לא יירא אנקלוס מיחס ההגשמה אל כבוד נברא, היה לו לתרגם כאן ואתחזי, שוה לתרגמו ארי חזיתי וכו', וכבר השיגו רבינו הגדול ז"ל. ועוד יש בדעת הרב המעדת רגל ומקום טעות, באמרו כי האור הנברא הוא אשר יקרא כבוד בכל מקום, והוא אשר מלא את המשכן. ואם מה שכתוב וכבוד יי' מלא את המשכן. ומה שכתוב ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד יי' את בית יי'. היה אור נברא זה נתינת יד לחשוב ולטעות שהעבודות הנעשות במשכן ובבית עולמים היו לאור הנברא חס ושלום. ואדון העולם יתברך אמר בכבודו ובעצמו לאדון הנביאים ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ואמר עוד ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. וכתיב ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי. ואמר יתברך ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים. הנה כי שרות השכינה בתוכנו תנאי באלהותו עלינו, ואיך יתנה באור נברא שהוא חוץ מעצמו יתברך. ואמר וידעו כי אני יי' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני יי' אלהיהם. היעלה על לב שתהיה ההוצאה לצורך אור נברא להשכינו בינינו. ואין בכתוב חסרון כל באמרו לשכני בתוכם ומי השוכן אני יי' אלהיהם. הישוער שהארון אשר בו לחת הברית יהיה תפל בית מושב ומשכן לאור נברא, והתורה למעלה בכבוד ותהלה מכל נברא עליון ותחתון, שבה נברא הכל ויהיה הבורא כסא לנברא. ואם כן לדעת זה יהיה המדבר עם משה מעל הכפרת מבין שני הכרבים האור הנברא, לא הבורא חס ושלום, אין זה כי אם שחוק עשה לנו אלהים שיאמר בכבוד גדולתו ונועדתי לך וגומר ודברתי אתך וגו' ויהיה הנועד והמדבר אור נברא: וכבר ראיתי לאחד ממפרשי דברי הרב המורה וסודותיו שפירש בפרק י"ג חלק א' ואמר בזה הלשון. וכן אנכי קיים בין הש"י שהוא השכל הפועל וביניכם שהם ישראל עד כאן. וכאלה הרבה בדברי הרב ובסודותיו מקום טעות והמעדת רגלי האמונה הקדושה. ועוד יתחייבו לו בטולים לכל אחת מהדעות שהרי כתוב ברוך כבוד יי' ממקומו ותרגם יונתן בן עוזיאל ע"ה בריך יקרא דיי' מאתר בית שכינתיה, ואם תרצה הנבואה בכבוד הזה עצם הבורא ואמתתו, ויהיה כמו הראני נא את כבודך שרצה בו הרב כן בפרק ס"ד, הנה הזכיר בו אתר ובית שכינתיה, נראה בפירוש שאין דעת יונתן בן עוזיאל מסכים עם דעת הרב במה שפירש בפרק ח' חלק א', ברוך כבוד יי' ממקומו כפי מעלתו ועצם חלקו במציאות. ואנו על מי נסמוך בזה ובכיוצא בו, האם נסמוך על מי שהיה מקובל מן הנביאים ע"ה, או על הרב המקובל משקול דעתו, עם הקדמות היוני הממרא המזייף וסותר האמת בפתוייו. ואם תרצה בו הנבואה כבוד נברא כדעת הרב בפסוק וכבוד יי' מלא את המשכן, איך יקבעו בו ברכה ויאמרו ברוך כבוד יי ממקומו. ויברכו שם כבודך וגו' והמברך והמתפלל לכבוד נברא עובד עבודה זרה. ועוד איך ייחס הוא יתברך לעצמו בלשון כבוד, ויאמר בעבור כבודי על דבר נברא שהוא נפרד וחוץ מאמתתו יתברך: ובפרק כ"ז אמר הרב, אנקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית וכבר שם השתדלותו בהעלות ההגשמה, וכל תאר יתארהו הכתוב שיביא אל הגשמות יפרשהו כפי עניינו, וכל מה שימצאהו מאלה השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענין התנועה הגלות והראות אור נברא כלומר שכינה או השגחה, והנה תרגם וירד יי' ואתגלי יי' ולא אמר ונחת יי'. ארדה נא ואראה אתגלי כען וזה כלו נמשך בפירושו. אלא שהוא תרגם אנכי ארד עמך מצרימה אנא אחות עמך, וזה דבר מופלא מאד יורה על שלמות זה האדון מאוד, וטוב פירושו, והבנתו הדברים על מה שהם עליו כפי מה שהם, ופתח לנו בזה ההתרגום ענין גדול מענייני הנבואה והוא, כי תחלת זה הספור אמר ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב וגו', אנכי ארד עמך וגומ', וכאשר גלה תחלת זה המאמר שהוא במראות הלילה, לא הרחיק אנקלוס שיספר המאמר אשר נאמר במראות הלילה בלשונו והוא האמת בלשונו, כי זה ספור מה שנאמר לא ספור ענין שקרה וכו', ומכאן תתעורר כי יש הפרש גדול בין מה שיאמר בו בחלום או במראות הלילה. ובין מה שיאמר במחזה ובמראה, ובין מה שיאמר בו סתם ויהי דבר יי' אלי, או ויאמר יי' אלי. ואיפשר עוד אצלי כי אנקלוס פירש אלהים הנאמר הנה מלאך ולזה לא הרחיק שיאמר בו אנא אחות עמך. אלו דבריו בזה. ובפרק מ"ה אמר כל מה שבא מענין שמע מיוחס לאל יתברך, תמצא אנקלוס נשמר ממנו ופירש ענינו בהגיע המאמר ההוא אליו יתברך כלומר שהוא ישיגהו. ואם היה בענין הצעקה ותפלה יבאר ענינו שהוא קבל או לא קבל, ויאמר לעולם בתרגומו שמע יי' שמיע קדם יי'. ובענין צעקה שמוע אשמע צעקתו קבלא אקבל, וזה נמשך בפירושו לא נטה מזה במקום מן המקומות עד כאן: ורבינו הגדול הרמב"ן ז"ל השיגו בכל זה והאריך להשיב עליו תשובות נצחות, עד אין מנוס לו כי אם להודות, כי אלה הדברים אי איפשר לדבר בהם ולהולמם כפי השכל, אבל יתישבו על אופניהם כפי החכמה המקובלת בידו ז"ל וכמו שרמז בסוף דבריו. ומה שאמר הרב המורה כי זה ספור מה שנאמר לא ספור ענין מה שקרה. יש לתמוה ההוא אמר ולא יעשה חס ושלום. ואולי יתנצל הרב שזה אמנם היה חקוי דמיוני חשב יעקב שירד עמו למצרים. ויש לרב מקום להתלות בו, כי זה היה במראות הלילה שהיא לדעתו השגה ירודה ונבואה פחותה, ולא היה זה מהשתמשות השכל, לפי שלא היתה נבואה יקיציית, ולו היתה כן היה מתרגם אנא אתגלי, אבל הניחה על עניינה להיותה במראות הלילה, ולפיכך תרגם אנא אחות, ובזה אמרו קצת ממפרשי דבריו, ואם כן איך לא השגיח הרב שזה אמנם הוא ספור התורה, ואלו היה ספור יעקב, אולי היה מקום למחשבת הרב, ואיך תכתוב תורה תמימה דמיונות כוזבים ותניחם לאמיתיים חלילה חלילה לתורת יי' והנה הרב המורה יחס לאנקלוס ע"ה דברים שלא עלו להעיר אזן החכמים האמתיים בכל זה, כפי על לבו ושבחו במה שהוא חסרון אצלו, ואין קבלת רבינו הגדול ז"ל וכמו שיעדתי בפרק הכוונה במראות הלילה מה שחשב, והנני בא הקודם לזה: חלק ג פרק לא אנקלוס הגר ע"ה מתרגם התורה, שלם מאד בחכמת האמת המקובלת באומה, וכל שכן שתרגם התורה מפי רבי אליעזר ורבי יהושע, והכתובים שהכניס בהם אלו הכנויים, יקרא, שכינתא מימרא, וכתובים לא הזכירם בהם, וכן הכתובים שנשתמש בהם בלשון גלוי, שאמר בהם ואתגלי בראיית מלאך, כגון במראה הסנה, או בלשון חזיון כגון ביעקב, או הכתובים שבא בהם ראיה לאדון העולם שתרגמם בלשון גלוי, וכתובים אחרים שתרגמם בלשון חזיון, או הכתובים שבא בהם ירידה שתרגמם בלשון גלוי, וכתובים אחרים כגון אנכי ארד עמך מצרימה שתרגמו אנא אחות, לא היה זה ממנו ע"ה הרחקת גשמות או בריחה ממנו כמו שחשב הרב המורה ז"ל, שאם כן למה יברח וירחיק הגשמות במקומות, ובמקומות לא יחוש לו, וכמו שהאריך בהם רבינו הגדול ז"ל בהשגותיו עליו, אשר אין לו עליהם תשובה. ולא יחוש אנקלוס ע"ה למה שלא חששה התורה וירחיק מה שלא הרחיקה כי מי יחוש ומי ירחיק חוץ ממנה, כי עץ חיים היא, ולקח טוב, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ושלמות הגוף והנפש, ותרים המכשולות מדרך עמה, ואיך תביא בנתיבותיה השלמים, מקום טעות חלילה. שהרי לא חששה ואמרה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כי מה היתה הבריאה חסרה אם אמרה נעשה אדם בצלם ודמות, או ויאמר אלהים לעליונים ולתחתונים נעשה אדם בצלמכם כדמותכם, ולמה לא הוקשה לאדון הנביאים ע"ה אמרו יתברך בצלמנו כדמותנו, כמו שהוקשה לו ע"ה אמרו נעשה: וכמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה פרשה ה' ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן אמר, בשעה שהיה משה כותב את התורה, היה כותב מעשה כל יום ויום כיון שהגיע לפסוק זה שנאמר ויאמר אלהים נעשה אדם וגומר, אמר לפניו רבש"ע מה אתה נותן פתחון פה לאפיקורוס אתמהה, אמר לו כתוב והרוצה לטעות יטעה. אמר לו הקב"ה משה האדם הזה שבראתי לא גדולים וקטנים אני מעמיד ממנו, שאם יבא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו הוא אומר מה אני צריך ליטול רשות מן הקטן ממני, והם אומרים לו למוד מבוראך שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים וכיון שבא לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת עד כאן. וכמו שהוקשה לו ע"ה על נתינת פתחון פה לאפיקורוס לטעות ולומר שתי רשויות יש, ולמה לא הוקשה לו ע"ה הכתוב המורה על ההגשמה, וגם הוא יתברך למה לא יחוש לכל זה, אבל סבל הוא יתברך נזק טעות האפיקורוס וכתב לשון שילמדו הבריות ממנו תורה ללכת בדרכיו ולדמות אליו, וכן אני אומר על דרך נשמת התורה, אשר כתבתי למעלה פרק כ"ה בסוד נעשה אדם וגו', ואלו כתב הוא יתברך אעשה היה בזה חס ושלום הכחשה בתורה העליונה אשר כן נעשתה והכל זה לעומת זה, והתורה באה רשומה וחקוקה מתורה של מעלה, ואין לשנות, וחלילה שיעשה הוא יתברך תורתו פלסתר. וכן ההקש במה שכתב בצלמנו כדמותנו וכמו שבא סודם על נכון במה שקדם, וכן בשאר כל הדברים הדומים לאלה: ואחר בא הענין המופלא הזה על נכון, אשר בו הארת עינים אל החכמים התמימים אומר, כי כל זה לאנקלוס ע"ה חכמה גדולה מקובלת בידו, וכל מה שעשה בזה הכל בכוונה ובהשגחה, כדי להבדיל בשמות הקדש שמותיו יתברך, כידוע בקבלה הנאמנה כי לא באו בתורה הקדושה על דרך אחד, אבל תזכיר שמו יתברך פעם אדנ"י, ופעם אלהים, ופעם יהו"ה, ומשמשים זה במקום זה להורות על הייחוד הגמור, וגם הוא ע"ה אין בלשונו כנוי לשם אלהים כמו שכתב רבינו הגדול בפרשת וישמע יתרו והוא מתרגם אלהים בכל מקום יי' להורות על הייחוד ולפי שהוא ע"ה בא לפרש התורה, הוצרך לפרש אי זה הוא משמות הקדש השם הנכבד, ואי זה הוא השם המיוחד. כי במקום שרואה שתזכיר התורה שם אלהים, או שם יהו"ה, והוא בא במקום שם אלהים, יאמר ע"ה, מימרא, או יקרא, או קדם יי', לרמוז שאין זה השם הגדול ממש, אלא מדתו ששמו בקרבו, וכמו שאמרו שמו כשם רבו ומכניס אלו הכנויים הרומזים למדת אלהים להבדיל ביניהם: ובמקום שרואה שתזכיר התורה שם יהו"ה, או שם אלהים והוא בא במקום שם יהו"ה, לא יכניס שום כנוי מאלה, כמו שמצינו במתן תורה, לפי שתורה בשמו הגדול נתנה. ולזה היתה חכמתו ע"ה גדולה, שתרגם ירד יי' לעיני כל העם יתגלי יי' ולא אמר יקרא דיי'. וכן וירד יי' על הר סיני ואתגלי יי'. וידבר אלהים את כל הדברים האלה ומלל יי'. ותרגם ויוצא משה את העם לקראת האלהים לקדמות מימרא דיי', לרמוז על מה שהשיגו הם, ולקראת מה שהשיגו רמז היציאה, כי ישראל שומעים את הקול מתוך האש, והם אמרו ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות ותרגם אנקלוס ואל יתמלל עמנא מן קדם יי', לפי שאין בלשונו כנוי לשם אלהים כמו שכתבנו, ויצטרך לתרגם אלהים בשם יי'. ואולי יחשב שהשגתם כהשגת אדון הנביאים, לזה הכניס ביניהם מחיצה ואמר מן קדם יי' שהוא הקול שהשיגו ושמעו, והוא המדבר עמהם, ואף זה לא היו יכולים לסבול עד שאמרו דבר אתה עמנו. וכן דרכו במשנה תורה להכניס מחיצה, זולת במקומות שהדבר מפורש מן הכתובים ואין לטעות, כגון מה שכתוב היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ותרגם ע"ה ארי ימלל יי', והיה לו לתרגם יתמלל מן קדם יי', אבל לפי שאמר למעלה ואת קולו שמענו ותרגם וית קל מימריה שוב אין שם בית מיחוש וכן הרבה. וכבר רמז רבינו הגדול ז"ל בזה בפירושיו מה שיש בו די למתבונן בדבריו: אבל הדבור למשה ע"ה בכל הפרשה בשם המיוחד מקום השגתו כתוב ויקרא יי' למשה וקרא יי' למשה, ויאמר יי' אל משה ואמר יי' למשה אין שם מחיצה, וכן בכל מקום הדבור והאמירה למשה ע"ה תרגמם בלא מחיצה. ומה שכתוב בפרשה משה ידבר והאלהים יעננו בקול, תרגמו ע"ה ומן קדם יי' מתעני ליה בקל, יראה ממה שרמז רבינו ז"ל כי זה היה קודם הירידה ולזה תרגמו כן, וכן הוא שהרי זה כסדר הפרשה, ולי נראה כי תרגם כן לפי שהקול הזה היה מגיע גם לישראל, וכמו שהוא כן דעת רבינו זכרונו לברכה וכנגד השגתם הוצרך לתרגם כן: ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי ע"ה (ח"ג ז' ע"א) אמרו בזה הלשון משה ידבר והאלהים יעננו בקול משה ידבר דא קול של משה. והאלהים יעננו בקול דא גבו"רה דאודי ליה לההוא קול הה"ד יעננו בקול בההוא קול דמשה עד כאן, ולסוד זה לא היה איפשר לו ע"ה לתרגם והאלהים בלא מחיצה שהיה מחטיא הכוונה בסוד העולם הזה. ומחכמתו ע"ה כי בכל אמירה והראות הנזכרים באבות לא הכניס בהם שום מחיצה, לפי שהוא מקובל בידו מקום נבואתם ע"ה, וכמו שהעיד הוא יתברך בתורתו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יי' לא נודעתי להם, הנה הבדיל בין נבואתם ונבואתו ע"ה, ואלו הכניס מחיצה היה זה מקום טעות לחשוב שהיתה השגתם דבר נברא ונפרד חלילה, וכל שכן באמירה הנזכרת בנח ובקין שאין לטעות שהשיגו למעלה מהשגת האבות. ולסוד זה כשהגיע לפסוק אנכי ארד עמך מצרימה וגו', תרגמו אנא אחות, כי מתחלה נאמר ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה וגו', ויאמר אנכי האל אלהי אביך והוא אלהים והוא מראות הלילה והוא אל בית אל, וכולם רומזים שהדבור לו במדת הדין רפ"ה, ומפני שהוא המדבר תרגמו כפשוטו כי אין זה גלוי שכינה שיתרגם אתגלי, אבל הוא לשון ירידה בסוד גלו למצרים שכינה עמהם ואלו הכניס מחיצה היה בזה מקום טעות, שיהיה היורד עמו דבר נברא ונפרד חלילה, כי איך יאמר מימרי או יקרי, והוא המימרא והוא הכבוד, כי הוא המדבר ואינו דבר נברא חוץ מהבורא חס ושלום, אם כן אינו מלאך מן הנפרדים כדעת הרב המורה שם בפרק כ"ז, כי לא יאמר הנפרד אנכי האל אלהי אביך: ומה שכתוב ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב ואמר הנני, אין זה מן הנפרדים, אבל הוא המלאך הגואל אותו מכל רע, ולזה אמר אנכי האל בית אל, ונקרא מלאך לסוד שאבאר במה שיבא בסייעתא דשמיא. והוא הנאמר בו וירא מלאך יי' אליו בלבת אש מתוך הסנה, ולפי שהוא מלאך פניו ופני האדם עצמו, תרגם בו ואתגלי מלאכא דיי', שוה לאמרו וירא אליו יי' הנאמר באברהם ויצחק, ושוה לאמרו וירא אלהים אל יעקב. כי תחלת השגת אדון הנביאים נבואת האבות והשגתם והוא הנאמר בו ויסע מלאך האלהים מוכרח והוא מלאך הברית מוכרח. ואמנם אמרו כי ראיתי אלהים פנים אל פנים הוא מלאך מן הנפרדים, וסודו ידוע לחכמים, ולזה נאמר בו בתחלה ויאבק איש עמו ותרגמו אנקלוס ע"ה כי ראיתי אלהים ארי חזיתי מלאכא. ואלו היה הנראה בסנה מן הנפרדים לא היה משה ע"ה מסתיר פניו ממנו. ובפרק קמא דברכות בזכות שלש זכה לשלש, ומה ענין הסתרת פניו מהביט אל ותמונת יי' יביט, אם היה מן הנפרדים, ויעקב אמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים: וגם בחלומות נזהר אנקלוס ע"ה ומכניס מחיצה שלא יטעו הרואים. בחלום הסלם נאמר והנה יי' נצב עליו ותרגם והא יקרא דיי מעתד עלווהי, וידוע לחכמי האמת כי גם לאבות הקדושים ע"ה, הדבור בא מן השם הגדול במדת הדין הרפה, אלא שהם ע"ה לא ישיגו השם הגדול כי לא הגיעו למעלת אדון הנביאים, וכענין ושמי יי' לא נודעתי להם. ומחכמת אנקלוס לרמוז זה שתרגם והנה אנכי עמך והא מימרי בסעדך, ואלו לא היה הדבור בא מהשם הגדול בשם הנכבד, היה לו לתרגם והא אנא עמך שוה לאנא אחות עמך. אבל נזהר ע"ה ותרגם והא מימרי בסעדך, שלא יאמר השם הגדול והנה אנכי עמך בלא מחיצה. והיה לו זה ע"ה לפי שנאמר בתחלה והנה יי' נצב עליו, ויבאו הרואים לטעות שהיה השם הגדול לכך תרגם יקרא דיי' ולפי שלא יטעו ויאמרו כי לא בא הדבור מהשם הגדול, לכך תרגם והנה אנכי עמך והא מימרי בסעדך, להורות כי האומר כן הוא השם הגדול במדת דינו: ובחלומות אבימלך ולבן נזהר ע"ה ודקדק בהם בחכמתו ע"ה כפי מה שבאה לו הקבלה בהם, והבדיל ביניהם ובין חלום הסלם. שנאמר בהם ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה, ותרגם בשניהם ואתא מימר מן קדם יי', וזה מופלא מאד כי לא הספיק לו ע"ה לומר ואתא מימרא דיי'. והפלא אם מימרא הוא דבר נברא כדעת הרב המורה ז"ל, היה מספיק לו מימרא דיי' לבד, אבל הוסיף בהם מחיצה ואמר מימר שהיא מחיצה אחת, מן קדם הרי מחיצה שנית, לרמוז כי הבא אליו היה דבר נברא שהוא קדם יי', וכן היא קבלת קדושי עליון העומדים בסוד יי'. אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ח' ע"א) תנינן כל אלהים דהכא ההוא חילא רברבא דממנא ביה והוה כגוונא דא ויבא אלהים אל בלעם ההוא חילא דאתפקדא עליה עד כאן. ובאמרו יצף יי' ביני ובינך תרגם יסך מימרא דיי', ואין שם יראת גשם. אבל היה זה ממנו ע"ה חכמה, כי התורה לא תזכיר מה שלא היה מושג אז, ולא נגלה אף לאבות הקדושים, אבל תזכיר המושג להם כי כבר קדם שהשם הגדול בא הרבה במקום השם הנכבד, להורות על כי יי' אלהינו יי' אחד, וגם אמרו לא עלינו תלנתיכם כי על יי', ואין בזה יראת גשמות אפילו לדעת הרב המורה ז"ל, ותרגם בו ע"ה אלהין על מימרא דיי' בחכמה גדולה כי אמרת יי' היא ההולכת לפניהם במדבר, והיא אשר השיגו ביום הקהל כמו שקדם, והיא הפרנס הגדול בעליונים ובתחתונים ממה שמקבלת מן השמים ולזה הקדים הכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ותרגום משמרת מטרת וממנה הפרנסה בסוד ותקם בעוד לילה וגומ', ועליה אמר מלך שהשלום שלו אחותי רעיתי ואז"ל במדרש חזית מפרנסותי לסוד נעלם ידוע לאשר זכו לו ולסוד זה באה פרשת המן בלשון אמירה ויאמר יי' אל משה הנני ממטיר וגו' והם תלונתם על הפרנס. ותרגם וישמע אלהים ושמיע קדם יי', והרמז על מדת דינו הרפה שהיא קדם יי' כי השמיעה אליה. וגם הראיה אליה: ומה שתרגם ע"ה במקומות וירא וחזא, ובמקומות וגלי קדם יי', הכל עשה בחכמה ויש לכל אחד ענין כמו שיתבאר עוד בסייעתא דשמיא. ותרגם הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב הא אנא קאים וכו' על טינרא, ולא הכניס שם שום מחיצה. כי סוד הכתוב לרמוז כי שמו הגדול שם על הצור שהוא צור ישראל, והוא ייחוד השם הגדול בכבודו, ואם כן אין העמידה בדבר שהוא חוץ מעצמו. ותרגם ויעבר יי' על פניו ואעבר יי' שכינתיה, לרמוז כי העובר אינו השם הגדול אבל הוא המעביר, כי קיים לו אני אעביר כל טובי וטוב האדם ביתו. ותרגם יי' אלהיך הוא עובר לפניך עכר קדמך, לפי שאין שם מקום לטעות כי קבלה בידו ע"ה כי כל יי' אלהיך האמור במשנה תורה הוא מדת דינו. והיד הגדולה ואצבע אלהים וימינך יי' ומימינו אש דת למו וידך החזקה וזרועך הנטויה. ותאחז במשפט ידי. עיני יי' אלהיך בה. כל אלה תרגם ע"ה כמשמען, כי ידע סוד הענין כי כל אלו הכנויין כלם שמות למדת הדין כידוע לחכמי לב, ואלו היה משנה היד ושאר הכנויין היה תרגומו ללא תורת אמת חלילה לו, כי הכל חכמה גדולה ממנו כפי מה שקבל מאבות העולם ע"ה רבי אליעזר ורבי יהושע, לא בריחה מהגשמות כמו שחשב הרב המורה, וכמו שהתבאר במה שקדם ודי בזה כפי כוונת זה הפרק: חלק ג פרק לב יקרא, ושכינתא ומימרא כלם כנויין ושמות, יחסם אנקלוס כלם למדת הדין, וכלם משרש אחד יסתעפו ולא יתרבה בהם, וכלם זה כלול מזה, כי כן הכלה כלולה, ויבאו זה במקום זה וישמשו זה במקום זה, כמו שהתבאר למעלה בפרק כ"ט, וזה להורות על שרשם, אלא שכל אחד מאלו הכנויין מורה על עניינו בייחוד. וזה כי כשאדון כל המעשים יתברך מראה גדולתו וממשלתו ויכלתו בעולמו, ורצה לפרסם ולגלות אלהותו בפועל הפלאות לעשות בברואיו כרצונו, והנה הוא יתברך מתפאר ומתגדל ומתכבד לעין כל, הנה הכנוי המורה על כל זה הוא הנקרא כבוד בייחוד, כענין ונגלה כבוד יי' וראו כל בשר יחדו וגו', וכענין לקבץ את כל הגוים והלשונות ובאו וראו את כבודי וכתיב והגידו את כבודי בגוים, ומזה וכבוד יי' מלא את בית יי', וימלא כבודו את כל הארץ וגו'. כי הוא פרסום כבודו בעולמו, שהוא רשאי ושליט על כל לעשות בו כרצונו. ונאמר בפלא המן ובקר וראיתם את כבוד יי', יאמר כי בפלא אשר יעשה להם בקר, יתפרסם להם ויראו כבוד מלכותו וממשלתו, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כגבורותיו ונוראותיו, כי בגדולות ובנפלאות אשר יפליא לעשות יראה את כבודו לכל באי עולם: וגם יראה כבודו להשגיח על הצדיקים ולשמרם כענין שהתבאר בפרק כ"ט, ומזה והנה יי נצב עליו להשגיח עליו ולשמרו, כדעת רז"ל במדרש, ולבסוף נאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך ולזה תרגם אנקלוס ע"ה והא יקרא דיי' מעתד עלווהי, הנה שעם שזה הכנוי נתייחד לעניינו, עוד יורה על ההשגחה והשמירה אשר כנוי מימרא יורה גם על זה, ולזה תרגם אנקלוס והנה אנכי עמך והא מימרי בסעדך, כי אלו הכנויים כלולים זה בזה ומושכים זה מזה להורות על שרשם, וכמו שכתבתי למעלה אשר הענין אשר נתייחד בו כנוי מימרא, הוא האמירות והצווין אשר מפי הגבורה אמרת יי', אשר הם האמצעי אל שיושגח המקיימם ושומרם בקדושה ובטהרה ההשגחה המעולה התמידית, וכענין והיה אם שמוע תשמע לקול יי' אלהיך. למימרא דיי' אלהך. ועתה אם שמוע תשמעו בקלי למימרי השמר מפניו ושמע בקלו וקבל לממריה והוא המלאך הגואל, ולזה נאמר בו כי שמי בקרבו ותרגם אנקלוס ארי בשמי ממריה. כלומר בשמי הגדול הוא דבורו. והוא הכבוד והוא המימרא והסימן אדנ"י יתן אמר: והענין אשר בו נתייחד כנוי שכינתא הוא להיות השם שוכן בתוך בני ישראל וכענין ושכנתי בתוכם. לשכני בתוכם. ואז"ל עקר שכינה בתחתונים היתה, כי בהיותה בתחתונים העולמות שקולים, כי בזה ייחוד וחבור העולמות כלם, והוא הרעיה הנזכרת בשיר המקודש, ועליה נאמר ותרועת מלך בו ותרגם אנקלוס ע"ה ושכינת מלכיהון ביניהון ועליה אז"ל בכל מקום שגלו שכינה עמהם, כי לא תוכל האם לעזוב את בניה בין אויביהם, אבל גולה עמהם להשגיח עליה ולשמרם ולהגן עליהם וכבר התבאר למעלה בפרק כ"ט שגם זה הכנוי יורה גם על ההשגחה והשמירה: וחלילה שיהיה השוכן בתוך בני ישראל דבר נברא, שהרי כתוב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם ותרגם אנקלוס דשכינתי שריא ביניהון. וכתיב ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני יי' שכן בתוך בני ישראל. ותרגם אנקלוס ארי אנא יי' שכינתי שריא וכו'. וכבר קדם שלא ייחס הוא יתברך עצמו בדבר נברא, ולא יאמר עליו אני יי' שכן ויהיה השוכן דבר נברא חלילה: ובדברי רז"ל בספרי רבי אומר משל למלך שאמרו לעבדו אם בקשתני הרי אני אצל בני שנאמר השוכן אתם בתוך טמאתם. ובברכות פרק א' שלשה דברים בקש משה מלפני הקב"ה ונתן לו, בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו שנאמר הלא בלכתך עמנו, והמופלא בחכמת אנקלוס ע"ה שתרגם במהכך שכנתך עמנא, להורות שאין שכינתו יתברך דבר חוץ ממנו. ואם השכינה דבר נברא חס ושלום, אם כן בקשת אדון הנביאים מה היא, ומה הכוונה באמרו הלוא בלכתך עמנו, וכבר אז"ל שלא נתרצה במלאך. ואמרו עוד שם בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו שנאמר ונפלינו אני ועמך, ואם השכינה דבר נברא איך נתן לו זה, והרי בא בקבלה שהאומות יש להם שרים, וכענין שר מלכות פרס, שר מלכות יון, ואין הכוונה בשאלתו ע"ה שלא תחול הנבואה עליהם בלבד, אבל בקש על סבת חול הנבואה שהיא שריות השכינה ובהעדר הסבה יסתלק המסובב, ואין בקשתו שלא ישרה ביניהם ועליהם מלאך מן הנפרדים, אבל שאלתו ע"ה שלא יהיה חלקם במה שנתייחדו ישראל שהם מיוחדים לו יתברך לבדו, וכענין כי חלק יי' עמו וכתיב יי' בדד ינחנו וגו': ומה נפלאו דברי רש"י ז"ל ופירושו בפרשה ההיא, ויאמר פני ילכו כתרגומו לא אשלח עוד מלאך אני בעצמי אלך כמו ופניך הולכים בקרב. ויאמר אליו בזה אני חפץ כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה. ובמה יודע איפה מציאת החן הלא בלכתך עמנו. ועוד דברים אחרים אני שואל ממך שלא תשרה שכינתך על אומות העולם. ונפלינו אני ועמך ונהיה מובדלים בדבר זה מכל העם, כמו והפלה יי' בין מקנה ישראל וגו'. גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה שלא אשרה שכינתי על אומות העולם, ואין דבריו של בלעם על ידי שריית השכינה אלא נופל וגלוי עינים כגון ואלי דבר יגונב שומעין על ידי שליח עד כאן דבריו. הנה שהרב ז"ל באמרו לא אשלח עוד מלאך אני בעצמי אלך וכו', לא הניח מקום ולא נתן רשות לשום אדם לפרש, כי על דבריו אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ובאמרו ואין דבריו של בלעם על ידי שריית השכינה וכו', שומעין על ידי שליח, הודיענו חלק האומות, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא חלקנו וצורנו, יתעלה הדרו שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם: ולהורות על שהכבוד והשכינה עצם הבורא יתברך, קבעה הנבואה ברכה בו ואמרה ברוך כבוד יי ממקומו. ואשר עמדו בסוד יי קבלו, כי באמרו ממקומו ולא במקומו כוון להורות שברכתו נבדלת משאר המבורכים והמתברכים, כי אי איפשר שיהיה האדם במקום אחד ויתברך במקום אחר, ואם יברכוהו בזולת מקומו אין זה מתברך כי אם מבורך או ברוך, והוא אמרו ממקומו רמז על התפשטות הדבר מענין לענין מתחלת הויתן עד השלמתו, להורות שאינו דבר אחד וברכתו דבר אחר, אלא הוא וברכתו דבר אחד וזהו ממקומו כאלו אמר מן החכמה שהיא מקומו: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה, ומאי דכתיב ממקומו מכלל דליכא דידע את מקומו, משל למה הדבר דומה לבת מלך שבאת מרחוק לא ידעו מאין באת עד שראו שהיא אשת חיל נאה והגונה בכל מעשיה אמרו ודאי זאת מצד האור נלקחה כי במעשיה יאור העולם, שאלו אותה מאין את אמרה ממקומי אמרו אם כן גדולים אנשי מקומך ברוכה תהיה ומבורכת ממקומך עד כאן. וכוונתם ע"ה באמרם מצד האור נלקחה, על חכמת אלהים כי חכמה מחכמה והוא מקום רחוק שבאת ונאצלה משם כי מרחוק יי' נראה ומשם מתברכת וזה סוד ברוך כבוד יי ממקומו. ועליו אמר יונתן בן עוזיאל ע"ה בריך יקרא דיי' מאתר בית שכינתיה והוא תוספת באור, כי יקרא ושכינתא הכוונה על ה"א אחרונה שבשם הגדול והוא הכבוד והשכינה, ואתר בית שכינתיה היא בית בראשית. וגם בית שכינתיה כי שם מקום האצילות והכל שוכן שם ומתיחד שם, כי הסוף נעוץ בראש והראש בסוף, וחכמה בראש וחכמה בסוף, להורות על כי הכל ייחוד אחד ומיוחד, ואם כן הכוונה האמיתית והסוד הנעלם באמרו ממקומו כאלו אמר מעצמו כי אין מקומו דבר זולתו, וצדיק מעצמו מתברך כי הוא מקור הברכה, ואין הכוונה ליונתן ע"ה באמרו אתר ובית, דבר זולת הכבוד ואין כל זה דבר זולת הבורא: ובבראשית רבה פרשה מ"ו תני הנפטר מחבירו בין גדול בין קטון צריך ליטול ממנו רשות, ממי אתה למד מאברהם, פעם אחת היה אברהם מדבר עם הקב"ה באו מלאכי השרת לדבר עמו, אמר להם אפטר מן השכינה שהיא גדולה מכם תחלה אחר כך אני מדבר עמכם, כיון שדבר עם הקב"ה כל צרכו אמר לפניו רבש"ע צריך אני לדבר א"ל הפטר לשלום עד כאן. ואלו היתה השכינה כבוד נברא חס ושלום לא כנוה בשם הקב"ה ורבש"ע, כי אלו התארים לא יאותו לזולת העצם: ובמדבר רבה פרשה י"ב תוכו רצוף אהבה זו השכינה כמה דתימא ואהבת את יי' אלהיך. ואין רשות לשום אדם להתחכם ולפרש דברי הנבואה וסתריה כפי השכל ושקול הדעת, כי לא יעלה בידו מהתחכמותו כי אם אשם. והרב המורה פירש ברוך כבוד יי' ממקומו, רצה לומר כפי מעלתו ועצם חלקו במציאות, ויצטרך לומר כי כבוד בכאן ירצה עצמו ואמתתו יתברך, וכמו שאמר בפרק ס"ד כי כבוד פעמים רוצים בו האור הנברא. ופעמים רוצים בו עצמו יתברך ואמתתו, כמו שאמר הראני נא את כבודך ובא המענה כי לא יראני האדם וחי, מורה כי הכבוד הנאמר הנה עצמו עד כאן. והיה לו לרב ז"ל להזכיר גם זה וכבר כתבנו כי אין דברי יונתן בן עוזיאל ע"ה מסכימים לפירושו, ואם הכבוד הנאמר כאן ירצה עצמו יתברך ואמתתו כמו שהוא מוכרח לומר כן, איך הזכיר בו אתר ובית. והאמת המקובל הוא מה שכתבנו בסוד הכתוב ובכוונת המתרגם ע"ה, והחכם המקובל האמיתי יבין מה בין השאלות הרב המורה בזה ובכיוצא בו, ובין מה שכתבנו, ויתבאר לו כי אין דבר יוצא מהייחוד האמיתי ולחוץ, אשר הוא האמת הנרצה והמכוון בכל מה שבא בדברי הנבואה מאלה הדברים, וכמו שעדיין אבאר בסייעתא דשמיא, ובכלל הנה התבאר כוונת אנקלוס ע"ה באלה הכנויין ושכלם כלולים זה בזה, וכלם חוזרים לדבר אחד, ושאין הכבוד והשכינה דבר נברא חס ושלום, אבל עצמו יתברך ואמתתו. ואל זה היתה הכוונה מתחלה בזה הפרק: חלק ג פרק לג בשאלת משה ע"ה באמרו הראני נא את כבדך רבו הדעות. וגם בתשובת אדון העולם אליו נבוכו החכמים, וכל אחד המציא לעצמו דרך כפי העיון השכלי, אשר כשיושקלו דעותיהם בשקל השכל ימצאו חסרים, אין גם אחד מסכים עם דעת חברו, וכלם מחטיאים כוונת הפרשה ההיא, ואינה מתיישבת ולא מסכמת לדעתם. וכן משפט הרוצה לעמוד על מה שאי איפשר לעמוד עליו כפי השכל, שיטרח ויטחן הרבה ואפילו קימעא לא יוציא, וכלם צללו במים שאין להם סוף והעלו חרס בידם: הרב המורה ז"ל החוקר הראשון בזה אמר בפרק כ"א מחלק אחד מספרו, שמשה ע"ה בקש השגה אחת, והיא אשר כנה אותה בראיית פנים באמרו ופני לא יראו. ופירוש דבריו שהוא ע"ה בקש השגת מהותו, והראיה על שזו היא בקשתו, מה שהשיב לו יתברך ופני לא יראו, ואם הוא עליו השלום לא בקש זה איך באה לו התשובה ממה שלא בקש, אם כן כשאמר הראני נא את כבודך הכוונה לו ע"ה בזה השגת המהות. ובתשובתו יתברך אליו יש לרב שתי דעות, האחד והיא אשר יחסה לעצמו והוא אמרו ויעדהו בהשגה למטה ממה שבקש והוא אשר כנה אותה בראיית אחור באמרו וראית את אחורי, וכבר העירונו על זה הרמז במשנה תורה. ואמר הנה כי הנה השם יתברך העלים ממנו ההשגה ההיא המכוונת בראיית פנים והעבירו לענין אחר כלומר ידיעת הפעולות המיוחסות לו יתברך יחשב בהם שהם תארים רבים כמו שאבאר. ופירוש דבריו שהשם יתברך החטיא כוונתו בשאלתו מהותו והעתיקו השם יתברך לענין אחר, והוא שיודיע לו פעולותיו אשר הם התארים המיוחסים לו יתברך מצד פעולותיו, וזהו למדו אותו הי"ג מדות שהם תארי פעולותיו לדעת הרב, וכמו שנראה ממה שאמר בפרק כ"ד חלק אחד וזהו אמרו כאן כמו שאבאר. ובפרק ל"ז אמר ומזה הענין אמתת מציאות כמו שהיא לא תושג ופנים גם כן הוא כל מקום שעניינו לפניך או בין ידיך והרבה מה שנעשו לפי זה הענין בבורא לפני יי', ולפי זה הענין גם כן הוא ופני לא יראו ופירש אנקלוס ודקדמי לא יתחזון רומז שיש נבראות גם כן עצומות אי איפשר לאדם להשיגם כפי מה שהם והם הדעות הנפרדים ויחסם לשם שהם לפניו ובין ידיו תמיד לחזק ההשגחה בהם תדיר. ואמנם הדבר המושג אצלו ר"ל אצל אנקלוס על האמת, הם העניינים אשר הם למטה מאלו במדרגת המציאות ר"ל עצם החמר והצורה ועליהם אמר ותחזי ית דבתרי, כלומר הנמצאות אשר כאלו אני נוטה מהם ומשליכם על דרך משל לרחקם ממציאתו יתברך והנה תשמע פירושי במה שבקש משה רבינו ע"ה ע"כ: ופירוש דבריו כי באמרו ומזה הענין אמתת מציאות וכו', ר"ל מענין השגה שכלית מציאות במציאות, ונאמר ופני לא יראו שר"ל שאמתת מציאותו יתברך לא תושג, אבל שאר הנמצאות זולתו יתברך השיג ומכללם הנבדלים, כן פירשו מפרשי סודות הרב, וזו היא הדעת המיוחסת לרב בתשובת שאלת אדון הנביאים במאמר הראני נא את כבודך. והדעת הב' בתשובת שאלתו יחסו לאנקלוס ע"ה באמרו ואמנם המושג אצלו ר"ל אצל אנקלוס וכו', כי יאמר הרב לדעת אנקלוס כי משה ע"ה לא השיג מציאות השכלים הנבדלים, וכן פירשו מפרשי סודותיו גם כן: ויש לשאול לדעת הרב ששאלת משה ע"ה במאמר הראני נא את כבודך הוא השגת המהות, הנה לדעתו כבר השיג אמיתת מהות העלול הראשון ושאר העלולים כלם, וזה מוכרח לדעת הרב שאם לא כן איך היה מבקש השגת אמתת מהותו יתברך ועדיין לא השיג מהות השכלים הנפרדים. ואם ההשגה המיוחסת באחורים לא היה משיג, איך בקש השגת המהות המיוחסת בפנים. אלא ודאי השיג מהות השכלים כלם לדעת הרב ז"ל. ואם כן מה ההשגה שנתחדשה לו ע"ה במה שהעביר כל טובו יתברך על פניו, וכמו שאמר אני אעביר כל טובי על פניך, ומה היא החבה היתרה שנודעת לו במראה אחורים וכמו שאמר וראית את אחורי: והנראה מדעת הרב בפרק נ"ד כי מאמר אני אעביר כל טובי על פניך הוא מענה השאלה הראשונה באמרו הודיעני נא את דרכיך, ועל שאלת הראני נא את כבודך נאמר לו לא תוכל לראות את פני, אבל לדעת הרב יעדו על מקום עיון ישיג ממנו תכלית מה שאיפשר לאדם שישיגהו, ואשר השיגו הוא ע"ה לא השיגו אדם לפניו ולא לאחריו אלו דבריו בפרק ההוא, ולדעת הרב לא יצא ע"ה ריקם משאלתו ואם ירצה הרב בהשגה זו השכלים הנבדלים וזה מוכרח כי השגת שאר הנמצאות כלם הנה יעדם לו במאמר אני אעביר כל טובי וכמו שנראה מדבריו שם וכמו שכתבנו, אם כן עדיין יקשה עליו מה שאמרנו, שאם לא היה משיג עולם השכל איך שאל שאלה יותר עמוקה והיא ידיעת מהותו יתברך, ואם כבר השיג מהות השכלים, מה מקום עיון והשגה אשר ייעד לו יתברך באמרו הנה מקום אתי לדעת הרב: ולדעת שיחס הרב לאנקלוס ע"ה יקשה זה עצמו, שמשה לדעתו לא היה משיג מהות השכלים הנפרדים, והראיה מה שהשיב באמרו וראית את אחרי ותרגם אנקלוס ותחזי ית דבתרי, ופי' הרב בדבריו אמנם המושג אצלו ר"ל אצל אנקלוס על האמת הם העניינים אשר הם למטה מאלו וכו', אם כן לדעתו לא השיג משה ע"ה העניינים אשר הם למטה מאלו, שאלו השיגם לא היה צריך להראותם לו עד שיאמר וראית את אחורי, ואם לא היה משיג אלו העניינים אשר למטה מאלו, איך מלאו לבו ע"ה לשאול השגת המהות האמיתי יתברך, וודאי ששאלת אדון הנביאים במאמר הראני נא את כבודך לא היתה השגת מהות השכלים אף לדעת אנקלוס, שהרי תרגם כי לא יראני האדם וחי ארי לא יחזינני וכו' ואיך היה משיב על מה שלא היה שואל, ואיך מנע ממנו מה שלא עלה על דעתו ע"ה לבקש, אלא ודאי אף לדעת אנקלוס שאלת משה ע"ה היתה השגת מהותו יתברך לדעת הרב, כי לא יאמר הוא יתברך כי לא יראני על מה שהוא חוץ מאמתתו יתברך. וכבר אמר הרב ז"ל בפרק ס"ד כי מאמר הראני נא את כבודך הנרצה בו עצמו ואמתתו יתברך, והראיה כי בא המענה כי לא יראני האדם וחי וכמו שאמר שם. ואם כן יש תמיה איך עלה על לב שלם השלמים ע"ה, לעלות בסלם שלא על הסדר: אבל כפי האמת המקובל לא כוון אנקלוס ע"ה למה שפירש הרב בדבריו, והשתי דעות אשר זכר הרב כלם מיוחסות לו, אין לאנקלוס חלק בהם, ואם יאמר הרב כפי חכמתו בפלוסופיא, כי בתחלה לא היה משיג כי אם מציאות מצוי על דרך המופת ועל הדרך שהשיג היוני. הנה זה רחוק מן השכל שלא ישיג משה ע"ה כי אם השגה זו שאינה השגה על דרך האמת כפי מעלתו ע"ה, כי אם בהשגת אמתת כל הנמצאות על דרך האמת אשר מהן ישיג במציאות המצוי האמתי יתברך, ושהוא נבדל הבדל אמתי בעצם מכל נבראיו, שאם כן מה החבה היתרה הנודעת לו ע"ה על האבות במאמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יי' לא נודעתי להם אשר הוא מבואר מזה המאמר שמעלתו ע"ה גדולה ממעלת האבות קודם שאלת הראני נא את כבודך, ואין לומר שהאבות ע"ה לא היו משיגים אמיתת המציאות כלו ואמיתת מציאות מצוי ראשון על דרך המופת. כי אברהם ע"ה שהיה מתווכח עם האומות ומכריחן להאמין אמונה קיימת ביוצר הכל, אם לא היה הוא משיג מתחלה אמיתת מציאותו על דרך המופת, לא היה הוא מאמין ביוצר הכל אמונה קיימת, כל שכן להכריח אחרים להאמין בו והוא לא היה בידו מופת על מציאותו יתברך, ואיך יקבלו ממנו אמונתו: והאמת כי אברהם ראש האמונה אשר נוסה בכמה נסיונות וכרת ברית עמו וקראו אוהבו, שיש להאמין שהיה שלם בהשגה זו, והרב יודה זה. וכל שכן היות זה תנאי צריך למעלת הנבואה אשר עלו אליה האבות כפי שרשי הרב. אבל יש להודות בהכרח כי במראת הסנה השיג למעלה מהשגת האבות ע"ה, ואם לא נזכר זה בדברי הרב נראה מדבריו כי לא השיג כי אם מציאותו בלבד ועל דרך קבלה לא במופת, ולזה הכריחו עיונו לומר כי באמרו הראני נא את כבודך שאל על השגת אמתת המהות ונמנע ממנו והודיעו אמיתת הנמצאות כפי כל אחת מהדעות אשר המציא הרב זכרונם. וזה שהוא ז"ל כתב פרק ס"ג חלק א' וכאשר נראה יתברך אל משה רבינו ע"ה וצווהו שיקרא בני אדם ויגיע זה השליחות אמר תחלת מה שישאלוני שאאמת להם שיש אלוה בעולם נמצא ואחר כך אומר שהוא שלחני וכו', ובא זה הענין ופירושו כן, הנמצא אשר הוא הנמצא כלומר המחוייב המציאות, וזה אשר יביא אליו המופת בהכרח שיש דבר מחוייב המציאות לא נעדר ולא יעדר, וכאשר הודיעו יתברך הראיות אשר יקיים בהם מציאותו אצל חכמיהם כי אחר זה בא לך ואספת וגו' ויעד לו שהם יבינו מה שהודיעהו ויקבלוהו והוא אמרו ושמעו לקולך. השיב משה רבינו ע"ה ואמר הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא במופתים השכליים מה תהיה ראיית שזה האלוה הנמצא שלחני ואז נתן לו האות עד כאן: והנה מבואר דעת הרב כי משה רבינו ע"ה לא השיג מציאות השם יתברך במופת כי אם בקבלה, עד שהוצרך שיודיעהו יתברך הראיות אשר יקיים בהם מציאותו, ולדעתו היו מופתים שכליים, ואולי לדעת הרב ראיות היוני על מציאות השם הם שלמד משה מפי הגבורה ויפה כחו מכחו, שזה בדם מדעתו והמציאם מפלוסופיותו, וזה לא השיגה ידו לזה, שאם לא כן למה אמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, נראה כי נפלאו ממנו ע"ה המופתים השכליים ההם אשר בהם יקיים מציאותו אצל חכמיהם. וכבר כתבתי זה בפרק ט"ו מזה החלק אשר יראה כי לדעת הרב לא נשלם אדון הנביאים ע"ה בדבריות ויפה כח האבות ע"ה מכמו, כי כבר כתבנו למעלה, כי בהכרח יש להודות כי אברהם אבינו ע"ה המכריח את האומות להאמין ביוצר הכל, אם לא היו בידו מופתים חותכים על מציאותו לא היו מקבלים ממנו אמונתו, וגם הוא ע"ה לא היה קיים באמונתו, ואם כן מה החבה היתרה הנודעת לו ע"ה על האבות שאמר לו ושמי יי' לא נודעתי להם, שהרצון שיובן מזה כמו שנודעתי לך, ואם לא נשלם בדבריות שלדעת הרב הם תנאי במדרגת הנבואה כל שכן בנבואת משה רבינו ע"ה, איך השיג מה שלא השיגו האבות ולא נשלם בתנאי הנבואה בהם ע"ה. ואיך אם כן יעלה למדרגת הנבואה: אבל יש להודות בהכרח כי אדון הנביאים השיג מציאות השם במופת קודם מראת הסנה, ובמראה ההיא השיגו בדרך יותר נפלאה ויותר משובחת לאין שיעור מדרך המופת השכלי, ויהיה ההבדל בין שתי ההשגות כהבדל אשר בין השכל האינושי ובין השכל האלהי. וגם האבות ע"ה כשעלו למדרגת הנבואה השיגו מציאות השם בדרך יותר נפלא ויותר משובח מדרך המופת השכלי, והיה ההבדל ביניהם כהבדל אשר במדרגת נבואתם, כלומר כהבדל מדרגת משה ע"ה בנבואה ומדרגתם הם ע"ה, וכל זה יצטרך הרב ז"ל להודות כפי דרך פלוסופיותו: ועל עקר דברי הרב ז"ל יש מקום פלא איך יסתפקו זקני ישראל וחכמיהם במציאותו יתברך והמה חכמים מקובלי האבות, ועמרם גדול הדור ביניהם מקובל מיעקב אבינו ע"ה, ואיך יתכן שבזה הזמן המועט משמת עמרם עד שנשתלח אדון הנביאים, ישתקע מציאות השם מביניהם כל שכן מזקניהם וחכמיהם המקובלים ממנו, ועוד שאהרן קדוש יי' היה מתנבא להם ומוכיחם על החזיקם בנמוסי מצרים, וכמו שנבא זה יחזקאל ע"ה באמרו ואמר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו וגו', ובא בקבלת רז"ל כי אהרן נשתלח להוכיחם על זה, ואין ספק שזקני ישראל וחכמיהם היו מאמינים בנבואתו ומקבלים דבריו, כי כל שבט לוי היו מחזיקים בקבלת האבות ע"ה ולומדים תורתם כמו שבא בקבלת רז"ל, אשר אין לנטות ממנה ימין ושמאל. ועוד שהרי כתוב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, שנראה כי כל העם מקצה היו מאמינים בני מאמינים במציאות השם, שאם לא כן איך יצעקו ויתפללו למי שהיו מסופקים במציאותו, ואם היו מסופקים במציאותו איך יאמר ותעל שועתם אל האלהים וגו': אבל האמת כי אמר הנני הנני לעם קוראי בשמו, כי היו מקובלים כי בתשובתם ובזכות אבותם יחיש גאולתם, והנה נתאמת מציאותו אצל חכמיהם במופת, ואצל כל העם בקבלה, וזה אני אומר לדעת הרב אשר אצלו דבר גדול משובח אמות מציאותו יתברך במופתים שכליים. עם שהאמת אצלי כי אמות מציאות השם אצל נביאי האמת והצדק וחכמי ישראל הקדושים לא היו במופתים שכליים, לפי שאיפשר להם כפי חכמתם הנפלאה להכחישם, אבל יאמתוהו במופת הנבואה אשר הוא המופת המשובח והמעולה לאין שיעור, ולשאר העם יתאמת להם בנסים ונפלאות אשר הם המופתים החזקים המתפרסמים תמיד באומה אי איפשר לשום חולק להכחישם ולבא כנגדם: עוד אמר הרב ז"ל בפרק נ"ד חלק א' והבקשה השנית והיא אשר בקש תחלה, היא שיודיעהו תאריו יתברך וכו', אמנם בקשתו ידיעת תאריו הוא אמרו הודיעני נא את דרכיך ואדעך מורה על היותו יתברך נודע בתאריו כי כשידע הדרכים ידעהו וכו', ונענה על המבוקש הראשון והוא הודיעני נא את דרכיך ונאמר לו אני אעביר כל טובי על פניך וכו', אמנם אמרו כל טובי הוא רמז להראות אותו הנמצאות כלם הנאמר עליהם וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ר"ל בהראותו אותם שישיג טבעם והקשרם קצתם בקצתם, וידע הנהגתו להם איך היא בכלל ובפרט. ואל זה הענין רמז בכל ביתי נאמן הוא, כלומר שהוא הבין מציאות עולמו כלו הבנה אמתית קיימת, כי הדעות שאינן אמתיות לא יתקיימו. אם כן השגת הפעולות ההם הם תאריו אשר נודע מצדם, והראיה על שהדבר אשר יעדו בהשיגו אותם הם פעליו יתברך, היות הדבר אשר הודיעו תארי פעולות גמורים רחום וחנון ארך אפים, הנה כבר התבאר כי הדברים אשר בקש ידיעתם והודיעו אותם הפעולות הבאות ממנו יתברך, והחכמים יקראו אותם מדות ויאמרו י"ג מדות עד כאן: עוד אמר ואמנם הספיק לו זכרון אלו הי"ג מדות, ואף על פי שכבר השיג כל טובו רוצה לומר כל פעולותיו, כי אלו הפעולות הבאות ממנו יתברך בחק המצאת בני האדם והנהגתם, וזאת היתה אחרית כוונת שאלתו סוף המאמר ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה אשר אני צריך להנהיגם בפעולות אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם. והנה דעת הרב בכל זה כשיושקל במשקל השכל ימצא חסר, וזה כי כבר אמר בפרקי הנבואה, שמי שיזמן עצמו לנבואה צריך שיהיה שלם בחכמה ובמדות, והוא אמרו בפרק ל"ב מחלק ב' אמנם היות יסודנו ההכנה והשלמות במדות ובדבריות על כל פנים, הוא אמרם אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, וכבר בארנו זה בפירוש המשנה ובחבור הגדול עד כאן. וידוע מדברי הרב בפרקים ההם שרצונו בחכמה אמנם היא חכמת הנמצאות כפי העיון השכלי, ואם כן יש לשאול לדעת הרב אם אדון הנביאים ע"ה הנקרא אב בחכמה בפי תלמידיו הקדושים, אם היתה חכמתו והשגתו בחכמת הנמצאות ממין חכמת היוני והשגתו, ואי איפשר לומר שהיתה ממין אחר שהרי לדעת הרב חכמת משה ע"ה היתה כפי העיון השכלי, והנה היוני השיג בעיון כל מה שאיפשר בחק השכל האינושי להשיג בחכמת הנמצאות, והראיה כי כל הבאים אחריו מכל מי שנתפלסף, שמו חכמתו וספריו עקר על כל מי שקדמוהו מהפלוסופים חבריו, ולא סרו כל הבאים אחריו מלכלות ימיהם בעיון ספריו לרדת עד סוף עומק דעתו, עד שספו תמו מן בלהות, ולא העלו בידם אלא כמא דמסיק תעלא מבי כרבא לפי דעתם, ואי איפשר שישיג משה ע"ה בעיון כפי החק האינושי למעלה מהשגת היוני, והנה זה וזה לא השיגו טבע הנמצאות והקשרם קצתם בקצתם והנהגתו יתברך להם איך היא בכלל ובפרט, שאי איפשר זה בחק השכל האינושי, שאם לא כן איך שאל משה הודיעני נא את דרכיך, ואלו היה זה איפשר בחק השכל האינושי היה היוני משיגו בלי ספק וגם משה ע"ה לא היה שואל זה, וידוע שהשגת הנמצאות תנאי בידיעת השם יתברך והשגתו, ומי שסכלם יסכלהו כי אינו נודע כי אם מפעליו, ונמצא אם כן שזה וזה לא ידעו את האל, שהרי אמר משה ע"ה הודיעני נא את דרכיך ואדעך מורה על היותו יתברך נודע בתאריו כי כשידע הדרכים ידעהו, כמו שאמר הרב בפרק נ"ד, ויתבאר מדבריו שמי שלא ידע טבע הנמצאות והקשרם וכו' עדיין לא ידע חכמת הנמצאות, אחר שתכלית החכמה השכל וידוע את האל יתברך, ואם כן מה היא החכמה שהתנו באמרם אין הנבואה שורה אלא על חכם וכו' בודאי כי לא יתנבא מי שלא ידע את השם יתברך, כל שכן שיעלה לגדולה שבמדרגות הנבואה. ואף אם יהיה חכם בחכמת הנמצאות ועל הדרך שהתחכם בהם היוני וחבריו, ואיך אם כן יעלה משה ע"ה לגדולה שבמדרגות הנבואה והוא ע"ה לא נשלם בחכמה, ואיך נתנה תורה על ידו ועלו כל ישראל למדרגת הנבואה באמצעותו, ולעלוי התורה היה צריך שיהיה המקבל שלם בתכלית השלמות בחכמה ובנבואה: והחכם הפלוסוף ה"ר שם טוב השיב בהתרת זה הספק בזה הלשון, והאמת בזה כי משה ידע כל אלה הנמצאים מתחלתם ועד סופם, אבל לא ידעם מצד שהם דרכי האל ופעולותיו, אבל מצד עצמם, כי הנמצאים ישוערו בשני אופנים, מצד שהם טבעיים, או מצד שהם פעולים מהאל יתברך, וכן ידיעת הנמצאות שוה בשוה, כי הדברים הנמצאים ישוערו מצד עצמם, או מצד שהם פעולות האל, ויותר נרצה לפני השם זה האופן מהידיעה יותר משידעם באופן הראשון עד כאן. ואין ספק שאופן הידיעה מצד עצמן בלבד אינה ידיעה על דרך האמת, אחר שאינו יודעם מצד שהם פעולות האל ודרכיו, ומתנאי הנבואה שיהיה שלם בדבריות כפי שרשי הרב המורה ז"ל, ומזה יש להאמין כי קודם מעמד הסנה היה שלם בידיעת הנמצאות מצד שהם דרכי האל ופעולותיו, שאם לא כן איך עלה למדרגת הנבואה. וכל שכן שהיה מקובל בחכמת ספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה, שהוא ספר מיוחד בידיעת סתרי הנמצאות מצד שהם דרכי האל ופעולותיו על השלמות, ועוד זה כלו היה אחר המעמד הקדוש: ואין ספק כי ביום הקהל נתייחד משה במעלתו ונתעלה במדרגת נבואתו למעלה מכל מי שקדמוהו ומכל הבאים אחריו במדרגת הנבואה, והיה ההבדל בינו ע"ה וביניהם בחכמה, כהבדל אשר היה בינו וביניהם בנבואה, ובמעמד ההוא המקודש היה סוף שלמותו ע"ה והשגתו, במה שלא השיג ולא ישיג שום נולד, לא נוסף לו אחר כך דבר במעלת ההשגה ומדרגת הנבואה אשר עלה אליה אז, וזה מוכרח לעלוי התורה אשר נתנה על ידו, וכבר נשלם קודם היום ההוא הנורא בשלמות החכמה בתכלית השלמות, כי זה משה האיש מבחר כל יצור בגיחו מרחם נתקדש, ונלוה אליו האור האלהי ולא זזה שכינה ממנו, ובכל יום ויום תמיד משה מתהלך בחצר בית המלך יי' צבאות להכין עצמו לקראת הנבואה, עד יום חותם המעלה והשלמות הנפלא יום מתן תורה, לפי שכל שלמותו ועלוי מדרגתו בחכמה ובנבואה מכל מי שקדמוהו והבאים אחריו, היה תקון והכשר למעלת התורה אשר נתנה על ידו, והיה אם כן בהכרח שיהיה נשלם שכל מיני השלמיות קודם קבולו התורה, ולפי שטבע הנמצאות והקשרם קצתם בקצתם והנהגתו יתברך להם, הם דברים שנפלאו מן הפלוסופים ולא השיגום, כי השער סגור בפניהם ואין לאל יד השכל האינושי לבא עד תכונתם, חשב הרב ז"ל כי גם מעיני משה ע"ה יפלאו, ולמה לא נאמר כי שכל משה ע"ה עם האור האלהי אשר נלוה אליו, יכול להשיג מה שנלאו כל הפלוסופים בהשגתו, וזה דבר קטון בערך השגתו של משה ע"ה, עם שיש להאמין שהיה מקובל בכל זה מעמרם אביו ע"ה המקובל מיעקב אבינו ע"ה וגם מאהרן אחיו אשר קדמו במעלת הנבואה קדימת זמן: ועוד כי יש לדעת ולהאמין, כי לא ילוה השכל האלהי אל השלם שבמין לנבאו אם לא שישתלם בכל זה, כלומר בהשגת טבע הנמצאות והקשרם קצתם בקצתם וידיעתו אותם, מצד שהם דרכי האל ופעולותיו וידיעת הנהגתו יתברך להם סוף דבר עד שיבין מציאות עולמו הבנה אמיתית קיימת, כי איך יעלה על ראש הסלם שלא על הסדר הקיים, ואיך ישיג השכל העליון הרוחני ועדיין לא נשלם בהשגת המוטבע והמורגש, אשר הם שולי המושכל וראשיתו. וכל זה בשאר נביאי האמת והצדק, כל שכן וקל וחומר אדון הנביאים ע"ה שלא יבצר ממנו דבר במה שהוא למעלה מזה הרבה: עוד אשוב אפלא על דעת הרב ז"ל באמרו כי מאמר הודיעני נא את דרכיך הוא שיודיעהו תאריו, ואמר כי הדברים אשר בקש ידיעתם והודיעו אותם הפעולות הבאות ממנו יתברך וכו', כי אלו הפעולות הבאות ממנו יתברך בחק המצאת בני אדם וכו', הנה כבר התבאר כי הדרכים והמדות אחד והם הפעולות הבאות ממנו יתברך בעולם, וכל אשר הושגה פעולה מפעולותיו יתואר הוא יתברך בתאר אשר יבא ממנו הפעל ההוא וכו', כי כשהושגה דקות הנהגתו וכו', והוא ענין הרחמנות נאמר עליו יתברך רחום וכו', ואיך יעלה על דעת הרב לומר כן, שנראה כי אדון הנביאים ע"ה לא השיג הנהגתו יתברך ולא דרכיו, ר"ל מדותיו ופעולותיו, עד שהראם לו יתברך דרך הנהגתו והם אלו הי"ג מדות, ושזאת היתה אחרית כוונת שאלתו, אומר בסוף דבריו בזה כי תכלית מעלת האדם ההדמות בו יתברך כפי היכולת, כלומר שנדמה פעולותינו לפעולותיו וכו', שנראה מכל זה כי משה ע"ה לא חי החיים האמתיים האלה עד עתה שהראה לו יתברך, וזו אצלו השגה גדולה ר"ל השגת אלו הדרכים כי לא היה בכחו ע"ה להשיגם להדמות אליו יתברך עד שהראם לו. ותכלית ההשגה היו אלה הי"ג מדות, ומה יאמר הרב ז"ל והרי מצינו הדרכים והפעולות האלה בתכלית השלמות באברהם אבינו ע"ה מבלתי שישאל ידיעתם והשגתם ממנו יתברך, והוא יתברך לא הראם לו ולא למדם אליו והנראה ממנו כפי הנהגתו באלה הדרכים שהשיג וידע תאריו יתברך והיה הולך בהם להדמות אליו והנהגתו בני העולם היתה כהנהגתו יתברך, נמצא אם כן כי אברהם אבינו ע"ה השיג פעולותיו יתברך שהם תאריו, וזה כי הוא ע"ה נשלם בתאר רחום ובפעולה הבאה ממנו, והוא שהכתיב יתברך עליו ואת הנפש אשר עשו בחרן ובא בקבלת רז"ל האמתיים אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים וכן הוא דעת אנקלוס ע"ה וקבלתו, שתרגם וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן ואין המיית רחמים גדולה מכהכניס הבריות תחת כנפי השכינה למלט נפשם מני שחת לאור באור החיים הלא היה ע"ה בזה הפועל המשובח שותף עם בראו יתברך בבריאה, כי היה בורא עולמות, וזה יורה הוראה נפלאה כי הוא ע"ה היה משיג תארי פעולותיו יתברך השגה משובחת כי השיג דקות הנהגתו בהם: זכו בתאר חנון היה ע"ה שלם מאד בפעולה הנמשכת ממנו כי פתו מצויה לכל באי עולם, והיה חונן דלים ומכניסם בביתו ומאכיל אותם ומשקה אותם ומזכה אותם, ועל דקות ההנהגות המשובחות האלה שהשיג הוא ע"ה מתארי פעולותיו יתברך, אמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה ויטע אשל בבאר שבע מה עשה, סדר לחמו ומימיו לכל באי עולם והיה מזכה אותם ומדבר על לבם למי אתם עובדים עבדו את יי' אלהי השמים והארץ. והיה דורש להם עד ששבים ואמרו שם כי על זה נאמר עליו וישמור משמרתי. וידוע כי כל זה פעל ע"ה להדמות אליו יתברך בהנהגתו, ואלו לא השיג תאריו יתברך לא היה מתהלך בהם בדרך ההוא הנפלא והמשובח: ואמנם תאר ארך אפים הוא שנאמר בו ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה וגו' כי אנשים אחים אנחנו הלא כל הארץ לפניך וגו', ואמנם תאר קנא ונוקם ובעל חמה ונוטר, מה מאד נשלם בהם מקנאתו לאלהיו למחות זכר המורדים והפושעים בו יתברך, וכמו שבא ספורו במלחמת המלכים על שמרדו במלכו של עולם, כי ראשם היה נמרוד, וכל כוונתם היתה כנגד אברהם, על שהיה מרים דגל אמונת מלכו של עולם ומשפיל אמונתם, והרמז בזה ויקחו את לוט ואת רכשו בן אחי אברם, והוא ע"ה הרים ידו עליהם למחות זכרם, וכמו שאמר הרימותי ידי, וזה לא היה לבצע כסף ושלל, גם לא לאכזריות ובקשתו הרם, כי אם מקנאתו אל יי' אל עליון קונה שמים וארץ, שאלה היו מורדים ופושעים בו, והראוי ליסר כל מי שיטה מדרך השלמות, כי הוא המונע אשר ימנע השלמות מהנבראים, היש דקות הנהגה כזו אשר יתבאר מכל זה כי אברהם אבינו ע"ה השיג תארי פעולותיו ודרכיו יתברך. וכבר אמר הרב ז"ל כי אמרו הודיעני נא את דרכיך ואדעך, מורה על היותו נודע בתאריו כי כשידע הדרכים ידעהו, וכמו שהאריך בפרק נ"ד, והנה זה נמצא באברהם ע"ה בתכלית השלמות: יתבאר אם כן כי הוא ע"ה ידע את השם אחר שידע דרכיו והתהלך בהם, ואם כן אדון הנביאים ע"ה גדול ההשגה ואב הנבואה ביתר שאת על האבות ע"ה ושאר כל הנביאים ע"ה, איך הוצרך לשאול על ידיעת תאריו ודרכיו אשר בהם ידע את השם, הנה זה דבר פלא כי אברהם ע"ה נשלם בזה והשיגו מבלתי שישאל עליו, ואדון הנביאים לא השיגו ולא ידעו עד שישאל הודיעני נא את דרכיך ואדעך. כל שכן שהתורה העידה בפירוש היות רבן כל הנביאים ממולא בכל תארי פעולותיו, והיה מתנהג בהם עם הבריות לקיים והלכת בדרכיו, וזה קודם שעלה אל המעלה הראשונה ממדרגות הנבואה, והוא שכתוב ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי. הנה כי המו מעיו ורחמיו על העברי אחיו, ונתמלא חמה על המצרי ומהר נקמתו ממנו. גם מה שכתוב ויצא ביום השני וגו' ויאמר לרשע למה תכה רעך, כי הבט אל עמל לא יוכל. גם מה שכתוב ויבאו הרעים ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם. הנה כי יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע, הנה אלה קצות דרכיו מעידות על היותו ממולא בשאר המעלות, וכלן נמשכות ובאות מהתארים ההם אשר לדעת הרב בקש עליהם, ואם לא ידעם איך ומה קיימם והתנהג בהם עם הבריות, ועדיין לא הודיעוהו דקות ההנהגה בהם, ואם ידעם איך שאל על מה שכבר נשלם בו: אבל האמת יורה דרכו כי אין הכוונה בשאלתו ע"ה מה שחשב הרב, ועוד איך אמר הרב ז"ל ואדעך מורה על היותו נודע בתאריו וכו', ואמרו למען אמצא חן בעיניך מורה על מי שידע הבורא וכו', והרי אין יודע האל כי אם האל כי הוא יתברך יודע את עצמו ואינו נודע לזולתו, וגם הרב ז"ל אמר כן בפרק ההוא ובפרקים אחרים מספרו. ובעל העקרים בפרק ג' מאמר ג' מספרו כתב עליו ואמר, כי זה הכתוב לא יחייב אלא שיהיה ליודע יתרון מעלה על הבלתי יודע לא זולת זה, שהרי ואדעך יורה על היודע אותו יתברך ואין מי שידעהו זולתו עד כאן. וזה מוכרח שאם כן הרי מצא מה שבקש במאמר הראני נא את כבודך, ומה המניעה באמרו לא תוכל לראות את פני, סוף דבר צלל הרב במים אדירים, והנה לפנינו מה שהעלה בידו דברים שאינם מתורת הכתובים גם לא מכוונת אדון הנביאים בשאלותיו ותשובותיו יתברך אליו: ואחרים אמרו כי אין מאמר משה ע"ה הראני נא את כבודך על השגת המהות, אבל הוא ע"ה שאל על הצורה הנוראה הנאצלת מהסבה הראשונה בלי אמצעות, כי אמתת המעלה ההיא לא היה משיג בהשגת השאר כי הצורה הנפלאה ההיא לדעתם נבדלת במציאותה ומיוחדת במעלתה מהשאר מצד היותה עלולה מהסבה הראשונה בלי אמצעות, ואף על פי שהיא נבדלת במציאותה מהשאר, הנה היא משתתפת עם השאר במין מציאותם הכולל שהוא מציאות השכל והפשיטות הגמור. נמצאת אם כן מעלה זו מורכבת משני עניינים פשוטים רוחניים מעולים על כל מעלות הנבראים. הענין האחד הוא היותה נבדלת במציאותה מהשאר. והשני היותה משותפת עמהם במין. ואומרים ששני עניינים אלו הם מכונים בתורה בפנים ואחור. והענין העליון הוא אשר אמר עליו כי לא יראני האדם וחי. והבטיחו על המציאות המכונה באחור. אמנם השגת הפנים אמר לו שהיא מנועה מהשיג לשום נברא. וזו היא לדעתם כוונת וראית את אחורי ופני לא יראו. ולדעתם זה לא השיג אדון הנביאים ע"ה כל מציאות השכלים הנפרדים על אמתת מהותם, ועל כן היה דורש ומבקש לראות הכבוד הנעלם הנבדל במציאות ממעלת השכלים המושגים. ולהעיר על מציאות ראיית האחורים ומניעת ראיית הפנים, אמר הנה מלאכי ילך לפניך, כי בהיותו הולך לפניו לא היה יכול להשיג הפנים כי אם האחורים בלבד, ובקשתו היתה ללכת עמו להשיג ראיית הפנים באמרו את אשר תשלח עמי. הלא בלכתך עמנו עד כאן: ויש לשאול לדעת זה מה ההשגה אשר השיג משה ע"ה במאמר אהי"ה אשר אהי"ה. וגם בהזכרת השם השני אשר נאמר עליו זה שמי לעלם. והנה הם מודים בדבריהם ששם אהי"ה הוא שם עצמי לבורא, וענין הדבור יוכיח כי כשם שיש בו הוראה אל השם כן יש בו הוראה אל מציאות העצם הנקרא בו לא לזולתו. והם מודים שבשם יו"ד ה"א השיג מציאותו, ואומרים שאחר שנענה על שאלה נעלמת העבירו אל ענין אחר, והודיעו שהשם של יו"ד ה"א עם היותו מורה על מציאותו, יש בו קצת הוראה אל מציאות זולתו רוצה לומר ברואיו וכי הוא התחלת הנבראים כלם. והנה מאמר זה יורה שבמראה ההוא השיג המעלה הנוראה ההיא המתוארת בתואר פנים. ואם כן מה היתה שאלתו במאמר הראני נא לדעתם והמניעה שמנע ממנו באמרו לא תוכל לראות את פני, והוא ע"ה כבר השיג ההשגה ההיא קודם לכן: ועוד יקשה לדעתם אם היה ששאלת הראני נא את כבודך היתה על דבר חוץ מהמהות האמיתי יתברך, איך יאמר כבודך, ואיך ישיב הוא יתברך לא תוכל לראות את פני כי לא יראני והנה אין פני האדם דבר זולתיי לו ואמר לא יראני ואמר ופני לא יראו: והנה כל אלו הבטולים יתחייבו אל אלה הדעות לפי שהם רוצים לשקל בדעתם דברים אשר אין לשקל השכל מבא בהם, ואני אתנהלה לאטי לרגל מלאכת עבודת הקדש, ואבאר המראה הנוראה ההיא מראת הסנה, ושאלת אדון הנביאים ואמרו לי מה שמו, ותשובת אדון העולם אליו, ושאלותיו ע"ה במאמר הודיעני נא את דרכיך. ובמאמר הראני נא את כבודך, ותשובת אדון העולם אליו על שתיהן, כפי האמת המקובל בעזרת המלמד לאדם דעת: חלק ג פרק לד ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, נזכרה הזעקה עם מיתת המלך, לפי שדרך המלכים במותם לקרא דרור ולשלח רצוצים חפשים, וגם המלך המולך יאמר לאסורים צאו וכראות יושבי בארץ צלמות כי אין קורא לשבויים דרור, ידעו כי אין המנהג בהם כמנהג שאר העבדים כי מיי' היתה זאת להם וכי הם מושגחים מעליון והדבר תלוי בהם ואז נתעוררו אל התשובה: ואולי הזקנים והחכמים עוררום אל זה כי הם מקובלים כי קול יעקב בוקע ועולה ויש בו די לעורר הדברים העליונים וכענין עורה למה תישן אדני הקיצה אל תזנח לנצח. למה פניך תסתיר כי הסתיר פניו המאירים מבית יעקב כי עזבוהו ויטמאו בגלולי מצרים ולא עבדוהו, ויאנחו בני ישראל מן העבודה אשר כחדו בה אשר בעבורה ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, ונתנו אל לבם כי טוב להם עבוד את יי' כי היא עמדה לאבותם, מעבוד את מצרים, ואז ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה עבודת פרך עבודה נכריה אשר עובד בם, כי נמנו וגמרו להיות לו לעבדים, גם הוא יתברך נתן לבו עליהם להושיעם כחק האדון אשר כל מי שירים דגל אדנותו עליו ויקרא בשמו חל עליו חובת ביעור כל הקמים עליו ולהושיע את עבדו הקורא בשמו כי הנוגע בו מרים יד במלך ונוגע בבבת עינו וכענין לא לנו יי' לא לנו כי לשמך תן כבוד, ואמרו זכרונם לברכה כל המשעבדם מלמטה כאלו משעבדם מלמעלה. ועל דרך האמת עלתה שועתם אל מאור העליון כי תשובתם עוררה התשובה ושבה עליהם ובא ההתעוררות מראש ועד סוף ואז וישמע אלהים את נאקתם. והיא העלתם הגגה ויזכר אלהים עליון את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, כי שבה האם העליונה על בניה כי עוררו כן מלמטה וירא אלהים את בני ישראל כי כן עשו וידע אלהים קרבם אל הדעת מדה כנגד מדה, והרי הייחוד שלם: וסוד הענין התעוררות התשובה וזכות האבות למעלה ולמטה גרם ייחוד השם הגדול בכבודו וזה שלמות הכל, כי התעוררות השלמות והייחוד העולה מלמטה סבת הייחוד למעלה, והייחוד למעלה סבת הישועה והגאולה למטה לגורמים זה, ועד שלא נשלם זה למעלה אי איפשר לצמוח זה למטה וזה סוד וירא וידע: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה משל למלך שהיה לו אשה נאה והעמיד ממנה בנים חבבן וגדלן יצאו לתרבות רעה, שנאן ושנא אמן חזרה אמן עליהם ואמרה להם בני למה אתם כך שאביכם שונא אתכם ואותי עד שהתנחמו וחזרו לעשות רצון אביהם ראה אביהם כך אהבם כבתחלה וגם את אמן הה"ד וירא וידע עד כאן. וזה סוד ובפשעכם שלחה אמכם וחזרה עליהם אמן הוא סוד ההתעוררות הבא אליהם מלמעלה כדי לעוררם לשוב כי יש בזה צורך גבוה גם כן כמו שהתבאר בזה הספר וזה סוד אהבם וגם את אמן, ותשובתם עשתה פירות כי הם הכינו למטה ולמעלה וגם גמרו בלבם להיותם לו לעבדים בגופם ובנפשם וכמו שרמזנו בטעם ויאנחו בני ישראל מן העבודה: והנה נעתק הענין להודיע כי הצמיח להם מלכם מושיע ורב לגאול את גופם ולהוציאם מגלותם ולהושיע את נפשם, בשיתן להם דרך יורם את העבודה אשר יעבודו והיא התורה אשר בה תשועת הגוף והנפש, ואמנם הראשונה רמז באמרו ומשה היה רעה כי הוא ע"ה יוציאם מגלותם וידעם דעה והשכל וינהגם אחר המדבר עד אשר יבאו אל הר האלהים חרבה ושם ישמעו את הקול מתוך האש והוא שרמז באמרו וירא מלאך יי אליו בלבת אש מתוך הסנה והוא רמז לקבלם התורה כנגד תשועת הנפש: ואמנם הרמז באמרו וירא והנה הסנה בער באש כי הסנה רמז לישראל שהם גוף שפל והם בערים באש התורה והקב"ה אש, שנאמר כי יי' אלהיך אש אכלה, והתורה אש ועם כל זה והסנה איננו אכל, כענין ואתם הדבקים ביי' אלהיכם והדבקות ההוא ביי' אלהיכם שהוא אש אין צריך לומר שלא יאכל ולא יפסיד אתכם, אבל יוסיף לכם קיום והוא אמרו חיים כלכם היום. והוא ע"ה תמה על זה ורצה לבא אל סוד זה הקיום כי הוא מראה גדול לראות ולהשיג כי מדוע לא יבער ולא ישרף הסנה כי האש מכלה ומבער מן העולם, ואמר וירא יי' כי סר לראות, לרמוז כי ראה משה את יי' כי הוא המקיים והמעמיד את הסנה שלא יכלה ולא יפסד בהיותו בער באש התורה ושומר מצותיה, ובזה יהיה לו הנצחיות והקיום. וכבר הודענו במה שקדם כי הקב"ה נקרא תורה. ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה כי המקיים התורה שכינה עמו ואלהים בקרבו המקיימו. אל תקרב הלם של נעלך מעל רגליך, לרמוז כי קודם שיקרב הלם אל זה הסוד לעמוד עליו ולזכות בזה הקיום, צריך לפתוח השערים הנעולים לבא הביתה, להשיג זה הקיום והנצחיות, כי בתחלה צריך לזכך את הגוף ולנקותו ממעשים רעים, ואחר כך לקשט את הנפש ולהעביר החלודה מעליה מהאמונות הרעות והדעות המשובשות המונעות זה השלמות, ולא יספיק שלילת המנעל האחד עד שיושללו שניהם, כי המקום אשר אתה עומד עליו להשיגו אדמת קדש הוא, ולזה צריך שלילת הנעלים שהם הטומאות המטממים וסוגרים את הלב. ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם, אשר הסיר כל המונעים וקבל אלהותי עליו ופרסמו לכל באי עולם, וכן אלהי יצחק ואלהי יעקב אשר הלכו בדרכיו אחריו, ואני הבטחתים להוציא מהם אומה שלמה יקבלו אלהותי עליהם בשלמות, וישלימו מה שהתחילו אבותם. ולפי שהם עזבו דרכי אבותיהם, ונטמאו בגלולי מצרים ושעבדו גופם ונפשם לתועבותיהם, הפכתי לבם לשנא עמי ולהתנכל בעבדי, ועתה שחזרו בתשובה בשניהם וארד להצילו ולהעלותו: ובמדרש וינהג את הצאן אחר המדבר, ר' יוסי אומר מיום שנולד משה לא זזה ממנו רוח הקדש, וראה ברוח הקדש שאותו המדבר היה קדוש ומוכן לקבל מלכות שמים עליו, מה עשה הנהיג את הצאן אחר המדבר עכ"פ ולא במדבר, שרצה שלא יכנסו לתוכו אלא הרחיקם אחר המדבר, ויבא אל הר האלהים הוא לבדו. א"ר יהודה האי אבנא דמקבלא פרזלא כד חמא ליה מחטא מדלגא עלוי, כך משה והר סיני כיון שנראו זה עם זה דלג עליו, הה"ד ויבא אל הר האלהים חרבה, א"ר אבא שמוכנים היו מששת ימי בראשית זה עם ואותו היום היה מתרגש ההר למול משה, כיון שראה משה נכנס לתוכו ודלג בו ועמד ההר מלמד ששמחים זה עם זה. א"ר יוסי יודע היה משה שאותו ההר הר האלהים הוא דכתיב ויבא אל הר האלהים, דתנן מה ראה משה באותו הר, ראה עופות שהיו פורחים ופורשים כנפיהם למעלה ולא נכנסים בו, ר"י אמר ראה העופות פורחים ונכוין משם ונופלין לרגליו של משה, מיד הרגיש בענין והעמיד הצאן אחר המדבר והוא נכנס לבדו עד כאן: למדנו מדבריהם כי משה ע"ה היה מוכן לנבואה מיום שנולד. ולהעיר על זה נאמר בו ותרא אותו כי טוב הוא ואז"ל שנתמלא כל הבית אורה. ועוד אמרו ותפתח ותראהו מלמד שראתה עמו שכינה. ולמדנו עוד ממה שאמר אחר המדבר ולא במדבר ואמרו שרצה שלא יכנסו לתוכו וכו', שזה רמז למה שישראל הם הצאן, שלא הורשו ביום הקהל לעלות בהר ולנגוע בקצהו, ובלוחות שניות נאמר גם הצאן והבקר אל ירעו וגו', ובאמרם הא אבנא דמקבלא פרזלא וכו', ואמרם שמוכנים היו וכו', ואותו היום היה מתרגש וכו', ידוע מדרך האמת שהר סיני רמז אל ה"א אחרונה, ולזה נאמר כאן הר האלהים חרבה חרב ה', והר האלהים בלא סמיכות, ולזה סמך מיד וירא מלאך יי' אליו בלבת אש, ולזה היה ההר מתרגש כי יותר ממה שמשה היה רוצה לידבק בו, היה ההר רוצה להמשך אחריו ולהדבק בו, כי אליו תשוקתו וכענין משכני אחריך נרוצה, כי הוא ע"ה נקרא איש האלהים כמה דאת אמר אישה יקימנו. ואמרם ראה עופות שהיו פורחים וכו', ולא נכנסין וכו', פורחין ונכוין משם ונופלין לרגליו של משה, לרמוז על האומות שלא נכנסו בהר סיני ולא קבלו התורה. ומההר ההוא יצאה להם והכי אמרינן בגמרא חורב סיני, שירדה ממנו שנאה וחרב לאומות העולם, שנאה וחרבה שהקב"ה שונאן ועתיד להחריבם ואש תאכלם, שלא רצו לזכות באש התורה ועתידין ליפול לרגליו של משה: עוד שם במדרש וירא מלאך יי' אליו בלבת אש, מאי טעמא בלבת אש ולשאר נביאין לא אמר ר' יהודה שאר נביאין לא כמשה, דתנן מאן דקריב לאשא ביה יתוקד, משה קריב על אשא ולא יתוקד דכתיב ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים, וכתיב וירא אליו מלאך יי' בלבת אש. רבי אבא אמר האי דמשה אית לאסתכלא בחכמתא על מה דכתיב כי מן המים משיתיהו, מאן דאתמשך מן מיא דים עילאה לא דחיל מן נורא, דתניא אמר רבי יהודה מאתר דאתגזר משה לא אתגזר בר נש אחרא, אמר רבי יוחנן בעשר דרגין אשתכלל דכתיב בכל ביתי נאמן הוא ולא נאמר בביתי, זכאה חולקיה דגבר די מלכא אסהיד ביה כדין עד כאן: ועל דרך החכמה הנאמנה, ומשה היה רעה, ידוע כי הבל בנו של אדם הראשון ראש הרועים שנאמר בו ויהי הבל רועה צאן. וכתיב ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל, תחת הבל ודאי וכתיב זרע אחר. ולסוד זה נאמר ומשה היה. ומכאן יתבאר כי על פי רוח הקדש נאמר ותקרא שמו משה, ולא נשתנה שם זה כלל. ואם כן אותיות משה מעידות על סודו הנפלא. והסוד הגנוז זרע אחר תחת הבל. שלהב"ת. ולהעיר על הסוד וירא מלאך יי' אליו בלבת אש לבת ש' ואותיות אחה"ע מתחלפות. ועל דרך הנעלם ה' שלהבת היא ה"א אחרונה, והוא המלאך הגואל, ולזה וירא מלאך יי' אליו, והוא מלאך פניו מלאך שהוא פניו מלאך האלהים בלא סמיכות, והיא מדת הדין של מטה, ולהעיר על זה אמרו במדרש שעת המנחה היתה דמדת הדין שולטת בו. ונקראת מלאך שהוא שליח העליונים לה ונשתלחה עם ישראל למצרים, בסוד גלו למצרים שכינה עמהם, וכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, כי גאל את עצמו ויוציאנו עמו ממצרים, ולזה נאמר ליעקב אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. ונאמר למשה וארד להצילו מיד מצרים, כי ברדתם ירד ולהעלותו מן הארץ ואנכי אעלך גם עלה. ולהעיר על הסוד הזה נזכר' כאן בשם מלאך, ובו היתה תחלת השגתו של משה ע"ה, והוא תכלית השגת האבות ע"ה, והסוד וארא אל אברהם וגומר באל שדי פנים שאינם מאירים אספקלריא שאינה מאירה, ושמי יי לא נודעתי להם כלומר כמו שנודעתי לך, כי מכאן והלאה זכה לפנים המאירים כלומר במראת הסנה זכה לאספקלריא המאירה: מתוך הסנה אמרו במדרש ילמדנו אמר הקב"ה כתבתי בתורה עמו אנכי בצרה, הם נתונים בשעבוד ואף אני בסנה ממקום צר, לפיכך מתוך הסנה שכולו קוצים. ובאלה שמות רבה בכל צרתם לו צר, א"ל הקב"ה למשה אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויין בצער, הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך מתוך הקוצים כביכול אני שותף בצערן. הנה בארו ע"ה כי השכינה משתתפת בצערן של ישראל וכביכול הכבוד בשעבוד בין הקוצים, וזה סוד בכל צרתם לו צר: ועל דרך הסוד הנסתר ירמזו לנו כי הסנה שכולו קוצים ירמוז אל הכחות המשעבדים לישראל למעלה ולמטה, והסנה תמורת גפן פוריה גפן זאת שנואה כי תבעל כי סנה תמורת סיני, והנה זה משעבד למעלה והאומות הבאים מכחו משעבדים למטה, והנה הקוץ המכאיב סבת החטא הקדום והוא סבת גלות מצרים כי מקום הרשע מקום המשפט. וירא והנה הסנה בער באש מוכן אל ההפסד כי קוצים כסוחים באש יצתו, אלא שעדיין לא הגיע הזמן, כי היא הרצועה המיסרת והאלהים עשה שייראו מלפניו כי הוא צורך העולם, ולזה והסנה איננו אכל עד אשר יגיע הזמן המיועד ויתקיים בו והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום. וזה סוד המראה הזאת הנפלאה היותה בענין זה והוא ע"ה השיג במראה זו שלשה דברים, סנה, אש, מלאך, כי כן הסדר ממטה למעלה, ובזה השיג כל המרכבות עליונות ותחתונות. וזה מבואר לחכמים אשר נמסרו אליהם מסורות סתרי המרכבה: ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה. רצה ע"ה להעמיק בחכמתו בזה המציאות הזר הנפלא, כי זר מעשהו ונכריה עבודתו לבא עד תכונתו ולהשיג סודו, איך תמצא מחשבה כזו בתמים דעים, ואיך מהטוב הגמור יבא וימשך הרע, ומפשוט זך ונפלא גמור יצא המורכב הזה מכל מיני פורעניות, ואחר שהוא מקום הרשע והמכשול לכל באי עולם והוכן אל הכליון וההפסד, מדוע לא יבער הסנה ויבוקש ואיננו. וירא יהוה כי סר לראות שם הרחמים שם שלא ישתנה פשוט בתכלית הפשיטות ועם זה באו אלו הרבויים ולא ישתנה ולא יתרבה בהם ויקרא אליו אלהים מדת הדין מתוך הסנה, לרמוז כי הוא צורך העולם ליסר בו הפושעים ולגמור הדין ברשעים, ולזה איננו אכל כי אלהים אשר בתוכו מקיימו כי בו שלמות הנבראים. ויאמר אל תקרב כי סוד זה אחוז במחשבה העליונה אשר אינה מושגת לשום נברא, ולזה אל תקרב הלם אליה כי היא נתיב לא ידעו עיט ונקראת הלם לפנים מהכל לפי שהיא לפנים מהשגתו של משה ע"ה כי לא השיג שער החמשים. ובמדרש ילמדנו אין הלם אלא מלכות סוד מלכות בית דוד, ולזה אמר מי אנכי יי' אלהים ומי ביתי כי הביאתני עד הלם כי זכה למדה ההיא. והנה השיבו על תמיהתו הראשונה: ואמנם על אמרו מדוע לא יבער הסנה, השיבו באמרו של נעליך מעל רגליך, כלומר שעדיין לא הגיע זמנו עד אשר יוסרו כל המונעים הסוגרים דלת בעד זה, שהם העונות והפשעים אשר נועלים ומסתירים הפנים המאירים, וסוגרים שערי הרחמים, ובסבתם באים הגליות והחרבנות, וישראל עדיין עתידין לחטא ולבא בשאר גליות, עד אשר יגיע הזמן אשר בו ינשלו הנעלים, ואז ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, וכתיב בסוף והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד, כי אז איש ואשתו והיו לבשר אחד, כי יפשטו הכתנת אשר היתה מפסקת ביניהם וירחצו רגליהם מהעפר והטיט הדבק בהם, המונע הייחוד והקדושה והטהרה. ולפי שלא ישאר בזמן ההוא שום מונע ומעכב הייחוד, כי הכל יהיה בשלמות הכוונה הראשונה ואור הלבנה כאור החמה, להעיר על זה אמר לו של נעליך שנים מעל רגליך, והסוד הנעלם בזה כי כל זה השלמות הנפלא יגיע על ידי משה ע"ה, כי הוא התחיל והוא יגמור, בסוד כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, בסוד מ"ה ש"היה ה"וא שיהיה: הגה"ה ראשי תיבות משה כמו שנתבאר בתקונין וברעיא מהימנא (ח"ב ק"כ ע"א) פעמים רבות: וכגואל הראשון כך גואל האחרון. אבל יהושע התחיל בשלמות האומה להכניס את ישראל לארץ לעקור דיורין ולהושיב דיורין, ועתידין ליעקר ממנה לצאת בגלות לזה נאמר לו של נעלך האחד בלבד: וגם בזה רמז לו על הראשונה, כי להשגתה צריך לנשול שני הנעלים, והם התפשטותו מהיותו אדם גשמי וזה הנעל האחד, והשני גם בערך היותו מלאך אף באלה החיים כי הוא היה ממלא מקום המלאך ולזה לא נתרצה בו בחייו, כי גם זאת ההשגה מנועה מן המלאך בסוד ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה. כי המקום אשר אתה עומד עליו. אשר אתה רוצה לעמוד על השגתו ולהתבונן בו, אדמת קדש הוא מלשון דמות ודמיון, ולזה האריך בלשון וכתב אדמת. כי מה היה חסר הכתוב אם כתב וכמו שכתב כן ביהושע כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא, אבל האריך הכתוב בזה וכתב אדמת קדש, והוא דמיון קדש שהיא חכמת אלהים כלומר זה אחוז במחשבה העליונה, והם כדמיון המחשבות הכוזבות העולות וקודמות במחשבות החכם, אשר אינו פועל על ידם כי אם על יד המחשבות הצודקות. וזה הוא נרתק המחשבה הטהורה והוא אחוז בה כי ממנה באו. ואי איפשר להשיג איך תהיה מחשבה כזו בתמים דעים כי זה השער סגור בפני כל בריה. ועוד יש בזה סוד נעלם אמרו במדרשו של רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום, (ח"ג ק"פ ע"א) וכי אמאי נעל הכא אלא איתמר דפקיד ליה על אתתיה לאתפרשא מינה ולאזדווגא באתתא אחרא דנהירו קדישא עלה וההוא נעל אוקים ליה באתר אחרא אעבר ליה מהאי עלמא ואוקים ליה בעלמא אחרא עד כאן. ולפי שלא היה הפסק בזווג ההוא, לזה אמר של נעליך שנים בסוד ואתה פה עמוד עמדי, אנכי אלהי אביך, אדם הראשון אשר הוא סבת גלות מצרים, ולזה לא אמר אנכי אלהי אברהם אביך כמו שאמר ביעקב. אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, אשר התחילו לתקן את אשר עוותו אביך בחטאו, וכבר הגיעה שעה שיושלם זה התיקון על ידיך, בגאולת העם ובקבלת התורה, כי בה נתבסם העולם מהחטא הקדום. ויסתר משה פניו, כי ירא כששמע אנכי אלהי אביך וקבלו חכמי האמת ע"ה כי כשהקריב הבל קרבן, הציץ בשכינה יותר מן ההשגה ועל כן הוצרך למדה ההיא, ולכן נתיירא עתה ממה שאירע לו כבר, ולזה הסתיר פניו. ויאמר יי' מדת הרחמים, כי בה יתנהג עמו ובה ירחם על העם. ובזה הענין פעם יזכיר השם המיוחד ופעם שם אלהים, וכל זה להורות על הייחוד הגמור. ראה ראיתי כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא, שתי ראיות אחת למעלה ואחת למטה, ראה בשעבוד של מעלה ראיתי בשעבוד של מטה. ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, כנסת ישראל צועקת על בניה כענין רחל מבכה על בניה, כי כבר אמר למעלה ואת צעקתם שמעתי. ועתה לכה וגו' והוצא את עמי, כי אתה תתקן מה שעוותו אביך, כי הוא סבת הגלות, ואתה תגאלם ותוציאם משעבוד הנחש אשר נתפתה אדם הראשון אחריו. ולזה לכה ואשלחך אל פרעה התנין הגדול הבא מכח הנחש, אשר החטיא את אדם הראשון והוצא את עמי בני ישראל ממצרים מקום הנחש. ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה, הנה משה ע"ה ענו מאוד ולא ראה עצמו כדאי אל זה השליחות, ואמר הנה אנכי שפל אנשים רעה צאן ואיך אלך אל פרעה שהוא מלך גדול. ועל מה שאמרת והוצא את עמי וגו' מה הצורך בהוצאתם ממצרים, ומשה ע"ה יודע כי ראוי במשפטיו הצדיקים להציל עשוק מיד עשקו, ומקובל הוא ע"ה במה שאמר הוא יתברך לאברהם אבינו בין הבתרים ידע תדע וגומר, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. אבל רצה לעמוד על האמת המכוון בכל זה, לפי ששמע ממנו יתברך וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה וגו', אמר לו אתה שחרדת אלינו את כל החרדה הזאת להכנס בכל זה הטורח להוציא את העם הזה ממצרים, ולעקור מלכיות ולתת להם את ארצם, האם יגיעך מזה דבר ומה הצורך בכל זה. ואדון העולם היודע תעלומות לב השיבו על הראשונה, כי אהיה עמך כי אני המשלים החסרונות, ומכין הבלתי מוכן, ומדרכי לעשות חדשה בארץ ולהוות הדברים מאין ולהוציאם מן ההעדר אל הקנין, ולזה אמר לו כי אהיה עמך לשון הויה ולא אמר הנה אנכי עמך כמו שאמר ליעקב והנה אנכי עמך: ובאמרו עמך רמז לו, שזה אמנם תלוי בו בשיתעורר לקבל זאת ההויה והשלמות, והוא שילך בשליחותו כי כביכול צריך עזר, וזה אמרו עמך עם מה שתתעורר אתה אז תשרה הברכה בך. וכענין אמרם ז"ל כי יברכך יי' אלהיך, יכול יהא יושב ובטל תלמוד לומר בכל מעשה ידיך. וזה לך האות זה השלמות אשר הגעת אליו ממעלת הנבואה וביתר שאת מן האבות ע"ה, לך לאות, והנה יקרת בעיני נכבדת להעלותך על זאת המעלה, וכל זה לך לאות כי בלכתך אל פרעה אהיה עמך ואחשיבך בעיניו לשר וגדול, וכמו שאמר לו בסוף ראה נתתיך אלהים לפרעה וזה קל וחומר למשה ע"ה שאין לו עליו תשובה. ועוד זה לך לבדך לאות כי אנכי שלחתיך והוא ע"ה לא שאל אות על שליחותו ולא נסה את יי'. ואמנם על השניה השיבו בהוציאך את העם וגו', ועל מה שאמרת מה יגיעני מזאת ההוצאה, הנה צורך גדול יש לי בהוצאתם כי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. והעבודה צורך גבוה כמו שהתבאר בזה הספר וזה סוד אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם. וכתיב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. הנה כי ההוצאה צורך האלהות: ואחר שהושב ע"ה תשובות נצחות על ספקותיו, נעתק אל ענין אחר נעלם ונפלא מאד גנוז באוצרות החכמה העליונה. ולפי שיש להרהר אחר מדותיו ע"ה איך היה שואל דברים שאינם מענין השליחות, מצא לו ע"ה עלה מצד העם ותלה הדבר בהם באמרו ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם, אבל האמת בלבבו ע"ה כי רצה לעמוד על מה שלא עמדו הקדושים אשר קדמוהו גם לא הבאים אחריו. והוא יתברך השיבו אהיה אשר אהיה. ומזהירותו ותשוקתו ע"ה אל מלכו להדבק בו לא הניח זאת השאלה אל זולת זאת העת אבל בראשית האהבה ופתיחת הדבור אליו בקש לעמוד על סוד השם הגדול, כי אחר שזה התכלית אשר יכספהו שלם השלמים, אין לדחותו ולאחרו כי אם לא עכשיו אימתי, כל שכן כי עתה ידו על העליונה כי בו צורך גבוה וצורך הדיוט, וכביכול אם אינו גואלם אין אחר גואלם כדאיתא בריש ויקרא רבה: וקודם שאכתוב האמת המקובל בזה. אביא מה שפירש בו בעל העקרים ז"ל. אמר כי היה חושב משה שאולי הנראה אליו היה אחד מהשכלים הנפרדים שמציאותם נתלה בזולתם, ולזה היה חושש שמא לא יהיה משיג מבוקשו אחר שכל מבוקשו וכחו של זה הזולת תלוי בזולתו. ואם הזולת ההוא יחפוץ לבטל רצונו יתבטל בלי ספק, ולא יצא אל הפועל דבר ממה שהוא חפץ, ולזה השיבו ה' יתברך כי שמו הוא אהיה אשר אהיה כלומר הנמצא המחוייב המציאות אשר מציאותו תלוי בעצמותו ולא בזולתו, ולזה יהיה מובטח שיעשה חפצו ורצונו בכל אשר יחפוץ. וזהו לשון אשר אהיה שהוא לשון המדבר בעדו, כלומר אני הוא מצד שאני הוה לא מצד שזולתי הוה, כי אין מציאותי וכחי תלוי בזולתי כלל כמו שהוא הענין בשאר הנמצאים וכו' כמו שהאריך שם: ואמנם הבטולים אשר יתחייבו לדעתו כי אם היה ע"ה חושב שאולי הנראה אליו היה אחד מן הנפרדים, אם כן איך יסתיר פניו ע"ה מהביט אליו. ועוד איך יאמר הנפרד אנכי אלהי אביך אלהי אברהם וגו', ואין ספק שהשיג ע"ה שכל זה היה במראה הנבואה, ולא יסתפק שום נביא מנביאי האמת בנבואתו מי המנבא אותו, כל שכן גדול הנביאים ע"ה שלא יסתפק אולי הנראה אליו אחד מהנפרדים. ועוד איך יסתפק משה ע"ה שמא לא היה משיג מבוקשו מזה הנראה אליו, והנה דבריו מורים על ההשגחה הנפלאה אשר השגיח וראה דמעת העשוקים. וגם על היכולת הבלתי בעל תכלית, באמרו וארד להצילו מיד מצרים אשר הוא ע"ה יודע שיהיה זה על יד הנסים והנפלאות, כי מקובל הוא במה שאמר לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, וגם יעדו על קבלת התורה על ההר הזה, וכדאי זה המיעד ומבטיח בכל זה לסמוך עליו ולהאמין בו כי כל יוכל, ואין מבוקש שיבקש משה ע"ה שלא ישיג ממנו, ואין כל הדברים האלה ממי שיהיה כחו תלוי בזולתו, ואין זה במשמעות הכתובים אבל ממי שמציאותו מספיק ותלוי בעצמו ולא בזולתו, גם כל האמור אי איפשר שיהיה ממי שמציאותו תלוי בזולתו, ואם כל האמור לא הספיק לו עליו השלום להוציאו מן המחשבה ההיא עד ששאל ואמרו לי מה שמו, איך הספיק לו תשובה אהיה אשר אהיה. ואם בשביל שלא תהיה תשובה זו ממי שמציאותו תלוי בזולתו ואם יש צד ספק בזה גם בזה יש לספק. ועוד למה לא הספיק לו אמרו אהיה אשר אהיה, עד שכפל ואמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. ואם בשביל שגם ישראל יסתפקו שאולי השולח את משה הוא אחד מן הנפרדים ולא ישיגו מבוקשם ממנו, אם כן היה לו לומר אהיה אשר אהיה שלחני אליכם. וחלילה שתהיה מחשבה כזו עולה על רוחו של משה ע"ה: אבל שאלתו ובקשתו על סוד התפשטות המחשבה שהוא מהות השם נסתר ונגלה, עם שהוא ע"ה מקובל באצילותו, כי זה מוכרח לעלות אל הנבואה, שאל על סוד השם כלל ופרט ואיך נתפשטה המחשבה, ורצה לשמוע סודו מפיו יתברך והוא יתברך העמידו על סודו, אז ידע והשיג בסוד השם מה שלא השיג שום נולד לפניו ואחריו, וכמו שאמר לו ושמי יי' לא נודעתי להם, ושמועו כמו שנודעתי לך. והוא שרמז באמרו אהיה אשר אהיה, והסוד בזה קודם שיגלה ויתפשט והוא נעלם עומד בעצמו בכלל אין עצמותו מתפשט, נקרא אהיה כלומר אני כלל הכל ואני הוא הכל סתום וחתום, כלומר שכל האצילות שהוא סוד השם הגדול היה גנוז ונסתר בחכמה העליונה שהיא כלל הכל, ועל זה אמר אהיה שהוא כלל כל האצילות. והסוד ואהיה אצלו אמון ואמרו במדרש אמון מכוסה אמון מוצנע, שהכוונה על חכמת אלהים שהכל היה סתום בה והיא כלל הכל וכאלו היה הכל עדיין בחביון רום מעלה ועדיין אין הכר בכבודו. עד שנמשך המעין עוד ונתגלה גלוי דק פנימי נעלם, ועדיין היה הכל נעלם עם שהיה מזומן יותר להגלות ולהמשך מבראשונה, והוא אמרו אשר אהיה והוא סוד ייחוד אהיה הראשון עם השני, והוא סוד אשר כי היו"ד אינה מתפרדת מן הה"א וממנה מקבלת הכל, והם בחבור ובקשר א' תמידי, והוא אמרו אשר אהיה כי בינה קבלה הכל מחכמה ושם היה הכל מזומן להמשך ולהגלות בפרט, עד שבא הרצון הפשוט להשלים ולגמור ההתפשטות, ואמר אהיה כלומר עתה ימשך הכל בפרט, ולזה לא אמר אשר שהיה נראה שעדיין לא הגיעה עת גמר האצילות והמשכתו, לזה אמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, להורות על המשך המעין בפרט, ואחר שנמשך ונתקן כל אחד במקומו המיוחד לו ובמשמעותו, ירד אל פרט הענין המורה על שלמות הכל, והוא אמרו ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל יי' אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וכו' הרי פרט הכל ושלמות השם הגדול. ובפרק י"ג חלק א' כתבתי זה באריכות. ובזה עמד משה על סוד השם הקדוש נסתר ונגלה, ונדבק במה שלא נדבק שום נברא, והענין כי הוא ע"ה למד וקבל מפי הגבורה במהות השם הנסתר והנגלה, תעלומות חכמה והמון סתרים נוראים כפי השגתו הנפלאה ע"ה וכפי רוחב דעתו, וכאו ונכתבו אלו השמות הקדושים בתורה והושמו לאות ולסימן, להורות ברמז על סוד חכמת האלהות וסוד התפשטות המחשבה העליונה, ולהעיר על הכוונה בשאלת אדון הנביאים ע"ה, ודי במה שכתבנו במראה זו ובשאלת משה ע"ה כפי כוונת הספר. ואבא להעיר על הכוונה בשאלת הודיעני נא את דרכיך, ובשאלת הראני נא את כבודך בפרק הבא בסייעתא דשמיא: חלק ג פרק לה ויאמר משה אל יי' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. אמר זה לפי שבתחלה אמר לו הנה אנכי שלח מלאך לפניך, ואין מלאך זה מן הנפרדים אבל הוא מלאך הגואל מלאך פניו, והוא שאמר עליו כי שמי בקרבו, כי הוא כלול מראש ועד סוף כידוע לחכמי לב. ובזה הבטיחו כי ילך בכבודו ובעצמו עמו, וזה היה בשעת רצון. ועתה אמר לו ושלחתי לפניך מלאך וזה מן הנפרדים, כי היתה שעת חירום וכעס על שקצצו בייחוד והפרידו אלופו של עולם, גם הם יהיה חלקם בדבר נפרד, והוא אמרו כי לא אעלה בקרבך, ואלו היה המלאך הזה המיועד מקודם לא היה אומר כן. אז אמר משה ע"ה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, כי אין זו ידיעה כי הידיעה מדרכה שתהיה בדבר אחד וענין אחד קיים ולא ישתנה, ואם ישתנה אינה ידיעה: ולזה אמר לו בתחלת הענין ראה אתה אמר אלי, כלומר ראה שדבריך סותרים זה את זה ואין טענה מצד המקבלים והעון גורם כי אתה כתבת בתורתך אשר ידעו יי' פנים אל פנים, והוא אמרו בכאן ואתה אמרת ידעתיך בשם שאודע בשמי בעבורך, כלומר שיודע לו השם הגדול בנבואתו תמיד שיהיה נודע לו בנבואה כמו שהיה עד עתה ולא יפסיד בשביל מעשה העגל, כי ירא ע"ה ממה שאמר לו לך רד, וגם לפי שאמר לו ושלחתי לפניך מלאך וגו' כי לא אעלה בקרבם וגו', ירא שמא בנסעם מהר סיני לא יודע לו עוד בשמו הגדול בנבואה ולזה אמר לו ואתה אמרת ידעתיך בשם, וכענין שפירשתי בזה בפרק י"ד מזה החלק, ועליך לקיים. ואין זה סוף מדרגתך כי עדיין אתה בענין שתמצא עוד חן בעיני, והוא אמרו וגם מצאת חן בעיני יראה שבא לרבות דבר אחר. והוא מה ששאל שנית לטובת העם ולצרכם באמרו ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא וגו' כמו שיבא: ועל דרכיך הסוד הנסתר, וגם מצאת חן בעיני כי מצא החן הגדול כי על ידי החן הוא החבור והייחוד, וכענין שכתוב כי כל בשמים ובארץ כל הוא הקושר ומיחד שמים וארץ. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך כמו שאמרת הודיעני נא את דרך. נתיבות הדרכים היאך אתה נודע ומתייחד בשמך. ואדעך איחדך, והענין כי בקש ממנו שיודיענו סוד הייחוד ועניינו, היאך הוא מתייחד בשמו בעת רצון, והיאך הוא מסתלק בשעת הכעס כדי שידע ליחדו בשמו הייחוד האמיתי הרצוי לו. כי בזה מצא חן בעיניו כי בזה עושה רצונו, כי הרצון העליון הוא הייחוד, והמיחד את השם הגדול בכבודו, מוצא חן בעיניו ועושה רצונו גם הוא, וזה אמרו ואדעך למען אמצא חן בעיניך. וראה כי עמך הגוי הזה אתה אביהם והם בניך, ואי איפשר שתעזב מהם ולא הם ממך ולכן אתה צריך להיות עמהם פנים בפנים, ולצורך גבוה ולצורך הדיוט אני שואל ידיעת דרכיך, כי הייחוד צרכך הוא שתתיחד בשמך, כי אותה אתה מבקש מעמך ישראל, ובייחוד ההוא ימצאו גם הם וישיגו כל מבוקשו: ואשרי ילוד אשה היודע לפתות את בוראו ולרצותו בענין שישיג רצונו גם הוא לצרכם ולתועלתם של ישראל, כי הוא יודע כי האב רוצה שיליץ בעד בניו ויבקש רחמים עליהם, והוא ע"ה בקש לו מקום לכל זה בענין שישיגהו על השלמות, וזה כי אחר שהוא ע"ה מקובל ויודע כי ייחוד השם הגדול בכבודו הוא הדרך להשיג כל מבוקש, כי הוא מקור כל הטובות וההצלחות וצריך שימצא זה השלמות למעלה בתחלה וכשימצא על השלמות למעלה אז ימשך וימצא גם למטה על הגורמים זה השלמות. לזה בקש מלפניו שיודיעהו זה כלומר היאך הוא מתיחד בשמו, בענין שישיג ממנו מה שלא השיג שום נולד לפניו ולאחריו ליחדו בשמו ייחוד שלם. ולזה נראה שכוון אנקלוס ע"ה שתרגם הודעני כען ית אורח טובך, כלומר דרך עשיית הטוב בעיניך והוא ייחוד שמו הגדול בטובו, וכענין כי תעשה הטוב והישר תקונו וייחודו, וכתיב בטח ביי' ועשה טוב, כי הייחוד למעלה היא העשייה והתקון. ואמר יחזקיהו ע"ה והטוב בעיניך עשיתי ואמרו פרק קמא דברכות שסמך גאולה לתפלה והוא הייחוד השלם כידוע לחכמי לב: ואדע רחמך כדי שתתמלא רחמים, כי בייחוד הרחמים והאור באים מן המקור העליון סוד הרחמים הגדולים, ואדע ליחדך בענין שאפתח המקור ויאצל השפע והרחמים מראש ועד סוף, והוא סוד גלוי עתיק יומין בזעיר אנפין אשר בגלויו עליו תלוי ייחוד השם הגדול בכבודו, והוא ע"ה שאל שיודיעהו הדרך לזה הייחוד. ויש במשמע ואדעך גם כן שיודע לו השם הגדול בנבואתו תמיד כמו שהיה עד עתה, והיא שאלתו הראשונה במה שרמז באמרו ואתה אמרת ידעתיך בשם, וכמו שכתבנו למעלה. ובאמרו וראה כי עמך הגוי הזה רמז על שאלתו השנית שהיא צורך העם וטובתם, והוא דבקות הדעות כלומר שיהיה עמהם פנים בפנים, וכמו שרמז באמרו וגם מצאת חן בעיני, והוא יתברך השיבו על זאת שהוא צורך העם בראשונה, ואמר פני ילכו מלאך הברית אשר אתם חפצים שבו נראים פני המאירים, שעליו נאמר בעת רצון כי שמי בקרבו והוא מלאך פניו, ואליו רמז אנקלוס שתרגם שכינתי תהך, ולפי שהיא מדת הדין והם קצצו בייחוד והפרידו אלוף נעוריה ממנה והיא בכעס עמהם על זאת. הוצרך להבטיחו ולומר לו והניחתי לך, כלומר שתתנהג עמך בנחת ולא בדין עז וקשה שתהיה כלולה מהרחמים. אבל פנים בפנים ששאלת אי איפשר: והנה בזה היה מקיים לו מה שהבטיחו באמרו הנה אנכי שלח מלאך לפניך וגו', כי שמי בקרבו ועת רצון הוא כי ישלחנה כלולה מהרחמים ושמו בקרבו. ומשה ע"ה אמר מיד אם אין פניך בעצמך וכבודך הלכים כלומר שתהיה עמנו פנים בפנים אל תעלנו מזה, כי לא יספיק מה שאמרת פני ילכו שתהיה כלולה, כי קודם החטא היה מספיק זה ולזה לא בקש על זה כשאמר לו הנה אנכי שלח מלאך לפניך וגומ' כי שמי בקרבו. אבל אחר שחטאו בעגל והפרידו אלופו של עולם, לא יספיק להם כי אם היותך פנים בפנים בעצמך וכבודך הולך עמנו: או אולי המתין לו עד שעת העליה, כי בדעתו ע"ה היה לבקש מלפניו על זה שיהיה פנים בפנים, והוא אמרו ובמה יודע אפוא וגו' הלא בלכתך ותרגם אנקלוס הלא במהכך בכנוי ירמוז אל עצמו פנים מאירים, שכינתך ירמוז אל כבודו פנים שאינם מאירים, שיהיו יחד בייחוד אחד, והוא אמרו רומז לכל זה במהכך שכינתך עמנא, ואם לא שכוון אל סוד זה היה לו לתרגם במהך שכינתך כי למעלה כשענהו בכבודו כלול באמרו פני ילכו תרגם שכינתי תהך, פנים שאינם מאירים כלולים מהרחמים, וכששאל על פנים בפנים הוסיף באמרו במהכך שכינתך, לרמוז על מה ששאל ונפלינו אני ועמך כי בהיות פנים בפנים כייחוד אחד ימשך מזה שנהיה מופלאים, כלומר שיגלה המופלא והמכוסה סוד עתיק יומין על זעיר אנפין, כי גלויו תלוי בייחוד השם הגדול בכבודו, וזה לצרכי שאהיה נודע בנבואה כמו שהייתי עד עתה במדרגה עליונה ולא אפסיד ולא ארד מגדולתי בשביל חטא העם ולפי שלא נענה ע"ה על שלו כי אם על צורך העם הוצרך לחזור ולשאול ולזה אמר אני ועמך. ולצורך עמך שתהיה עמהם פנים בפנים ולפי שכל זה תלוי בגלוי המופלא אמר ונפלינו, מכל העם וגו' לפי שחלק האומות בדבר נפרד, ואנו נהיה מופלאים מהם שיהיה חלקנו במופלא ובייחוד השלם האמיתי. וזה כנגד מה שאמר ושלחתי לפניך מלאך שיהיה חלקם בנפרד על שהפרידו כייחוד וכמו שפירשתי למעלה: גם את הדבר הזה שאהיה פנים בפנים אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני, והנה נענה על מה ששאל לטובת העם ולצרכם בשלמות שיהיו פנים מאירים בפנים שאינם מאירים בייחוד אחד. ואדעך בשם עתה נענה על שאלתו הראשונה ששאל שיהיה נודע לו בשם הגדול בנבואה כמו שהיה עד עתה, וכמו שיעדו באמרו ידעתיך בשם, וגם ענין הייחוד ששאל באמרו ואדעך ליחדך הודיעו גם כן, וכל זה כלל באמרו ואדעך בשם. וכמו שנתעלה ע"ה במדרגת הנבואה על כל הקודמים והמתאחרים אליו, כן במעלת ידיעת ייחודו בשמו יתברך שהודיעו נתעלה על כלם, ולא שידיעה זו היתה תנאי במדרגת נבואתו הגדולה עד שנאמר שקודם ידיעה זו לא עלה אל המדרגה ההיא בשלמות, שהרי לא נוסף לו במעלת נבואתו על מה שהיה לו קודם זה שום מדרגה, שקודם מתן תורה עלה אל העליונה שבמדרגות הנבואה, כמו שצריך כן לעלוי התורה שנתנה על ידו. כי באמרו כאן ואתה אמרת ידעתיך בשם וגו', ואמרו ואדעך, לא בקש כי אם שלא ירד מהמדרגה העליונה ההיא בשביל חטא העם, אבל מה שבקש שיעלהו אל מדרגת ידיעת ייחודו כפי מעלת נבואתו, וזה נוסף לו עתה על מה שהיה משיג ויודע בייחודו קודם זה. והוא יתברך ענהו על כל זה באמרו ואדעך בשם, שיהיה נודע לו בשמו הגדול בנבואה כמו שהיה כן קודם החטא, וגם בענין ייחודו יתברך הודיעו מה שלא השיג שום נולד לפניו ולאחריו: ויאמר הראני נא את כבדך. לפי שראה ע"ה שנענה על שאלותיו והעת עת דודים ורצון שלם, וגם ראה את עצמו ראוי ומוכן מאד, כי בדק את עצמו מחוצצי החמר ואין מעכב, ואולי היה כל זה בסוף הארבעים השניים, כי היה במעלה וחשיבות כאחד מן השכלים היושבים ראשונה במלכות, בענין זכות חמרו ודקותו אשר לא יעיקנו ולא יעצרנו הגשם, וגדול מהנפרד בחכמה ובהשגת השם הגדול, וכל רז לא אנס ליה בכל גנזי מרום, וכל נברא לא נכחד ממנו שלא השיגו לא נשאר לו שום דבר אשר לא השיג וידע זולתו יתברך. שאם לא כן חלילה לו ע"ה להרוס ולעלות אל יי' לראות, ועדיין השאיר אחריו דברים אשר עדיין לא השיגם. ועתה כראותו ע"ה כי אין מעיק אצלו שאל זאת השאלה הנכבדת שהיא ראיית הכבוד, ואמר הראני נא את כבדך, וכונתו ע"ה כי מתחלה שאל ידיעת דרכיו ליחדו, וכמו שכלל באמרו הודיעני נא את דרכך ואדעך, ובא דרכך חסר יו"ד כי שאל על דרך אחד מיוחד שבדרכיו שהוא ייחודו בשמו הגדול הכולל עשר ספירות סוד אצילותו האלהות האמיתי, היאך הוא אחד בשמו ובטובו ולא יתרבה במדות והוא אחד בהם. ובאה תשובתו אליו בזה ואדעך בשם כי זאת הידיעה היא הנכבדת הרצויה אצלו יתברך אשר הוא ע"ה פרסמה בתורה באמרו בקצרה ברמז נפלא נעלם מאד שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, והם קבלו ממנו בו כל אחד כפי חכמתו והשגתו ובעמדו ע"ה על הסוד ידע והשיג כי תשלום זאת הידיעה הנכבדת ומלואה, תלוי בשאלה השנית והוא ע"ה מחשקו להשיג שלמותו יתברך, וכמו שרמז באמרו ואדעך למען אמצא חן בעיניך, שאל ממנו שתהיה הידיעה שלמה בתכלית השלמות בדרך זה, והוא שיראהו את כבודו. כי לפי שהייחוד כפי המחשבה הדבקה והקשורה בו בלתי נפרדת ממנו, כי אם קבועה בו אשר לא יצוייר שום פרוד והפסק בו, אמר שיהיה זה על השלמות כשיראהו כבודו, כי ישאר חקוק ומצוייר בלבו, ואז תעלה ידיעה זו שהוא הייחוד בידו על השלמות והוא שתהיה בפועל, ולזה שאל שיראהו כבודו בחוש, במראה העין, ואם זה חוץ מטבע אדם, הוא ע"ה לא היה במדרגת אדם. וגם זה במשמע ואדעך כי רואה הדבר יודעו ומכירו בשלמות, ומשם והלאה ישאר הדבר ההוא חקוק ומצוייר בשכלו אף כשיסתר מעיניו. ובזה יעמוד בשלמות על ידיעת ייחודו, היאך הוא אחד במדותיו ולא יתרבה בהם אבל הוא אחד בשמו ובטובו, ולזה התכלית הנכבד שאל מחסדו הגדול שיראהו כבודו: ולענין השאלה בסודה בקש ע"ה שיראהו כבודו הגדול, כי מה שהיה משיג בנבואה רצה לראות במראה העין. ופירוש הענין ידוע לחכמי האמת, כי נבואת משה ע"ה פנים אל פנים, פנים מאירים אל פנים שאינם מאירים, כי היה משיג בזה ומבין בזה, ועתה בקש לראות כך במראה ממש והוא שרמז ע"ה באמרו את כבדך, כי את רמז לה"א אחרונה, כבדך רמז לוא"ו שבשם, ולהעיר על הכוונה בא כבדך חסר וא"ו, והוא יתברך הבטיחו בקצת והוא ראיית אחוריו, וראיית פניו אמר לו שהוא נמנע בחק כל בריה, והוא שאמר אני אעביר כל טובי הוא טובו כי טוב האדם ביתו והוא כל שהכל בו, אמר כי יעבירנו כלול בשמו הגדול על פניך, לא אמר לפניך להודיעו המניעה בשמו הגדול כי יעביר הטוב כלול. וכדי שלחשקך לראות אולי תהרוס אליו אשר קודם זה תפרד הרכבתך לזה תהיה ההעברה על פניך מעל פנותך כי יתעלה מהותו מעל פניך ולפוטרך בלא כלום אי איפשר, וקראתי בשם יי' לפניך ממש, כלומר תשיג ממנו מדת החנינה ומדת הרחמים ותדע איך ירוחמו ויחוננו בשמי ובטובי ויספיק לך זה לרוות צמאך על מה שכללת וכוונת באמרך הודיעני נא וגו' ואדעך ועל הדרך שפירשתי למעלה: ועל מה שהקשית לשאול הראני נא וגו', לא תוכל לראת את פני המאירים, ולזה כוון אנקלוס ע"ה לא תיכול למיחזי ית אפי שכנתי, הם פנים העליונים פני שכינה ומכאן כי אין הפנים זולת השכינה ואין השכינה זולתם והכל בו פנים ואחור והפנים נמנעים והאחורים איפשריים, והוא שאמר וראית את אחורי ופני לא יראו והסוד האמיתי מה שתרגם אנקלום ע"ה כי לא יראני ארי לא יחזינני כי זה פנת הייחוד. האדם וחי, אין הכוונה שיראה וימות, כי אף החיות הנושאות והמלאכים, שחייהם חיי עולם לא יוכלו לראות כדברי רז"ל אלא לומר כי קודם שיראה תפרד הרכבתו. ומה שיורה על מה שהובטח בו ומה שנמנע בעצמו אמרו כי לא יראני ולא אמר כי לא יראה אותי שאז יהיה המשמע אתי ואין המכוון כך כי לא נמנע ממנו את: והסוד בכתוב ויראו את אלהי ישראל בא יבא וגם בכתוב ואראה את יי' בס"ד הנה מקום אתי בהר אשר בעבר כבודי ונצבת על הצור באותה העברה כלומר תשיגהו והוא צור ישראל והוא שאמר עליו הנני עמד לפניך שם על הצור בחרב כי השם המיוחד על הצור בלי פרוד. והיה בעבר כבדי ושמתיך בנקרת הצור תרגם אנקלוס במערת טינרא, היא המערה שעמדו בה משה ואליהו כדאיתא פרק הקורא את המגלה והוא הצור, ואלמלא נשתייר בה כמלא מחט סדקית מהאור המאיר סוד אספקלריא המאירה, לא היו יכולין לעמוד מפני האורה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. ואליהו עמד בה כפי מדרגתו ומשה ע"ה גברה יד מעלתו בה על כל הנביאים. ומפני האורה כדי שלא יהרוס לראות מרוב חשקו בה אמר לו ושכתי כפי עליך עד עברי. ואמר בעבר כבדי ואמר עד עברי לומר כי הוא כבודו וכבודו הוא ולהזהיר שהוא וכבודו אחד: ובמדרש הנה מקום אתי אתרי טפלה לי ואין אני טפל לאתרי. והכוונה שהזהירו אחר שבקש לראות המקום שלא יטעה בו ויחשבהו עקר, ועם שהוא ע"ה זהיר וזריז ונאמן בית מכל מקום העת עת שמירה ואזהרה מפני מראית העין וכל הטועים בזה טעו וקצצו בה. והסירתי את כפי וראית את אחרי, ואמרו פרק קמא דברכות מלמד שהראהו קשר של תפלין, והאמת כי היא קשר הכל וייחוד הכל ובקשר צורת דל"ת כי היא רגל רביעי במרכבה העליונה ובה שלש היכלות הנכללים בה והם תשלום שלשה עשר מדות, ואמר את אחרי לרבות כמה אחורים לאחורים ועליה אמר ותמונת יי' יביט ובספרי זה מראה אחורים. ופני לא יראו לא אמר לא תראה שהיה במשמע שבכחו לראות אלא שנמנע ממנו, אלא לא יראו לומר שהפנים נמנעים מצד עצמם, ואנקלוס תרגם ותחזי ית דבתרי לרבות במראה האחורים כמה אחורים, ולזה אמר ית דבתרי והוא תרגום את אחורי שבא לרבות כל מה שלמטה בהשגת האחורים שהם אחורי הפנים המאירים השיג וראה שאר האחורים שהם אחור האחורים ההם והם פנים בערכם, ולזה אמר את אחורי אחורים הם בערך הפנים העליונים אשר יובן מזה שהם פנים לכל מה שלמטה מהם ולא נמנע ממנו כי אם הפנים הפנימיים שהם פנים לפנים: וסוד הענין הזה כי העמיק בחכמתו ע"ה לשאול ראיית הפנים כי ידע שאם יענה בראייתם שלא יעלם ממנו דבר ממה שלפנים וממה שלאחור, ולזה אף אם נאמר שעד עתה לא השיג ראיית עולם הפרוד שהוא אחור האחורים לא ראה בחכמתו לשאול עליו כי ידע שלא יעלם ממנו ועדיין לא יזכה לראות את המלך עצמו, אבל שאל לראות את המלך שבראייתו יראה כל שריו ועבדיו כי כלם עם המלך במלאכתו יושבים, וכשהושב לא תוכל לראות את פני והרי כל הפנים הפנימיים כי כמה פנים לפנים המאירים נמנעים, וכשנענה וראית את אחרי שהם פנים בערך מה שלמטה מהם הרי נכללו בראייתם כל האחורים, ועל זה אמר ותחזי ית דבתרי לרבות כל הדברים המכונים בשם אחורים, ובאמרו ודקדמי לא יתחזון בא למעט כל הדברים המכונים בשם פנים שהם פנים לפנים מפנים, והנה נמנע ממנו קצת מה ששאל וקצתו לא נכחד ממנו והכל בדבר אחד כי פני האדם ואחוריו הם דבר אחד בו. כלומר אינם חוץ ממנו: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמר רב רחמאי כך קבלתי כשבקש משה לידע ידיעת השם הנכבד ואמר הראני נא את כבדך, בקש לידע מפני מה צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו, ולא הודיעוהו ולא הודיעוהו סלקא דעתך אלא לא הודיעוהו מה שבקש, וכי תעלה על דעתך שמשה לא היה יודע סוד זה, אלא כך אמר משה דרכי הכחות אני יודע אבל איני יודע איך המחשבה מתפשטת בה, אני יודע שהמחשבה אמת אך לא ידעתי חלקיו, ובקש לידע חלקיה ולא הודיעוהו: הנה הבינו ע"ה כי שתי השאלות אחת הן ושאלת הראני נא וגו' גמר ותשלום הודיעני נא את דרכך ואדעך כי הראיה שלמות הידיעה ותכליתה, וכענין שבארנו למעלה והוא ידיעת יחודו איך הוא אחד בשמו ובטובו בלא שום פרוד כי בזה תלוי ידיעת חלקי המחשבה, ואיך היא מתפשטת בכל חלקיה בייחוד אחד ובענין אחד בלא שום רבוי ושנוי, כי בידיעת זה ידע מפני מה צדיק וטוב לו צדיק ורע לו וכו', כי זו המדה לא נעלם ממנו סודה: וכבר בארוה במדרש ההוא ומקובלת היא ביד העומדים בסוד יי', והוא אמרם לא הודיעוהו סלקא דעתך אלא לא הודיעוהו מה שבקש כלומר ידיעת חלקי המחשבה ואיכות התפשטותה במדותיה, וזה סוד ראיית הפנים ונמנע ממנו כי המחשבה ההיא אינה מושגת לזולתה וסוד זה תלוי במחשבה העליונה כי הוא בסוד העבור שהוא מקורו בראשית מחשבת תמים דעים, ונאמר לו על רבי עקיבא שתוק כך עלה במחשבה שממנה מציאות דבר והפכו, והוא ע"ה רצה לעמוד על מציאות הרע מהטוב והטמא מהטהור איך תתפשט המחשבה הטהורה לכל זה והיא אחת בלא שום רבוי ושנוי ולא יכול עליו כלל, והוא אמרם כאן ובקש לידע חלקיה ולא הודיעוהו, וזה סוד מה שאמרו גם כן בפרק קמא דברכות ופליגא דרבי מאיר דאמר רבי מאיר שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו שנאמר וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון ורחמתי את אשר ארחם אף על פי שאינו הגון: וזה סוד שיעדו להודיעו סוד י"ג מדותיו ובתם ידע איך ירוחמו ויחוננו בשמו ובטובו, ובזה ישיג תכלית מה שאיפשר להשיג בייחודו אפס קצת השאלה יראה וישיג וכולה לא יראה, וגדול כבוד האחרון הזה למשה שנתייחד לו לבדו, ומן הראשון אשר היה במעמד כל ישראל, ונעתק הענין להודיע כל זה ואמר וירד יי' בענן והוא ענן הכבוד ויתיצב עמו שם להודיע כי קיים טוב יעודו באמרו וקראתי בשם יי' לפניך ויקרא בשם יי', כי נקרא ונזדמן השם הגדול בשמו הנכבד, והוא שתרגם אנקלוס וקרא בשמא דיי' הסב הקריאה אל השם, ויעבר יי' על פניו ויקרא הוא שיעדו באמרו אני אעביר כל טובי ותרגם אנקלוס ואעבר יי' שכינתיה, כי עבר השם הנכבד על פני משה: ראיתי לאחד מחכמי האמת שאמר בזה הלשון והבנתי קצת מכוונת אחד מן המעמיקים בזה הענין העמוק שאמר, שהעובר היה כבוד מעלה הכח המתפשט והמתאצל ממעלת הנתיב האחרון ושמו הוא ידוע למבינים, ומדקדק בדקדוק הטעמים ואמר שיי' הראשון הוא בעל שני טעמים שופר הולך ופסק, ואמר שרוחו הקדוש וגבורתו אינו אלא ממעלת היסוד הראשון ולכך פסיקו, והיא שופר הישועה של ישראל ההולך בגלות ולכך שופר הולך ולא נתן טעם למלת פניו אשר יש בו טעם הזרקא, ומן הנראה לפי מעוט שכלי כי הוא מורה על רוב אצילות שפע הכבוד האלהי הנאצל על פני משה, וכן ראיתי בפירוש החכם רבי יהודה החסיד ז"ל על מאמר וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב הזרקא להורות כי רוח הקדש השורה על יצחק הוא ברך את יעקב, והבן זה ובמלת ויקרא טעם הסגולה ובתכונת יסוד המלה נרמז שם הקורא למבין עד כאן: ויקרא יי' יי' הודיעו בזאת הקריאה כל מדותיו, והיאך הוא חונן ומרחם בשמו ובטובו, והיאך ההמשכה והאצילות מראש ועד סוף בייחוד גמור אשר זה יסוד החנינה והרחמים על ישראל, וכזה יעשה ויסתלק האף והחמה ויופיעו פני הרחמים, והודיעו כי שמו הגדול לא יתרבה ולא ישתנה בהם, כלומר באלה המדות שבו ואף על פי שאנו אומרים מדת רחמים ומדת הדין אין להעלות על לב חלילה שיש בו שתי מדות הפכיות כי אינו כן, אבל הכל אחד מיוחד בתכלית הייחוד ואם שכלנו אינו משיג זה על בוריו ואין בנו כח להבין העניינים עד שנאמר עתה מדת רחמים ועתה מדת הדין, ואמרו כי הנה יי' יוצא ממקומו יוצא ובא לו ממדה למדה ממדת רחמים למדת הדין כאלו הם שני עניינים חלילה, וכמו שאנו אומרים יי' יי' אל כל שם מיוחד למדתו, אלא יש לדעת ולהאמין אמונה אומן כי אין בו רבוי חס ושלום, אבל הוא אחד ואם אין אנו יכולין לומר זה בפינו ולהשיגו על בוריו ואמתתו היאך הוא, כי זה מה שבקש משה ע"ה לדעת ולראות היאך הוא אחד בשמו ובטובו כמו שהתבאר, וסוד זה נשגב ונעלם מכל נברא על אמתתו והוא יתברך הודיע למשה והראהו בייחודו מה שלא זכה אליו שום נולד עם שראיית הפנים מנועים ממנו: ובסוד השמות אמר המאור הקדוש ע"ה באידרת נשא (ח"ג קל"ח ע"א) בזה הלשון יי' יי' פסיק טעמא בגוייהו בתראה שלים בכלהו ומשה באתר דינא אמר לאחתאה לון מעתיקא לזעיר אפין דהכי תנינן כמה חילא דמשה דאחית מכילן דרחמי לתתא, וכד אתגלי עתיקא לזעיר אפין כלא ברחמי אתחזון וחוטמא אשתכך ותננא לא נפיק כמה דאת אמר ותהלתי אחטם לך. הודיענו ע"ה סוד השמות כי האחד לזעיר אפין והוא הראשון, והשני לעתיק יומין ולהורות על הסוד יש פסק ביניהם, ואדון הרחמים למד למשה ע"ה סוד הורדת המדות והמשכתן מעתיק יומין למטה לזעיר אפין, ובהן מתאצל ומתגלה זה על זה, והוא הייחוד האמיתי בגלוי השם העליון על התחתון, ואז עמד משה ע"ה על סוד סדר בקשת הרחמים על ישראל להשיב חמתו ולשכך רוגזו בחטאם לפניו מעליהם ודרך גלוי וייחוד שמו המיוחד בטובו מה שהספיק לו במראה האחורים, ומה שכלל בשאלת הודיעני נא את דרכיך ואדעך וכמו שהתבאר והיתה מעלתו בזה כפי מדרגת נבואתו אשר נתייחד ונתעלה בה על כל הקודמים והמתאחרים אליו: ובספר תולעת יעקב כתבתי סוד קריאת י"ג מדות וכוונתם בסייעתא דשמיא ואם יש דרכים אחרים בסוד כוונתם הכל הולך אל מקום אחד והכל חוזר לכוונה אחת שהוא דרך יי' הייחוד השלם וזה הצד השוה שבהם. וימהר משה וגו' לכבוד מראה אחורים שראה עובר על פניו ושמע קול קריאת המדות והשיגם מהר והשתחוה, ויאמר אם נא וגו' אדני ילך נא אדני בקרבנו, נכתבו שניהם אל"ף דל"ת להורות ממי בקש ומה הדבר המבוקש והראשון במקום השם המיוחד והכל להורות על הייחוד כי זה נקרא בשם זה וזה בשם זה וזה השם כולל מראש ועד סוף כידוע לחכמי לב. ראיתי לאחד מחכמי האמת שכתב בזה הלשון, ודע כי אחרי שהבין אדוננו משה בשכלו הזך סוד י"ג מדות שאינן מוגבלות, כוון לשאול מאת מעלת הצדק העליונה שילך בקרבם מעלת הצדק המדה האחרונה בשלמות תפארת הרחמים ולא השליח אשר היה מכוון לשלוח בתחלה הידוע למשכילים, וזו היא כוונת מאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו וגו', כי אין כח בשליח לסלוח ולמחול וגם תנחילנו את הארץ במדת טובך הגדול וגם ונחלתנו, הכוונה בו על דעת דקדוק המלה תתנחל ממנו כי מן הידוע כי יי' הוא נחלתנו, וכן ונחל יי' את יהודה חלקו על אדמת הקדש, ואחר כך ובחר עוד בירושלם והבן פנימיות כוונת זה הסוד כי סתום הוא. והאל יתברך הבטיחו בשאלתו ואמר לו הנה אנכי כרת ברית, הכוונה בו להשפיע ולהאציל לעטרת צבי השפע האלהי באמצעות יסוד הצנור, וזהו כריתת הברית בברכת הנשואין ולחזור מעלת הגדושה כסא מושב אבן הראשה ואז נגד כל עמך אעשה נפלאות וגו', כוון להורות בלשון נורא על מעלת התפארת המלך הנורא והבן זה, ואמר אשר אני עשה עמך. וכבר ידעת על מי נופל לשון אני ומי הוא האומרו והבינהו עד כאן: והענין כלו כי הבטיחו שילך בקרבם פנים בפנים בשמו ובטובו וזהו ששאל ע"ה לצורך העם ילך נא אדני בקרבנו, והוא יתברך השיבו הנה אנכי וגו' נגד כל עמך אעשה נפלאות והוא ששאל ע"ה ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו' אשר כבר התבאר סודו ובפרק י"ד מזה החלק פירשתי בפסוק הנה אנכי כורת ברית פירוש אחד כפי הענין שם, ובזה הוא בטוח על מה ששאל בסוד ידעתיך בשם, וכבר הודיעו בכל זה מה שכלל באמרו הודיעני נא את דרכך ואדעך וגם במראה אחורים עמד על תכלית ההשגה האפשרית לו בייחודו יתברך, ועל הדרך שהתבאר ובו נשלמה הכוונה בכל שאלותיו ובקשותיו לדעת את יי'. וזה מה שרצינו לבארו בזה הפרק: חלק ג פרק לו ראה סוד הראיה הבאה בכתוב מיוחסת לשם יתברך, להורות על הייחוד שאין הראיה בדבר שהוא חוץ מעצמו ומזה מה שבא במעשה בראשית וירא אלהים את האור כי טוב, כי זה האור אינו דבר חוצה לו, אבל הוא עצמו, ולזה אמר וירא נתעטף ונתייחד בו והוא שאמר דוד ע"ה עוטה אור כשלמה וגו' אלהים הנזכר במעשה בראשית נתעטף בחכמה שהוא אור ראשון, ועליה נאמר אז ראה כלומר במחשבה הטהורה להאציל ולהמשיך ממנה ויספרה, לרמוז על שלשה ספרים האמורים בספר יצירה ספר ספר ספור, הנה שאין הראיה בדבר שהוא חוץ ממחשבתו וייחודו כי שם הכל והשגת הכל, והשגחת כל ותעלומה יוציא אור ולשון וירא כולל ייחוד הכל אור יי', ובכל מקום לשון ראיה המיוחסת לשם סוד אור המתנוצץ בכל המעלות ומיחדם, ולזה בא בלשון אורה ולזה שאין הדבר אמור חוץ מהייחוד האמיתי נאמר בכל מעשה בראשית וירא אלהים כי טוב, נתיחד אלהים בטובו וברא עולמו כי הדבור במעשה התחתון והרמז באצילות העליון, כי מסוד הסתכלותו ושערו בעצמו המשיך הכל וברא את הכל, והוא שאמרו חכמי האמת ע"ה כי אלהים נסתכל ונתיעץ במדת טוב וברא כל הנבראים וצייר כל הצורות, והוא אמרו בכל מעשה בראשית וירא אלהים כי טוב למדנו שאין העצה בדבר זולתו: ולפי שהוא מורה במקום זה על ייחוד הרחמים במדת דינו, תרגם אנקלוס ע"ה וחזא יי' וכו', לפי שהעקר מדת רחמיו כי בה הקיום והשלמות, ומאז לא השלימו הנבראים הכוונה אשר בעבורה נבראו, והיא סוד הייחוד כי השחיתו וקצצו בייחוד נאמר וירא יי' כי רבה רעת האדם בארץ, להודיע כי הרע ההוא הגיע אל הארץ ארץ חפץ כי רחקוה מן השמים והפרידו אלוף נעוריה ממנה ונשאר הידיד בדד מאשת חיל עטרת ראה והשגיח בה וראה בה רעתם, ולזה נזכר בכאן שם ההויה כי בו קצצו, ולזה תרגם אנקלוס וחזא יי', וכן נמצא בנסחאות מדוייקות ולא תרגם וגלי קדם יי', והבדל זה מבואר לחכמים נעלם מהרב המורה ז"ל, ולזה לא מצא בזאת הנסחא ידיו ורגליו, וכמו שידוע ממה שכתב בפרק מ"ה חלק א' ומזה וירא אלהים את הארץ כי ראה את הארץ העליונה והנה נשחתה ואלהים בכאן במקום השם המיוחד, ולזה תרגמו וחזא יי' וכו' וגם וירא יי' כי שנואה לאה לא תרגמו וגלי קדם יי', כי אם וחזא יי' לפי שהכתוב מדבר בלאה התחתונה ורומז אל אם הבנים לאה עליונה, ובכתוב עצמו אמר ורחל עקרה, וכל זה סוד נשגב ידוע לחכמים במדרשו של רשב"י ארדה נא ואראה כענין כי הנה יי' יוצא ממקומו יוצא ובא לו ממדת רחמים אל מדת הדין ואראה במדת רחמים אל מדת הדין הוא סוד הייחוד הכצעקתה, הכצעקת-"ה" אחרונה הצועקת כי נקראת צעקה הנה צעקת בני ישראל באה אלי עשו אעשה בהם כלה, ואם לא אדעה ארחם, וגם הוא סוד חבור ויחוד כענין וידע אדם וגו' וידע אלהים. ומזה אמרו אשר עין בעין נראה אתה יי' כאלו אמר מראה במראה, והוא ייחוד המראה העליונה במראה התחתונה, כענין כי שמי בקרבו והוא ייחוד השם הגדול בכבודו, והוציא זה הייחוד בלשון ראיה כי כשנראה זה בזה אז הייחוד שלם והעינים מביטים זה לזה דרך ישרה, וזה נראה בתוך זה והרי שניהם אחד, והוא אמרו עין בעין נראה ויש פסק בין נראה לאתה יי' להעיר על הסוד, ואחר כך אתה יי' ועננך וגם זה להורות על שניהם: ובמדרש איכה עיני עיני יורדה מים א"ר לוי משל לרופא שחשש בעינו אחת אמר עיני תבכה על עיני, כך ישראל נקראו עינו של הקב"ה הה"ד כי ליי' עין אדם וכל שבטי ישראל, כביכול אמר הקב"ה עיני תבכה על עיני עד כאן: והסוד לומר כי כנסת ישראל הגדולה עינו של הקב"ה כענין והיו עיני ולבי שם הסבי עיניך מנגדי, ועם שהם עין אחד נקראו בלשון רבים על שהם כלולים מדין ורחמים, ויש עין אחד מיוחד שאין בו גוונים שונים אלא עין הרחמים בלי תערובת, והוא שנאמר עליו הנה עין יי' אל יראיו והוא העין העליון עין ההשגחה עין הלבן בלא אדמימות ושחרות אשר בהופיע זה העין העליון על התחתון הוא מאיר לכל בקו היושר בלי נטיה, ובזה הייחוד שלם וכל העולמות בשמחה. ובמדרשו של רשב"י ע"ה באידרת נשא (ח"ג ק"ל ע"א) אמרו בזה הלשון לית נהירו לעינא תתאה לאתחסאה מאדמימותיה ומאוכמתיה, בר כד אתחסי מהאי נהורא חוורא דעינא עילאה. ולית דידע כד נהיר עינא דא עילאה קדישא ואסחי לעינא תתאה וזמינין צדיקי זכאי עליונין למיחמי בחכמתא דא, הה"ד כי עין בעין יראו בשוב יי' ציון, ואלמלא עינא עילאה דאשגח ואסחי לעינא תתאה לא יכיל עלמא למיקם, תאנא בצניעותא דספרא אשגחותא מעינא תתאה כד אשגח נהירו מלעילא ביה ועייל ההוא נהירו דעילאה בתתאה, ומניה נהיר כלא הה"ד אשר עין בעין נראה אתה יי' עד כאן: והכל משל לייחוד השם הנעלם בשם הנגלה, וזהו הארת העין התחתון שיש בו אדמימות ושחרות כלומר תערובת דין מהעין העליון שהוא עין הלבן כולו רחמים בלא שום תערובת, וזה סוד הרחיצה שהעין התחתון רוחץ ומאיר מאור הלובן שבעין העליון והסוד רוחצות בחלב, וזו היא הראיה המיוחסת לשם הגדול והיא מדת הראות כלומר מדת העין שהוא הראות והארת הפנים העליונים בתחתונים וייחודם כשמסתכלים ורואים אלו באלו, ואמר הקדוש ע"ה שזאת ההארה והרחיצה וזה הייחוד אין מי שיכול לעמוד עליה ולדעת היאך ומה היא ומתי עתידים הצדיקים הגמורים להשיג ולראות בחכמה זו שהוא זה הייחוד הנעלם והסוד כי עין בעין יראו, כלומר בהתייחד עין בעין ובהאיר שניהם זה בזה בשלמות האור והייחוד ואימתי יהיה זה בשוב יי' ציון: ואמר כי ההשגחה והראות וההארה מהעין התחתון כשמשגיח ומאיר בו אור העין העליון, ומהאור ההוא מאירים כל המאורות הנכללים בשם הגדול המיוחד, ואז נראה ומאיר ומשגיח על כל נברא עליון ותחתון הה"ד אשר עין בעין נראה אתה יי' וגומר, וזאת ההארה וההשגחה תלויה בעבודת התחתונים וייחודם השם המיוחד והם הגורמים ועליהם תבא ותחול הברכה, וכבר התבאר זה בזה הספר תכלית הבאור: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב נ"ז ע"א) כתיב כי תבאו לראות פני לראות פני מיבעי ליה כל בר נש דאתי ליחדא שמא קדישא ולא אתכוון ביה בלבא ברעותא בדחילו בגין דיתברכון ביה עלאי ותתאי רמן ליה צלותיה לבר, וכלא מכרזי עליה לביש וקב"ה קארי כי תבאו לראות פני לראות פני מיבעי ליה מאי לראות, אלא כל אינון אנפין דמלכא טמירין בעומקא לאתר חשוכא, וכד אינון אתחזיין ונהרין מתברכין כלא עלאי ותתאי כדין ברכאן אשתכחו בכלהו עלמין, וכדין כתיב לראות פני עד כאן: הנה בארו כי העבודה בשלמות הייחוד בכוונה הרצויה גורמת הראות הפנים פני המלך והאדם והתייחדם, וזה סוד כי תבאו לראות פני כלומר לגרום שיתראו ויאירו פני בפני מהאור העליון הלבן המאיר והמלבין לכל הפנים, ולזה כתיב לראות ולא כתיב לראות שהרי כתוב כי לא יראני האדם וחי, אבל הכוונה לגרום הראות הפנים העליונים פנים בפנים שיראו ויאירו אלו באלו, והיא סוד הראיה המיוחסת לשם יתברך שאנו בבאורה: ולהורות על זה הייחוד נצטווינו שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן יי' אלהי ישראל, ואמרו בחגיגה פרק קמא רבי יהודה אומר סומא באחד מעיניו פטור מן הראיה, שנאמר יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו, הנה שהסומא באחד מעיניו מראה פגם וקצוץ בסוד הראיה שהוא הייחוד עין בעין, ולפיכך פטור מן הראיה לפי שכדרך שבא ליראות בשתי עיניו כך בא לראות בשתי עיניו שיראו העינים עין בעין ויתיחדו ואז תשלם הראיה, וכפי ההראות והראיה למטה כך תתעורר למעלה, והכל בכלל מלת יראה כשהיא בלתי נקודה כוללת ראיה של מטה וראיה וייחוד של מעלה: ובזאת הראיה שהוא הייחוד רואה ומשגיח בכל פרטי עליונים ותחתונים כשמטיבים דרכם ומעשיהם משים עיניו ומיחדם להיטיב להם, ובהפך מסתיר פניו כי גורמים פרוד וקצוץ ואז מסתלק מהם ונעזבים למקרה כפי מעשיהם ואז היא עת רעה כי הרעה חולה בהסתרת הפנים העליונים אלו מאלו ואז עליונים ותחתונים בצער, ולזה היה מתחנן אסף בראותו ברוח הקדש הסתרת הפנים וסלוק הרחמים ואומר אלהים צבאות שוב נא, כלומר שוב והתייחד בכבודך ואל תסתלק מעלינו, הבט משמים סוד הרחמים וראה ופקוד גפן זאת שהיא כנסת ישראל, והוא ייחוד העינים והפנים אלו באלו והקדים הבט משמים שהבטה מלמעלה למטה קודם הייחוד, ואחר כך וראה הוא הייחוד ואז ופקוד גפן זאת היא הזכירה ברחמים, וזה סוד כי בנה יי' ציון נראה בכבודו כאלו אמר נתייחד בכבודו ואמר כי השקיף ממרום קדשו יי' משמים אל ארץ הביט, בתחלה משקיף המאור העליון ומעורר הרחמים והוא סוד יי' משמים אל ארץ הביט סוד ארץ חפץ, והנה הוא בא במדת רחמים אל מדת הדין לשמוע אנקת אסיר והיא השכינה אם הבנים הצועקת ונואקת על בניה שהם אסורים בגלות, והוא סוד רחל מבכה על בניה: ולפי שהראיה המיוחסת לשם יתברך הוא סוד הייחוד כמו שבארנו, הושאלה לשון ראיה להשגת הנביאים הייחוד הזה, וזה לרמוז שלא יעלה בדעתם בהשגה ההיא שום הרהור קצוץ ופרוד חס ושלום כשמשיגים ורואים המראות ההן הנוראות באמרו ופניהם פני אדם וגו', ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו' אמר הכתוב ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו', והכוונה על הכבוד האחרון, ולזה אמר את שהכוונה בו על השכינה כי השם המיוחד שהוא אלהי ישראל כתוב בו כי לא יראני האדם וחי, ולזה תרגם אנקלוס ע"ה וחזו ית יקר אלהי דישראל והוא הכבוד שראה יחזקאל ע"ה כמראה אדם עליו מלמעלה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס"ו ע"ב) תאנא ויראו את אלהי ישראל דאתגליא קשת עליהו בגוונין ספירין נהירין קלדיטין דנהרין מלהטן לכל עבר משמע דכתיב את אלהי ישראל ולא כתיב ויראו אלהי ישראל, אמר רבי יוסי נהורא דבוצינא דשכינתא, ומאי ניהו ההוא דמשמש לשכינתא דאיקרי נע"ר במקדשא ובגיני כך את דייקא, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר דאתרשים ביה תחות דוכתיה חד לבינתא מאינון דהוו בנאן במצרים דתנינן אתתא חדא אולידת במצרים והוו אתיין סרכי פרעה ואעלת ליה בחד לבינתא ואתא פס ידא ואחית לה ואתרשים תחות רגלוי דשכינתא וקיימא קמיה עד דאתוקד בי מקדשא דכתיב ולא זכר הדום רגליו ביום אפו, ר' חייא אמ' לבנת הספיר נהירותא דספרי בקנדיטי גליפין עלאין דמתלהטא לשבעין ותרין עבר הה"ד ויסדתיך בספירים. וכעצם השמים מאי עצם השמים א"ר אבא מה עצם השמים גליפא בע"ב אנפין פרחין מלהטן לכל עבר, אוף הכא חיזו דההוא עצם השמים ממש כחיזו השמים, ר' יהודה אמר כלא אתרשים בההוא נהירו דחמי דמתגלפא מסטרא דשכינתא, א"ר חזקיה אי הכי והא שתין אינון בסחרניה דשכינתא דכתיב ששים גבורים סביב לה, אמר ליה הכי הוא ודאי אלא אינון שתין ונהירו די"ב תחומין לא אעדיו מסחרנהא לעלמין דתנינן תריסר תחומין גליפין עלאין במתקלא סליקו באילנא קדישא רבא ותקיף וכלהו נהירין במטרוניתא כד אתחברת במלכא, ודא הוא עצם השמים עצם השמים ממש וכל אינון נהירין שבילין מנהרן ביה בנהירו דמטרוניתא, ותאנא נהירו דאינון שתין דסחרניה רשימן ביה בההוא נע"ר וקרינן ביה שתין פולסי דנורא דאתלבש בהו בסטרא דשכינתא מתלהטין בדינא הה"ד ששים גבורים סביב לה עד כאן: אמר כי מה שהשיגו הקשת שנגלתה עליהם בגווניה כלולה מהאבות והם לבוש מלכות הידועים לחכמי לב והם שהשיגו וזהו את כי לא יתכן שיראו הכבוד עצמו, ודעת רבי יוסי כי ראו המאור ההוא המשמש לפני השכינה והוא הנקרא נע"ר והוא שנאמר עליו לא ימיש מתוך האהל, וגם הוא ידוע ולזה אמר את ועליו אמר ישעיהו ע"ה ואראה את אדני כי לא אמר ואראה אדני אלא את, ולרמוז על הסוד נכתב זה השם אל"ף דל"ת, והוא שאמר עליו יחזקאל כמראה אדם עליו מלמעלה והכל השגה אחת וכוונה אחת למטה מהייחוד הנעלם, ויתבאר מזה כלו כי לא היתה השגתם אמתת החומר הראשון כדעת הרב המורה ז"ל, והנביאים ע"ה עם שהיו משיגים המרכבות התחתונות שהם כסא ומרכבה אל המאורות העליונים ומאורם הם מאירים יודעים היו כי אלה מסובבים מאלה כי גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, ועם שאלה נפרדים אלה מיוחדים באחדות גמור שוה ומנגה נגדם באו אלה ומהם היו מבינים בסבותיהם העליונים כי הכל זה לעומת זה והיו רואים מראה מתוך מראה ומיחדים הכל במעשה ובמחשבה לא יציירו שום קצוץ ופרוד חלילה במראות הצובאות כאשר יבאו לצבא צבא לראות את המלך יי' צבאות, ולהורות על ייחודם הושאלה להם לשון ראיה המורה על הייחוד ועל הדרך שבארנו, הנה זה שעור מה שראינו לעבוד בו בסוד הראיה המיוחסת לשם יתברך והמושאלת אל הנביאים בהשגותיהם מראות אלהים בזה הפרק: חלק ג פרק לז שמע כל לשון שמיעה המיוחסת לשם יתברך הוא ענין אסיפה וחבור כענין שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. שהוא כמו וישמע שאול, כי כשהאדם מיחד ייחודו של אלהינו הוא בקול, והקול ההוא עולה ומשמע ומיחד כל האצילות שהוא האלהות מראש המחשבה עד סופה וזה בשלמות הכונה, ולהיות זאת השמיעה עניינה הייחוד השלם הושאלה לשם יתברך להורות שהוא מתייחד בשמו, וזה סוד שנתיסדה השמיעה באותיות שמע, כלומר שמע' להורות כי השם הגדול מתאסף ומתחבר בכל שבעים שמותיו הנכללים בשבע קצוות כלומר בשבע אבני הבנין, ובזה הייחוד תלויה ההשגה הנמשכת מדברי הנבראים וצעקתם אין כל נעלם בייחוד ההוא, וזה סוד וישמע אלהים את נאקתם שנשמע בסוד הנאקה שהיא אם הבנים הנואקים, ובזה הם נשמעים גם כן כי בתשובתם שבו והשיבו למעלה האם העליונה על בניה כי גרמו השמיעה והייחוד למעלה: וזה סוד וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, כי בתשובתם גרמו השמיעה והייחוד למעלה, ולזה וגם אני שמעתי נשמעתי בנאקתם לצרכם, אבל כשאין הבריות לרצון לפניו כי גורמים במעשיהם הרעים להפריד אלופו של עולם. אז צועקים ואינן נענין וכאלו אין אזן של מעלה שומעת, לפי שהם לא שמעו ולא הטו את אזנם מדה כנגד מדה, כי הם לא השמיעו עצמם ולא יחדו שכלם וכל חושיהם יחד לשמוע ולעשות הטוב בעיניו לגרום הייחוד והשמיעה למעלה, כי השמיעה למטה גורמת השמיעה והחבור למעלה, והוא שאמר הנביא זכריה עליו השלום ויהי כאשר קרא ולא שמעו כן יקראו ולא אשמע: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נ"ה ע"א) שמעה יי' צדק וגו' כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב"ה, דבכל זמנא דכנסת ישראל אתיא קמיה קב"ה קב"ה אזדמן לקבלה, הה"ד שמעה יי' צדק וגו', אמר דוד אנא אתקטרנא בה בכנסת ישראל כמה דהיא אשתבחת קמך אנא נמי הכי אשתבחנא, ובגיני כך שמעה יי' צדק בקדמיתא לבתר הקשיבה רנתי עד כאן: הנה בארו ע"ה כי כשהבריות גורמים במעשיהם הטובים ייחוד כנסת ישראל בשם יתברך הגדול, אז הקב"ה מזדמן לקבלה כלומר מתיחד עמה ובה כי בניה גרמו ייחודה, הה"ד שמעה יי' צדק כלומר השמע והתחבר בצד"ק, שהיא כנסת ישראל שהרי דוד ע"ה היה נקשר בה, כי היה מחבר תורה של מעלה להקב"ה כמו שאמרו בספר הבהיר ובבואה לפני המלך להתיחד עמו בא גם הוא כי הוא הגורם הייחוד ההוא, כי היה מכין ומשמיע ומחבר בתחלה, ובייחוד ההוא תמצא שאלתו ותקובל תפלתו, והוא אמרו שמעה יי' צדק ואחר כך הקשיבה רנתי. ואמר שמע תפלה עדיך כל בשר יבאו: ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מ"ט ע"ב) תפלה דא כנסת ישראל דאיהי תפלה, דכתיב ואני תפלה ודוד בגין כנסת ישראל קאמר, ומה דאמר ואני כלא חד ועל דא שומע תפלה, ודא תפלה של יד דכתיב על ידכה בה"א עד כאן: והרמז על כנסת ישראל הנקראת תפלה כמה דאת אמר ושמחתים בבית תפלתי וכתיב ואני תפלה והיא נקראת אני, והאדון אשר בו הרחמים שומע תפלה מתחבר ומתיחד בה, ובזה עדיך כל בשר יבאו כי בייחוד וההשמע ההוא אין כל דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך, ולפי שההשמע למטה גורם ההשמע והחבור למעלה באה השמיעה כפולה בתורה ויאמר אם שמע תשמע לקול יי' אלהיך, והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, והיה אם שמוע תשמע בקול יי' אלהיך לשמר לעשות, שמוע למטה תשמע ותחבר לקול שהיא כנסת ישראל קול אלהים עם יי' אלהיך שהוא השם הגדול, כי מדת האזן היא השמיעה וכשהיא מלאה ושלמה למטה גם היא תמלא ותשלים מדת האזן של מעלה שהיא השמיעה ותעורר אותה: ובפרק כיצד מברכין בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, שנאמר אם שמוע תשמע לקול יי' אלהיך אם שמוע תשמע ואם לאו לא תשמע, דבר אחר אם תשמע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע: והכוונה נכונה מאד כי מדת בשר ודם כשהוא ריקן מחזיק ומשלים לזולתו בלוותו ממנו, או בקבלו ממנו מתנת חנם וכענין ושם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז, ולפי שהוא ריקן מכל טוב דמהו לכלי, אבל אם הוא מלא כל טוב שאינו צריך ללוות ולא לקבל מתנה, הנה זה אינו מחזיק ומשלים לזולתו, והנה כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה ובזה מחזיקין ומשלימין זה לזה ומוסיפין כח זה בזה, וזה אמרם בואלה שמות רבה פרשה ל"א בא וראה כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה היום לווה מן הלילה וכו' כדאיתא התם, ואמנם מדת הקב"ה מלא מחזיק, אם האדם מלא תורה ומצות, הנה הוא מחזיק ומשלים הדמות העליון שנעשה ונתקן בתבניתו והוא מיחד את השם הגדול בכבודו, ומוסיף כח בגבורה, וזה סוד אמרם באיכה רבתי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה, כמה דאת אמר באלהים נעשה חיל, וכבר בארנו זה בחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, ריקן אינו מחזיק ואינו משלים ואינו מוסיף כח בגבורה, והוא סוד הכתוב אם שמוע תשמע, אם שמוע למטה אם תתעסק למטה בתורה ובמצות שהם התקון וההכשר לבנין השם הגדול וייחודו, שהיא השמיעה בקולו, תשמע למעלה ותשלים הייחוד ההוא בפועל שהיא השמיעה והחבור בבנין השם הגדול וביייחוד כחותיו בו עד אין סוף: ואטרם תשמע בישן תשמע בחדש, לרמוז שזאת השמיעה צריכה באין הפסק, כי הייחוד וההשמע למעלה אין לו הפסק ואין לו סוף, וצריך העובד השלם לחזור תמיד על השמיעה ההיא ולשמוע, והוא אמרם אם תשמע בישן ואם עשית כן תשמע בחדש, תחדש ההשמע והחבור למעלה, ולזה התורה והמצות שהם הדרך והתקון הגדול אל הייחוד אין להם הפסק לעולם, ואין לפרוש מהם אפילו רגע להורות על דוגמתם למעלה, ולזה נאמר והגית בו יומם ולילה כי מעין הייחוד נובע תמיד ובא ואינו פוסק, ולהעיר על כל זה אמרו בסוף ברכות ובסוף מועד קטן, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, ופירוש מנוחה הפסק ובטול כמו ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל וגו' בשם דוד וינוחו, ותרגם יונתן ופסקו, והענין כי לפי שתלמידי חכמים האמיתיים עוסקים בתורה שהוא בנין העולם ולזה נקראים בנאים כדאיתא פרק אלו קשרים, ובעסק ההוא מתמידים הייחוד העליון, להורות כי אין לו הפסק ולזה אין להם מנוחה והפסק ובטול מן התורה הגורם הגדול אל הייחוד לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, וכענין שאמרו על יהודה בסוטה פרק קמא ובקמא סוף פרק החובל לא הוה ידע משקל ומטרח בהדי רבנן אמר ידיו רב לו: ואולי כי גם לזה רמזו באמרם אם תשמע בישן תשמע בחדש, כי אם שומעים בעולם הזה גם בעולם הבא ישמעו חדושין בסתרי התורה וטעמי המצות ובנפלאות הייחוד, ומתוך מה ששמעו בישן ישיגו עוד וישמעו ויתחדשו בזיו השכינה אשר יהנו ממנו ויראו עין בעין, וכמו שאמר יראה אל אלהים בציון והוא סוד ההראות פנים בפנים שהוא הייחוד שבארנו עניינו בפרק הקודם לזה שגורמים תלמידי חכמים ההולכים מחיל אל חיל, והוא סוד באלהים נעשה חיל מוסיפין כח בגבורה בשמעם בישן ובחדש. ולהורות על הייחוד הגמור אמר אחריו יהו"ה אלהים צבאות שמעה תפלתי והוא סוד שם מלא: ועוד כי למודי יי' עם צדיקו של עולם נשמעים בתפלה לדוד, ולזה אמר שמעה שמע ה' השמע והתחבר בה"א אחרונה שהיא תפלתי, וזה סוד השמיעה המיוחסת לשם הגדול שהוא החבור והייחוד כמו שבארנו, ודניאל בבקשו על בנין בית המלכות ומעון השכינה אמר, ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך שישמע ויתחבר בתפלה ואל תחנוניו היא התפלה והיא התחנה בסוד ואל אדני אתחנן, ותפלת הצדיקים ותחנתם עולה ונשמעת למעלה וגורמת השמיעה וההשמע, ומעוררת הדברים העליונים שישמעו ויתיחדו ובההשמע ההוא שהם גורמים נעשה רצונם, והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני, יודעים הצדיקים לעתור ולרצות ליוצרם בקש בתחלה על הסבה שהיא הארת הפנים העליונים אלו באלו, והוא אמרו והאר פניך ואחר כך על המסובב על מקדשך השמם לצורך המקדש שהוא שמם, וזה למען אדני שלא יהיה בית המלכה חרב, משל למלך שהיה לו מטרוניתא ופלטרין שלה נפלו, לימים בא לשושבינה דמטרוניתא ואמר אדוני המלך בנה פלטרין אלו שנפלו בשביל המטרונה שלא תשב לחוץ ולא תגלה חוץ ממקומה, וזה הוא והאר פניך על מקדשך השמם למען אד"ני: וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג כ"א ע"ב) ולהעיר על סוד זה נכתב השם באל"ף דל"ת והכל בכוונה ובהשגחה נפלאה, הטה אלהי אזנך ושמע פקח עיניך וראה, נתיסדה מלת אזן באלו האותיות להעיר על מדתה שהיא ההאזנה והשמיעה שהוא סוד ההשמע והחבור השם הגדול בכבודו, וכמו שנתיסדה מלת עין על אלו האותיות להורות על מדתה שהוא העין וההשגחה, וכמו שכתוב כל מעיני בך כל עיוני והשגחתי בך, שהוא סוד יחוד עין בעין שבארנו בפרק הקודם לזה ואמר בך חוזר לציון עיר האלהים שהזכיר למעלה, וציון היא עיר דוד עיר שהיא אלהינו, וכמו שרמזו במדרשו של רשב"י ע"ה. (ח"ג רצ"ד ע"ב אידרא זוטא) והנה אותיות אזן מורות ומעידות על ייחוד הכל מראש המחשבה ועד סופה. אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה מה המחשבה אין לה קץ דהא חשיב איניש ושפיל לסופיה דעלמא, אף האזן אין לה קץ ולא תשבע דכתיב ולא תמלא אזן משמוע, מ"ט מפני שהאזן דמות אל"ף ואל"ף עקרהון דעשרת הדברים הלכך לא תמלא אזן משמוע וכו', וזי"ן מאי עבידתא כמנין ימי השבוע ללמדך שכשם שיש חכמה גדולה באזן לאין תכלית, כך יש הכח ההוא בכל האיברים. ומאי איברים שבע שיש בו באדם דכתיב בצלם אלהים ברא אתו בכל איבריו ובכל חלקיו וכו'. ומאי נו"ן ללמדך שהמוח הוא עקר חוט השדרה ומשם שואב תמיד, ואלמלא חוט השדרה לא יתקיים המוח כי כל הגוף לצורך המוח ואם לא יתקיים הגוף לא יתקיים המוח, ע"כ חוט השדרה מריק לכל הגוף מן המוח. והיא נו"ן כפופה והא זאת נו"ן ארוכה היא נו"ן ארוכה לעולם בהשלמת המלה, ללמדך שנו"ן ארוכה כוללת נו"ן כפופה וארוכה, אבל כפופה יסודו ללמדך שנו"ן ארוכה כלולה מזכר ונקבה ע"כ: נמצאו אותיות אזן מורות על ייחוד כל כחות השם הגדול, ומדתה היא השמיעה והחבור שהוא הייחוד, והמקיש באזן זה מיד נענה ונמצא לו במדתו שהיא השמיעה, והוא אמרם שם אז תקרא ויי' יענה, אם א"ז תקרא יי' יענה מיד, ומאי ניהו אז אלא מלמד שאין רשות לקרא לאל"ף לבדה אלא על ידי השנים אותיות הדבקים בה היושבים ראשונה במלכות ועם אל"ף הם שלשה נשארו שבע מעשר מאמרות, והיינו זי"ן וכתיב אז ישיר משה ע"כ. וחכמי לב יבינו סוד השמיעה בכל מקום המיוחסת לאדון הכל שהיא הייחוד השלם וחבור כחותיו זה בזה וכענין שבארנו וזה תכלית מה שרצינו לעבוד בו בזה הפרק: חלק ג פרק לח איש אשה. שמות הונחו בתחלה לאדם הראשון ולחוה אשתו, לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, ולפי שגם הם נבנו כדמות העליונים נשאו את שמם, יי' איש מלחמה, ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה אמר רבי אמורא מאי דכתיב יי' איש מלחמה, א"ל מר רחמאי בר רבי לא תיבעי לי מילתא פשיטא שמע לי אמלכינך, משל למלך שהיה לו שלשה דירות נאות ושם לכל אחת ואחת שם, וכלם זו טובה מזו אמר אתן לכם זו ששמה אל"ף גם זו טובה ששמה יו"ד גם זו טובה ששמה שי"ן, מה עשה אספם כלם השלשה יחד ועשה מהם שם אחד, ועשה מהם בית אחד, אמרו לו עד מתי תסתום דבריך אמר להם בני אל"ף ראש יו"ד שניה לה. שי"ן כולל כל העולם ולמה שי"ן כולל כל העולם מפני שכתוב בו תשובה עד כאן. ולפי שהוקשה להם מלת איש פירשוה באותיות, לומר שבחבור וייחוד אלו האותיות אשר בחבורן יורו על זה השם נקרא השם הגדול בו, להורות על ייחוד האלהות וראש האצילות אשר הקיום כלו תלוי באלו הבתים השלשה אשר הוא בית אחד מיוחד, ואין זה השם דבר אחר זולת הוא עצמו. ולזה לא חששה התורה הקדושה ולא ברחה מליחסו לו יתברך, ולזה סמכתו לשם המיוחד יי' איש, מה שלא עשתה כן לשם אדם עם שהוא יותר כולל, שהוא באותיותיו כולל הכל וחושבניה דדין כחושבניה דדין. ובפרק כ"ה מזה החלק כתבנו איך שם אדם כולל כל הדברים מראש ועד סוף, אבל בא זה בדברי הנבואה ברמז מופלא כתוב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה: ובמדרש של רשב"י ע"ה (ח"ג מ"ח ע"א) אימתי איקרי שלמותא דלעילא כד יתיב קב"ה בכורסייה ועד לא יתיב בכורסייה לא אשתכח שלמותא דכתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה משמע דכתיב אדם דהוא אדם כללא ושלמותא דכלא ע"כ. והקשו שם א"ה הכתיב יי' איש מלחמה ולא כתיב אדם א"ל יאות אנת ת"ח התם לא אשתכח שלימותא דכלא ובגיני כך איקרי איש אבל הכא שלמותא דכלא וכללא דכלא ובגיני כך איקרי אדם. (ח"ג מ"ח ע"ב) ועוד שם תאנא מבוצינא דקרדינותא נפקין שכ"ה ניצוצין מגלפן ומתאחדן בסטרא דגבור"ה ואקרון גבורו"ת ומתלכדן כחדא ואתעבידו חד גופא וכד עיולין בגופא איקרי איש. ולא איש דהא תנינן איש תם וישר איש צדיק ואיש דהכא איש מלחמה דכוליה דינא וכלא חד. אמר רבי יהודה אמאי לא הוה בידיה דר' יצחק אתו שאילו לרבי שמעון א"ל תו קשיא דהא תנינן כתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת ותנינן מאן איש זה חסד והכא אמריתו דהוא דינא אלא הכי תאנא כלא הוא בחד מתקלא סלקא ומשום דדיני תתאי מתאחדן ומתלכדן בשער' דהאי איקרי הוא דינא קשיא וכד אתעבר מיניה שערא דרישא אתבסם ודינין דלתתא לא אזדמנו ובגיני כך איקרי טהור דכתיב מי יתן טהור מטמא והכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא. ות"ח רישא דהאי איש בוצינא דקרדנותא ובגין כך גולגלתא ורישא דקאי סומקא כלא כוורדא ושעריה סומקא בגו סומקין ותליין מיניה כתרין תתאין דלתתא דאיתערין דינין בעלמא וכד אתעבר מיניה שערא ואתגליש מחסד עילאה אתבסם כלא ואתקרי על שמיה: עוד שם (ח"ג מ"ט ע"א) והאי איש בכללא דאדם הוא וכד בעי קב"ה לאגחא קרבא בהאי איש אגח בהו קרבא דכתיב יי' איש מלחמה בהאי איש ממש ולא אגח בהו קרבא עד דאעבר ליה שערא בגין דישתלשלון משלשוליהון ויתברו כל אינון כתרין דמתאחדן בשעריה הדא הוא דכתיב ביום ההוא יגלח יי' בתער השכירה וגו' עד כאן: ואיש אש י' והרמז על שכ"ה מיני נצוצין שיצאו מבוצינא דקרדינותא סוד י' ונתאחדו בצד הגבור"ה ונקראו גבורות, ולזה נכנס בנתים ונעשה איש להורות על הנאצלים ומאי זה מקום יצאו. ונעשו גוף אחד ונקרא איש ויורו על קושי הדין ותוקף הגבורה בעוד שלא נתבסמו מצד החסד, ואלה הגבורות הם שער האיש הזה, והמשל על הדין וממנו מתאחד ומתלכד הדין הקשה של מטה שהוא הכתרים התחתונים, וכשמעביר ומגלח השער ההוא ממנו נפרדים ונכרתים הדינין התחתונים משלשולם, ומתבסם מחסד עליון והאדום נהפך ללבן, וכל זה סוד גנוז יזכה אליו מי שזכה להכנס בסוד העבור, וזה המדרש ומדרשו של ר' נחוניא כוונה אחת להם, אלא שזה גלה יותר מזה. ומזה יתבאר שאין איש כולל שלמות הכל כאדם. וכמו שאמרו שאיש זה בכלל אדם הוא ובו נלחם הקב"ה עם צריו ואויביו. וסוד הנצחון הוא שמעביר ומגלח השער מראש איש זה שהוא מקור הדינין התחתונים שבו נאחזים, ובזה נופלים ונשברים, כי אין להם מקום אחיזה, ואז נכרתים משלשולם, והוא שתרגם אנקלוס ע"ה יי' מארי נצחן קרבי. וסוד הכתוב יי' איש מלחמה הוא לוחם באיש הזה ונוצח מלחמותיו, ואין זה בדבר שהוא חוץ ממנו כי הוא האיש. ושמא יחשב שיש שם שנוי חלילה, לזה אמר יי' שמו אין בו שנוי אבל הוא אחד אמיתי, בין בזמן המלחמה ובין אחריה, ולזה לא נשתנה השם להורות על היותו תמיד בהויה אחת: ומן האיש הזה באה האשה, בסוד כי מאיש לקחה זאת, ואין זאת כי אם מזה האיש זאת התרומה איש אשה י' ה' י"ה להורות על מקום אצילות שניהם אש ה' זה האשה אשר תקריבו ליי' אשה כתיב להורות על הייחוד: חלק ג פרק לט בן. בני בכורי ישראל. בנים אתם ליי' אלהיכם. ישראל בניו של מקום הנולדים בביתו, והסוד לפי שנפשותיהם מעשיו ילידיו ממש, וכענין יי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. וכבר קדם לנו בזה הספר כי הנשמות באות מיסוד הבינ"ה דרך אמ"ת ואמונ"ה, ולפי שיסודם מן הבינה נקראו בנים. ואמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה בהיכל ראשון (ח"ב רמ"ו ע"א) ההוא רעותא דסליקא מתתא לעילא נקט' נשמתין ברעותא דיליה באינון נוקבי. וכד רעותא דההוא נהר נחתא ואתדבקא מעילא לתתא עבדין נשמתין דכורין רעותא דלעילא עביד דכורין רעותא דלתתא עביד נוקבין. וסוד יי' ליראיו ולחושבי שמו, כי כמו שבחבור התחתון הוית הגוף, כן בחבור העליון הוית הנפש לחול בגוף ההוא, והיודעים סוד זה מכוונים החבור התחתון בזמן החבור העליון, וכמו שאז"ל עונתן של תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת, שאז הוא זמן החבור העליון. ובספר תולעת יעקב בסתרי תפלות שבת בארתי סוד זה באור מספיק יעויין משם: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מ"ט ע"ב) כתוב ואינון דמשתדלי באוריתא זווגא דילהון בשעתא דזווגא אחרא אשתכח והוא משבת לשבת לכוונא רעותא, לאתדבקא ביה בקב"ה וכנסת ישראל דהא עידן רעותא דאתברכן כלא עלאי ותתאי. וזה סוד הבחירה דכתיב עמי בחירי. ביום בחרי בישראל ותפלת המועדים אתה בחרתנו מכל העמים. וישראל בנים למקום כי הם ילידי ביתו מצד נפשותיהם. ונקראים עבדים כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם מצד הגוף לעבוד עבודתו ולשמור משמרתו. וכתיב רק אתכם ידעתי כמה דאת אמר והאדם ידע את חוה אשתו. וידע אלקנה. סוד נעלם. ואמר מכל משפחות האדמה להודיע כי אין הפנים שוים. וכתיב אני יי' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים. וכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וזה סבת חול האלהות עלינו, והביא אותנו במסורת הברית והתורה והמצות אשר הוא המבא הגדול אל הייחוד ותקון השם, כמו שהתבאר בזה הספר. ולזה נקשרנו בעבותות העבודה והשרות לגבוה אשר אי איפשר להתיר זה הקשר כלל ולא לצאת מהרשות העליון, כי נתיחדנו לו לעם והוא לנו לאלהים ולא יחליף ולא ימיר אומתו ולא יחלל בריתו ולא ישקר באמונתו ותורתו. ומזה יקויים ויאמן השארות הנפשות. ולזה היה מחסדיו לברא התשובה גם חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח כידוע לחכמי לב: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה אני יי' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מי אתי אני כשנטעתי אילן זה להשתעשע בו אני וכל העולם ורקעתי בו הכל. וקראתי שמו כ"ל שהכל תלוי בו והכל ממנו יוצא והכל צריכין לו ובו צופין ולא מחכים ומשם פורחות נשמות עד כאן. האילן הזה הוא צדיקו ועמודו של עולם הנקרא כל, שהוא כלול מהכל, ואמרו שמשם פורחות נשמות, והכוונה על נשמותיהן של ישראל הנקראים בנים כמו שכתבנו, ולזה אמרו במשנה חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, ומזה הם זרע השלום זרע אמת ושלום ואמת חד הוא, והוא יסוד אשר זרעו בביתו, ומזה הם ישראל ילידי ביתו של מקום סוד החיה הנקראת ישראל ומזה נקראו בני ישראל על שמה, ומזה הם דבקים בו וכמו שכתוב ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום, חיים בני אל חי וחלקו ונחלתו כענין כי חלק יי' עמו חלק יי' ודאי סוד נעלם ומזה נקראו בנים וכענין שבארנו הסוד למעלה. וזה מה שרצינו לבארו בסוד ב"ן המיוחס לשם יתברך בזה הפרק: חלק ג פרק מ מקו"ם. כבר כתבתי מה שיש בו די במה שקדם, ולשלמות המלאכה מלאכת שמים אומר עוד, כי מקום שם השאילוהו חכמי האמת ע"ה אל השם להיותו עולה במספרו יהו"ה, באחד ממספריו, המקובלים בידיהם, והוא ששנינו ברוך המקום שנתן תורה לישראל, והוא כאלו אמרו ברוך יהו"ה, והענין להורות כי בשם ההויה נהיה כל הווה, והוא מקום ההויה וקיומה, והוא אמרם הוא מקומו של עולם, ובבראשית רבה ויפגע במקום, ר' הונא בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנים שמו של הקב"ה וקוראים אותו מקום, שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב הנה מקום אתי הוי הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. ובמכילתא דרשב"י ר' אליעזר המודעי אומר, המקום קראו מסה ומריבה שנאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה מכאן לב"ד הגדול שהוא קרוי מקום. ובמדרש ילמדנו הנה מקום אתי, מקומי טפלה לי ואין אני טפל למקומי: והכוונה כפי פשטן של דברים כי הוא כלל הכל ומגביל את הכל, וכל הנבראים עליונים ותחתונים טפלים לו, ואיך יכללוהו ויגבילוהו. והענין לומר כי אחר שכלם חלק והוא הכל, איך יגביל החלק את הכל. וזו תשובה נצחת לשאלת אדון הנביאים הראני נא את כבודך, אמר כי אי איפשר שיגבילהו ראות עין, לפי שהוא מקום והמקום טפלה לו ולא יכללוהו: ועל דרך האמת המקום הוא הצור צור ישראל והוא טפלה לו, ולזה ונצבת על הצור, והוא שיעד לו באמרו וראית את אחורי וזה מבואר: ועוד יש להם ע"ה כוונה נעלמת באותיות מקום בדרך החלוף והתמורה, כי אותיות ההויה מתחלפות בהם והם להם כעין כסוי ומלבוש. כי היו"ד מתחלפת במ"ם באלפ"א בי"ת דא"ת ב"ש, והה"א מתחלפה בקו"ף באלפא בי"ת דא"ל ב"ת ג"ש ד"ר ה"ק, וה"א אחרונה מתחלפת במ"ם באלפא בי"ת דא"ף ב"ע ג"ס ד"נ ה"ם. הנה כי אותיות ההויה נשמה אל מקום, והמקום כדמות גוף להם, וכמו שאין קיום לגוף בלתי הנשמה כן אין קיום למקום בלתי השם הגדול המקימו ומקיימו. וידוע כי הו"ו עיקר השם כי היא כוללת ששה קצוות ומתפשטת לכל הצדדים, כדמות הנשמה המתפשטת בכל חלקי הגוף וחיות הנשמה ופעולותיה נכרים בגוף, לזה לא הוצרכה הו"ו אל החלוף להורות על יעקר קיום המקום שהוא הו"ו. ועוד בא להורות, כי אין השם משתנה לשנוי המקום, ולזה לא הוצרכה הו"ו אל התמורה והשנוי כי אין הכוונה בחלוף זה כי אם לקיים העולם ולהעמידו, ואי איפשר להתקיים ולעמוד בלתי השם הגדול המקיימו. ולמדנו כי עם שהשם הגדול נבדל בתכלית ההבדל מן המקום שהוא כלל הנבראים, הנה הוא מחובר ונלוה אליהם להשגיח ולשים עינו עליהם ולהשפיע בהם מטובו הגדול. ולזה היה מחכמתם ע"ה להשאיל לו שם מקום, להעיר על הסוד הזה מהתמורה. נמצא אם כן שהשם הוא המקום והמקום הוא השם, ולזה אמר הנביא ברוך כבוד יי' ממקומו כאלו אמר מעצמו, ואולי כי מכאן הותר להם ע"ה להעלות לו שם מקום, ובסוף פרק אמר להם הממונה א"ר אלעזר צדיק מעצמו שנאמר זכר צדיק לברכה כלומר מעצמו מתברך, ומזה אמרו עוז וחדוה במקומו בעצמו. ומה שהזכירוהו בשם מקום בנתינת התורה. באמרם ברוך המקום שנתן תורה, להורות כי נחקקה מהמקום הנכבד הזה כי מחכמתו נאצלה, ולזה קנתה הקיום והנצחיות ממנו להקנותו לשומריה, ולזה התורה קיום העולם ומקומו כי טבע המקור ראוי שימצא במה שיחצב ממנו, ועד שלא נתנה תורה היה הקב"ה מקיים העולם בחסדו, ומשנתנה הטביע בה זה הקיום זה שעור שראיתי לבאר בשם מקום עם מה שהתבאר עוד בסודו במה שקדם: חלק ג פרק מא כס"א. יי' בשמים הכין כסאו וגו' השמים כסאי והארץ הדום רגלי. והאמת המקובל כי אותיות השם הגדול כל אחת זו כסא לזו, כי יש כסא למעלה מכסא ואין הכסא דבר נפרד מהיושב עליו, ואין הכוונה באמרו השמים כסאי והארץ הדום רגלי על השמים המורגשים והארץ הזאת התחתונה, כי אם על השמים שהם שמו של הקב"ה, והארץ ארץ חפץ שהיא כסא לכל המאורות הנכללים בשם הגדול וכלם מיוחדים בה ייחוד אמיתי והיא בכלם, כי אין הכסא דבר והיושב עליו דבר אחר חלילה: וחכמי האמת גלו לנו הסוד הנסתר והאמת המכוון בזה, אמרו בפרקי מרכבה דברים נעלמים מורים על מציאות הכסא ורוממות מעלתו והיותו מכונה בכנויי השם הרוכב עליו, להורות שאינו דבר זולתו, ולהורות שכל סדרי השמות הנעלמים והפנימיים מכונים בכנויו, אמרו שם הקב"ה רם ונשא שתאמר כה אמר רם ונשא, ואף כסאו רם ונשא שנאמר יושב על כסא רם ונשא. הקב"ה נקרא צדק שנאמר אני יי' דובר צדק ואף כסאו נקרא צדק שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך. הקב"ה נקרא משפט שנאמר כי אלהי משפט יי', וכן כסאו כמו שנזכר צדק ומשפט מכון כסאך ואומר כי שמה ישבו כסאות למשפט. הקב"ה נקרא אמת שנאמר ויי' אלהים אמת. אף כסאו נקרא אמת שנאמר והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת. הקב"ה נקרא כבוד שנאמר ויבא מלך הכבוד אף כסאו כן שנאמר כסא כבוד מרום מראשון, ויבא מלך הכבוד וישב על כסא הכבוד בהיכל הכבוד שנאמר ובהיכלו כלו אומר כבוד. הקב"ה נקרא קדוש שנאמר קדוש קדוש קדוש יי' צבאות אף כסאו כן שנאמר אלהים ישב על כסא קדשו. הנה הודיעונו ע"ה ברמיזותיהם הנפלאים מעלת הכסא שהוא נקרא בשמו של מלך, כמו שזכרה התורה שהמלאך הידוע נקרא בשמו, כאמרו כי שמי בקרבו. ולמדנו שאין הכסא דבר נפרד מהשם והמבין עומק סוד השמות הנפלאים הנזכרים בזכרון שם הכסא יבין נפלאות אל: ועוד אמרו בפרק אין דורשין ובפרק אחד דיני ממונות, כתוב אחד אומר כורסיה שביבין דינור גלגלוהי נור דלק, וכתיב עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב, לא קשיא אחד לו ואחד לדוד דתניא אחד לו ואחד לדוד דברי ר' עקיבא אמר לו ר' יוסי הגלילי עקיבא עד מתי אתה עושה שכינה חול אלא אחד לדין ואחד לצדקה, קבלה מניה או לא קבלה מניה תא שמע דתניא אחד לדין ואחד לצדקה דברי רבי עקיבא ואמר לו רבי אלעזר בן עזריה עקיבא מה לך אצל אגדה כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות אלא אחד לכסא ואחד לשרפרף כסא לישב עליו שרפרף להדום רגליי שנאמר כה אמר יי' השמים כסאי והארץ הדום רגלי. אין במחנה הקדושים האלה שום מחלוקת כי אם בלשון בלבד, אבל באמתת הענין המקובל כלם מסכימים לדעת אחת. והסוד כי אחד לו ואחד לדוד רמז לכסא הרחמים סוד וא"ו שבשם שהוא כסא למה שלמעלה ולכסא הדין סוד ה"א אחרונה שהיא כסא לכלן, והאומר אחד לדין ואחד לצדקה הכוונה לשניהם כי משפט וצדקה ביעקב והם הכסא, והאחרונה היא השרפרף ורבי אלעזר גלה הסוד בלשון ברור במה שהביא ראיה באמרו השמים כסאי והארץ הדום רגלי. ומכאן יתבאר לזוכים שאין הכוונה בשמים ובארץ אל המורגשים כדעת הרב המורה ז"ל: וחכמי המרכבה אמרו כי השמים השמים המורגשים והארץ הארץ התחתונה הזאת, ומה שכנם בשם כסא והדום לא מצד עצמם חלילה, אלא הסוד במה שאמר הכתוב יי' בשמים הכין כסאו או השמים כסאי הכוונה בזה לרמוז, כי הכסא העליון גבוה מעל גבוה מנוגה נגדו מבריק ומזהיר בכל רקיע ורקיע כעין כסא, והם שבעה כסאות הנקראות שבע דמיונות כי בגלגל ערבות וגלגל שמיני ותשיעי שלשה כסאות ונחשבות כסא אחד והוא כסא העליון החלול באויר והרי הוא כסא כבוד מרום מראשון. בגלגל צדק כסא החסד. בגלגל מאדים כסא הגבורה. בגלגל חמה כסא הרחמים. בגלגל נגה כסא הנצח. בגלגל כוכב כסא ההוד. בגלגל לבנה כסא היסוד וכמו כן כסא המלכות. ומזוהר הכסא המתנשא נמצאו כלם. ומרוב זהרו נראה כאלו הוא חקוק ורשום בכל רקיע ורקיע ואלו לא נבראו קודם ברייתו של עולם, אלא אותו שאמרו עליו יודעי מרכבה ז"ל, הכסא גבוה ותלול ומרומם למעלה למעלה באויר. ועוד אז"ל כסא רם ונשא גבוה ותלול למעלה למעלה מאד מאד באויר מראהו כמראה אבן ספיר לשעורו אין קץ ואין קצב וכו', וזה כסא לכסא האחרון סוד הכלה הכלולה כי החפץ היה להמציא כסא לכסא, ומזוהר זה הכסא נראה כאלו כסא חקוק בכל רקיע, ולזה היתה הכוונה באמרו השמים כסאי והארץ הדום רגלי לא שהשמים כסא והארץ הדום. ולסוד זה אמרו בברייתא דמעשה בראשית, הארץ התחתונה יש בה חיות הקדש ואופנים וכסא כבוד הדום רגליו של אדון העולמים שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי, כשם ששכינתו למעלה כך שכינתו למטה שנאמר סביב שמונה עשר אלף וכו', ואמרו חכמי האמת כי הכוונה בארץ התחתונה על רצפת קרקע הרקיע התחתון הקרוב אלינו שהיא גלגל הלבנה. והכוונה נכונה מאד ידועה למעמיקים במרכבת יחזקאל. והכוונה לדניאל ע"ה בזכרו פעם כורסייה ופעם כרסוון זה לו כוונה נפלאה, כי כורסייה רמז לכסא האחרון סוד ה"א אחרונה, וכרסוון שני כסאות, האחד הוא הנקרא כסא הכבוד שהוא כסא לכסא המתנשא, ובפרק י"ו מהחלק הראשון מזה הספר רמזתי סוד הכסא הזה מהו. והשני כנגד הכסא של מטה מן הכסא הראשון שרמזנו שהוא מוכן לישיבת הכבוד, והכסא השני הזה הוא הנקרא הדום רגליו. וממה שרמזנו יבינו מבקשי יי' כי מה שאמר הנביא ע"ה ואראה את אדני יושב על כסא רם ונשא, הוא הכסא השני הזה כי מה שהשיג הוא את אדני לא אדני וכבר רמזנו זה למעלה בפרק ל"ו: והכלל כי כל עשר המעלות הנכללות בשם הגדול כל אחת כסא לשל מעלה לה, וכל אחת נכסת ומסתתרת ומתיחדת בחברתה, וזה משמעות לשון כסא. והעליונה כדמות נשמה לשלמטה ממנה ושלמטה כדמות גוף וכסא וסתר לשלמעלה ממנה, וכן כלם מיוחדות ומתיחדות זו בזו. וכסא הכבוד שראה יחזקאל ע"ה כסא מוכן לכלן כדמות כסוי וסתר כבוד. ומצינו כסה בה"א, שש מעלות לכסה, וראש עגול לכסה, מאחז פני כסה, לרמוז על ה"א אחרונה שהיא כסא לכל מה שלמעלה לה וכלן מיוחדות בה, ועוד יש בזה סוד נעלם, והוא כי ירמוז לשתי ההי"ן שבשם הגדול, כי הראשונה כסה וסתר לעליונים אליה, והאחרונה כסה וסתר לעליונים אליה. עוד קבלו חכמי האמת כי בכסא הכבוד מקום חמישי מלמעלה למטה חלול לקבל משם תפלת בעלי תשובה, והוא סוד דודי שלח ידו מן החור, כי דרך אותו חור נראית כעין יד שלוחה ופשוטה לקבל עטרת הקדושה והתפלה, והוא בסוד וידי אדם תחת כנפיהם ידו כתיב, ובערבי פסחים זה ידו של הקב"ה שהיא פרושה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין. ודרך אותו חור יוצא הדבור הכלול בעשר הקולות הידועות הרמוזות בשתי ההי"ן שהם שש מעלות לכסה וראש עגול לכסה, והמקום ההוא החמישי רמוז בה"א כסה בפסוק מאחז פני כסה, ולזה כתיב פני כנגד חמשה פנים שבכסא הכבוד, ארבעה פנים כנגד ארבעה מקומות שמהם הדבור יוצא לארבע רוחות העולם, והחמישי מקום חלול שכתבנו, והכלה כלולה מיוסדת ומיוחדת בשלש מעלות, ימין ושמאל ואמצע, חסד דין רחמים, בשלשה גוונים כמראה הקשת. ועל כן כסא הכבוד מיוסד משלשתם ומזוהר הכסא העליון המיוסד משלש כחות מנוגה נגדו, נראה תחתיו כעין כסא אחר תחתיו כעין ארון חלול והוא כסא קטן תחת הכסא העליון, והוא מיוסד ג"כ משלש כחות והם שלשה גוונים מקיפים זה לזה כל אחד ואחד סביב סביב כמראה הקשת, ועל הכסא הקטן הזה אשר תחת רגלי העליון אמר הכתוב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ומתרגמינן ותחות כורסיה יקריה. ולפי שכל אחד מהכסאות מיוסד משלש יסודות ושלש כחות, עשה שלמה המלך שש מעלות לכסא בטכסיסי עליון, כי שלמה ישב על כסא יי' ומלך על עליונים ותחתונים. ועוד יש סוד פנימי בשש מעלות לכסה כי ה"א אחרונה כסה לשש מעלות שלמעלה בסוד וא"ו שבשם. ומה שאמר וראש עגול לכסה מאחריו, הרמז על ראש דברך אמת המתאחד מאחריו, בסוד וראית את אחורי בייחוד אחד אמיתי. ולסוד זה עשה שלמה כסאו כדמות כסא המלך שהשלום שלו להורות כי אין הכסא דבר נפרד מהראש היושב עליו: וכבר כתבתי כי כסה מלשון כיסוי וסתר, כי כל הכחות העליונים מכוסים ונסתרים בה"א אחרונה, והיא מוציאה אותם לפועל בכח הרצון העליון בזמן הקצוב לפניו, ולזה הוא כסא לכלם לפי שהיא ייחוד לכלם וכלם מתיחדים בה, ולזה אין הכסא דבר זולתם כי צד הייחוד שוה בכל כי יי' ושמו אחד, ומזה אמרו כי יד על כס יה וסודו על כס שהוא יה, להורות שאין הכסא נפרד מיה. וראיתי כתוב בשם המסרה כי כסיה מלה חדא, לרמוז כי השם והכסא דבר אחד, ולזה בא חסר אל"ף להורות שהוא דבר אחד ולפי זה תהיה הכוונה בשם זה אל האחרונה חכמת שלמה. ועוד ירמוז לחכמת אלהים כי חכמה מחכמה כי חכמה אחרונה כסא לראשונה כי משם נאצלה, וסוד הכתוב כי יד על כס יה עמלק שלח יד בכסיה, והוא מה שאמרו במדרש ילמדנו ויזנב בך הכה אותם מכת זנב, מה היו של בית עמלק עושים חותכים מלותיהם של ישראל וזורקין כלפי מעלה ואומרים בזה בחרת הרי לך מה שבחרת. ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי ע"ה (ח"ב ס"ה ע"ב) לעילא בקדוש ברוך הוא הוה דהוו נסבי לגברי וגזרי לון עיליתא דרשימא קדישא ונטלי להו וארמיו לון לעילא ואמרי טול לך מה דאיתרעית ועכ"פ דקב"ה הוה כלא עד כאן. בארו כי שלח ידו בברית קדש למטה ולמעלה, ולזה נאמר בו ולא ירא אלהים שהוא מדת הדין שתפגע בו, ולזה נכתב שם אלהים בענין. ונאמר ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב כי היא חרב נוקמת נקם ברית, ובמכילתא למדנו שמלחמה זו על פי הגבורה היתה: ובמדרש ילמדנו מסורת אגדה הוא שביד בניה של רחל עשו נופל, שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן שהם קטניהם של שבטים, וזו שורת הדין שהבנים יקחו נקמת אמן, ורז"ל אמרו אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק ומשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם שנאמר האויב תמו חרבות. וכתיב אחריו ויי' לעולם ישב כונן למשפט כסאו. והכוונה כי עמלק גרם שיהיה השם והכסא חסר, והטיל פגם בשניהם כי הפריד אלופו של עולם כי כן כחו הטיל פגם בלבנה בסבת פתויו, וזה אמרם משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ובמדרש ילמדנו כל זמן שזרעו של עמלק קיים כאלו כנף מכסה את הפנים אבד זרעו של עמלק השם שלם. שהכוונה בזה שעמלק סבת הסתר פני הרחמים מהאיר על ארץ חפץ, והוא ענן מפסיק בין השמים ובין הארץ, והוא מכסה את הפנים המאירים. עד יבא אשר לו המשפט ויבער רוח הטומאה, והיתה ליי' המלוכה ולא יוסיף יבא בה עוד ערל וטמא, וזה יהיה כשימחה זרעו של עמלק הגורם הפרוד והחלוק, והיה יי' למלך על כל הארץ הארץ דייקא ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. וזה שעור מה שראיתי לבאר בסוד כסא: חלק ג פרק מב ישב. כל מקום שנזכרה ישיבה כלפי מעלה הוא ייחוד ואצילות האור. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ל"ז ע"א) מי כיי' אלהינו המגביהי לשבת מי כיי' אלהינו דסליק לאתישבא לאתעטרא בנהורא קדישא נהירו דבוציני כתרין ועטרין. הנה רמזו כי הכוונה באמרו המגביהי לשבת העלוי וההתעטר והייחוד באור העליון שמשם מאירים כל המאורות והכתרים מאורו. וזה סוד יושב בשמים יחודו ואורו בשמים שהם שמו. יי' למבול ישב נתייחד בכבודו לקיים העולם שלא יפסד במבול, כי הארץ העליונה נשחתה ונרחקה מדודה כי קצצו נטיעותיה ולזה נשחתו מדה כנגד מדה ובזכות נח הצדיק שנכנס בתיבה קיים העולם בסוד ויזכור אלהים את נח: וכתיב ויעבר אלהים אלהים חיים רוח שפע אור ותנחומים על הארץ העליונה, וישוכו המים מי הדין והפחד והופיעו פני הרחמים והוא הייחוד, ובזה וישב יי' מלך לעולם משם והלאה בסוד את קשתי נתתי בענן וראיתיה. וזה סוד אלהים ישב על כסא קדשו שהוא הייחוד, וכבר התבאר שאין היושב נבדל ונפרד מן הכסא אבל יושב ומתיחד בו, כי הישיבה בו הוא הייחוד בשמו: אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים המאציל אורו וייחודו בשמים העליונים סוד השם הגדול. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רס"ה ע"ב) פתח רבי אבא ואמר שיר המעלות אליך נשאתי את עיני וגו' שירה דא לא כתיב מאן אמרו אלא בכל אתר דאיהו סתם רוח הקדש אמרו עליהו דישראל בגלותא. היושבי בשמים היושב מיבעי ליה מאי היושבי אלא הא אוקמוה כל מאן דבעי לצלאה צלותיה קמיה מלכא קדישא בעי למיבעי מעמיקתא דכלא לאתדבקא ברכאן לתתא כמה דכתיב ממעמקים קראתיך יי. והאי יו"ד עמיקתא דכלא הואי והאי בעי לארקא ברכאן לההוא אתר דאיקרי שמים לאתזנא מניה כלא ועל דא היושבי בשמים בשמים ממש דכד אינון ברכאן דנגידי ואתמשכו מההוא אתר עמיקתא דכלא ואתישבן באתר דאיקרי שמים כדין ברכאן משתכחי בעילאי ותתאי. הנה בארו כי היו"ד שביושבי הוא סוד יו"ד שבשם הגדול, שהיא ראשית חכמה והיא עומק ראשית שם כוונת התפלה להאציל האור על שאר אותיות השם, ומשם בא אל השמים ומתישב שם האור והשפע שהוא הייחוד השלם, ומשם מתפשט בכל וזה סוד ממעמקים קראתיך יי: כי בחר יי' בציון אוה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד וגומר, ובמדרשו של רשב"י עליו השלום (ח"ג ל"א ע"א) לזמנין קרין להאי חבריא כלהו דכורא בגין דציון איהו רחמי והאי קרא נוקבא קרא ליה. אמר רבי יוסי הכי שמיע לן מבוצינא קדישא אבל בשעתא דזווגא אזדווג לאחזאה דהא נוקבא אתכלילת ביה בכללא חדא אתקרי נוקבא דהא כדין ברכאן דמטרוניתא אשתכחו ולא הוי בה פרישותא כלל ועל דא אוה למושב לו כתיב וכתיב כי בחר יי' בציון בציון דיקא בההוא דאית בגויה דשריא ביה ולא כתיב לציון וכלא חד בין דקרא להאי בשמא דדכורא ובין דקרא להאי בשמא דנוקבא כלא חד ובדרגא חד קיימין. והכוונה כי בחר יי' באותו שהוא כלול ומיוחד בציון ייחוד צד"ק בצדי"ק. ואותו אוה למושב לו להתיחד בו, והוא שהוסיף זאת מנוחתי עדי עד זה וזאת כלולים כאחד פה אשב כי אויתיה. ואותיות אוה מורות לנו סוד הייחוד השלם בהתנוצצות האור והאצילות דרך ישרה מראש הלבן דרך המלך עד בית מלכותו ולזה חתם למושב לו: ויי' לעולם ישב יתייחד בכבודו שיהיה השם שלם כשימחה שמו של עמלק מן העולם, שהוא הכנף הבא ומפסיק בין וא"ו שבשם ובין ה"א אחרונה, וזה כשכונן למשפט כסאו הרי הכסא והמשפט בייחוד אחד, שיבא לכונן הכסא שהיא ה"א אחרונה למשפט שהיא וא"ו שבשם, ואז יהיה השם והכסא שלמים. ועוד במשמע כונן למשפט כסאו בסוד ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו הרי כונן למשפט כסאו, והיתה ליי' המלוכה ליי' המלוכה ודאי ולא יכסה הכנף הפנים לחלק בייחוד וזה כונן למשפט כסאו. אתה יי' לעולם תשב כסאך לדור ודור. כי בחרבן מקדש של מטה נחרב מקדש של מעלה, והשליך משמים ארץ תפארת ישראל ונפלה בגלות, וזה סוד שאמר למעלה נפלה עטרת ראשנו סוד עטרת תפארת בסבת החטא, כי החטא גורם הקצוץ למעלה, ומקום שבו חטאו נכנס והפריד אלוף, וזה אמרו אוי נא לנו כי חטאנו על זה היה דוה לבנו, כי לב השמים דוה על זה סוד דודה שנסתלק ממנה, ועל אלה סוד הכנפים שבהם חטאו כד"א אלה אלהיך חשכו עינינו, כי הם החשיכו עיניהם של ישראל בגלותם, ותחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה. וזה סוד על הר ציון ששמם בסבת השועלים קטנים מחבלים כרמו של אלהינו הלכו ודשו בו סוד הכנפים המכסים הפנים שנכנסו בין עטרת תפארת ובסבת זה נפלו בגלותם למטה תחת רשות אחר. ואמר אתה יי' לעולם תשב ותתיחד בסוד יי' אחד כסאך לדור ודור כסוד ושמו אחד, וישראל סבת הייחוד כי אין הייחוד כי אם בהם, וכל זמן שהם בין האומות למטה אין הייחוד שלם למעלה, כי הם צורך גבוה, ואם כן שייחודך תלוי בנו למה לנצח תשכחנו בגלות תעזבנו לאורך ימים, כי אין שמך שלם ואין כסאך שלם כל זמן שאנו נשכחים ונעזבים. ואם כן השיבנו יי' אליך אם ובניה, ואז ונשובה כלנו זה לזה ישובו המה אליך ואתה תשוב אליהם, ובזה חדש ימינו סוד ימי עולם כקדם באין הפסק. אשר יתבאר ממה שכתבנו כי כל מאירים כאור ימי קדם, וכסוד ישוב ירחמנו ענין ישיבה הנזכרת כלפי מעלה הוא ייחוד ישוב המאור העליון להגלות ולהאיר במאורות השם בכבודו, והוא מה שרצינו לבארו בזה הנכללים בשם הגדול ובזה יהיה הייחוד שלם הפרק: חלק ג פרק מג קימה כל לשון קימה הנזכרת כלפי מעלה, ענין ההתקוממות והעלוי להאצל מלמעלה בדין או ברחמים כפי המצטרך להנהגת הנבראים כפי קבולם וכפי משפטם. קומה יי' ויפוצו אויביך, והסוד כי למעלה אמר ויהי בנסע הארן שהוא רמז לה"א אחרונה כי לה המלחמה באויב יי' לעקור דיורין להכניע את כנען ולהושיב דיורין, ולזה אמר קומה בה"א ולא אמר קום, לרמוז לה"א אחרונה שתקום בהתקוממות ועלוי לקבל מפחד יי' ומהדר גאונו ובזה יפוצו אויביו וינוסו משנאיו ויעשה בהם נקמה. ודוד פירש ואמר יקום אלהים שהיא מדתו יפוצו אויביו. ומשה שתף עמה מיד הרחמים ואמר קומה יי' כדי שתהיה כלולה ברחמים לישראל. וזה סוד אמרו שובה יי' רבבות אלפי ישראל, מלשון בשובה ונחת תושעון: ומה שאמר קומה יי' למנוחתך אתה וארן עוזך, הוא הענין בעצמו וזה למנוחה ורחמים להתייחד תורה שבכתב סוד החתן בתורה שבעל פה סוד הכלה. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רמ"ב ע"א) זמין למלכא ולמטרוניתא בהדיה הה"ד קומה יי' למנוחתך אתה וארן עוזך מלכא ומטרוניתא כחדא בגין דלא לאפרשא לון. ומזה קומה יי' הושיעני אלהי, קומה והתעלה עד למעלה מקום הרחמים להושיעני, כי הכית את כל אויבי לחי, וידוע לחכמי לב כי נפש דוד בין סלונים וסרבים למעלה כי זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה והם מצרים לה וכדוגמא זו דוד מלכה למטה רבו צריו ורבים קמים עליו מבקשי נפשו. ואמר עוד קומה יי' באפך עד האף העליון הקשה להנקם לי מאויבי, ועוד הנשא למעלה עד נחלה בלא מצרים מעל לעברות צוררי, שעבריהם סביב סביב השורה הפנימית אבל לא יעלו למעלה מהכתפים, לא כאלה חלק יעקב כי נחלתו בלא מצרים, ובזה והרכבתיך על במותי ארץ והרי הוא למעלה מעברות צורריו ועורה אלי משפט צוית, אתה המשפט סוד הרחמים עורה אלי כטעם עורה למה תישן אדני עורה אלי אל נפש דוד, וזה ענין הייחוד וסודו שצוית בתורתך. משוד עניים מאנקת אביונים שהאומות למטה וכחותיהם למעלה שודדים וחומסים את ישראל ומשעבדים אותם למעלה ולמטה, עתה אקום אל מקום הישועה יאמר יי, ואותם פחים אשר יציבו להם ללכדם אשיתם להם ישועה, כי הפחים ההם יהיו סבת גאולתם וגדולתם כטעם וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, והפחים ההם המציבים אותם ילכדו בהם כטעם כורה שחת בה יפול, וזה טעם יפיח לו כלומר למציב הפח כי ילכד בה, ועוד יש בענין זה סוד והוא כי הפח ההוא אשר בו מקום מכשול ואבן נגף ובו נלכדים הבריות, ישיתהו בזמן הישועה למישור כי ישתעבדו אל יד וממשלת כנסת ישראל וגם האומות למטה כי גם כל בני בשר יקראו בשמו, כטעם כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יי' ולעבדו שכם אחד. וזה שעור מה שרציתי לבארו בזה הפרק: חלק ג פרק מד עמידה הנני עומד לפניך שם על הצור בחרב. דברי השם הגדול למשה הודיעו שיתיחד בכבודו והיא עמידתו על הצור צור ישראל, וזה סוד הנני עמד מתיחד בכבודי שהוא הצור להפליא, כי הפלאים סבתם הייחוד. וטעם לפניך חזקו ואמצו כי יוציא לאור משפטו ממה שצעק מה אעשה לעם הזה וגו' ומשה לבדו הוא הנגש, אל יי' לעמוד על אמתת הפלא הזה וסבתו, כי משה לא יפסיד בריב בני ישראל ונסותם את יי, אבל נשכר כי עמד על סוד הפלאים ועל דרך עשייתם וסבת צאתם אל הפעולה המפורסמת לכל, וסוד הענין כי ריב בני ישראל ונסותם את יי' סבת הקצוץ והפרוד, וזה מונע גדול עצמי אל הפלאים כי עם הסתרת פנים אין מקום כלל אל פלא ונס, וזה סבת העדר הפלאים בזמן הגלות הזה כי הסתיר פניו מבית יעקב, ולזה הודיע השם הגדול למשה כי יתייחד בכבודו וזה מקום אל פעולת הפלא הזה, וזה טעם כל זה האריכות בכאן באמרו הנני עומד לפניך שם וגו': ואמנם אמרו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים, הוא ענין גלוי השכינה וקומה מהגלות בעמידה ורוממות גדול, בסוד התנערי מעפר קומי שבי ירושלם, כי היא בזמן הגלות כשוכבת לעפר, בסוד כי שחה לעפר נפשינו ותרגם יונתן ויתגלי בגבורתיה כי יתגלה השם הגדול בגבורתו סוד גבורה תחתונה ואמר רגליו כי סוף האדם רגליו בסוד ומקום רגלי אכבד: ובספר היכלות (ח"ב רנ"ח ע"א) לבתר גרמו חובין ושלטא ההיא ערלה ואתדחיין מבית שני לבר ונחתו מתמן לחמוקי ירכין. ולבתר נחתו מן תמן ואתדחו מאינון חמוקין לתתא עד דישרון לתתא ברגלין וכד יתותבון ברגלין כדין ועמדו רגליו ביום ההוא וגו' ועוד שם ובכלהו נחתו ישראל ואתגלו וכדין כד יתסיים גלותא במשיכו עד רגלין כדין ועמדו רגליו ויתעבר ההוא רוחא מסאבא ערלה מעלמא ויתהדרון ישראל בלחודיהו לשלטאה כדקיאות. בגין דההיא ערלה נחית לון לתתא עד השתא ומכאן ולהלה דההוא ערלה אתקצץ ואתעבר מעלמא כדין וישכון ישראל בטח בדד בההוא עי"ן י"עקב ולא אשתכח מקטרגא עליהו זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. וגם זה ישוב אל הענין הראשון כי אז יתיחדו רגליו במקומם, ולזה גם כן רמז יונתן באמרו ויתגלי בגבורתיה יתגלה ויתיחד בכבודו, כי בזמן ההוא זמן כריתת הערלה יהיה יי' אחד ושמו אחד כי אין שם רשות אחר כי אם הרשות המיוחד: ומזה אמרו והוא עמד בין ההדסים אשר במצלה, ובמדרש ענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר והוא עמד בין ההדסים, כי צדיקו של עולם ויסודו מייחד ההדסים ומתיים הקצוות, והשמיענו כן לפי שאמר ראיתי הלילה והנה איש רכב על סוס אדם, וכדי שלא יובן הענין כמשמעו חלילה סמך לו והוא עמד וגו' להודיע כי אין שם כי אם ייחוד מיוחד בתכלית האחדות. ומזה הענין אמרם במדרש ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עמד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים דכתיב יי' בקול שופר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים, והכוונה בעמידה מכסא הדין שמסכים הדין עם הרחמים ונהפך לרחמים, וזה סוד הייחוד כי פועל התמורות במדה אחת כי כלן כלולות ונכללות בפעולתן והכל כפי הכנת המקבל, ויש עוד במשמע עומד העליה והסלוק כטעם עלה אלהים בתרועה, נסתלק הדין ונח ונכלל ברחמים והופיעו הרחמים, בסוד יי' בקול שופר וזה סוד ויגבה יי' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה: ואמרו ומלאך יי' עומד הוא מזה הענין כי הוא המלאך הגואל. וראיתי בלבנת הספיר בזה הלשון ומלאך יי' עומד ולא כתיב יושב משום דלא אתישבא שכינתא בבית שני: חלק ג פרק מה נצ"ב יצ"ב. והנה יי' נצב עליו ייחוד נתיחד עליו, ובבראשית רבה אמרו שנתייחדה עליו השכינה. ועוד אמרו ר' חייא רבה ור' ינאי חד אמר עליו על הסלם וחד אמר עליו על יעקב מאן דאמר עליו על הסלם ניחא אלא למאן דאמר עליו על יעקב מי מתקיים עליו. אמר רבי יוחנן הרשעים מתקיימים על אלהיהם ופרעה חלם והנה עמד על היאור. אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם שנאמר והנה יי' נצב עליו. ועל דרך האמת אין ביניהם מחלוקת, אלא שהאומר עליו על הסלם רצה להסתיר הסוד והכוונה כי הסלם רמז אל האחדות סוד האצילות והאומר עליו על הסלם ירצה ללמד על הייחוד כי יי' ושמו אחד וזה סוד והנה יי' נצב עליו מתייחד בו, וסוד הכתוב והנה סלם מוצב ארצה ותרגם אנקלוס נעיץ בארעא, סוד וא"ו שבשם נעוץ ותקוע בה"א אחרונה, וראשו, סוד ראש דברך אמת, מגיע השמימה עולה עד רום המעלות ומייחד את הכל, והנה מלאכי אלהים, הם הצדיקים העומדים בסוד אלהים, עולים בזה הסלם בסבתו כשהם מסתכלים בו ומייחדים את השם במעשיהם הטובים עולים ואם לאו יורדים. כי הייחוד סבת עליית עליונים ותחתונים והפרוד סבת ירידתם. והאומר עליו על יעקב, ירצה לגלות וללמד כי יעקב ראש זה הסלם ויי' נצב עליו, ורבי יוחנן גלה לנו סוד העבודה והייחוד באמרו אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, כי הם סבת קיום השם וייחודו בעבודתם ויעקב מדתו אמת והוא מתיים ומייחד את הכל: ותתצב אחותו ובסוטה פרק קמא פסוק זה על שם שכינה נאמר ותתצב וכתיב דהא הם לא עלו כלם ונשארו בגולה גם נשאו נשים נכריות עד כאן. ודי בזה כפי הכוונה אשר יתבאר ממנה כל לשון עמידה האמורה במקום ברוך הוא: ויבא יי' ויתיצב. אחותו וכתיב אמור לחכמה אחותי את וכו'. כדאיתא התם וזה לרמוז אל ענין הייחוד. ובמכילתא אמרו ותתצב אחותו מרחוק ששרתה עליו רוח הקדש. והכל הולך אל מקום אחד: ויבא יי' ויתיצב, נאצל אצילות הייחוד עד מקום נבואתו של שמואל מדה רביעית ממעלה למטה וממטה למעלה, ולזה בא זה הלשון בקריאה הרביעית והכל בכוונה ובהשגחה נפלאה. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א כ"א ע"ב) והוא צולע על ירכו דא נצ"ח ישראל ירכו כתיב ולא ירכיו דא דרגא רביעאה דלא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל ועליה כתיב וגם נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב עד כאן: לעולם יי' דברך נצב בשמים סוד דבר יי' ה"א אחרונה בייחוד אחד בשמים כמה דאת אמר ואתה תשמע השמים: נצב לריב יי' מסכים עם בית דין של מעלה להעניש את בני אדם כפי מעשיהם, ועם זה נצב בייחוד שוה כי אין כל השנויים כי אם מצד המקבלים: והנה אדנ"י נצב על חומת אנך, סוד נעלם כי שבעים שרים כמנין נ"ך והאל"ף סוד האדון הרוכב עליהם, ולזה בא השם באל"ף דל"ת והם בית דין של מעלה כחומה סביב הכסא המתנשא כעגולה, ולזה אמר על חומת אנך נצב מיוחד בייחוד אחד כי הוא האחד האמיתי והם נפרדים, והדין נגמר על ידם כפי הסכמת היחיד המושל עליהם: ראיתי את אדנ"י נצב על המזבח מיוחד בסבת הקרבן הקרב על המזבח, כי הקרבנות מיחדים הכחות ומקרבים אותם אחד אל אחד, וזה סבת קיום העולם, וישראל בטלום מן המזבח הזה להקריבם לעבודה זרה, ולזה גלו מעל אדמתם, ובא השם הזה באל"ף דל"ת כי הוא המקבל תחלה ואצילות הייחוד נאצל עליו מראש הלבן, ובמכילתא אין יציבה בכל מקום אלא רוח הקדש שנאמר ראיתי את יי' נצב על המזבח: והנה לשון עמידה ויציבה עניינם אחד והוא הייחור, אלא שלשון יציבה תרמוז על עקר האצילות שרמזוהו חז"ל בלשון נטיעה, דכתיב ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם ותרגם אנקלוס ונציב. ובבראשית רבה ישבעו עצי יי' ארזי לבנון אשר נטע אמר ר' חנינא כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בתוך ג"ע. ישבעו עצי יי' א"ר חנינא ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו מטעתן. המשיל אצילות ההויות והמשכתן מאין סוף לעקירה וכיון שהמשיל אצילותן לעקירה המשיל בריאתן וגדילתן במקומן אחר שנאצלו לנטיעה וכשהיו גנוזין באין סוף אמר שהיו דקים כקרני חגבים. ובמדרשו של רשב"י עליו השלום (ח"א ל"ז ע"א) תא חזי כלהו נטיעין הוו רשימין דקקין לבתר עקרן קב"ה ושתיל לון באתר אחרא ואתקיימו עד כאן. והכוונה לרמוז שכבר היה להם מציאות קודם אצילותן אלא שהיה נעלם ודק בתכלית הדקות, ולזה המשיל מציאותן בהיותן גנוזין במקורם לקרני חגבים, ואצילותן והמשכתן ממנו לאילנים וארזים גדולים. ובמדרשו של רשב"י עליו השלום (ח"א ל"ד ע"ב) וכל שיח השדה וגו' אלין אלנין רברבין דנטיעין לבתר דהוו זעירין ע"כ: ולסוד הנעלם הזה לא הוזכרה בהם בריאה ח"ו כי אם אצילות וזה תכלית אמונת הייחוד וזה מבואר. ולפי שלא ידומה באמרו ועקרן הקב"ה שאולי נפרדו ממנו חס ושלום, לזה הוסיף ואמר ישבעו עצי יי, ישבעו חייהם וכו', להודיע כי כל סבה מקבלת מהסבה אשר למעלה ממנה לרמוז כי כלם באחדות אחד, ואם נאצלו לא נפרדו כי החיים שואבים מן המקור והמים מן החיים והנטיעה סוד דו פרצופין שואבת מן המים, והכל מתיחד בייחוד אחד במקור האחדות, וזה סוד ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם, הנה הגן נטוע ונצב בעדן ועדן נאחז ובא מקדם, ולהורות על הייחוד הזה הוזכרה לשון יציבה כלפי מעלה, וזאת היתה הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק מו צור הצור תמים פעלו והוא לשון חוזק ומוצא, והכוונה על אם הבנים הנקראת צור עליון שעם שהיא אינה דין ממנה מוצאו בכל המדות וממנה התחלתו, ולסוד זה נקראת צור והיא מקור כל הגבורות התחתונות, בסוד מי ימלל גבורות יי, והכתוב הזה מגלה סוד התפשטות האצילות מהצור בפרט הצור הוא המקור תמים חס"ד פעלו פחד יצחק, כי כל דרכיו משפט, זה ת"י, אל אמונה, זה נצ"ח, ואין עול, זה הו"ד, צדיק, זה יסו"ד עולם, וישר, זה מלכו"ת, הוא סוד קשר האמונה בייחוד אחד כלומר הוא לבדו והוא הכל מיוחד בלא שום פרוד, ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רצ"ז ע"א) א"ר חייא האי קרא מניה אוליפנא חכמה עילאה והכי הוא. אבל סיפא דקרא מקשר קשורא דמהימנותא במאי דכתיב הוא כלומר הוא לבדו כלא הוא חד בלא פרודא ואיתימא כל הני סגיאין אינון חזר ואמר הוא כלהו סלקין ומתקשרין ומתאחדין בחד וכלא הוא והוא חד בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין ע"כ. ולפי שלבות בני אדם יתמהו בראותם שנוי פעולות באות מהצור הזה, ידמו ששנוי הפעולה ממנו חס ושלום לזה בא אדון הנביאים להרים מכשול מדרך עמו: ופירש בעל מערכת האלהות ז"ל הצור תמים פעלו וגו', אמר כי פעולות צור עולמים תמימות, והוא בעצמו צדיק וישר בכל דרכיו כלומר תמים ופשוט בכל מדותיו. ואחר שהוא תמים ופשוט בכל מדותיו, תורה מלת אין עול על הגמול שהוא מצד השכל עד כאן. ובעל מנחת יהודה פירש דבריו אמר בזה הלשון, אחז מלת צור על שם שהוא דפוס וצורת העולמים, וידוע כי מצד הצורה בא הייחוד ומהחומר הרבוי, ואם כן מצד הצור לא באה כי אם פעולה אחת פשוטה ושלימה, וזהו אמרו תמים פעלו וגו', אבל מפני כי כל דרכיו משפט והוא אל אמונה לקיים השכר שהבטיח לצדיקים ואין עול להעניש הרשעים ולגמול לכל אחד כפי בית קבולו, מזה הצד בא הרבוי והשנוי בפעולותיו לא מצדו, כי צדיק וישר ר"ל אם תראה שנוי בגמול ועונש הוא מצד שהוא צדיק לא מצדו כי הוא ישר ופשוט בפעולותיו עד כאן. וזה הצור מקורן של ישראל בסוד צור ילדך תשי: ובמדרש של רשב"י ע"ה (ח"ב ס"ד ע"א) רבי אבא אמר אית צור ואית צור מסטרא דצור עילאה נפק צור אחרא ומאי צור עילאה צור דכל צורין ומאי איהו ההוא דאוליד לישראל דכתיב צור ילדך תשי עד כאן. ועוד שם על מלת תשי אלמלא ינדעון חייביא דהאי צור זמינא לאתערא לקבליהו ולאלקאה לון ימנעון מלמיחב קמיה אלא חלשא בעיניהו הואיל ולא מסתכלי באורחיהו ועל דא צור ילדך תשי עד כאן: ואין צור כאלהינו, והקשו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מ"ד ע"א) משמע דאיכא צור אחרא. ותרצו כמה דאוקמוה דהקב"ה צר צורה ותקן לה ונפח בה רוחא דחיי' ואפיק ליה לאוירא דעלמא. כלומר ואין שום צור וכח מכחות מעלה יכול על זה זולת אלהינו צור ישראל, דבר אחר ואין צור כאלהינו אית צור דאיקרו צור הביטו אל צור חוצבתם. והכית בצור. הנני עומד לפניך שם על הצור. וכלהו איקרי צור ואין צור בכלהו כאלהינו דיליה שולטנו על כלא עד כאן. והכוונה כי הצורים אשר למטה ממנה סוד גבור"ה ומלכות מהצור העליון סוד אם הבנים מוצאותם ואין הצור הכתוב בהם שוה לו, כי הם הכוונה בהם על תוקף הדין הבא מהם, אבל הצור העליון נקרא כן על שהוא מקורם עם שצד הייחוד שוה בכל ואם כן אין צור כאלהינו שהוא אלהים עליון: וכל צור שהזכיר דוד ע"ה בתהלותיו הכוונה על בית מלכותו הנקרא צור ישראל: הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם וגו', הם שני דברים יוכיח הנביא ע"ה את ישראל, לומר שהיה להם להביט ולהסתכל במקום שממנו חוצבה נפשם ולא יטנפוה בטנופי העברות, כי הנה באה להם מיסוד הבינה דרך אמת ואמונה. והוא הצור העליון מקור ההויה, והכוונה כי מצד קדושת נפשם הם מוכנים אל השלמות והם הרעו שחתו הפכו ללענה משפט ושנו את טבע היושר והצדק. גם מצד הגוף הביטו אל אברהם אביכם מקור הטהרה והקדושה, שהרי היתה ההשגחה הנפלאה שלא תתעבר שרה עד שנמול אברהם למען תחול הנפש הקדושה בטפה טהורה וקדושה אשר ממנה נולד יצחק, למען תהיה האומה אשר תצא ממנו מיוחדת לעבודת המקום ב"ה, והרי היתה האומה מוכנת מצד הנפש ומצד הגוף אל השלמות. ואם יטעו באמרם אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי, וכמו שאמרו הנשים הארורות, ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל בחרב וברעב תמנו, השיב ואמר כי אחד קראתיו, הלא יחיד ועני היה אברהם כשקראתיו ואמרתי לו לך לך מארצך וגו' ואברכהו בממון בעושר ונכסים, וכמו שכתוב ואברם כבד מאד וגו', וארבהו שעשיתיו לגוי גדול. וכל זה לפי שמאס בעובדי עבודה זרה ופירש מהם. או ירצה לפי שאולי ידמו ויאמרו הלא מלכת השמים תכריחנו לעבדה ולא נוכל לצאת מתחת רשותה, לזה השיב ואמר הביטו אל אברהם אביכם וגו' כי כפי המזל לא היה איפשר לו להוליד, כי אחד קראתיו ומצינו שהוציא הכתוב בריאה בלשון קריאה קורא אני אליהם יעמדו יחדו, כלומר הלא בכוונה בראתיו להיות יחיד וערירי בלא זרע, ואחר כך שניתי הבריאה בעבורו ואברכהו וארבהו כדי שיהיו הבאים ממנו למעלה מן המערכת שהרי שדדתיה בעבורם, ואם כן אין להם טענה מצד המזל, כי אין כל הקורא אותם כי אם מצד בחירתם הרעה, ואין למזל מבא בזה, ואלו יקיימו התורה והמצות יצאו מתחת משפטו והוראתו, וכמו שכן היה לאברהם אשר חצבו ממנו, וידוע כי זכות הארץ גרם לו לאברהם כל זה, כי חוצה לה אי איפשר ולפיכך תלה כל זה בה באמרו לך לך מארצך וגומר, ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו', כי היא המקום המיוחד משאר הארצות לעבודה, ובה עבד את יי' והקריא שמו בפי כל בריה לקרא כלם בשם יי' לעבדו שכם אחד. והם לא הלכו בדרכיו ועבדו בה עבודה זרה שהוא רשות אחר לה ולהם, וזה היה סבת גלותם ממנה: ועתיד הקב"ה להחזיר מקום עבודתו ליושנו, ולזה סמך כי נחם יי' ציון נחם כל חרבותיה, ואברהם היה עץ יבש והפריחו הקדוש ברוך הוא בזכות הארץ, כי הוציא ממנו אומה שלימה להיות להם לאלהים, גם הגורם יאכל בטובה אחר היותה כמדבר מבלי יושב, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן יי, כל זה אמר הנביא ע"ה נחמה אל הצדיקים אשר היו אז בדורו, וכמו שהקדים שמעו אלי רודפי צדק מבקשי יי, ותוכחה וגערה אל רשעי הדור ההוא אשר לא הביטו אל צור חצבו ואל מקור התחלתם ושרשם ללכת בדרכיו לא, והיתה תוכחה זו נחמה אל הצדיקים אשר הביטו אל כל זה: וזאת היתה הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק מז כבר התבאר בזה הספר כי כפי התעוררות העולה ומתעורר למטה דוגמתו מתעורר למעלה בסוד בנין השם הגדול, כי זה הכח נמסר ביד התחתונים לתקן ולפאר מקום המקדש העליון במעשיהם. ולהיות זה כן, נתקן ונעשה האדם התחתון דוגמת האדם העליון, ולא עוד אלא שבזה התחתון תלוי שלמות וצורך העליון, ולזה לא נתגלה העליון עד שנברא התחתון כי בו השלמות, וכשנברא ונעשה התחתון נראה ונתגלה שלמות העליון ונשתכללו עליונים ותחתונים. והסוד המופלא הזה נרמז במעשה בראשית באמרו וכל שיח השדה וגו', כי לא המטיר יי' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ה ע"א) אמרו בזה הלשון, תא חזי אדם וחוה דא בסטרא דדא אתבריאו מ"ט לא אתבריאו אפין באפין דכתיב כי לא המטיר יי' אלהים על הארץ וזווגא לא אשתכח בתקוניה כדקא יאות, וכד אתתקן הא דלתתא ואתהדרו אפין באפין כדין אשתכח לעילא, מנא לן ממשכן דכתיב הוקם המשכן ילפינן דמשכן אחרא אתוקם עמיה ועד לא אתקם לתתא לא אתקם לעילא, אוף הכא כד אתתקן לתתא אתתקן לעילא, ובגין דעד לא אתתקן לעילא לא אתבריאו אפין באפין וקרא אוכח דכתיב כי לא המטיר יי' אלהים על הארץ ובגין כך ואדם אין, דלא הוה בתקוניה ורזא דא דעד הכא לא אית סמ"ך בפרשתא ואע"ג דחברייא אמרו אבל סמ"ך דא עזר ודא עזר דלעילא דאתהדר לעילא אפין באפין דכר ונוקבא אסתמיך דא לקבל דא ודאי סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר סמוכים דא זכר ונקבה סמוכים כחדא. ד"א סמוכים עולם תתאה בעולם דלעילא דכד לא אתתקן עולם דלתתא לא אתתקן עולם דלעילא דקאמר כי לא המטיר יי' אלהים על הארץ דהא דא בדא סמיך ועולם דא תתאה כד אתתקן ואתהדר אפין באפין ואתתקנו אשתכח סמך לעילא דהא מקדמת דנא לא הוה עלמא בתקוניה עד כאן: הנה בארו כי העליונים צריכים בגלויין ובתיקונן אל תקון התחתונים, שהרי בתחלת הבריאה לא נראה שלימות המרכבה העליונה ושלימות שאר כל הנבראים עד שנתקנה ובאה ונראית צורת האדם התחתון שנקרא עולם קטן, וכמו שהוצרך התקון העליון אל תקון זה התחתון בתחלת הבריאה לא שקט ולא נח זה הצורך בתקון ההוא לבדו אז, כי כן תמיד כל המרכבות העליונות צריכות בקיומן לצורת אדם ולשלמותו, וכפי עשות האדם התחתון צורות דומות לתחלת הבריאה שהם פעולות היושר והצדק על פי התורה יוסיף און וחיל ותוספת שפע ורבוי אור וברכה באדם העליון שהוא דוגמתו שהרי הכל נמשך ובא אחריו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ה ע"א) ואד יעלה מן הארץ מן ארעא תתאה אתער עובדא לעילא, תא חזי תננא סליק מארעא בקדמיתא ועננא אתער וכלא אתחבר לבתר דא בדא, כגוונא דא תננא דקרבנא אתער מההוא ועביד שלימו לעילא ואתחבר כלא דא בדא ואשתלים כגוונא דא דלעילא אתערותא שרי מתתא ולבתר אשתלים כלא, ואלמלא דכ"י שריא באתערותא בקדמיתא לא אתער לקבלה ההוא דלעילא בתיאובתא דלתתא אשתלים כלא עד כאן: אחר שגלה הכתוב כי לא נתקנו העליונים למעלה עד שנתקנו התחתונים למטה, וזה היה בכוונה ובהשגחה נפלאה ללמד דעת את בני אדם ולהורותם כמה כחם גדול, כי נמסר בידם בנין העולמות וחרבנן וזה בכתוב וכל שיח השדה חזר וגלה בכתוב הבא אחריו, כי ההתעוררות המתעורר למטה עושה רושם ומעורר דוגמתו למעלה, וכי שלמות העליונים תלוי בתחתונים ובפרט כ"י שלמותה תלוי בישראל, וזה כי לפי שהיא צריכה השקאה כי היא הארץ המקבלת התמונות, ולזה נקראת יבשה בסוד יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, וכתיב ועתה נפשנו יבשה, והטעם אין כ"ל דודה ואור עיניה איננו אתה בבית, ולזה היא משתוקקת אל מרכבה והם הצדיקים אשר תסמך על ידם והם המדמים צורה ליוצרה, כי על ידי שמדבקים רצונם ברצון צדיק של מעלה היא מתעוררת להתייחד עמו ומקבלה באהבה כלולה, ואומר לה בואי כלה בואי כלה: וזה סוד ואד יעלה מן הארץ תורה ומעשים טובים ותפלות וברכות מן הצדיקים אשר בארץ, כי בהם מעוררים הצדיק ובא והשקה את כל פני האדמה, וכמו שהארץ התחתונה לא תקבל ההשקאה כי אם מהאדים העולים ממנה ומהם יתהוו העננים, ועליה יריקו, כן הצדיקים אשר בארץ מעלים האדים אל הארץ העליונה מצד תורתם ומעשיהם הטובים ותפלותיהם וממשיכים אליה ההשקאה ומוסיפים בה כח ורבוי לעלות, ואז הצדיק מתעורר ובא ומקבלה בחיקו בחבה רבה, ובזה עושים רצון אביהם שבשמים ומדמים הצורה ליוצרה, וזה סוד ובו תדבק וגם הוא דבק בהם, והרי הם כאבן השואבת את הברזל שזה מושך את זה, וזה נאחז מזה ואינם נעזבים זה מזה, אם לא יהיה שם גורם מבחוץ יגרום שיעזבו זה מזה, כן הצדיקים דבקים ונקשרים במחשבתם ולבותם בלב הצדיק של מעלה מצד צדקותיהם ומעשיהם הטובים, כי הם סבת הדבוק והקשר האמיץ ביניהם ואינם נעזבים זה מזה אם לא יהיה שם גורם מבחוץ יגרום העזיבה והפרוד ביניהם: ובפרק י"ח מפרקי היכלות דר' ישמעאל ע"ה אמרו בזה הלשון א"ר ישמעאל אמרה לי כל חבורה בן גאים אתה שאתה מושל באור הגדול באורה של תורה ב"ר נחוניא בן הקנה הראה אותו החזר אותו וישב אצלנו מצפיה שהוא מציץ בצפיית המרכבה וכו', א"ר ישמעאל מיד נטלתי מטלת של מילת פורחבא ונתתי אותה לר' עקיבא, ור' עקיבא נתנה לשמש והשמש נתנה לעבד שלנו לומר לך והעמד מטלת זו אצל אשה שטבלה ולא עלתה לה טבילה והטבילה שאם תבא אותה האשה ותאמר מדות וסתה לפני חבורה בידוע שאחד אוסר והרוב מתירין ואמרו לאותה האשה געי בה במטלת זו בראש אצבע צרדה שליך עליה, ואמרו לה אל תדרכי ראש אצבע צרדה שליך עליה, אלא כאדם שנוטל נימא מגלגל עיניו שנפלה לו ומדחיף אותה ברמיזה, הלכו ועשו כן והניחו את המטלת לפני ר' ישמעאל נעץ בה מורביה של הדס מלאה פלייטון ששרוי באפלסמון נקי והניחו אותה על ארכובותיו של ר' נחוניא בן הקנה, ומיד פטרוהו מלפני כסא כבוד שהיה יושב ורואה בגאוה מופלאה ושררה משונה בגאוה של רוממה ושררה של זיהיון שמתרגשת לפני כסא כבוד ג' פעמים בכל יום ויום במרום מיום שנברא העולם ועד עכשו לשבח עד כאן: הנה החסיד הזה מצד קדושתו וטוהר מעשיו היה יושב וצופה במרכבה והיתה מחשבתו דבקה וקשורה בעליונים והם בו ולא היה נעזב מהם ולא הם ממנו, כי היו מושכים זה את זה עד שהוצרכה החבורה קדושה אליו וסבבו באמצעות גורם מבחוץ להפריד בין החשוקים ונתפרדה חבילה, אשר יתבאר ממה שכתבנו בזה הפרק למתבונן בו, כי תורה ומעשים טובים הגורם הגדול בייחוד השם הגדול בכבודו והגורמים זה הייחוד דבקים בו וקרובים אליו ואל זה היתה הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק מח קר"ב נג"ש נג"ע. קרב נגש עניינם ייחוד ודבוק, ועל הדרך שהתבאר בפרק הקודם לזה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו, וכבר באר לפניו ולאחריו סבת זה ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, כי תורה ומעשים טובים סבת ייחוד השם הגדול בכבודו, והייחוד סבת כל ההצלחות הם יקראו והוא יענם, וזו היא חכמתם ובינתם לעיני העמים, וכמו שהתבאר כבר, וכתיב ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת, אשר זה גורם קורבה וייחוד בשם הגדול, ומצד זה הוא קרוב אליהם אלהים קרובים קרבים כתיב קרבים ודאי מדה במדה מקרבים כחותיו והוא שכרם קרבים אליו, ואני קרבת אלהים לי טוב: לפי שאמר למעלה כי הנה רחקיך יאבדו, והם הרשעים הגורמים רחוק וקצוץ בכחות השם הגדול במעשיהם יאבדו מדה כנגד מדה, כי גרמו לצדיק שיתרחק מצדק, והרי צדיק אובד בצדקו וגם הם יאבדו, אבל אני קרבת אלהים שהוא ייחוד השם בכבודו לי טוב, וזה הוא הטוב האחרון והשלימות הקנוי: ולזה התכלית נברא האדם ולזה שתי באדנ"י יהו"ה והזכיר אלו השמות כי הם סוד הייחוד, מחסי לספר כל מלאכותיך כי הייחוד מבא לזה, קרוב יי' לכל קוראיו ולמי, לכל אשר יקראוהו באמת במדת אמת ששם מקום הייחוד ושם מתיחד הכל, ואחר שמיחד שם את השם ומקרב כל הכחות שם הנה הוא קרוב לכל הקורא אותו משם, ישאלוני משפטי צדק לפי שקרבת וייחוד אלהים יחפצון ולזה ישאלוני ללמדם משפטי צדק כי הם הגורם בייחוד: ולכוד זה העבודה המיחדת ומקרבת כחות השם הגדול נקרא קרבן קרבן ליי' ודאי, את קרבני לחמי: ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ה' ע"א) קרבן מאינון כתרין קדישין דמתקרבין כלהו כחדא ומתקשרן דא בדא עד דעבדין כלהו בייחודא שלים לתקנא שמא קדישא כדקיאות, הה"ד קרבן ליי' קרבן דאינון כתרין ליי' הוא לאתתקנא שמא דא וליחדא ליה כדקא יאות עד כאן, ולסוד זה אמר הכתוב תשמרו להקריב לי ולא אמר לקרב כלומר להקריב כחותיו אליו להיות אחד, וכן זה האשה אשר תקריבו ליי' אשה כתיב כלומר זה סוד זה אלי והאשה סוד כנסת ישראל תקריבו ליי' סוד תפארת ישראל יי' אחד ושמו אחד: והכלל כי כל לשון קריבה האמורה כלפי מעלה פירושה ייחוד ודבוק, וגם הכהנים הנגשים אל יי' בסבת הקרבנות אשר הם מגישים סוד הייחוד שהם מיחדים בהם גם הם נגשים אליו ודבקים בו, ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים הוא עב הענן ועליו אמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ולעוצם מעלתו והשגתו בייחוד מכל משיג, היה מגיש ומיחד, וכפי הפלגת ייחודו גם הוא היה נגש ודבק כפי הכנתו וערכו אשר בזה עלה על כל נולד, ומזה ונגש משה לבדו אל יי' להפלגת השגתו בנבואה שהיה נגש ודבק במקום השגתו ונבואתו בתכלית הדבוק והייחוד, ולהורות על זה הושאלה המדה אליו בפי חכמי האמת: ובספר היכלות היכל ששי אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב רנ"ד ע"א) בזה הלשון תא חזי משה ידבר דכתיב הנך יפה רעיתי וכתיב כחוט השני שפתותיך, והאלהים יעננו דכתיב הנך יפה דודי וכתיב שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר עד כאן, ומזה הענין כל לשון נגישה האמורה כלפי מעלה, יגע בהרים ויעשנו, וירד יי' על הר סיני והר סיני עשן כלו, ואם כוונת הכתוב אל סוף הכל יהיה פירושו עלוי הכל וייחודו אל נרתקו ונשגב יי' לבדו, ויגע על פי השפיע וייחד נבואתו בסבת פי כלומר כדי שאנבא על עמו, וכל לשון נגיעה האמורה כלפי מעלה זה עניינה, וזה מה שרצינו לבארו בזה הפרק: חלק ג פרק מט מלא וכבוד יי' מלא את המשכן הוא ייחוד ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה מאי השם הגדול בכבודו, ובזה המשכן ניהו מלא כל הארץ כבודו אלא העליון מלא מכבוד תפארתו בסוד ובית תפארתי אפאר לפאר מקום מקדשי המקום שהוא מקדשי וכשהוקם המשכן למטה שרתה בו שכינה שהוא כבוד יי' ונמלא ממנו, וזה סוד כי מלא כבוד יי' את בית יי' בסוד ומקום רגלי אכבד וימלא כבוד יי' את כל הארץ בסוד והארץ האירה מכבודו. מלא כל הארץ כבודו: כל אותה ארץ שנבראת ביום ראשון שהיא למעלה כנגד ארץ ישראל מלאה מכבוד השם, ומאי ניהו חכמה דכתיב כבוד חכמים ינחלו עד כאן, עוד שם ישב ודרש להם שכינה למטה כשם ששכינה למעלה, מאי שכינה זו הוי אומר זה האור הנאצל מן האור הראשון שהוא חכמה, גם הוא מסבב הכל שנאמר מלא כל הארץ כבודו ומאי עבידת הכא, משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו שבע בנים ושם לכל אחד מקומו ואמר להם שבו זה על גב זה אמר התחתון אני לא אשב למטה ולא אתרחק ממך, אמר להם הריני מסבב ורואה אתכם כל היום שנאמר מלא כל הארץ כבודו ולמה הוא ביניהם כדי להעמידם ולקיימם: ואולם חי אני וימלא כבוד יי' את כל הארץ וסודו כי נמשך האור מלפני לפנים ואז ברכות לראש צדיק חי העולמים, ומשם בארה סוד אני ובזה היא מלאה מכל האור ההוא ואז וימלא כבוד יי' את כל הארץ וזה סוד אמרם בפרק אין עומדין ואולם חי אני אמר רבא אמר רב יצחק מלמד שאמר לו הקב"ה למשה משה החייתני בדבריך, וזה כי אדון הנביאים ע"ה בתפלתו המשיך האור מראש ועד סוף, וזה סוד ועתה יגדל נא כח אדנ"י כאשר דברת לאמר, הכח הבא מלמעלה ראש יגדל וימשך עד מלכות בית דוד ואלו הם החיים הבאים ממקור החיים, והוא סוד אמרו ואולם חי אני ואמרם ז"ל החייתני בדבריך, וזה טעם אמרם ז"ל שהצדיקים מאמצים כח הגבורה, ועוד אמרו שמוסיפים כח בגבורה של מעלה, וכבר התבאר זה והכוונה להודיע כי כל לשון מליאה הנזכרת כלפי מעלה הוא סוד הייחוד וזהו מה שרצינו ביאורו בזה הפרק: חלק ג פרק נ ר"ם. נש"א. כל לשון רוממות והתנשאות האמורה במקום ברוך הוא עניינה התרוממות השם הגדול אל רום המעלות להאחז ולהתיחד שם כי הוא נחלה בלא מצרים חי יי' וברוך צורי וירום אלהי ישעי, כי החיים נמשכים מחיי המלך ובזה ברוך צורי צור ישראל וירום אלהי ישעי לקבל ממעיני הישועה רום המעלות, רומה יי' בעזך טעמו רומה יי' במקום עזך עד מקום שהוא מקבל עוז ותעצומות האור והשפע, או יהיה טעמו כשאתה יי' מתיחד בעזך סוד שכינת עוזו אתה רם והכל עולה לכוונה אחת, ארום בגוים למעלה ממקום אחיזת הגוים ובזה אני רם על כל הארץ: וזה סוד רומה על השמים אלהים שיהיה רם למעלה מזרועות עולם סוד אש מים ובזה על כל הארץ כבודך, וזה סוד רם על כל גוים יי' למעלה ממקום אחיזת הגוים על השמים כבודו כבודו מיוחד בשמים יי' ושמו אחד כי רם יי' ושפל יראה כסוד המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, וכבר כתבנו סודו. וגבוה ממרחק כד"א מרחוק יי' נראה לי יידע יתידע בשמו כלומר יתיחד וזה מבואר: ארוממך אלהי המלך, ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה מאי תהלתי דכתיב תהלה לדוד ארוממך ומאי תהלה משום דארוממך ומאי רוממות משום דאברכה שמך לעולם ועד עד כאן. ולכן ירום לרחמם יתעלה עד רום המעלות להמלא רחמים לרחמכם, עד יערה עלינו רוח ממרום סוד רום בחולם, עתה ארומם עתה אנשא מצד המאורות העליונים שהם רמים ונשאים, והוא סוד כה אמר רם ונשא שוכן עד כמה דאת אמר בטחו ביי' עדי עד וכבר הזכרתיו הנה, ישכיל עבדי עבדו המושל בכל ירום ונשא וגבה מאד: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א קפ"א ע"ב) ירום מסטרא דנהורא עילאה דכל נהורין כד"א ולכן ירום לרחמכם ונשא מסטרא דאברהם, וגבה מסטרא דיצחק. מאד מסטרא דיעקב עד כאן, רום ידהו נשא רום בתוספת ה"א, והכלל כי כל לשון רוממות המעלות כלומר התעלות היד החזקה עם והתנשאות המיוחס למקום ברוך הוא מזה החמשה התחתונות עד רום בחול"ם, ולזה בא הענין ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק נא עבר והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה, והרב המורה אמר כי היה זה במראה הנבואה כי תחלת הספור אמר ותרדמה נפלה על אברם עד כאן, ואם כן לא היה שם ברית חס ושלום. והאמת בפרשה כי אחר התרדמה שיעד לו בה הגלות שכל זה היה במראה הנבואה הקיץ אברהם וראה בהקיץ תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים ואמר ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית וגו': ובסוד הענין כתב רבינו הגדול ז"ל בזה הלשון והנה תנור עשן ולפיד אש ראה כאלו תנור עשן כלו ובתוכו לפיד אש בוערה כענין ענן גדול ואש מתלקחת, והעשן הוא הענן והערפל הנזכר במתן תורה ולפיד האש בתוכו הוא האש האמור שם ודבריו שמעת מתוך האש וכתוב ומראה כבוד יי' כאש אוכלת וגו' והנה השכינה עברה בין הבתרים והוא הברית אשר היתה אתו מעולם, וזה טעם כרת יי' את אברם ברית, כי הקב"ה בעצמו העביר ברית בין הבתרים והמשכיל יבין עד כאן, ועברתי בארץ מצרים לא אמר וירדתי שכבר אמר אנכי ארד עמך מצרימה ואמרו גלו למצרים שכינה עמהם, ולזה אין צריך כי אם העברה: ובמכילתא ועברתי בארץ מצרים רבי יהודה אומר כמלך שעובר ממקום למקום, ואמרו עוד שם ופסחתי עליכם רבי יאשיה אומר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהקב"ה מדלג על בתי בני ישראל במצרים, שנאמר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים ואומר הנה זה עומד אחר כתלנו וגו': ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ק"א ע"ב) אמרו בזה הלשון וכי כמה שליחן אית ליה להקב"ה, אלא בגין דאינון לא ידעין בין טפה דבוכרא לטפה דלא בוכרא בר קב"ה בלחודוי עד כאן, הנה תורת אמת היתה בפי כל חכמי ישראל ע"ה ולא נתנו מקום לפרש, ומה שחשב הרב המורה ז"ל שהוא דרך המרי הוא דרך האמונה ואם לא נשיג העניינים על בוריין איך הם אין לנו רשות להתחכם בהם ולפרשם מדעתנו: ויעבר יי' על פניו הוא הכבוד וקיים מה שיעדו באמרו אני אעביר כל טובי על פניך, ומה שאמר על פניו הכוונה על פניו של משה ולהורות שהעובר הוא הטוב תרגם אנקלוס ע"ה ואעבר יי' שכינתיה על אפוהי ומלת ויקרא חוזרת לכבוד העובר כי הוא הקורא הי"ג מדות: וכבר פירשתי הפרשה הזאת למעלה על פי הקבלה הנאמנה המסורה לחכמי ישראל ע"ה, והנה יי' עבר שכינה עוברת ורוח גדולה וחזק מפרק הרים וגו' ואחר.הרוח רעש וגו' ואחר הרעש אש וגו' ואחר האש קול דממה דקה, הם שלשה קליפי ערלה רוח רעש אש ספקלטורין עוברין לפני שכינה, ולפי שהם רחוקים מן הקדש כי הם מחוץ למחנה מושבם אמר בהם לא ברוח יי' לא ברעש יי' לא באש יי' לומר שאין צד הקדושה משתתף ובא בהם, ואמר ואחר האש קול דממה דקה והיא מחיצה דקה קרובה אל הקדש בסוד ונוגה לו סביב, ולפי שהיא קרובה אל הקדש לא אמר בה כמו שאמר בשאר קליפות, ולפי שאינה מכלל הקדושה לא הזכיר בה את השם, אבל הקול העליון יוצא ובא דרך המחיצה ההיא הקרובה אל הקדש, ולזה אמר אחריו והנה אליו קול ויאמר וגו' והמראה ההיא היתה לאליהו ז"ל בהקיץ, ולזה אמר ויהי כשמע אליהו וילט פניו באדרתו כענין ויסתר משה פניו וגו' ודי בזה לענין הפרק : חלק ג פרק נב בא. כל לשון ביאה האמורה במקום ברוך הוא, הוא אצילות וייחוד השם הגדול בכבודו, הנה אנכי בא אליך בעב הענן וידוע כי ה"א אחרונה נקראת אור עב וכלם נקראים עננים, והיא ענן לכבוד העליון: והענין הנה אנכי דברי השם הגדול בא אליך בעב שהוא ענני בעבור ישמע העם שיגיעו כלם למדרגת הנבואה, ומשה השיג השם הגדול הבא בעב הענן והם השיגו עב הענן, בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, אשר אזכיר לשון זכר והרמז על צדיק שהוא הזכר והברית אשר הוא מקום ייחוד איש עם אשתו והחבור העליון בו תלוי, וזה לשון אזכיר את שמי כטעם כי שמי בקרבו אבוא אליך אתיחד בשמי לצרכך וברכתיך, כי הייחוד סבת הברכה והרבוי למעלה ומשם נמשכת למיחדים הגורמים זה: ובפרק החליל תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה אומר אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן, למקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי, ואף הקב"ה אומר אם אתה תבא לביתי אני אבוא לביתך, ואם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר בכל המקום וגומר, וחלילה להלל קדוש אלהים ליטול עטרה לעצמו ולהתפאר בתורתו ומעשיו לכבודו, אבל כל דבריו מכוונים אל הייחוד העליון להודיע ולהורות כמה הזכות גורם, והכוונה לו עליו השלום לומר אם אני היא שכינתן של ישראל כאן במקדש הכל כאן, אין חסרון כל ויתרון ארץ בכל היא כי בהיות השכינה שורה בישראל גם שורה למעלה והחבור שלם כי זה תלוי בזה, כי העבודה במקדש מושכת השכינה למטה וגורמת הייחוד, ובזה הכל והכלה בייחוד מיוחד. ואם אין אני כאן מי כאן. כי אחר שהייחוד תלוי בסוד אני ובמקום שאני סוד ה"א אחרונה בו הכל בו כי בה שלימות הכל, ואם אני מסתלק נתפרדה חבילה ואך חלק למקום שאני אוהב וכו' כלומר הכל ברשותי ואין לי התנצלות, כי בידי לבנות עולמות או להחריבן אם יבנה גם הוא יבנה, ואף הקב"ה אומר אם אתה תבנה את ביתי ותבא אליו בתורה ומעשים טובים, וביתו של הקב"ה בית המקדש או בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מקדש למקדש מקדש מעט, בזה מיחד את השם הגדול בכבודו. וזהו אמרו אני אבא לביתך כלומר אתיחד בכבודי שהוא ביתך כשאתה עושה רצוני. ואם תחריב את ביתי של מטה בקלקול מעשיך, וזה אמרו ואם אתה לא תבא אל ביתי, כלומר בתורה ומעשים טובים אני אחריב את ביתך ולא אבא אליו כי אסתלק ולא אבא בעיר, והכל במשמע הכתוב שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי, לא אמר תזכיר או תזכור כלומר אשר תגרום אתה במעשיך שאזכיר אני את שמי, כלומר שאפאר את בית מקדשי והוא הייחוד העליון אבא אליך וברכתיך. ויבא יי' ויתיצב כבר פירשתיו: בקרבך קדוש ולא אבא בעיר כשאני בקרבך אני קדוש לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים כי זה יגרום שלא אבא בעיר, ואין הקב"ה בא בירושלם של מעלה עד שיבא בירושלם של מטה. ובא יי' אלהי כל קדושים עמך כלומר כשיבא יי' אלהי להתיחד בכבודו, יבאו כל קדושים עמו כלומר כל הכחות יתיחדו בו, כי בזמן הגלות כל הבנין נהרס. ויאמר אלי יי' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי יי' אלהי ישראל בא בו והיה סגור, השער הזה סוד זה השער ליי, שער הייחוד סגור יהיה מפני כחות הטומאה ואיש לא יבא בו. ואיש סוד איש שדה איש שעיר כי יי' אלהי ישראל בא בו מתיחד בו ולא יתערב זר בתוכם. ואם חס ושלום איש יבא אז ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ומפני הרעה נאסף הצדיק. וזה סוד אמרו להלן כה אמר אדני יהוה שער החצר הפנימית הפנה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה, שאז שולטים ימי חול ימי הרעה ואין זווג למעלה, וביום השבת יפתח זמן הייחוד והזווג שכבר עברו ימי החול. וביום החדש יפתח שאז מתחדשת הלבנה ואור הלבנה כאור החמה. וכבר בארנו סוד זה בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא: ובספר יסוד היסודות כתב הרב ר' אלחנן ב"ר יקר ז"ל בזה הלשון על דברת בני אדם שהשכינה בכל מקום, כן הוא כדבריהם, אבל פירוש הדברים בכל מקום טהור שהוא רוצה לזרוח שם בשכינתו, וחלילה מבא לשכינת כבודו בבתי האלילים. אמת כי השמש זורח בכל מקום נקלה ונכבד. אבל הבורא יתברך שמו לעד אינו כן, דכתיב כי אם במקום אשר יבחר יי' לשכן שמו שם, ככתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי פירוש אשר אתן רשות לברך את ישראל בשמי הגדול, הוא המקדש כי מברכין ככת בו ובגבולין בכנויו אבוא אליך. ונאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן, למדת שאינו שם קודם זרחו שם עד כאן. וזה שעור מה שראיתי להעיר בו בזה הפרק: חלק ג פרק נג יצ"א. כל לשון יציאה המיוחסת למקום ברוך הוא עניינה הפוך מדת הדין למדת רחמים או מדת הרחמים למדת הדין, והיא היציאה ממדרגה זו למדרגה זו כפי הכנת המקבלים, והשנוי הוא בהם לא בו חלילה, כי אינו מן הראוי והיושר שיהיה דין הצדיק כדין הרשע, אבל כפי השינוי בדרכיהם ומעשיהם יהיה השינוי בדיניהם, וידוע מדרך האמונה והייחוד שכחות השם הגדול שהוא אחד בהם, כלולות מדין ורחמים וכשיצא ממשפט הצדיק לדון את האדם כפי מעשיו אם לטוב, הנה גם מדת הדין שבמדה ההיא מסכמת עם מדת רחמים שבמדה ההיא גם כן, והרי כלו הפך לבן וזה אמרם ז"ל הצדיקים מהפכים מדת הדין למדת רחמים, ואם לרע כפי מעשיו, הנה גם מדת רחמים שבמדה ההיא מסכמת עם מדת הדין שבמדה ההיא גם כן, וזה סוד אמרם ז"ל הרשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין, והוא סוד מה שכתוב ימינך יי' נאדרי בכח ימינך יי' תרעץ אויב: וכשהענין על הדרך הזה שכתבתי הוא הקיום, כשהדין מסכים עם הרחמים כפי המעשה המתעורר למטה, או כשהרחמים מסכימים עם הדין כפי המעשה המתעורר למטה גם כן, והימין נכלל בשמאל והשמאל בימין הוא קיום הדבר, ואין להשיב אם לא בתשובה חשובה והוא שכתוב נשבע יי' בימינו ובזרוע עוזו. וכשהדין מסכים עם הרחמים ונכלל בהם והכל רחמים שהרי נהפך ושב רחמים, הנה היא היציאה ממדה למדה, וכן כשהרחמים נכללים ומסכימים עם הדין ושב ונהפך לדין, הנה היא היציאה גם כן ממדה למדה, וזה סוד אמרם ז"ל בפסיקתא ובירושלמי פרק סדר תעניות כיצד תני משום רבי מאיר כי הנה יי' יוצא ממקומו יוצא ממדה למדה ממדת הדין למדת רחמים על ישראל. יתבאר אם כן כי במדה אחת פועל דבר והפכו, והכל כפי הכנת המקבלים, וזה סוד ימינך יי' נאדרי בכח להציל את ישראל והיא עצמה הרועצת את האויב, ימינך יי' תרעץ אויב כי בדין ההוא שהוא דן את הרשעים בו עושה חסד עם הצדיקים: ובמדרש את מוצא בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטייה, והקב"ה אינו כן אלא במה שמכה בו מרפא. הנה יי' יצא לפניך רחמים על ישראל ודין לאויביהם. יצאת לישע עמך. ויצא יי' ונלחם בגוים ההם. הכל על הדרך שכתבנו למעלה, ואמנם אמרו השמש יצא על הארץ הוא כנותן טעם להצלת לוט והוא כי שמש ומגן יי' צבאות יצא ונראה על הארץ ארץ חפץ כלומר נתייחד השם הגדול בכבודו ולוט בא צוערה. והכלל כי כל לשון יציאה האמורה כלפי מעלה עניינה הייחוד הגמור, ואל זה היתה הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק נד הלי"כה. כל לשון הליכה האמורה במקום ברוך הוא, עניינה המשכה והתפשטות הייחוד לייחד עליונים ותחתונים להיותם שקולים, וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן. ובבראשית רבה עיקר שכינה בתחתונים היתה. וזה לפי שסדר הנבראים התחתונים ומערכותם היה על סדר המעלות העליונות ומערכותם עליונים כנגד עליונים, תחתונים כנגד תחתונים, ולהיות העולם התחתון הזה כנגד ה"א אחרונה שבשם שהרי בה"א בראם, נמצאו התחתונים כסא ומעון לשכינה כי זה ביתה הראוי לה בסוד מושיבי עקרת הבית ורחל עקרה עיקר הבית, ולזה היתה עיקר שכינה בתחתונים. ובזה נמצאו עליונים ותחתונים אחדים בהיות השכינה נמשכת ומתפשטת בתחתונים, והרי הם כלולים אלו מאלו נמצא השם ממלא עליונים ותחתונים אין עוד מלבדו, בסוד אמרו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, השמים כסאי והארץ הדום רגלי. וזה סוד ויכלו השמים והארץ באו אלו באלו ונכללו אלו מאלו, והשם מלא והעולם מלא בשלימות הכוונה בהיות הייחוד נמשך ומתפשט מעלה ומטה. וזה סוד וישמעו את קול יי' אלהים הוא הקול האחרון משבעה קולות מתהלך ומתפשט בגן כי גן של מטה מכוון ושקול כנגד גן של מעלה. ואמנם אמרו וילך יי' כאשר כלה לדבר אל אברהם, כי כשחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה מן התחתונים והבניינים נהרסו ויפרדו איש מעל אחיו והייחוד נחלק, וכשבא אברהם והתחיל לתקן את אשר עוותו אדם הראשון המשיך את השכינה אל התחתונים, אבל לא נקבעה בהם כקודם החטא, והיתה מתאספת ושורה על אברהם כי הוא המרכבה והמעון לה, ואין לה בתחתונים מקום מוכן לשרות בו כי אם אברהם, כי הוא היה ממלא מקום העולם כלו כי נאסף כבוד השכינה ונקמט מכלל העולם לסבת חטאו של אדם וצמצמה עצמה ושרתה על מקום מיוחד שהוא אברהם, ובהסתלקה מעליו נאמר וילך יי' נמשך הכבוד ונתפשט מעליו מאותו צמצום שצמצם עצמו לשרות עליו לשרות בעליונים, כענין אלכה ואשובה אל מקומי. ומזה הענין ויחר אף יי' בם וילך: ואהיה מתהלך באהל ובמשכן ככל אשר התהלכתי בכל בני ישראל, אשר נמשכתי מן העליונים לשכון במשכן בין שני הכרובים להיות עיקרי בתחתונים כקודם החטא, אבל לא בקבע עד אשר נבנה בית עולמים. ומזה הענין אמרו כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחנך. ראו הליכותיך אלהים הליכות אלי מלכי בקדש, הלוכו בקדושה נמשך ומתפשט במקומות הקדושים לשרות בהם, כי בזה העולמות שקולים והייחוד שלם כי זאת היתה הכוונה בבריאה. הליכות עולם לו לא נברא העולם כי אם להליכות לו להמשך ממעלה למטה ליחד עליונים ותחתונים: ואמנם אמרו אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם. אשר הלך האלהים לפדות לו עם. נמשכה השכינה בגלות עם ישראל למצרים בסוד אנכי ארד עמך מצרימה, וזה סבת גאולתם כי הוצרך לפדות את עצמו, פדה גם לישראל. וזה סוד אמרו לפדות לו בסוד אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. ובמכילתא אמר רבי עקיבא אלולי הדבר כתיב אי איפשר לאמרו אמרו ישראל לפני הקב"ה עצמך פדית. ואמנם אמרו והלכת בדרכיו. אחרי יי' אלהיכם תלכו הוא סוד תקון הכבוד בעסק התרה וקיום מצותיה בדרך תקונו למעלה. וכבר הרחבתי הביאור בזה בחלק השני מזה הספר: ובסוטה פרק קמא אחרי יי' אלהיכם תלכו וכי איפשר לו לאדם להלך אחר השכינה והלא כבר נאמר כי יי' אלהיך אש אכלה הוא, אלא הלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הקב"ה מלביש ערומים וכו' כדאיתא התם. ובויקרא רבה אמר רבי אלעזר בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה אם רצה לקיימה הרי הוא מקיימה ואם לאו סוף שמקיימה על ידי אחרים, אבל הקב"ה אינו כן אלא גוזר גזירה מקיימה תחלה, הה"ד מפני שיבה תקום וגו' אני הוא שקיימתי מצות עמידת זקן תחלה עד כאן. ובברכות פרק קמא מנין שהקב"ה מניח תפלין. מנין שהקב"ה מתפלל, והכוונה בבריאה להדמות אל הדמות העליון ולתקן הכבוד, והם הדרכים נצטוינו בהם בתורה ללכת בהם והיא ההליכה אחרי יי' אלהינו. ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק נה שכ"ן. יעשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וישכון כבוד יי' לשכני בתוכם ורצון שוכני סנה, הוא הכבוד שנאמר עליו ומראה כבוד יי. וישכון כבוד יי, ואין כבודו דבר נפרד ממנו ולא חוצה לו חלילה שיהיה הכבוד המיוחס לו יתברך נברא חוין מעצמו כדעת הרב המורה ז"ל בשתופו הראשון, וכבר התבאר תכלית הביאור בזה החלק. והתבאר עוד כי היה זה מקום טעות והמעדת רגל אם יאמן שיהיה האור הנברא הוא השוכן במשכן ובמקדש: וגם השתוף השני שהביא הרב ז"ל שהוא ההשגחה, התבאר גם כן שהוא דבר נמשך משרות הכבוד והשכינה בישראל כי בהיותה בקרבם היא ההשגחה המעולה בהם ובענייניהם, והוא אשר נאמר בנבואה לשלמה ע"ה אחר בנין הבית הקדשתי את הבית הזה אשר בניתה לשום שמי שם עד עולם והיו עיני ולבי שם כל הימים. הנה גלה כי מהיות שמו שוכן בבית ימשך שיהיו עיניו ולבו שם כל הימים. כי בהיות שמו בישראל הנה הם מושגחים ממנו. ובהסתלקו מהם הנה תסתלק השגחתו, וזו היא הסתרת פנים האמורה בתורה. וזה סוד אמרו וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ותרגם אנקלוס וארחקינון ואסלק שכינתי מנהון ויהון למיכל. הנה הם רחוקים ונעזבים בהסתיר פנים מהם, והנה אין פני האדם דבר זולתו נמצא אם כן שאין השכינה דבר זולתו, ובהסתלק השכינה מקרבם הנה זה הסתרת ההשגחה מהם כי זה תלוי בזה, ולזה והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות. ואמר עוד ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגומר ותרגם אנקלוס ואנא סלקא אסלק שכינתי מנהון, כל זה עדות יי' נאמנה כי אין השכינה אור נברא חלילה, כי איך יאמר על האור הנברא שהוא דבר נפרד ממנו פני ואין פניו דבר חוצה לו: וגם בהיות פניו מאירים הנה השגחתו מתמדת בהם. וכבר גילה סוד זה באמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וקבלו חכמי האמת בפירוש זה אבל פני יהיו לך לאלהים. ולא הניח אנקלוס הגר ע"ה צד התחכמות בפירוש פני בתרגומו בר מיני, הנה ביאר ע"ה בקבלתו האמיתית כי אין פניו דבר זולתו ולזה תרגם בכל מקום פני שכינתי: ואחר הדברים והאמת האלה אביא פה דברי ה"ר אברהם ביבאג"י להרים מכשולו מדרך עמי. יען היה חכם בעיניו לחלוק על הקבלה האמיתית בשקול דעתו, כתב במאמר השני שער ב' מספר דרך אמונה שלו בזה הלשון ונקרא שכינה מהשתוף ה"א של הרב ז"ל בשם השכינה פרק כ"ה חלק א' שהרמב"ן מפרש התורה חלק עליו מבלי הבדילו השתוף ההוא, כי הרב ז"ל אמר היות שם השכינה נאמר אם על האור הנברא שהוא אור אלהי מורה על היות השם יתברך נראה במקום ההוא וכשיראה שם הוא כמו שכתוב ושכנתי בתוך בני ישראל. וישכון כבוד יי, ומראה כבוד יי, אבל הדברים שאינם גשמיים הנה מציאותם הוא בשכל הוא מציאותם חוץ לשכל. וגם מציאותם במקום מה הוא מציאותם בבלתי מקום, כי הם בלתי מתחלקים ובלתי מוקפים במקום, על דרך אמרו יי' בשמים הכין כסאו. כי הוא יושב בשמים כמו שהוא ראוי להיות המניע מיוחס אל המתנועע שיניע, אבל מלכותו ושלמותו בכל העולם הן שפל הן עליון מושלת. ולכן כאשר ישכון כבוד יי' אינו רחוק אבל מחוייב שיהיה שמה השם יתברך, ולכן אני אומר כי נקרא בשם ההוא ר"ל שכינה שהוא שוכן בכבודו על הפנים האמורים, וזה הרשום באור הנברא שרצה הרב עם היות שיראה ויהי כן אור בראו השם יתברך להורות על מציאותו יתברך שמה, וזה דרוש עמוק ראוי להבינו. והשתוף השני ההשגחה הנקראת במקומות מה שכינה בלשון, כי בהיות ההשגחה דבקה עם איש מה או אומה מה, הנה השם יתברך שוכן בשכל המושגח, ולמה שההשגחה כפי השכל כמו שביארתי למעלה באר היטב, הנה השם יתברך שוכן בשכל המושגח או המושגחים ההם מבלי שנוי ורבוי כלל. ולזה כשאמר הרמב"ן ונפלא על הרב ז"ל בפסוק ילך נא יי' בקרבנו שתרגם אנקלוס תהך כען שכינתא דיי' וכו', ואמר כי למה יצטרך משה רבינו ע"ה אל האור הנברא. הנה יש להפלא יותר ממנו כי לא רצה הרב אלא ההשגחה, והוא שאמר אנקלוס ששאלת משה היתה על ההשגחה והוא השתוף הב'. וירא כי יושגחו מהאל אף על פי שחטאו ואז יהיה דרכם טוב ומוצלח. ומזה השתוף לקח אנקלוס הנה שכינתא עד כאן דבריו: ויש לתמוה עליו מה ירצה באור הנברא ובהכרח יודה שהוא שכל נבדל, וכמו שהוא מבין שהאור הנזכר במעשה בראשית באמרו ויאמר אלהים יהי אור הוא אור השכל, ואם כן שכח ונסתר מעיניו אמרו על מעשה העגל כמעניש אותם ושלחתי לפניך מלאך וגו' כי לא אעלה בקרבך, ואיה פיו האומר כי במקום אשר ישכון האור הנברא ויראה בו מחוייב שיהיה שמה השם יתברך. ובוחן לבות וכליות יודע מה בלבו באמרו וזה דרוש עמוק ראוי להבינו, ואם במקום הראות האור הנברא שמה השם יתברך, אם כן במה הענישם באמרו כי לא אעלה בקרבך אחר יעדו ושלחתי לפניך מלאך מי יתן ואדע. ואם במקום אשר יראה שמה האור הנברא השם יתברך שמה, אם כן מה זה שאל אדון הנביאים באמרו ילך נא יי' בקרבנו. ואם על ההשגחה שאל, הרי בהיות ביניהם האור הנברא הם מושגחים ואין שם חסרון כל: כללו של דבר אין זה ממנו כי אם קריאה אל תואנות לחלוק על האמת, באמרו כי חלק על הרב המורה רבינו הגדול הרמב"ן, מבלי הבדילו השותף ההוא, ואיך יבדיל והא בהא תליא כמו שכתבתי. והרב המורה עצמו אמר פרק כ"ג חלק א' הענין העלות השכינה אשר היתה בתוכנו מעלינו אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה בנו, כמו שאמר מיעד רע והסתרתי פני מהם והיה לאכול וכו' הנה הורה בפירוש שאינם שני שותפים. ומה שאמר פרק כ"ה כלומר להתמדת שכינתו או השגחתו באי זה מקום שהתמידה בו השכינה או לכל דבר שהתמידה בו ההשגחה ונאמר וישכון כבוד יי' וכו' וכפל ואמר הוא בענין התמדת שכינתו כלומר אורו הנברא במקום או התמדת ההשגחה בדבר אחד וכו', אין כוונתו לומר שהם שני שותפים. אבל כוונתו כי בהיות השכינה במקום הוא מושגח, ואם כן היא השכינה והיא ההשגחה וזה תלוי בזה ובהעדר זה יעדר זה. והאמת המקובל בזה כבר התבאר תכלית הבאור ואין צריך לשנות הדברים. וזה שעור מה שראינו לעבוד בו בזה הפרק: חלק ג פרק נו רג"י. ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכבר התבאר השגתם מה היתה, וסוד אמרו ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר באר היטב מבלי פנות אל פירושים זרים חולקים על האמת. וגם אמרו השמים כסאי והארץ הדום רגלי. וסוד ועמדו רגליו. ואין הכוונה בזה הפרק כי אם לבאר דברי ר' אליעזר הגדול ע"ה, והוא שנמצא לו בפרק ג' מפרקיו בזה הלשון שמים מאי זה מקום נבראו, מאור לבושו של הקב"ה שהוא לבוש לקח ממנו ופרש כשמלה, והיו מותחין והולכין עד שאמר להם די, ועל כן נקרא שמו שדי שאמר לשמים די ועמדו. ומנין שמאור לבושו נבראו שנאמר עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. הארץ מאי זה מקום נבראת, משלג שתחת כסא הכבוד לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשה עפר ארץ, שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ עד כאן: ודבריו אלה הוקשו מאד על הרב המורה ולא מצא בהם ידיו ורגליו כפי מה שאמר פרק כ"ו חלק ב' זה לשונו, ואני תמה זה החכם מה האמין, כי הוא מן השקר שימצא דבר לא מדבר, ואי אפשר מבלתי חמר יתהוה ממנו מה שיתהוה. ולזה בקש לשמים ולארץ מאי זה מקום נבראו, ואי זה דבר הגיע, מזה המענה יתחייב שיאמר לו ואור לבושו מהיכן נברא, ושלג שתחת כסא הכבוד מהיכן נברא, וכסא הכבוד עצמו מהיכן נברא, ואם ירצה באור לבושו דבר בלתי נברא, וכן כסא הכבוד בלתי נברא, יהיה זה רחוק מאד וגם היה מודה בקדמות העולם אלא שהוא על דעת אפלטון. עד אמרו סוף דבר הוא יבלבל על בעל דעת היודע אמונתו מאד מאד, ולא התבאר לי בו פירוש מספיק ואמנם זכרתיו לך שלא תטעה בזה עד כאן: הנה עינינו רואות דעת הרב היות ר' אליעזר ממכחישי הבריאה היותה יש מאין חס ושלום, אשר היא העמוד הנאמן אשר כל האמונה תלויה עליו, עם היותו מגדולי חכמי ישראל וחסידיהם, במה שנודע ממנו בפרק הזהב, ובסוטה ירושלמי סוף פרק עגלה ערופה אמרו משמת ר' אליעזר נגנז ספר תורה. ועוד שם ושוב נכנסו זקנים לעליה ביבנה ויצאת בת קול ואמרה להן יש ביניכם שנים ראויים לרוח הקדש ושמואל הקטן אחד מהם, ונתנו עיניהם בר' אליעזר בן הורקנוס והיו שמחים שהסכימה דעתן לדעת המקום עד כאן: לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו, האם האיש אשר יכחיש הבריאה היותה יש מאין יאמר עליו שהוא ראוי לרוח הקדש, וישנו הטבעים את תפקידם המופקדת בידם מאת בוראם, ויקיימו מה שגזר עליהם ר' אליעזר, כמוזכר בפרק הזהב בתנורו של עכנאי, ולא עוד אלא שיצאת בת קול מן השמים ואמרה להם מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. ובוידבר רבה בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה, ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים, אמר לפניו רבון העולמים יהי רצון שיהא מחלצי אמר לו חייך שהוא מחלציך הה"ד ושם האחד אליעזר שם אותו המיוחד עד כאן. אליכם אישים אקרא, שפטו נא אם מי שעתיד להכחיש הבריאה היותה יש מאין, יאמר אדון העולם הלכה משמו ויבקש אדון הנביאים שיהא מחלציו: וגם החכם ר' אברהם ביבאג"י בספרו מאמר ג' שער א' כתב בזה הלשון, וזה בהכחישם הבריאה היותה יש מאין, כמו שהכחישוה רבים, והרב ז"ל חשב שגם ר' אליעזר הגדול הכחישה במה ששאל מאי זה מקום נבראו עד כאן: והפלא על הרב ז"ל שהרי בצוואת מאמרו אמר, ואם יראה בו שום הפסד כפי מחשבתו יפרשהו וידין לכף זכות ואפילו בפירוש רחוק, כמו שחוייב עלינו בחק המוננו, כל שכן בחק ידועינו וחכמי תורתנו המשתדלים להועילנו באמת כפי השגתם עד כאן. איך לא מלא בידיו מה שדבר בפיו, ומה שרצה לעצמו איך לא רצהו לזולתו, כל שכן אל שלם השלמים כרבי אליעזר עליו השלום, וכמו שנצטוינו ואהבת לרעך כמוך ואמרו ז"ל מה דעלך סני לחברך לא תעבד, וכי ננעלו שערי הפירוש בפני הרב לפרש דברי רבי אליעזר אפילו בפירוש רחוק, כמו שצוה הוא עצמו בספרו לרואה בו אי זה הפסד כפי מחשבתו, וכמו שכן עשו הבאים אחריו שפירשו דברי רבי אליעזר בזה כל אחד פירוש מתישב במאמר שמים מאי זה מקום נבראו וכו', עד שהשיבו אמונתו בחדוש העולם יש מאין על כנה, והצילוהו מצעקתו אשר צעק עליו מרה: ויש לתמוה עוד עליו איך לא השיב דברי רבי אליעזר זה על זה, כמו שצוה הרב עצמו שיעשו כן המעיינים בספרו, ואלו עשה הרב כן ודקדק בדברי רבי אליעזר לא כתב עליו מה שכתב. שהרי בפרק ההוא עצמו אמר בזה הלשון, עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד, ועלה במחשבה לברא את העולם וכו', האם נשאר שום ספק על האומר דברים כאלה על אמונתו בחדוש: והרב המקובל ר' שם טוב בן שם טוב כתב עליו בזה הלשון, ועוד מי הגיד לו שאור הלבוש לא נברא לפי דבריו, וכשנפרש שהלבוש הוא גלגל השכל וממנו נאצל כח לגלל ונבראו הגלגלים באי זה צד שיהיה מהמקום, להשגה זו מאפיסה לגמרי היו, ויגיד לי היכן מצא מקום כפירה מי שיסבור זה, וגם שלג שתחת כסא הכבוד נוכל לפרש לפי דעותיהן, כי הגלגל הוא כסא לכבוד, ובכח סבובו בחפץ השם באי זה צד שיהיה נולדו היסודות, עד שהיה המרכז מים, ולעשות עפר צריך שיקפא ויהא הקצף ונעשה כמין שלג, והוא תחת הגלגל כי לעולם השמים ממעל והארץ מתחת, ואם היא המרכז לפי חכמתו בפלוסופיא יוכל לפרש כן ולא להתחכם על אבות העולם גם כי הענין הוא מסתרי התורה עד כאן: ועל דרך האמת לא נתכוון רבי אליעזר באמרו שמים מאי זה מקום נבראו וכו', הארץ מאי זה מקום נבראת, אל השמים והארץ המורגשים, כי אם אל סבותיהם, והענין הוא מסתרי מעשה בראשית, וסוד אצילות ההויות ואור הלבוש רמז אל יו"ד ה"א שבשם הגדול, כי האור סוד ה"א ראשונה והלבוש סוד יו"ד, כי היא טלית לבנה, וזה סוד בראשית ברא אלהים בכח ראשית שהוא אור ראשון ברא אלהים סוד ה"א ראשונה את השמים סוד אש ומים. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה עליו השלום מאי שמים מלמד שגבל הקב"ה אש ומים וטפחן זה בזה ועשה מהם ראש לדברו דכתיב ראש דברך אמת, והיינו דכתיב שמים אש מים עד כאן. וזה סוד עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה כי מהחכמה יצא הכל בבינה, הוא אלהים חיים המאציל בכח חכמה בסוד בראשית בכח ראשית שהיא חכמה ברא אלהים שהוא בינה את השמים, ובמדרש רות הנעלם (ז"ח ע"ו ט"א) אמרו בזה הלשון ואמר רבי שמלאי כד ברא קודשא בריך הוא עלמא אעיל נהורא בנהורא ואלביש דא בדא וברא שמים, דכתיב עוטה אור כשלמה, והאי אור איקרי אור לבושו אור קדמאה דאתלבש ביה קודשא בריך הוא וההוא אור אתפשט בהוד והדר ואיברי עלמא עד כאן: הארץ מאיזה מקום נבראת. סוד ארץ חפץ, משלג שתחת כסא הכבוד, השלג סוד הקרח הנורא והוא תחת ה"א ראשונה שהוא כסא לכבוד שלמעלה לו, כי יש כסא למעלה מכסא ויש כבוד למעלה מכבוד, וזה סוד מאיש לקחה זאת. ואמר משלג כי תהיה מתוקה ברחמים, לפי שהיא מדת הדין, ואמר לקח וזרק חוזר אל המאציל העליון בסוד ואת הארץ וזרק על המים שהיא מים תחתונים מים מלוחים ונקפאו המים ונעשה עפר, סוד היסוד הרביעי רגל רביעי, וזה סוד כי לשלג יאמר הוי ארץ הרי שמים וארץ כאחד בייחוד אחד. ואלו שמש הרב המורה ז"ל החכמה האמיתית ולא ישפיק בילדי נכרים, לא התחכם על רבי אליעזר הגדול ע"ה המקובל מהנביאים. ובמה שכתבתי נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק נז עצ"ב. ויתעצב אל לבו יורה כפי ענינו על חולה ורוע הפנים, כאדם החולה ופניו רעים על שלא הצליחה נטיעתו, וכן הענין בכאן בשוה, וסודו כי הפנים המאירים נזעמו להיותם כלולים מן הדין יפול זה בהם, וזה סוד העצבון האמור כלפי מעלה בענין זה, וסודו כי נעצב השם הגדול אל לבו בסבת לבו ועליו, כי הוא האומר נעשה אדם, והמשכיל בדבר אשר כתבנו בו ימצא טוב זה הסוד כי נורא הוא. ובבראשית רבה א"ר ברכיה משל למלך שבנה פלטין על ידי הדריכל ראה אותה ולא ערבה לו, על מי יש לו להתכעס לא על ההדריכל, כך ויתעצב אל לבו. א"ר אסי משל למלך שעשה סחורה על ידי סרסור והפסיד על מי יש לו להתרעם לא על הסרסור, כך ויתעצב אל לבו. והמלך סוד השם הגדול בנה פלטין, הוא האדם שהוא בית מושב וכסא כבוד לשבת עליו באמת ובנה אותו על יד ההדריכל כענין שכתבנו, ראה אותה ולא ערבה לו שלא השלימה הכוונה ולא המשיכה האור הנערב מהמקור כי זה תכלית הפלטין ולזה נתכעס על האדריכל: ורבי אסי הוסיף במשל הסחורה שעשה אותה להרויח בה ולהתיחד בכבודו, ולא די שלא הרויח ולא נמשך אליו האור מלמעלה אלא שהפסיד ונסתלקה האם מעל הבנים, לפי שהחטא גרם הפרוד בין איש לאשתו ואין הברכה שורה כי אם בהיותם בייחוד אחד, והמה מרו ועצבו את רוח קדשו כי מריים ופשעיהם סבה שעצבו את רוח קדשו סוד ה"א אחרונה הנקראת רוח הקדש, על שם הרוח הבא אליה מהקדש, ומעשיהם גורמים כי רוח הקדש לא עברה בארץ ונסתלק האור והשפע, ובא הדין והעצבון מהשמאל בסוד מצפון תפתח הרעה: ולפי שהפכו את המדה כי דור תהפוכות המה מדד להם כמדתם, ויהפך להם לאויב הוא שהוא רחמים נלחם בם. וזה סוד אמרם ז"ל הרשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין, והכל בקלקול מעשיהם ובחגיגה פרק קמא ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מאי במסתרים אמר רב שמואל בר אויא משמיה דרב מקום יש לו להקב"ה שבוכה בו ומסתרים שמו, מפני גוה, מאי מפני גוה אמר רב שמואל בר רב יצחק מפני גאותן של ישראל שניטל מהם ונתנה לאומות העולם, ר' שמואל בר נחמני אמר מפני גאותה של מלכות שמים, ומי איכא בכיה קמיה קב"ה והאמר רב פפא אין עצבות לפני הקב"ה שנאמר הוד והדר לפניו וגו' לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי, ובבתי בראי ליכא עצבות והכתיב ויקרא אדנ"י יהו"ה צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו', שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו דכתיב הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון: יש ספרים שגורסים בהם ובבתי גואי ליכא וכו' והיא גרסת הרב המקובל ר' טודרוס הלוי ז"ל, וכתב בזה הלשון, יש ספרים שגורסים בהם ובבתי בראי לא, וטעות סופר הוא שאי איפשר כן לפום שקלא וטריא דשמעתא ולפום מאי דאיתי ראיה ממלאכי שלום דאלו אראלים חצונים נינהו דכתיב צעקו חוצה דהיינו בתי בראי עד כאן, והוא הגרסא הנכונה על דרך האמת, ולפי סוד הענין: וזה כי בתי גואי הם הכתרים הפנימיים סוד העליה ואין שטן ואין פגע רע שם כי אם ששון ושמחה, ועליהם נאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, כי המקום ההוא למעלה ממקום אחיזת המצרים ואין להם רשות משם ולמעלה ולזה נקרא מקומו שהוא מיוחד לו לבדו ואין לזרים אתו והכל שם בריוח ואין שם לא עצבות ולא שום דאגה, ומהזרועות ולמטה נקרא בתי בראי ששם נאחזים כחות נכריות אשר הם סבת הגליות והחרבנות ומשם הבכי והמספד והצרות וכל מיני יגון ואנחה, כי הם מסתירים פני הרחמים ואז מדת הדין גוברת וגומרת הדין, וזה סוד הבכיה האמורה כלפי מעלה והמקומות ההם נקראים מסתרים, על שם שמסתירים פני החסד והרחמים, ועליו אמרו מקום יש לו להקב"ה שבוכה בו ומסתרים שמו, הנה התבאר סוד אמרם הא בבתי גואי הא בבתי בראי: ואמנם מה שהקשו ובבתי גואי ליכא לפי הגרסא הנכונה והכתיב ויקרא אדני יהו"ה צבאות לבכי וגו', דמשמע דאפילו בבתי גואי איכא הנה הכתוב מוכיח כן, יתבאר למבין סוד השמות הקדושים הבאים בענין, וזה יוכיח כי גרסת ובבתי גואי ליכא היא האמיתית ושאני חרבן בית המקדש דחמיר טפי למעלה ולמטה דאפילו מלאכי שלום בכו, ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר יי' אמר רבי אלעזר שלשה דמעות הללו למה, אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן, בסוד עינים התחתונים עיני זעיר אנפין בשלשת גווני העינים שהם אוכם וסומק וחוור כלולים מכל הגוונים שם השלשה דמעות שרויות וירדו, כלומר לא נתבסמו הגוונים ההם הכלולים מן הדין והיא הבכיה על חרבן מקדש של מעלה ועל חרבן מקדש של מטה ועל גלות ישראל ממקומן: ובפרק הרואה בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולן נשמע מסוף העולם ועד סופו, ובאידרת נשא אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ג קל"ז ע"ב) בזה הלשון, תאנא בהני עינין בתרי גווני מיניהו בסומקא ואוכמא שרן תרין דמעין, וכד בעי קודשא דקודשין לרחמא לישראל מחית תרין דמעין לאתבסמא בימא רבה מאן ימא רבה ימא דחכמתא עילאה, כלומר דאתסחון בחיוורא דמבועא דנפיק מחכמתא רבה ומרחם להו לישראל עד כאן, ואכלול בכאן ענין השינה הנזכרת כלפי מעלה לפי שהוא מענין הפרק: איתא בפרק עגלה ערופה אמר רחבה בכל יום ויום לוים עומדים על דוכנם ואומרים עורה למה יישן אדני וגו', וכי יש שינה לפני המקום והלא כבר נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, אלא בזמן שישראל שרויים בצער ואומות העולם בשלוה לכך נאמר עורה למה תישן וגו': ובירושלמי סוף מסכת מעשר שני, את המעוררין אותם שהיו אומרים עורה למה תישן וגו' וכי יש שינה לפני המקום, והלא כבר נאמר הנה לא ינום ולא יישן וגו' ומה תלמוד לומר ויקץ כישן וגו', אלא כביכול כאלו לפניו שינה בשעה שישראל בצרה ואומות העולם ברווחה, וכן הוא אומר ובהמרותם תלן עיני: ועל דרך האמת לא קשו קראי אהדדי הא למעלה סוד המאור העליון מקום הנקרא אריך אנפין שאין בו שום שנוי והפוך ולא צד שמאל, אלא רחמים גדולים אין שם שינה כלל, אלא עין הרחמים פקוחה תמיד ועליו נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ובאידרת נשא (ח"ג קכ"ט ע"ב) שומר ישראל דלעילא, הא למטה במקום הנקרא זעיר אנפין ששם ההפוכים ימין ושמאל פנים ואחור, ויש עינים כלולים מימין ושמאל ואינן פקוחות תמיד כעינים של אריך אנפין ועליו נאמר עורה למה תישן אדני ויקץ כישן אדני, ובאידרת נשא (ח"ג קל"ז ע"א) עורה לאתסחא בההוא חיוורא הקיצה למעבד נוקמין לאינון דכפיין לון, עורה והקיצה נז הקודש שפג תרי השגחותא רחמי ונוקמין עד כאן, ולהורות על סוד הענין באו השמות אצל השינה באל"ף דל"ת. ובאידרת נשא אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ג ק"ל ע"א) בזה הלשון כתיב הנה עין יי' אל יריאיו, וכתיב עיני יי' משוטטות, זכו עין יי' עינא דלעילא, לא זכו עיני יי' משוטטות דלתתא, דתנינן מפני מה זכה יוסף דלא שלטא ביה עינא בישא מפני שזכה לאשתגחא בעינא טבא עילאה, הה"ד בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, אמאי הוא בן פורת עלי עין, כלומר בסבת עין דאשגח ביה וכתיב טוב עין הוא יבורך, מ"ט אקרי חד, תא חזי בעינין דלתתא אית עין ימינא ואית עין שמאלא, ואינון תרי בתרי גווני, אבל הכא לית עינא שמאלא ותרויהו בדרגא חד סלקין וכלא ימינא ובגין כך עין אחד ולא תרין: ותאנא (שם) עינא דא דהוא עינא דאשגחותא פקיחא תדיר חיכן תדיר חדאן תדיר דלא הוי הכי לתתא דכלילן בסומקא באוכמא בחוורא בתלת גווני לא הוי תדיר פקיח דאית גביני סורטא על עינא, ועל דא כתיב עורה למה תישן אדני פקח יי' עיניך וראה בדין אתפקח אית למאן דאיתפקח ועינא אתערב בסומקא וסומקא אתחזי לקבליה ומכסיא עינא זכאה מאן דאשתזיב מיניה, זכאה חולקיה מאן דאשגח עלויה בחד חוור מיניהו ועל דא כתיב טוב עין הוא יבורך, וכתיב בית יעקב לכו ונלכה באור יי' עד כאן: ומכאן יתבאר סוד העינים הנאמרים במקום ב"ה שהם מלשון גוונים על אבן אחת שבעה עינים לפי שהם כלולים מימין ושמאל ולהיות גבינים על העין שהוא סוד הדין הגובר על הרחמים, ומכסה השחור את הלבן נתיחסה השינה אל העין העליונה, וזה כשהתחתונים גורמים כן במעשיהם כי הכל כפי המקבלים כי אין שנוי והפוך ותמורה כי אם מצד התחתונים, וזה שעור מה שראינו לעבוד בו בזה הפרק: חלק ג פרק נח אכ"ל. מצינו בשיר המקודש למלך שהשלום שלו כי הכלה הכלולה מזמנת ואומרת בנועם שיריה לדודה ואור עיניה יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו, והידיד מתרצה לה ואומר באתי לגני אחתי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי: ובמדרש חזית רעיתי מהו רעיתי אמר רבי יונתן מפרנסתי הן שידעו אותי בשני תמידין בכל יום עד כאן, ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ומהם מתפרנס הלב והלב מפרנסם עד כאן: ובמדרשו של ר' שמעון בן יוחאי ע"ה (ח"ג ז' ע"א) אמרו בזה הלשון מלחם אביה תאכל אתענגא בענוגא דמלכא, מכאן ולהלא וכל זר לא יאכל קדש, מאן הוא זר ההוא דלא אוקיר שמא קדישא לתתא ולית ליה חולקא לא יאכל קדש. לית ליה חולקא מענוגא דלעילא דאית ביה אכילה, כמה דאת אמר אכלו רעים אכילה דלעילא ענג דקב"ה והוי והאי ענג שריא באתר דשריא כד ריחא דקורבנא הוה סליק, תא חזי כד אשתכח מזונא לתתא אשתכח מזונא לעילא למלכא דאתתקן סעודה דיליה ולא אתתקן לעבדוי, כד אתתקן לעבדוי אכיל הוא סעודתא דיליה ואינון אכלי סעודתיהו הדא הוא דכתיב אכלתי יערי עם דבשי וגו', דא סעודתא דמלכא אכלו רעים וגו' דא סעודתא דילהו מריחא דקורבנא, בגיני כך איקרי ריח ניחח ליי' ריח לעבדוי ניחח ליי' מאתר דענוגא דעתיקא אשתכח ועל דא סעודתא דמלכא אתעכב בגין סעודתא דעבדוי, ובגין כך ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים תנינן עד כאן: והפרנסה הנזכרת היא סוד הסתפקות הכל מהמקור באור המתנוצץ מראש ועד סוף אשר בזה מתיחדים כל הכחות הנכללים בשם הגדול והנורא היא העבודה בזמן שהיה המקדש קיים ועסק התורה וקיום מצותיה באהבה לשמן בכל זמן ועל הדרך שהתבאר בספר זה: ובמדרש כל אכילה ושתיה האמורים בספר זה אינה אלא חכמה, כי החכמה האמיתית המקובלת היא המזון המקיים את הנפש ומשאירה, וכן הדוגמה בחכמה העליונה כי ממנה הקיום לכל מה שנאצל ממנה מראשית המחשבה עד סופה ובקצת נסחאות אינה אלא תורה והכל עולה למקום אחד כי היא החכמה היא התורה הקדומה, וכמו שעל ידי אכילה ושתיה יתמיד החבור בנשמה ובגוף למטה, כן על ידי האור והשפע הבא מהמקור למעלה יתמיד החבור וייחוד הכל מראש ועד סוף, וזה סוד האכילה הנזכרת כלפי מעלה: ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי ע"ה (ח"ג רמ"א ע"ב) רבי שמעון הוה אזיל לטבריא פגע ביה אליהו אמר ליה שלם עליה דמר, במאי קא עסיק קב"ה ברקיעא אמר ליה בקרבנות קא עסיק, ואמר מלין חדתין משמך, זכאה אנא ואתינא למקדם לך שלם ומלה חד בעינא למשאל מינך לאסכמא במתיבתא דרקיעא, שאילתא שאילו עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתיה, והא כתיב באתי לגני אחתי כלה אכלתי יערי מאן דלית ביה אכילה ושתיה איהו אמר אכלתי יערי שתיתי ייני, אמר רבי שמעון וקב"ה מאי אותיב לון אמר ליה אמר קב"ה האי בר יוחאי לימא ואתינא למשאל מינך, אמר רבי שמעון כמה חביבו חבב קב"ה לכנסת ישראל ומסגיאו רחימו דרחים לה שני עובדוי מכמה דהוה עביד, אף על גב דלית ארחוי באכילה ושתיה בגין רחימותה אכל ושתה ואתא לגבה עביד רעותה כלה עיילת לחופה ובעת למיכל לית דין דייכול חתנא בהדה אף על גב דלאו ארחוי למיכל הכי, הה"ד באתי לגני אחתי כלה הואיל ואתינא לגבה למיעל בהדה לחופה אכלתי יערי עם דבשי, וילפינן מדוד דזמין לקב"ה ושני עובדוי ממה דארחוי דקב"ה, וקב"ה קביל ועביד רעותיה זמין למלכא ולמטרוניתא בהדיה הה"ד קומה יי' למנוחתך אתה וארון עוזך מלכא ומטרוניתא כחדא בגין דלא לאפרשא לון ושני עובדוי דמלכא, הה"ד כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו ולוייך מיבעי ליה דהא רינה וזמרא בליואי נינהו ואיהו שני ואמר וחסידיך ירננו דאינון מסטרא דימינא, אמר ליה קב"ה לדוד לאו אורח דילי הכי, אמר דוד רבון כל העולמים בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך, וילפינן מהאי ארחיה דעלמא דמאן דמזמן לאחרא ההוא דאתי לגביה אית ליה למעבד רעותיה אף על גב דלאו אורחיה בכך, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו הואיל ואתי חתן לגבי כלה אף על גב דלאו ארחיה למשכב אלא בכרים וכסתות, ואיהי יהבת ליה אבנים למשכב כלא יקבל ברעותא דלבא הה"ד וישכב במקום ההוא, על אינון אבנין אף על גב דלאו ארחיה בכך, אף הכא נמי אכלתי יערי עם דבשי אף על גב דלאו ארחוי בכך בגין רחימו דכלה ועם כל דא בביתא דכלה ולא באתר אחרא, באתריה לא אכילה ולא שתיה באתר דילה אכילה ושתיה הדא הוא דכתיב באתי לגני אחתי כלה, מלאכים דשדר קב"ה לאברהם באתריהו לא אכלו ולא שתו בגין אברהם אכלו ושתו, אמר ליה חייך מלה דא בעא קב"ה למימר ובגין דלא למחזק טיבו לגרמיה קמי כ"י סליק מלה לגרמך, זכאה אנת בעלמא דמרך משתבח בך לעילא עליך כתיב צדיק מושל יראת אלהים עד כאן: והכוונה לו ע"ה כי למעלה ראש סוד הע"ה אין שם אכילה ושתיה כי משם הפרנסה והשפע מתפשט ובא, אבל למטה בסוף המחשבה העליונה שם אכילה ושתיה כי הוא הגן הצריך השקאה, והנה הידיד מלך שהשלום שלו במקומו שהוא הע"ה אין שם אכילה ושתיה, אבל בבאו להתיחד עם הכלה כי אז האור מתפשט מהמקור לפי שהברכה שורה על דבר שלם ואין הייחוד שלם כי אם בהתיחדם, ואז הכלה נשפעת ומקבלת האור מלמעלה וברבות הטובה רבו אוכליה, והידיד גם הוא נשפע ואוכל בטובה ההיא בשביל הכלה כי היא הגורמת לו להתברך כדי שתתברך גם היא, כי האור בא דרך המלך בסוד והמלך שלמה ברוך, וזה סוד באתי לגני אחתי כלה אכלתי יערי וגו', ובזה התבאר סוד האכילה הנזכרת בשיר המקודש אשר יחסה לעצמו המלך שהשלום שלו אשר היא האכילה דקה מן הדקה רוחנית מן הרוחנית, סוד הסתפקות הכל מראש ועד סוף אשר בזה תלוי ייחוד הכחות הנכללים בשם הגדול והוא מה שרצינו לעבוד בו בזה הפרק: חלק ג פרק נט פני"ם. אחו"ר. כבר התבאר סוד וראית את אחרי ופני לא יראו ואמרו לא תוכל לראות את פני, ואין פני האדם דבר זולתו וכבר כתבתי זה, וזה סוד לא יהיו לך אלהים אחרים על פני אבל פני יהיה לך לאלהים וגם זה התבאר, ויש פנים מאירים ופנים שאינם מאירים, ותמונת יי' יביט אמרו בספרי זה מראה אחורים, ובפרק קמא דברכות וראית את אחורי מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפלין וגם אלה פני יי' יקראו: וזה סוד ודבר יי' אל משה פנים אל פנים המאירים עם פנים שאינם מאירים בייחוד אחד כי היה משיג בזה ומבין בזה, וזה סוד פה אל פה אדבר בו וזו היא השגת משה שנתעלה בה על כל זולתו מהנביאים, ובישראל נאמר פנים בפנים דבר יי' עמכם מראה בתוך מראה מיוחדים אבל לא השיגו כי אם מדתם וכחם, ואמרו לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש: אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג צ"ג ע"ב) בזה הלשון, דוד מלכא אמר דא בגין כ"י לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה בגין מלכא עילאה, אמר בקשו פני אלין עטרי דמלכא כתרי דמלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו ושמיה מלה חד הוא בגיני כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כמה דאת אמר דרשו יי' ועוזו בקשו פניו תמיד עד כאן: ויש פנים לפנים מפנים כי כמה פנים לפנים הנוראים, ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ט"ו ע"א) אמרו בזה הלשון דרש רבי שמעון כי צדיק יי' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, מאי פנימו פנימו דבני עלמא למבעי רחמי עליהו על מה דאצטריכן, א"ל רבי אלעזר בריה א"ה ישר יחזה פנימו מ"ל או ישרים יחזו, אמר ליה רזא עילאה דאינון ימי קדם דעתיקא סתימא דכל סתימין וימי עולם דזעיר אנפין אקרון פנימו דאינון חמאן בארח מישר מה דאצטריך למהוי, תאנא בשעתא דקב"ה אשגח בעלמא וחמא דמתכשרן עובדיהון לתתא אתגליא עתיקא בזעירא ומסתכלן כל אינון אנפין באנפין סתימין ומתברכן כלהו, מ"ט מתברכן משום דמסתכלן אלין באלין בארח מישר דלא מטאן לימינא ולשמאלא, הדא הוא דכתיב ישר יחזו פנימו ומתברכן כלהו ומשקיין דא לדא עד דאתברכן כלהו עלמין ואשתכחו עלמין כלהו כחד וכדין אקרי יי' אחד ושמו אחד עד כאן: ובאידרת נשא (ח"ג קל"ג ע"ב) אמרו בזה הלשון ות"ח פנים דלבר אית זמן דנהרין ואית זמן דחשוכן, ובגיני כך כתיב יאר פניו אתנו סלה, מכלל דלא הוי תדירא אלא כד אתגליין תפוחין דלעילא עד כאן, וזה סוד האר פניך ונושעה. וסוד הכתוב באמרו יהוה אלהים צבאות השיבנו, כי התשובה תשיב אם על בנים וזה סוד השיבנו למטה ולמעלה ואז האר פניך שיאירו הפנים העליונים בפנים התחתונים גלוי עתיקא בזעירא בסוד ישוב ירחמנו: ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום (ח"ג ט"ז ע"א) מאי ישוב ישוב עתיקא קדישא לאתגליא בזעירא ישוב לאתגליא דהוה סתים בקדמיתא וכלא אקרי תשובה עד כאן, כי התשובה למטה גורמת התשובה למעלה ובגלוי עתיקא בזעירא שזה הארת פנים העליונים בפנים התחתונים תלויה הישועה, וזה אמרו ונושעה. ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק ס י"ב. ויתעצב אל לבו, ויאמר יי' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה וגו', כבר התבאר סוד משל למלך שבנה פלטין על ידי הדריכל, והוא סוד הלב שנתכעס עליו המלך כי לא נשלמה הכוונה בפלטין כי גרם בחטאו פרוד הייחוד ונתרחקה הארץ העליונה, כי בן כסיל תוגת אמו, והנה נח הצדיק בסם העולם בקרבנותיו וקרב מה שרחקו דורותיו בקלקול מעשיהם, אז המלך שב על ההדריכל ונחמו וקרבו כי בן צדיק גדל, וזה סוד ויאמר יי' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי אני הסיבותי כי בראתי יצר הרע והוא מעבירו על דעתי, וזהו שהתנצל בעבור האדם ואמר כי יצר לב האדם רע וגו': ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמר לו לבו להקב"ה לכה דודי נצא לטייל ואל אשב במקום אחד תמיד, ומאי לבו אם בן זומא מבחוץ ואתה עמו לב הם שלשים ושתים נתיבות, משל למלך שהיה בחדרי חדרים ומנין החדרים ל"ב וכל חדר וחדר יש לו נתיב נאה למלך זה להכנס הכל בחדריו על דרך נתיביו אמרת לא, נאה לגלות פניניו וגנזיו וחמודותיו ומשבצותיו אמרת לא, מה עשה יגע בבת וכלל בה כל הנתיבות ובמלבושיה והרוצה ליכנס בפנים יכנס הנה עד כאן: והרמז בחדרים הפנימיים והנתיבות על ל"ב נתיבות החכמה העליונה, ולפי שהיא פליאה ואינה נשגת כלל בבת בתו של אברהם בעל החסד כל הנתיבות ועל שם העליונה שנקראת לב נקראת גם היא לב על שהיא כלולה מל"ב נתיבות חכמה: ועוד שם א"ר רחמאי כבוד ולב הרי הם אחד, אלא שכבוד איקרי על שם פעולת מעלה ולב איקרי על שם פעולת מטה, והיינו כבוד השם, והיינו לב השמים עד כאן, והשמים הם שמו של הקב"ה ועליהם אמר שלמה ע"ה ואתה תשמע השמים והלב בו כי אינו דבר זולתו שהרי לב האדם מחובר בו והלב באדם נוטה לצד שמאלו, וכן לב השמים נוטה לצד שמאל השמים כי עקר קבלתו משם: ובסוף פרק קמא דמסכת אהלות מנו רז"ל ששה איברים במפתח של לב, ומפתח הלב של מעלה הם ששה קצוות שהוא כלול מהם, ולפי שלב זה שוכן במקדש אמר השם הגדול והיו עיני ולבי שם כל הימים, ובהיות הלב שם גם עיני יי' על אבן אחת שבעה עינים שם, כי בהיות המקדש קיים וישראל עושים רצונו של מקום, הנה העינים מאירים ומשמחים את הלב בסוד מאור עינים ישמח לב, ואז הכל בייחוד מיוחד יי' אחד ושמו אחד. ואל זה היתה הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק סא רוח. ורוח אלהים מרחפת הוא רוח אלהים חיים סוד יו"ד שבשם הגדול ואם הבנים נקראת רוח מרוח בספר יצירה ונקראו כן לרוב דקותם ומהרוח ההוא הקיום בא מראש ועד סוף כי הרוח מקיים העולם, ורוח יעקב מקבל מהם והוא הרוח הבוקע בין המים והאש ועושה שלום במרומיו והוא הרוח המנשב על הלב, כי לולא הרוח ההוא הבא אליו יחריב העולם כי הוא אש אכלה, ויאמר יי' לא ידון רוחי באדם לעלם וגו', נראה לומר כי היה ראוי לאחר זה הכתוב ולכתבו אחר וירא יי' כי רבה רעת האדם בארץ, והטעם שהובא בין ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו', ובין הנפלים היו בארץ לפי שהגיד הכתוב כי היו חומסים הנשים אפילו הנשואות מתחת בעליהן, באמרו ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, ובזה היו משקרים בזווג העליון, ובזה המעשה המגונה היו מראים על שתי רשויות כי היו מקצצים בייחוד והיו משקרים בהקב"ה ובשכינת עוזו והיו מטריחים את קונם לצור צורות זרות נכריות והיו מטמאים הרוח הנאצל והנשפע בהם מצד הקדושה והטהרה ובפגימתם למטה היו פוגמים למעלה, ולזה כתב אחריו ויאמר יי' לא ידון רוחי מלשון נדנה כלומר לא יתמיד רוחי אשר השפעתי באדם לעולם ולא יאריכו ימים עוד בסבת הנשמה הקדושה אחר שטמאוה לא אמתין להם כי אם מאה ועשרים שנה, אם ישובו, ואם לא אמחה את האדם וגומר, ואמרו בשגם הוא בשר כלומר ואין להתנצל בעדם לומר שבשרם מחטיאם שאם בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, וכבר צויתי לאדם הראשון על ששה מצות ומכללם גלוי עריות והוא והבאים אחריו עברו ברית והדבר אשר בו חשבו להשרש ולהבנות בעולם יהיה סבת השהחתם. ועל דרך האמת רוחי הכוונה על ה"א אחרונה שהיא רוח יי' רוח הקדש ויהיה לא ידון מלשון מדון, והכוונה כי מעשיהם המקולקלים ובפרט גלוי עריות היו גורמים ריב ומדון בכנסת ישראל כי היא אשר אמרה נעשה אדם, והיו גורמים השחתת הארץ ארץ חפץ וידונו מדה כנגד מדה וכמו שאמר והנני משחיתם את הארץ, כי יתן יי' את רוחו עליהם שכינתו, רוחך טובה תנחני, רוח יי' דבר בי, ועליו אמר ורוח קדשך אל תקח ממני שהיא כחו ומדתו נפש דוד, ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יי: והכוונה כי אדם הראשון המשיך ערלת הברית בעולם שהם ארבע קליפות אשר כסו הברית הכלול מארבע רוחות, והם רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת, שלשה קליפות קשות ואחת דקה בסוד ונגה לו סביב, וכשיגלה משיח בן דוד יבער רוח הטומאה מן העולם שהם הקליפות האלה, ויתגלו הארבע רוחות הקדושות הכוללות כל המעלות וישרו עליו, והנה בכאן ששה מעלות חכמה בינה עצה גבורה דעת יראת יי, וארבע רוחות והנה היו בשלמותם קודם חטא אדם, ולזה תולדות השמים והארץ מלא ואחר שחטא חסרו תולדות אדם וא"ו כנגד ששה דברים שחסרו בחטאו ונתכסו הששה מעלות שמהם ארבע רוחות ותולדות פרץ מלאכי בנו ישלים מה שחסר אדם, ויתגלו הששה מעלות ויושפעו מהם ארבע רוחות הפך הארבע קליפות וישרו עליו כי הוא יחזיר העטרה עטרת תפארת ליושנה ורוחי עמדת בתוככם אל תיראו, עומדת כנגד הנקבה היא הכלה הכלולה: וענין הכתוב באמרו את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים, הכוונה והתכלית להשרות שכינתי ביניכם והוא הדבר אשר כרתי אתכם והוא שכתוב בתורה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואמר עוד וידעו כי אני יי' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני יי' אלהיהם, הנה ביאר כי תכלית יציאת מצרים להשכין שכינתו בתוכם כי זה צורך גבוה וצורך הדיוט, וכמו שהתבאר במקומו בסייעתא דשמעיא, ובמה שכתבנו התבאר סוד הרוח המיוחסת למקום ברוך הוא, ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק סב נפ"ש. אשר לא נשא לשוא נפשי נפשו כתיב והיא השכינה הנקראת נפש דוד והקרי והכתיב מורים על דבר אחד, ובא כטעם לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא לשום שמו שם, תרגם אנקלוס לאשראה שכינתיה תמן וכל נפש המיוחסת למקום ברוך הוא היא השכינה, ובפירוש אמרו בספרא וגעלה נפשי אתכם זה סלוק שכינה, ולזה אמר אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי כי מדת הדין היא, אם בציון געלה נפשך. הוא סלוק השכינה ורחוקה מציון מעונות יושביה נשבע יי' צבאות בנפשו, שכינתו, ותקצר נפשו בעמל ישראל השכינה מצרה בעמל ישראל וכענין בכל צרתם לו צר, ובפרק אין דורשין ובפרק נגמר הדין בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קל אני מראשי קל אני מזרועי: והרב המורה ז"ל פרק מ"א חלק א' אמר וזה הפסוק לא תרגמו יונתן, לפי שהוא הבינו לפי הענין הראשון, ופשוטו ממנו הפעלות ונמנע לפרשו, אמנם כשילקח מזה הענין האחרון יהיה הפירוש מבואר מאד שהמאמר קדם שהשגחתו יתברך הניחה אותם עד שמתו וצעקו לבקש תשועה ולא הושיעם, וכשהפליגו בתשובה ועצם דלותם וגבר האויב עליהם רחמם ופסק רצונו מהתמיד עמלם ודלותם ודעהו שהוא מופלג עד כאן: והפלא עליו איך מלאו לבו להאמין שהבינו מהענין הראשון עם היותו גדול חכמי ישראל עד שאמרו עליו שכל עוף שהיה פורח עליו כשהיה עוסק בתורה היה נשרף כדאיתא פרק ב' דסוכה ופרק יש נוחלין, וכי לא היה חכם כמוהו בשלילת כל תואר ובהעלות ההגשמה עד שיפלא ממנו ענין בו יפרש הפסוק יסכים עם הענין האחרון לדעת הרב וממנו לא יפלא, ועוד כי הוא ע"ה המתרגם מפי חגי זכריה ומלאכי ע"ה הננעלו שערי הפירוש בפני הנביאים ע"ה, ואין הדברים כמו שעלו על רוח הרב ז"ל כי לא יחוש ולא יברח יונתן ע"ה למה שלא חששה התורה ולא ברחה ממנו, ולזה הניח הכתוב כלשונו ולא תרגמו להעיר על סודו ולהלהיב לבות החכמים, וכן דרכו בכמו אלה הסתרים כי כשהגיע אל פסוק אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו לא תרגמו להעיר על סודו, וזה ממנו חכמה עמוקה אמיתית מקובלת בידו מהנביאים ע"ה, ואני מצאתי נסחאות מן התרגום אחת כך ותקצר נפשיה בעמל ישראל, ואחת כך ועקת נפשיה בעמל ישראל: ואמנם אמרו ולא תגעל נפשי אתכם, כתב הרב ר' בחיי' ז"ל בכאן מפני שהזכיר משכני שהיא השכינה נצטרך לומר, כי כשהזכיר נפשי הכוונה למעלה על הבינה שהיא נפש המדות שאלו היתה הכוונה על השכינה, מה טעם שיאמר שלא תגעל אותנו כי כיון שהיא בתוכנו אין צריך לומר שלא תרחיק אותנו, אבל ענין הכתוב שאמר ונתתי משכני זו שכינה הכוללת והמושכת כח שבעה, ולא תגעל נפשי על נפש המדות שתקבל אותנו כי הנשמות משם שרשן ושם תשובתן, ולכך באר שאחר שתקבל אותן שלא תפליטם והיא הבטחה שלא נצטרך לגלגול ורמז בכאן, כי כל הבנין שלם כי היא הבטחת זמן השלמות, ויהיה זה כענין שכתוב בעמוס נשבע אדני יהוה בנפשו כי האדון אשר בו הרחמים נשבע בנפשו היא נפש המדות עד כאן: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קי"ד ע"א) כך קב"ה אמר ונתתי משכני בתוככם הא ערסא דילי בביתיכו, כיון דערסא דילי עמכון תנדעון דלא אתפרש מניכו ובגיני כך ולא תגעל נפשי אתכם עד כאן, וערסא היא מטתו של מלך שהשלום שלו ובהיות מטתו בביתינו הנה הוא עמנו ולא יתפרש ממנו, וזה אמרו ולא תגעל נפשי אתכם דברי השם הגדול על עצמו, והכלל האמיתי כי כל אחת נפש לשל מטה ממנה, ולזה נקראות כלן נפשות ונשמות ורוחות כי כלן כלולות זו מזו, ולכן באמרו נפשי כאמרו עצמי כי אינה דבר זולתו כענין במורכבים חלילה ואל זה היתה הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק סג ח"י. ואולם חי אני. המשכת חי העולמים ולמעלה פרק מ"ט התבאר סוד הכתוב הזה, במדת אני וזה תכלית הייחוד וסודו בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם השם הגדול מיוחד בכבודו והוא שוכן ביניכם צמאה נפשי לאלהים לאל חי, נפש דוד צמאה ותאבה להתייחד עם דודה חייה ואור עיניה חי יי' שאין לו חיים מזולתו, כלומר מלבד כחותיו סוד ע"ס הכלולות בו שכלם אחדות שוה, ואם כן הוא החי האמיתי כי הוא החיים עצמם, ולזה נקרא אלהים חיים ועמו מקור החיים, וכמו שכתוב כי עמך מקור חיים, והדבקים באלה החיים סוד כחותיו הנכללים בו ומתייחדים בו חיים לעד, והוא סוד ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום, ועליהם אמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, הוא דרך החיים וגם דרך המות באמרו ואת המות ואת הרע, סוד הדברים הרעים אשר מחוץ מהם נמשך המות והרע לנפתה אחריהם ולרחמיו על ישראל ברר להם המנה היפה והחלק הטוב הוא הדבקות בשמו שהוא החיים האמיתיים: והוא אמרו ובחרת בחיים, ובשעת קלקולם אמר להם כי שתים רעות עשה עמי אתי עזבו מקור מים חיים, כנגד החיים ששם ידיהם עליהם והוא הדבקות בשמו שהוא מדותיו המתיחדים בו, לחצב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים כנגד המות והרע שהם הדברים החיצוניים אשר נמשכו אחריהם, ולזה נמשך להם מהם המות והחרבן והגלות אשר הדבק בחיים האלה סוד השם הגדול הוא אשר יקנה האמונות והדעות האמתיות ומהם החכמה האמיתית חכמת ישראל נמשכת, והדבק בצד הרע ממנו יקנה האמונות והדעות הרעות וממנו החכמה המזוייפת חכמת הגוים: ואמנם אמרו כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם, כי למעלה אמר כי יראה כי אזלת יד היא היד הגדולה והידיד השליכה כטעם השליך משמים ארץ תפארת ישראל, וזה בשעת הכעס כי בניה גרמו לה בקלקול מעשיהם אמר עתה בשעת הרצון שישאנה אל השמים אשר נפלה משם, בסוד אקים את סוכת דוד הנופלת, ואמרתי חי אנכי לעולם כטעם ואולם חי אני והכל בייחוד אחד כי זה סוד החיים הנאמרים במקום ברוך הוא. וזה שעור מה שראינו לבארו בזה הפרק: חלק ג פרק סד כנ"ף. בצל כנפיך תסתירני. אחסה בסתר כנפיך סלה, אשר באת לחסות תחת כנפיו, הכוונה על ה"א אחרונה שהיא כסות לעליונים לה שהרי היא סתר וכסוי לשם הגדול שהיא היכלו בסוד ויי' בהיכל קדשו, והשם נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת, נמצא שזה כנף וכסות לזה, וידוע כי כל אחת כנף וכסות לשל מעלה ממנה עד שנמצאו כלן כנפים אל עלתם והבא לחסות בשם הגדול הרי הוא חוסה תחת כנפות אלו והוא הדבקות בו, ולפי שהאחרונה סתר וכסות לכולן שהרי היא ייחוד לכלן וכסא לכולן לזה נקראת כנף, ועליה נאמר מכנף הארץ זמירות שמענו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רפ"ד ע"א) מכנף הארץ דא כסותא עילאה קדישא זמירות שמענו כמה דאת אמר נותן זמירות בלילה זמירות תושבחן דכ"י קמי קב"ה בלילה בגלותא בלילה בזימנא דאיהי אזדמנא ושכיחא לשבחא ליה לקב"ה, ואימתי מפלגות ליליא ואילך וכדין זמירות בלילה תושבחן, זמירות כמה דאת אמר כרמך לא תזמור וכתיב וזמיר עריצים יענה אעקרותא מאתריהו כל אינון תקיפין עד כאן, ועליה נאמר יפרוש כנפיו לתימן, והסוד כי מכח אביר יעקב סוד צדיקו של עולם יתחדש הנשר ואינה נושרת עליה והיא כפורחת עלתה נצה בסוד אם אברה חסי"דה ונו"צה ואז חסי"דה בתו של אברהם החסיד בראשית ביתה, והסוד המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן כשמקבל מן הבינה יאבר אביר יעקב אז משפיע טובו ומתיחד בנץ ואז יפרוש כנפיו לתימן חסד לאברהם: ואמנם אמרו ופרשת כנפיך על אמתך סודו כי קלקול הבריות מעשיהם גורמים פרוד בייחוד והדכר שבו מקצצין שהם קליפי הערלה נכנסין ומפרידים בין חתן וכלה, הם סוד הכנפים הנאחזים מן הכנויים של שמות הקדש שבהם מתלבשים והם נקראים מלבושים, והם סוד הכתונת שעליה אמר מלך שהשלום שלו מתרעם על ישראל פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, כלומר הנה פשטתי הכנויים הנקראים כתנת שבה נאחזים קליפי הערלה והרי אני עמכם פנים בפנים בלי שום מחיצה ואין זר אתנו, ומדוע אתם גורמים במעשיכם הרעים שאחזור ואלבשנה ואסתיר פני מכם ויתאחזו בה שרי האומות וישעבדו אתכם האומות אשר תחתיהם, רחצתי את רגלי סוד השכינה הנקראת הדום רגלי מטנופי הערלה איככה תגרמו שאטנפם ותצא להשתעבד תחתיה ויטמאו משכני בתוכם: ואמנם כשישראל עושים רצונו של מקום ומקיימים התורה ומצותיה, אז הכל בייחוד שוה אספקלריא המאירה באספקלריא שאינה מאירה, ואז הכנפים חופפים מבחוץ לתת כבוד למלכם, והכלה בחיק דודה באהבה שלום ורעות אין שטן ואין פגע רע ובשמחתם לא יתערב הזר הידוע, ואומרת רות ופרשת כנפיך על אמתך כלומר מבחוץ לא יהיו חוצצים בינינו כי גואל אתה והרי היא נגאלת ממצריה, וזה מה שראיתי לעבוד בסוד כנף הנזכר במקום ברוך הוא ובו נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק סה הרב המורה ז"ל פרק כ"ו ח"א אמר כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפירוש כלם התלויים בזה הענין, והוא אמרם דברה תורה כלשון בני אדם ענין זה, כי כל מה שאיפשר לבני אדם כלם הבנתו וציורו בתחלת מחשבה הוא אשר ראוי לבורא יתברך, ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות, להורות עליו שהוא יתברך נמצא כי לא ישיגו ההמון בתחלת מחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם נמצא אצלם עד כאן, וזה שוה למה שיתנצלו בו עושי הצלמים יאמרו כי זה ראוי לדעת ההמון הרב אשר לא יציירו מציאות אלוה אם לא יראו צורת אדם לנגדם (יעבדוה, וחלילה שיהיה זה דעת התורה כי היא כלה עדות על מציאות אלוה, כי התחילה בעדותו באמרה בראשית ברא אלהים הרי העידה על מציאות קדמון מחדש, ומזה נקראת עדות יי' נאמנה שהיא עדות על מציאות שם זה, והנה הנסים והנפלאות כנגד מנהגו של עולם אשר ראינו בעינינו במצרים ועל הים קיימו עדות זה. והדבור הראשון מדברות לדעת הרב יעיד על מציאות האל, ועל זה תסוב התורה במצותיה ואזהרותיה, והתינוקות בבית רבן אין עסקם כי אם במציאות האל ומורים עליו באצבעותיהם, ולמה תתיר אחר זה לתארו בתארים המורים על הגשמות להורות עליו שהוא נמצא והיא כלה תעיד עליו בזולת שם תואר, אבל הדברים האלה הם מכלל סתרי התורה אשר אי איפשר להולמם בדרך הסברה וההקש השכלי, כי אם בחכמה המקובלת מן הנביאים עד משה ע"ה מסיני: וכבר התבאר בדברינו הקודמים כי האדם הקטן התחתון נעשה ונתקן בדמות האדם הגדול העליון שהוא כולל כל הכחות הנכללים בשם הגדול הנקרא במשל האדם היושב על הכסא, והתבאר עוד כי במציאות אמתתו יש דברים ועניינים פנימיים דקים רוחניים בתכלית והם פרקי המרכבה, אשר מהם מתפשט האור והשפע לקיום הנמצא הזה העושה בדמותו, והם נקראים ידים רגלים עינים אזנים, לא שמהות יד כמהות יד או תבנית יד כתבנית יד חלילה, שהרי כתיב ואל מי תדמיון אל וגומר, ואין בינו ובינינו דמיון כלל מצד העצם והתבנית כמו שהתבאר במה שקדם: ואמנם נתקן ועושה בדמות זה להורות שאם יזכה לטהר אחד מאיבריו ולהשלימו במצות התלויות בו יהיה האבר ההוא כדמיון מרכבה וכסא כבוד לדבר ההוא העליון הפנימי הנקרא בשם זה, אם עין עין, אם יד יד, אם רגל רגל, וכן שאר האיברים: ויש לחכמי האמת סימן לזה אמרו אבר מחזיק אבר, כי האדם השלם המשלים עצמו לקונו המתוקן במעשיו ובתורתו וטהרת איבריו, הנה משלים ומתקן ומעמיד את כל איבריו לדמות בנין האדם הגדול אשר הוא מתוקן בדמותו כי הנה כל אבר שבו השלימו במצות המיוחדות אליו והרי הוא כדמות האבר ההוא אשר נתקן בדמותו ולהורות שצריך האדם להעמיד בנין איבריו לדמות הבנין העליון, לזה תארה התורה ידים ורגלים עינים אזנים למקום ברוך הוא, כדי שישלים האדם ידיו ויתקנם בדרך שידמו ידים לידים, וכן שאר איבריו ובזה ישמור האדם צלמו ודמותו לדמות העליון, ובהשלימו כל איבריו בשלמות המצות, הנה נעשה מרכבה וכסא כבוד אל הדמות העליון: ועל זה אמרו ז"ל, האבות הן הן המרכבה, כי הנה אברהם זכה להיות מרכבה אל הימין סוד מדת החסד, לפי שפעל פעולותיה וטהר וקדש עצמו ושמר דמותו ועשה יד ימינו כתרומה שהיא קדש, ולזה רמז באמרו הרימותי ידי אל יי' אל עליון, וגלה לנו באחד מאיבריו להקיש אל שאר חלקיו שהרי הוסיף לו ה"א על שמו להשלים איבריו, להורות שכלם היו טהורים וקדושים, ולזה נעשה מרכבה למדת החסד כי השלים מצותה והלך בדרכיה ועל זה הדרך זכה יצחק למדת הפחד ונעשה מרכבה אליה, וכן יעקב למדת האמת, ודוד המלך ע"ה הנהיג מלכותו כראוי שהרי כתוב בו ויעש דוד שם, שם ודאי ולזה זכה להיות רגל רביעי במרכבה, ומי שהשלים דמותו ועל הדרך שכתבתי הנה זה יעלה למעלת הנבואה ויפשיט הצורה החמרית וילבש הצורה הרוחנית אשר תקן והשלים, ואז יתנבא והצורה ההיא היא צורת אדם אשר תקנו והשלימו בסוד וביד הנביאים אדמה אדם ה' סוד אדם היושב על הכסא סוד ה"א אחרונה. ובבראשית רבה פרשה כ"ז אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמים צורה ליוצרה, שנאמר ואשמע קול אדם בין אולי אמר רבי יהודה בר' סימון אית לן קריא אהרן דמחוור יתר מן דין, שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה עד כאן, והוא סוד מה שכתבנו, כי הנביאים מתקנים ומשלימים בנינם לבנין האדם הגדול ומעמידים סוד הדמות על מכונו, והוא סוד שמדמים הצורה שלהם ליוצרה בשלמות מעשיהם, ולזה יזכו למעלת הנבואה הנשפעת מן הצורה ההיא אשר השלימו, ולזה ישיגוה כדמות צורתם שהיא צורת אדם, להודיע שזו לעומת זו מתוקנת ושלמה, ולפי שדמוי הצורה ליוצרה דבר גדול וגבורה רבה להגביר השכל על החמר מי ומי אשר יוכל על זה, לזה אמר גדול כחן ובפסוק שהביא רבי יודן אין הענין מבואר שיש לומר קול אדם ולא אדם ועוד שלא אמר וארא ועוד שאדם הנזכר בכתוב מן העלולים הנפרדים כי לא עלה דניאל למעלת הנבואה, לזה הביא רבי יהודה פסוק ממנו יתבאר הענין יותר, וב==חלק הד' פרק כ"א== יבא עוד מזה בסייעתא דשמיא, כל זה השלמות יגיע אל השלם השומר דמותו ומטהר ומקדש איבריו המתוקנים בדמות איברי המרכבה והרי אלו בדמות אלו, ולתת מקום לזה התקון ולהשרישנו בו להיותו צורך גדול בשלמות עליון ותחתון זכרה התורה עינים ורגלים אזנים ידים במקום ברוך הוא, כדי להלהיב לבות בני אדם לקדש ידיהם ורגליהם עיניהם ואזניהם במצות, כדי לדמות אלו לאלו עד שיזכו להדבק ולהתקשר יחד, והרי הם כמין במינו שאינו חוצץ, והוא הדבקות שנאמר עליו ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום, הנה דמוי אבר אל אבר גורם הדבקות והדבקות סבת החיים. וזה שעור מה שרציתי לעבוד בו בזה הפרק: חלק ג פרק סו ממה שכתבנו יתבאר כי השלמות אשר זכרנו אי איפשר הגעתו כי אם במעשה המצות וקיומן בפועל, כי הואיל ונברא האדם לתבנית המרכבה באיבריו ופרקיו כמו שבארנו והיו בו כלי המעשה עיקר הנה היה הכוונה בהם העבודה בפועל להמשיך התכלית אשר בעבורו נברא אשר הוא הייחוד ואי איפשר כי אם במעשה, ולזה היו המצות המעשיות החלק היותר גדול בתורה, לפי שקיומן צריך בפועל תמיד כי מצות לא תעשה אין קיומן כי אם בשכל, והוא שיהיו עיני האדם על דרכיו תמיד ולא יסיח דעתו ויזהר לבלתי יחטא, כי כמו שקיום מצות עשה בפועל סבת בנין העולם וקיומו, כן קיום מצות לא תעשה בפועל סבת חרבנו, אלא שאם בא דבר עבירה לידו וניצל ממנו הרי עשה מצוה שכפה יצרו ואין מצוה יתירה כזו, וכדאיתא פרק קמא דקדושין, והטעם כי כשאדם כובש את יצרו וכופהו וזובחו השם הגדול מתייחד בכבודו ומתעלה בעולמו, וזה פרי המעשה וקיום המצות, ועל דרך זה יהפכו וישובו לא תעשה לעשה וזה סבה שתתעלה מדת הדין ברחמים שהוא הייחוד השלם, וזה פרי העבודות כלם: וזה סוד הכשר ותקון הרע והמעוות לתקנו שיהיה כלו טוב וישר והוא שרש האהבה שנצטוינו עליה באמרו ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך, ושנינו במשנה פרק הרואה בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע, כי מוטל עלינו חובת תקון כל הדברים לישרם ולהמתיקם, כמו שהיו במחשבה העליונה קודם הבדלם משם, כי בהיותם שם טובים וישרים היו ולזה נתחייבנו באהבה גם ביצר הרע והוא התייחדו ביצר הטוב, והיו לאחדים שלא יהיה זה חלוק על זה, וזה סוד האהבה שהיא שרש הייחוד וכמו שהתבאר במקומו: ולפי שזה כלו שלמותו במעשה המצות לזה היו חלק האהבה להורות, כי הייחוד שהוא התכלית המכוון תלוי בקיום המצות בפועל אשר הם מצד החסד סוד אהבה רבה: ובספר קנה ראיתי בזה הלשון ועל כן תרי"ג מצות כלם להוריד מן הא', אל הת' וזהו מצות מעשיות צורך גבוה וצורך אדם עד כאן. הנה באר כי מצות עשה קיומן בפועל ובמעשה שלם ומצות לא תעשה על הדרך שכתבנו כלם תכליתן הייחוד הגמור מראש המחשבה העליונה עד סופה, ואמר שהם צורך גבוה וצורך אדם: ובשבת פרק רבי עקיבא אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להם מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו יי' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע עד כאן, הנה כי מי שאינו גשם יתייחס לו המעשה להיותו חלק גדול בשלמות, וזה הוא הנראה והמוחש יותר מהשכלתם והוא היותם מניעים אלה הגרמים השמימיים והם עושים בזה דבר קונם בגבורה וכח בב"ת, וידוע כי הם יניעו אלה הגרמים מצד הציור וההשכלה והיא הקודמת בהם אל ההנעה, ואמנם הקדים ההנעה אל ההשכלה עם שהיא המאוחרת במציאות להיותה קודמת בידיעת דוד כי הוא המאוחר אצל הטבע בעניינים אלו קדום בידיעתנו: ועל דרך האמת ראוי שתקדם העשייה אל השמיעה כי הוא הקודמת מלמעלה למטה כסדך להיות הכוונה והתכלית במעשה ליחד הראש בסוף, ולזה הקדימו ישראל נעשה לנשמע, והוא מה שאמרו מי גלה לבני רז כי זה סוד גדול הוא היות תכלית המעשה הייחוד על הדרך שכתבנו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ק"ח ע"ב) אמרו בזה הלשון, ובגין דישראל כד קריבו לסיני והוו ברחימו דלביהו לאתקרבא לקב"ה אקדימו עשייה לשמיעה, דהא שמיעה בקדמיתא ולבתר עשייה שמיעה בהאי מעשה תליא עד כאן: הנה כי עם שהשמיעה קודמת מלמטה למעלה כסדר להיות תכלית המעשה הורדת האור והשפע מלמעלה למטה הקדימו העשייה להיותה קודמת כסדר להורות על סוד זה, וזה אמרם והוו ברחימו דלביהו לאתקרבא לקב"ה, כי האהבה עוררתם על התכלית המכוון במעשה להיות המעשה מצד האהבה נאצל והסכימו אל האמת להיות זה סבת הדבקות במקום ברוך הוא: ובסוף פרק דקדושין וכבר היו רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול נענו כלם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה: ורבותינו בעלי התוספות כתבו שם, ויש מפרשים דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחלה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב מהתלמוד עד כאן, ולזה הפירוש שחלק כן יתקיימו דברי רבי טרפון במי שלמד כבר דמעשה גדול ודברי רבי עקיבא במי שלא למד ובא לימלך, ולא פליגי בהא רבי עקיבא וזקנים על רבי טרפון, כי פליגי עליה בבא לימלך דאפילו בהא אמר רבי טרפון מעשה גדול: ובסוף פרק קמא דבבא קמא אמר רבה בר בר הנה הוה אזילנא בהדיה דרבי יוחנן למשאל שמעתא, כי הוה עאל לבית הכסא והוה בעינא מניה מילתא לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילי ומברך, והדר אמר לן קיים אמרינן לימד לא אמרינן והאמר מר גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה פירוש אלמא מעשה עדיף, ומשני לא קשיא הא למיגמר הא לאגמורי, פירוש למיגמר לעצמו מעשה עדיף, אבל למיגמר לאחריני עדיף ממעשה הלכך לימד לא אמרינן, והטעם כי המלמד תורה לחבירו הרי יש בידו שתים התלמוד שהוא עוסק בו בשעה שמלמד לחבירו, וגם יש בו מעשה כי המלמד תורה לחבירו הרי זה משלים לו את נפשו וכאלו עשהו דומה כי הוא שותף במציאותו, ואין מעשה כעושה נפשות, ולזה לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה גרידא דידיה: ובשאלתות דרב אחא גאון ז"ל לא גריס קיים אמרינן לימד לא אמרינן, אלא הכי גרס ומנח תפילי והדר אמר לן ותו לא, ופריך תלמודא והיכי היה מנח תפילין תחלה קודם שהיה אומר להם השמועה, והלא תלמוד גדול ממעשה, ומשני הא למיגמר הא לאגמורי דלמיגמר נפשיה תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, אבל לאגמורי לאחריני לא עדיף ולפיכך היה מניח תפלין תחלה, וקשה לפירוש זה סוף סוף אמאי מנח תפילי ברישא, והדר אמר להו לימא להו ברישא דהא גמרא דידיה נמי הוי דהא אמרת תלמוד גדול: ולפי מה שפירשתי בלשון לאגמורי לאחריני קשה נמי שהיה לו להקדים תלמוד של אחרים, הואיל ועולה ממנו תלמוד ומעשה, וכמו שפירשתי והנחת תפלין אינו אלא מעשה גרידא. וי"ל דמצות תפלין שאני דאין בכל מצות עשה כמוה שהרי כתוב בה למען תהיה תורת יי' בפיך, ושנינו במכילתא מכאן אמרו המניח תפלין כאלו קורא בתורה, ולמעלתה וחביבותה רצה ר' יוחנן להקדימה: ומה שאמרו עוד שם במכילתא וכל הקורא בתורה פטור מן התפלין, כתב בעל העטור ז"ל ומסתברא לן דהקורא בתורה קאמר ולא בתלמוד ואינהו בגמרא עסקי עד כאן: ועל דרך האמת מעשה גדול כי הוא בעולם הזכר והתלמוד בעולם הנקבה בסוד אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני, יתבאר אם כן כי השלמות כלו תלוי במעשה המצות ובקיומן בפועל, וכמו שהמעשה גדול מן התלמוד בקדימת המעלה כסדר מלמעלה למטה, כן תועלתו בהורדת השפע ובייחוד השם הגדול בכבודו יותר גדול מן התלמוד, כי פרי התלמוד ותכליתו מעשה המצות, ופרי מעשה המצות ותכליתן הייחוד. ובפרק י"ז מהחלק הראשון מזה הספר כתבתי ענין איך נתקן האדם בתקון הכבוד העליון סוד עולם הזכר, כדי שיתקן הכבוד התחתון סוד עולם הנקבה, ולזה נבראו באדם הדברים שהם נכללים בכבוד העליון שהם בריאה יצירה עשיה, בסוד כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, כלומר כדי שיתקן הכבוד בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, כמו שהכבוד העליון מתקן אותו למעלה נברא האדם בדמותו ונכללו בו הדברים שהם בכבוד עליון כדי שיתקן הכבוד מלמטה, ונמצא מתוקן מעליונים ותחתונים, לפי שכבוד תחתון אין תקונו שלם כי אם על ידי האדם כשהולך דרך ישרה, ואז מתיחד ומתעלה עד רום המעלות, ולסוד זה גם כן הקדימו ישראל נעשה לנשמע, כי העשיה שהוא התקון צריך בתחלה שיעלה מלמטה, ואחר כך נשמע כלומר בסבת התקון מתאסף ומתקבץ הכל לאחדות שוה, ונשמע מלשון וישמע שאול את העם, כלומר נתקן ונעשה את השם ונשמע נייחד ייחוד שלם: וזהו התכלית אשר בעבורו נבראו ונבחרו להיות לעם ליי' יתבאר אם כן כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, ולזה תצוה התורה תמיד על מעשה המצות ולשמוע בקול יי' ולא תצוה על הלמודיות והטבעיות והאלהיות להיות ההצלחה והשלמות כלו תלוי במעשה המצות, ולא בשלשת חלקי החכמה החצונית האלה, כמו שחשב כן הרב המורה ז"ל כפי מה שאמר בהרבה פרקים מספרו, ודבריו היו להמעדת רגל ולרפיון ידים מן התורה, ואלו היתה ההצלחה והשלמות תלויים בחכמות העיוניות כמו שחשב הרב ז"ל והנמשכים אחריו היה רוב מין האדם, נמצא בזולת הצלחתו המיוחדת, לפי שאי איפשר הגעתם כי אם לאחד מעיר ושנים ממשפחה, ולכן השגיחה החכמה העליונה על האומה הנבחרת בזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, כדי שיקנו בה ההצלחה והשלמות כי בה כללות האושר להמון רב בין אושר הגוף ובין אושר הנפש, וכמו שכבר התבאר בזה הספר בסייעתא דשמיא, ולא יצטרכו אנשיה לבקש הצלחתם ממקום אחר זולתה כי אין הצלחה ושלמות כי אם בתורה הזאת, לפי שהיא מושפעת מהרצון העליון הוא אלהים חיים ומלך עולם, ולזה יש בה די להושיע, מה שאין כן בחכמות העיוניות שהן מסובבות מהשכל האינושי ואין בו כח להציל ולהצליח בעליו: וכבר כתבנו בזה מה שיש בו די ומלבד מה שתיעד התורה האושר וההצלחה להיותנו שלמים במעשים טובים לא מצד היותינו משיגים בעיון החכמות השכליות, גם הנביא יעד בשמו יתברך האושר וההצלחה האמתית להיותנו שלמים במעשה המצות כפי התורה, והוא אמרו ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ, כלומר כי להיותנו צדיקים וטובים במעשינו נירש ארץ לא להיותנו משכילים בחכמות העיוניות המופתיות, כי העולם בהם רב מהמושג וזה אם היה שיתנו שלמות בנפש, או יקנו שום הצלחה מה שלא יתפארו בזה בעליהן לעולם: ואמנם מעשה המצות יתן ההצלחה והשלמות לגוף בעולם הזה ולנפש בעולם הבא ודבר זה עקרו בתורה ופירושו מקובל ביד חכמי המשנה ע"ה, שנינו בסוף פרק קמא דקדושין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, והעלו בגמרא אמר רב יהודה הכי קאמר כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו, ודומה כמי שקיים כל התורה כלה: הנה בארו כי במצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו ומאריכין לו ימיו, שזה משמעו בעולם הזה ונוחל את הארץ היא ארץ החיים חיי' העולם הבא, ומזה שנינו עוד בסנהדרין כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ, הרי כלל האומה תזכה אל זה השלמות, וזה אי איפשר אם לא במעשה המצות, וזה אפילו לא יהיה להם במצוה בחינה אחרת זולת מעשה בלבד, כפי חמרו יקנה זה השלמות כי טבע המצות כפי המקום אשר ממנו חוצבו, כן חייב, שאם לא כן הנה נפלנו במה שברחנו ממנו שלא יכלול זה השלמות הנפלא לכל האומה אם היה שיצטרך אל שיזכו אל זה השלמות הכוונה והבחינה כפי אמתתם בעשיית המצוה, כי הדבר יקר עד מאד לא יעמדו עליו זולת השרידים בני עליה והנם מועטים ואי איפשר לי אם לא שאבאר זה אל מי שירצה לצאת מן ההפכה ולימנות מכתם, ואף על פי שהוא מבואר בדברינו הקודמים: וזה כי כבר התבאר היות האדם מתוקן כדמות האדם העליון, ולזה באו ביצירתו ובשלמות תקונו בריאה יצירה עשיה, כי שלשה אלה הנם בכבוד העליון המתקן הכבוד התחתון מלמעלה, ובאו באדם כדי שיתקן גם הוא הכבוד מלמטה שהוא עקר, והתבאר גם כן כי האמצעי אל זה התקון הוא המצות כפי התורה, ולזה תצטרך המצוה שתעלה גם היא כלולה משלשה אלה שהם בריאה יצירה עשיה, אל שיהיה התקון שלם: ואמנם הבריאה במצוה הוא צאתה מן ההעדר אל הקנין, שהוא המעשה החמרי, ואמנם היצירה הוא שיצייר בה הפירוש המקובל במצוה ההוא כפי מה שבא בתורה שבעל פה, כלומר שיעשה אותה בידיעת דיניה המפורשים בה והוא ידיעת תלמודה ועדין היא גולם ותצטרך אל העשיה שהוא ההשלמה והתקון, והוא הכוונה בשעת עשייתה אל הייחוד לצרכו, ועל הדרך שהתבאר בפרק ו' מהחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, והמצוה אשר כזאת היא השלימה בשלמות ההוא שהיתה בהיותה במחשבה העליונה ולתקן הכבוד, שזהו התכלית צריך שתעלה בדרך ובתקון ההוא עצמו שהיתה ועודנה שם, ובזה תעלה לרצון וישלם בה הכוונה העליונה שהוא תקון הכבוד כראוי, וזו היא העבודה השלימה אשר אליה היתה הכוונה בבריאת אדם, ואל זה רמזו ישראל באמרם נעשה ונשמע, כלומר שתהיה העשיה שלימה והיא השלמות אשר יכללם לנעשה ונשמע שהוא הידיעה כפי הקבלה שהיא תורה שבעל פה, והכוונה בה כפי החכמה המקובלת ונשמע תרגום ונקבל ועל הדרך שכתבנו. ובזה הענין הנפלא נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק סז יטעון בעל הריב טענה זה תארה ואחר שהיתה זאת התורה התמימה כוללת שני אלה העניינים ר"ל קלות מציאות ההצלחה וכוללותה וכמו שהנחנו, והיתה ההצלחה הנמצאת בעיון החכמות המופתיות קשת ההשגה מאד לא יזכה אליה כי אם אחד או שנים בדור, ואף גם כי ישיג הנה המושג ממנה מדרגה יותר קטנה במציאות מהמדרגה המגעת בעשיית מצוה אחת, יהיה אם כן מציאות זאת ההצלחה האינושית לבטלה, והיה די במציאות התורה בקנין השלמות והיה אם כן הכח על השכלת המושכלות המופתיות לבטלה: והחכם ר' יוסף בן שם טוב בספר עין הקורא השיב לזאת הטענה, בשיצא לישע השכלת המושכלות המופתיות להיותם לדעתו צרך גדול ועזר אל ההצלחה אמר בזה הלשון, וזה שהשלמות האינושי הוא במדרגת ההיולי לזאת ההצלחה, וזאת ההצלחה היא כשלמות וצורה לו ואי אפשר שתפרד הצורה ממה שהוא לו במדרגת החמר, והמאמר הזה דומה למאמר האומר כי אחר שהיה כח הדברי יותר נבחר מהכח החיוני, למה היה האדם נמצא חי מדבר, היה די שיהיה מדבר מבלי שיהיה גשם נזון מרגיש, והנה הכח הדברי הוא הנושא לזאת ההצלחה ואיך איפשר שתהיה זאת ההצלחה מצויה לבלתי בעל שכל, עם שאנחנו נראה כי ההשכלה בפעל במושכלות העיוניות באשר יצטרף אליה עשיית המצות וחכמת התורה, תהיה ההצלחה יותר נפלאת ויותר נכבדת בלי ספק: ועוד שהעמידה על המושכלות העיוניות המופתיות מועילה מאד בהבנת דרכי התורה וידיעת אמתותיה ועשיית מצותיה, וזה תראה אתה המעיין בשלשת החכמות ר"ל הלימודית, הטבעית, האלהית, אמנם הלימודית הכוללת המספר וההנדסא והמוסי"קא וחכמת הלמודים, הנה המספר כבר יהיה עוזר לידיעת התורה במה שיהיה מדיני האונאה והמקח והממכר ויתר הדברים כאשר יצטרכו אל מספרים מדוייקים נשברים נערכים, ואתה תמצא בחכמת התלמוד דברים רבים יצטרך הרוצה לעמוד עליהם לעמוד על אמתת זאת המלאכה: ואמנם ההנדסה הצרך אליה יותר נראה במדות והשעורין וידיעת הלכות קשות באו בתלמוד, ואמנם המוסי"קא נראה הכרח מציאותה וידיעתה במשוררים, ואמנם חכמת הככבים ההכרח אליה יותר מבואר בקדוש החדש והמועדים, וזה מבואר למי שלמד תלמוד ראש השנה, ואמנם הטבעית כבר ימצאו בה עניינים רבים אי איפשר לעמוד בלתם על הרבה מדעות תורתנו, כמו ענין הנבואה, וענין השכל והנפש, ומעשה בראשית, וההשארות ואף על פי שבאלה הדרושים לא תושג האמת מצד החקירה האינושית לפי דעתי, אבל היא עוזרת עזר נפלא להבין התורה ולעמוד על הקבלה: ואמנם החכמה האלהית עזרתה לנו מבואר, כי אפילו שיהיה המושג בזאת החכמה השגה חלושה, ובפרט מה שיהיה ממנו באל יתברך ובנמצאים הנבדלים, ובכלל מה שכלל אותו המאמר ממה שאחר הטבע הנה הידיעה האינושית כאשר תעריכהו אל מה שירצהו התורה, לפי מה שבא בקבלה יהיה התערכות ראוי ועמידה נפלאה מרחקת דעות מזוהמות ועניינים פתיים, ומרחקת כפירות רבות ושקריות הורסות שרשי התורה, ובכלל העמידה על סודות המציאות כפי מה שיגזרהו השכל האינושי ולא יחלוק על כוונת התורה, הנה הוא מאיר עיני החכמים ועוזר לעמוד על ענייני התורה עד כאן: וכבר התבאר שאין ההצלחה תלויה בידיעת המופתיות כי אם במעשה המצות, אדרבה הן אסורות לבא בקהל יי' וכמו שהכרחתי כן במה שקדם, זולת מה שיצטרך מהמספר והתשבורת וההנדסה לידיעת ההלכות ההן אשר באו בתלמוד עם שאין ההכרח בידיעת הלמודים להן גדול שאיפשר להולמם בזולת הידיעה בהם, שהרי כמה ממפרשי ההלכות ההן לא היו למודיים ופרשום, ואולי היה בישראל ספר מחובר בכל זה, או היה בעל פה ביד החכמים ואיפשר שלא היה על הדרך ההוא עצמו אשר חשבו חכמי האומות, ולמעוט העסק בדברים ההם שלא היה הצורך בהם גדול נשכחו, או אבד הספר המחובר בהם, ואמנם המוסי"קא להיות ההכרח בה רב וצרכה גדול לענין השיר על הדוכן לעורר השמחה כידוע לחכמי לב, להיות החכמה ההיא מסורה ללוים בלבד, ובזמן העבודה נשתכחה גם כן, וגם היא אינה כמוסי"קא ההיא הידועה לחכמי האומות, והיה הענין בה כענין המעלה עשן בסמני הקטרת כמוזכר בפרק אמר להם הממונה שהיו צנועים ומסתירים אותם ובאבדם אבדה הידיעה בהם: ואמנם בחכמת הככבים צרכה גדול גם כן לדינים הבאים בתלמוד מעניינה, והחכמת הזאת נפלאה עד מאד בין חכמי האומה הנבחרת אינה כחכמת הככבים הנמצאת לחכמי האומות, ויש בה שני חלקים האחד חשבון תקופות ומולדות, ומה שיצטרך לדינים הבאים בתלמוד מאלה העניינים ודומיהם, והשני מה שהוא בענין האותות והמשפטים וההוראות המופלאות כפי התלותם בגבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, ולזה תהיה הוראתם אמיתית, מה שאין כן בהוברי שמים החוזים בככבים מחכמי האומות שכתוב עליהם מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך, ואמרו ז"ל מאשר ולא כל אשר וכל אלו החכמות היו מאירות באומה הנבחרת להיותן מקובלות מן הנביאים ע"ה, ולזה היו נותנות השלמות והאמת בהוראתן ובמשפטיהן אשר מתוכן היו מגידים ויודעים העתידות: ואמנם חכמת הטבע הידועה לחכמי ישראל אינה החכמה הטבעית אשר התחכם בה היוני וחביריו בדרך החקירה, והראיה על זה כי לא נראה ולא נשמע עליהם שיפעלו בריאות טבעיות בדרכים הטבעיים לשעתם עם כל התחכמותם והפלגת חקירתם, כמו שנראה ונשמע כן על חכמי ישראל אשר זה יהיה המופת על שאין חכמת הטבע המסורה להם כחכמת הטבע ליונים, והוא אמרם בפרק ד' מיתות אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא שנאמר עונותיכם היו מבדילים, רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה אמר ליה מן חבריא את הדר לעפריך: הנה כי להיותו יודע חכמת ההויה הטבעית על הדרך ההוא אשר נתהוית בתחלת בריאתה היה פועל ובורא בריה כזאת, אלא שמצד שהעונות מבדילים לא הספיק לתת בו נשמה המדברת, ומזה יתבאר כי חכמתם בטבע אינה כחכמת הטבע ליוני כי היא למעלה מדרך החקירה וזאת הידיעה היתה להם ע"ה להיותם בקיאים ומחוכמים בספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה: ועוד אמרו בפרק ההוא סמוך לזה רבי חנינא ורבי הושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עגלא תלתא ואכלו ליה, ודי בזה עדות נאמנה שחכמת הטבע הידועה לחכמי ישראל היא האמיתית אחר שיושג בה התכלית המבוקש ממנה, ומזה יבחן, כי תתן האמת בכל דרושיה, לפי שאינה מדרך החקירה מה שאין כן בחכמת הטבע לחכמי האומות כי להיות יסודה החקירה השכלית האמת והשלמות רחקו ממנו ואין בה תועלת ולא עזר בשום דרוש מדרושי התורה, וכל שכן בדרושים הנפלאים כנבואה ומעשה בראשית וההשארות, וכבר הודה הרב הנזכר שלא תושג האמת בדרושים האלה מצד החקירה: ואמנם חכמת האלהות אשר בדו היונים אין צרך להאריך ולכתוב שאין בה דבר מסכים עם התורה ועם החכמה האלהית המקובלת באומה, וזה ידוע ומבואר אמתתו בשלימות למקובלים האמיתיים ומכל מה שכתבנו יתבאר כי העמידה על סודות המציאות אי איפשר מדרך החקירה, ומה שיגזור עליהם השכל האינושי אין לסמוך עליו כי לא יתן האמת כלל בגזירותיו, ולזה צריך להרחיק כל אלו החכמות העיוניות המופתיות תכלית ההרחקה ואין להתפתות אחר מופתיהם השכליים כי אין בהם ממש, והעדות על זה כי בכל דור ודור מתחלפים דעות בני אדם ואופני חקירותיהם, ותמיד חולקים האחרונים על הראשונים עד שמה שחשבו הראשונים שהביאו מופת על מציאותו שערו האחרונים שיש מופת על סותרו, כי הנה הרב המורה ז"ל הביא מופת על תארי החיוב היותם נמנעים בחק המחוייב המציאות יתברך: והרב ר' חסדאי ז"ל בפרק השלישי מהכלל השלישי מהמאמר הראשון מספרו הביא מופת על סותר זה, ודי בזה להרחיק ולאסור העיון השכלי ודרך החקירה ושאין לסמוך כלל על שום דרוש מדרושי המחקר השכלי כי אין מקום בטוח לעמוד עליו בו, וכבר כתבתי בזה במה שקדם מה שיש בו די: ואמנם טענתם על היות אם כן הכח על השכלת המושכלות המופתיות לבטלה, היתה זאת מהם לחשבם שאין דרך אל השלימות זה הכח אם לא בהשכילו המושכלות המופתיות ושקר ענו, כי הכח הזה ישתלם השלימות האמיתי בשני דרכים ושניהם בהיכל המלך פנימה לא יצטרך לצאת ממנו לבקש הצלחתו: הדרך הראשון אשר בו ישתלם ויצליח הוא המשא והמתן בתורה שבעל פה מדרך הסברה והפלפול, ובידיעת דרכי הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן להוצאת הדינין המחודשים, וזה כדי שלא יתנו דומי אל הקול ההוא אשר לא יסף ולא יפסוק המעין מלבא ולהמשך תמיד כמו שכתבנו במה שקדם, וזה הדרך דרכו אנשי האמת והצדק בכל הדורות, ואם תמיד חולקים האחרונים על הראשונים הנה על כל חלוקי הסברות יצתה הבת קול ההוא ואמרה אלה ואלה דברי אלהים חיים, להיות היסוד אשר עליו בנו מחלוקותיהם תקוע במקום נאמן, וכבר רמזנו בסוד זה מה שיש בו די ליודעי חן: הדרך השני אשר בו ישתלם ויצליח השלמות וההצלחה אשר אין אחריהם שלמות והצלחה אחרת הוא להוסיף ענפים ולהפריח פארות וסנסנים בחכמה המקובלת מן השרשים האמיתיים המקובלים בידו, ולזה רמזו ז"ל באמרם פלפלת בחכמה, וערך זאת ההצלחה והשלמות אל ההצלחה והשלמות המושג בדרך הראשון כערך הנשמה אל הגוף, וזה הדרך דרכו שלומי אמוני ישראל הגבורים אשר מעולם אנשי השם, והדרך השני הזה אין בו שום מחלוקת ולא שום הטיה מדרך האמת, לפי שהכל שואבים ממקום האהבה והכל הולך אל מקום אחד, ולזה היה השלמות כלו תלוי בשני אלה הדרכים לא בזולתם, לפי שאלה בלבד העסק בהם סבה שיתיחד השם הגדול בכבודו, ואל זה יגיעו ויכלו כל התכליות והשלמיות, מה שאין כן בהשכלת המושכלות העיוניות, כי כל עסק שאין בו ייחוד הוצאת הזמן בו אסור, ולזה אין להוציא הזמן כי אם בעסק התורה וקיום מצותיה ובעסק נשמת התורה, שהיא החכמה האמיתית, לפי שהעסק בכל זה סבה אל הייחוד וכמו שהתבאר כבר. וזה מה שראינו לעבוד בו בזה הפרק: חלק ג פרק סח הרב המורה ז"ל הרחיק מאד תארי החיוב מהאל יתברך ואמר, כי התארים המותרים בחוקו הם השוללים לבד כי הם כבר ייחדו המתואר וכל אשר ירבה בשוללים ירבה התיחדות, ואמר כי זה היה חלוף מדרגת השלמים ובדבר הזה יפול היתרון בין המשיגים ונעזר הרב במאמר אחד הובא בפרק אין עומדין זה תארו, ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא העזוז והאמיץ האדיר והחזק והיראוי, אמר ליה סיימתינהו לכלהו שבחי דמארך, השתא הני תלת קמייתא, אי לאו דאמרינהו משה ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה אנן לא הוה אמרינן להו, ואת אמרת ואזלת כולי האי, משל למלך שהיו לו אלף אלפין דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו, ואמר הרב כי שתקו ר' חנינא למאסו רבוי תארי החיוב, ואמר ששני הכרחיות נזדמנו בהתפללנו בשלשה ראשונים, האחד מפני שבאו בתורה, והשני סדר הנביאים בתפלה בהם, ולולא ההכרח הראשון לא זכרנום ולולא ההכרח השני לא הסירונום ממקומם ולא התפללנו בהם ואתה מרבה בתארים, והשלים באמרו כי הוא לא אמר משל למלך שהיו לו אלף אלפין דינרי זהב והיו מקלסין אותו במאה זהב, שהיה מורה זה המשל על שלמיותיו יתברך יותר שלמות מאלו אשר ייחס לו רק הם ממינם, ואין הענין כן כמו שביארנו במופת, אבל חכמת זה המשל הוא אמרו דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף להורות שאלו אשר הם אצלנו שלמות אין אצלו יתברך ממינם דבר, אבל כלם חסרון בחקו כמו שבאר ואמר בזה המשל והלא גנאי הוא לו. ומזה גזר הרב אומר שתארי החיוב אסורים בחקו יתברך, אבל הם חרוף וגדוף ממי שיאמרם והוא לא ירגיש והרחיב פיו והאריך לשונו בזה מאד: והרב ר' חסדאי ז"ל בפרק שלישי מהכלל השלישי מהמאמר הראשון מספרו העיר על הספקות אשר יתחייבו לדבריו, וביאר כי מה שחייבו הוא בלתי מחוייב, ועוד גלה פני ההראות במה שחייב שהוא נמנע, והעלה שתארי החיוב מותרים בחוקו יתברך ונעזר בזה ממקצת כתובים מספר תהלים, וגם מספר יצירה באמרו כשלהבת קשורה בגחלת ואמר שזה מורה על האחדות הבלתי מתפרק והוא האמת בעצמו, כי כמו שלא יצוייר העצם בזולת מציאותו ולא מציאותו בזולת העצם כן לא יצוייר מציאות התואר בזולת המתואר ויכללם הטוב המוחלט שהוא כולל כל מיני השלמיות והאריך עוד יעויין משם וזכור לטוב כי יפה כוון: ואני אתנהלה לאטי לרגל מלאכת עבודת הקדש לבאר ולהורות כי הייחוד שחשב הרב להרויח בשלילת התארים אין זה הייחוד שנצטוינו עליו בתורה, ורחוקה כוונת התורה מכוונת הרב כרחוק מזרח ממערב, כי הייחוד שנצטוינו ובאה בו הקבלה האמיתית המאירה עינינו בכוונת התורה בזה, ובשאר דעות האמתיות אינו חיוב גם לא שלילה כמו שיתבאר זה היטב למשתכל במה שכתבתי בהרבה מקומות מזה הספר: ובספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא ועוד אשלים זה בפרק הבא אחר זה בעזרת יחידו של עולם, וקודם הכנסי בבאור זה אומר כי אם היה שהמתאר תארים חיובים אין זה ממנו מרי בלבד, אבל חרוף וגדוף כדברי הרב ז"ל ומי שהשיג חסרון המאמרים ההם ויאמרם אמר שהוא אצלו מכלל שנאמר בהם ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן וגו' ונאמר ולדבר על יי' תועה: ואמר עוד בפרק ס' חלק א' כי המקצר בהשגת האלוה והרחוק מידיעתו הוא אשר לא התבאר לו שלילת ענין מן העניינים אשר התבאר לזולתו שלילתם ממנו, ואמר עוד אמנם אשר יחייב לו תאר לא ידע דבר רק השם לבד, אמנם הדבר אשר ידמה שנפל עליו זה השם הוא ענין בלתי נמצא, אבל בדוי ושקר וכאלו הפיל זה השם על ענין נעדר שאין במציאות דבר הוא כן, ועוד האריך והביא משל על זה, אם כן גדול עונש המחייב שדומה כמי שאין לו אלוה, והבלתי שולל שהוא מקצר בהשגתו ורחוק מידיעתו מה זאת עשה אלהים לנו לשלול ממנו שלמותנו, והתורה אשר מדרכה להאיר נתיב לפנינו לבל נפול בשחת הדעות הנפסדות והאמונות הנשחתות, ומישרת אותנו מול הצלחתנו מלאה מתארים חיוביים, ריקנית משלילות ועלילות פחד בלילות, מדוע תניחנו באפלות ולא תשמט באחד המקומות להעיר מקבליה על רצון קונם בזה להיות הצורך בו גדול והסכנה בו עצומה עד מאד, והלא היה זה לה מן הראוי יותר ממה שתאריך בספורים ודברים אחרים אשר אין צרכם גדול כל כך, וגם אין סכנה בהעדר ידיעתם, גם נביאיה הולכי נתיבותיה חזו לנו תארים חיוביים, ואין גם אחד בהם הודיענו שהם תארי פעולותיו או שמורים על שלילת העדרם, כי מי חכם ויבן אלה כרב ז"ל בהמציאו שירה חדשה וציונו על התארים ואסר לנו את החיובים, והתיר לנו את השוללים ושללנו מכל טוב אם לא נשלול גם לא נמצא לחכמים ע"ה דבר מזה ומדברי ר' חנינא לא יובן דבר מזה שהוא לא אמר לדעת הרב, אלא שלא ירבה בתארים ואם כדי שלא יפורסם להמון, הלא היה להם ז"ל להעיר על זה ולרמוז בו באחד המקומות, כמו שכן עשו בהרבה דברים חמורים כאלה, שהלהיבו בהם לבות החכמים, ומלבד מה שיש בדבר זה מהמעדת רגל מן האמונה ורפיון ידים מן התורה, אחר שכל השלמות ויתרון המשיגים זה על זה, כפי מה שיוסיפו שלילות אם כן ירוצו כל איש לשלול שלל תורה מה תהא עליה: עוד יש מקום עיון בדבריו שהנה אמר בתארים יכול וחכם ורוצה שהכוונה בהם שאינו לואה ולא סכל ולא נבהל, או עוזב, ובאר זה ואמר כי ענין אמרנו בלתי לואה שמציאותו יש בה די להמצאת דברים אחרים זולתו, הנה חזרנו אל ענין יכול שהרי פירוש הדבר הוא הדבר עצמו, ומובן התואר ופירושו הוא התואר עצמו וחזרה השלילה חיוב ואין הבדל אם נתארהו בלשון או בענין, וכן ההקש על כל מה שהביא בפרק נ"ח, ועוד איך איפשר להרבות שלילות מן הדבר שאין מדרכו שימצא לו, כי הנה הוא יתברך מסולק ומשולל מכל חסרון, ואחר שכן הוא אין לשלול ממנו יתברך דבר שלא יצוייר בו, ואם יאמר אומר שאין העמידה בחסרון ההוא כי אם בהעדרו, והמובן מסותרו אם כן חזרה השלילה חיוב כמו שכתבתי ונפל במה שברח ממנו: וכבר נראה שלחצהו זה הספק וחשב לתקנו במה שאמר, שפעמים ישולל מהדבר מה שאין דרכו שימצא לו, כמו שנאמר בכותל לא רואה עד כאן, והפלא עליו כי היכן מצא משל הכותל עד שיסמוך עליו ויביא ראיה ממנו, האם מצאו בדברי הנבואה או בדברי חז"ל הלא הוא בדוי ושקר, ועדין יאמר לו שאין לשלול מהכותל כי אם אבניו ועפרו הנמצא לו, לא הראות שלא יצוייר בו ולא נמצא אתו: ועוד הרב ז"ל האמין כן במה שפירש במשנה בפרק בן זומא אמר ואמרם ולא מקח שחד הוא כמו שאמר גם כן בתורה אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, ואין עניינו שלא יקח שוחד להטות הדין כי זה מן השטות שירוחק מן השם יתברך מה שלא יצוייר, ואף לא ידומה כי איך ינתן לו שוחד וכו', הנה כי לעג הרב ז"ל על מי שיחשוב על שיש לשלול מן השם יתברך דבר שלא יצוייר בו, וכבר יראה שחזר בו בזקנותו והאמת כי משנה ראשונה עיקר: ובמה שאמר בחלק הרביעי מן התארים שאין יחס בינו ובין שום דבר מברואיו יש מקום עיון, וזה כי דעת הרב ז"ל כי השלמות כלו תלוי בהשכלה ואם כן לא ימלט הענין מהחלוקה, או זה המשכיל הסכים במושכליו אל מה שבשכל האלהי או לא, ואם לא הסכים אם כן במה זה יזכה כי אין השקר מזכה בעליו, והכרח לומר שהסכים ואם כן למה לא יהיה יחס והצטרפות מזה הצד בינו ובין ברואיו, אשר מזה יש להוכיח שהתבאר שיתואר הדבר ביחסו לזולתו אינו נמנע בחק השם אבל מחוייב, וכל שכן לנו עדת מקבלי התורה כי להיות חכמת התורה ומצותיה נחקקים מן החכמה העליונה ונאצלים מן הרצון האמיתי, הנה מצדם יש לו יחס והצטרפות עמנו, כי חלק לנו מחכמתו ורצונו, ולזה מה שאמרו בסוף ברכות הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו, הרי שחכמת יריאיו חלק מחכמתו, אשר מזה הצד יש יחס בינו וביניהם, ומזה ימשך להם הדבקות בו וכמו שכתב ואתם הדבקים וגו', וזה נמנע לולא היחס וההצטרפות שבינו ובינינו מצד התורה ומצותיה אשר אין זה היחס מצד השכלת החכמות העיוניות שאי אפשר להסכים בהם אל האמת מצד השכל האנושי, ולזה אין שלמות בהן: ולזה מה שהבדילו באמרם ברואה חכמי אומות העולם ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם להורות, שאין החכמה ההיא חלק מחכמתו והרצון באמרם מחכמתו שנתן להם כח ההשכלה בשכל שנטע בהם, ומזה נתנו אל לבם לחקור על הנמצאות, אלא שלא הסכימו אל האמת, לפי שאור התורה לא נגה עליהם, ודברי הרב צדקו בהם כי אין יחס בינו יתברך וביניהם, והרב ז"ל להמשכו אחר דעת הפלוסופים שאמרו שלא יתואר השם יתברך בשום תואר לא עצמי ולא מקרי, לזה הרחיק מאד תארי החיוב: ואמנם לדעת התורה התמימה הם מותרים כי נותן התורה יתברך התירם להיות הצורך בהם גדול וזה משלשה פנים. הא' כי להיות חפצו בבריאה ההלול והשבח ורצונו התפלות והברכות, ואין דרך לזה אם לא בתארי החיוב, התירם לנו ואין שם יראת רבוי כי הוא אחד בהם בתכלית הפשיטות. הב' כי הם הסולם לעלות ולהגיע עדיו ובלתם אי איפשר לדעת את יי, ומה שחשב הרב ז"ל שהוא דרך המרי הוא דרך האמונה. הג' להיות תכליתנו שנדמה הצורה ליוצרה נתארהו בתארים ההם, כי מתוכם נתישר להדמות אליו ללכת בהם וכמו שבאה הקבלה בפירוש והלכת בדרכיו: ומה שחשב הרב ז"ל להעיר מדברי רבי חנינא הנה אין הכוונה לרבי חנינא מה שחשב הרב והאמת בכוונתו היא מה שאבאר אחר הציעי הצעה אחת והיא, זאת ידוע מדרך האמונה המקובלת שאין לשער ולהראות קצב וגבול בייחוד לומר שמדה זו לדין ולא לרחמים ומדה זו לרחמים ולא לדין, כי זה קצוץ נטיעות ופרוד בייחוד חלילה, אבל יש להאמין כי מדותיו האדוקות בו ומתיחדות בייחוד כלולות זו מזו וכולן כלולות מדבר והפכו, אין באחת לא תואר ולא שם ידוע, ולהיות זה כן אנו מיחסים לו תארים בלתי נוספים בו והם מדותיו הנאצלים מאורו שאין להם קצב ולא שעור, והוא ששנינו בספר יצירה עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להן סוף והוא לא יתרבה בהם אבל הוא אחד בהם, ולזה הותר לתארו בהם לפי שאינו חוץ ממנו שהוא והם דבר אחד, ואלו היו נבדלים חס ושלום לא היינו מתארים אותו בהם: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה אמר בספר התקונין (ת"ז י"ז ע"ב) בזה הלשון אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת מבין ולא בבינה ידיעא, לית לך אתר ידיע לאשתמודעא תוקפך וחילך לבני נשא ולאחזאה לון איך אתנהיג עלמא בדינא וברחמי, אבל לאו דאית צדק ידיע והוא דין ולא משפט ידיע דאיהו רחמי ולאו מכל מדות אלין כלל עד כאן. הנה באר ע"ה כי החכמה והבינה בלתי נוספים בו ולא מוגבלים כי הוא אחד בהם והם אחדים בו ואינם דבר זולתו כענין בבני אדם שהחכמה והבינה נוספים ומוגבלים בהם, כי אין לו מקום ידוע מוגבל כי הוא בלתי בעל תכלית בכל מדותיו והם בו, ומה שתקן תקוניו כן אינו כי אם להודיע גבורותיו ונוראותיו בעולם ולהראותם איך העולם מתנהג במדה כלולה מדין ורחמים לצורך העולם ומצדם, לא מצדו חלילה לא שיש צדק ידוע ומוגבל שיהיה דין ולא רחמים או משפט ידוע ומוגבל שיהיה רחמים ולא דין או מכל מדות אלה שיהיו קצובות ומוגבלות חלילה, אבל הוא אחד מיוחד פשוט בכל שמותיו ובכל מדותיו, ולזה נתארהו בתארים כאלה ונתפלל לפניו בהם ובלבד שלא יהיה בהן הוראת קצב וגבול כי זה קצוץ ופרוד בייחוד: ואחר הדברים והאמת האלה אומר כי רבי חנינא זה היה כעסו על ההוא דנחית, על שהיה נותן מדה קצובה ומשוערת בייחוד, והיה מתאר בתארים מוגבלים והיה בזה הוראת פרוד חלילה, וזה כי עזוז ואמיץ ואדיר וחזק ויראוי תארים וכנויים למדת הדין והם מוגבלים אין בהם הוראה על מדה כלולה והוא לקח לו הצד והקצב הפרטי שבמדה והתפלל בו, ואין לנו רשות לתאר ולהתפלל כי אם בתארים הכוללים הייחוד, כגון י"ג מדות של רחמים שהורה אדון העולם לאדון הנביאים, לפי שכוללים כל הכחות הנכללים בשם הגדול וכמו שפירשתי בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא, או בתארים האמורים מפי משה ע"ה המראים כללות המדות אלו באלו וייחודן, כגון הגדול הגבור והנורא שהם כנויין לשלשת המדות הכוללות השאר שהן חג"ת, אין בהן שום מדה קצובה ומוגבלת, אבל כל אחת כלולה ומיוחדת בחברתה ותארים כאלה המורים על הייחוד עם היותם חיוביים מותרים, לפי שאינן נוספים על העצם ולא יתרבה בהן, ולזה כעס עליו ואמר סיימתינהו, כלומר נתת בהם שעור וגבול וקצב, כי לקחת לך הקצב הפרטי שבמדה וזה פרוד לא ייחוד, והרי הראה בזה שיש גבול במדות שבהן השבח והתפלה לשם הגדול ותארים כאלה נוספים ומתרבים על העצם וחלילה לנו מזה: השתא הני תלת קמיתא אנחנו לא היינו מתירים לעצמנו לתארו בהם לברוח מהוראת שום רבוי, לולא שהתורה התמימה על יד שלוחה הנאמן ע"ה הרשתנו להודיע שאין בהם רבוי, לפי שמורים על הייחוד כמו שכתבתי, ולזה הסוד באו אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרת הייחוד ליושנה, ותקנום בתפלה להורות שהם מותרים בחקו יתברך אין בהם רבוי ולא תוספת על העצם, לפי שהם מורים על הייחוד, ומה מאד בא המשל מתיחס אל הנמשל באמרו, משל למלך שהיו לו אלף אלפין דינרי זהב המשיל הני תלת קמייתא לזהב, להיותן כוללים השאר הכנויין והנה כן בכלל אלף אלפין דינרי זהב, יש אלף אלפין דינרי כסף אבל בכלל אלף אלפין דינרי כסף אין אלף אלפין דינרי זהב, כמו שאין בכלל העזוז והאמיץ וכו' שאר השלשה, אבל בכלל השלש ראשונות הנה הנם כל הכנויים, וכן המשבח ומתפלל באלה התארים הכוללים המדות ומורים על הייחוד, הנה הוא מקלס למלך במה שיש לו והוא שבח ואמנם המקלס באותם התארים הנותנים קצב ושעור מוגבל בייחוד הנה הוא מקלס למלך בדבר שהוא גנאי לו שממעט בכבודו ובייחודו ונותן גבול ושעור במי שאין לו שום שעור וגבול, אבל הוא בלתי בעל תכלית ולפי שאין סוף וקץ לייחוד והתפלה היא מיחדת ומקשרת כל הכחות הנכללים בשם הגדול צריכה שתעלה מלמטה שלימה, ולא באופן שיראה בה דבר הפך הייחוד שהוא הוראת קצב ושעור במה שאין בו שעור, וכמו שנמשך ונאצל השלמות והייחוד מהמחשבה העליונה למעלה עד סופה כן הדברים העולים מלמטה צריך שיעלו שלמים ומכוונים כנגדם, ובזה תמשך הכוונה הנדרשת מהם שהוא הייחוד כי זה תכלית כל העבודות וכל האדם לא נברא אלא בשביל זה. ועד כאן הגיע תכלית מה שרציתי לעבוד בו בזה הפרק: חלק ג פרק סט הייחוד האמיתי שהוא שרש הדת והאמונה שנצטוינו עליו בתורה בפסוק שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, באה בו הקבלה האמיתית שהכוונה בו לקשור וליחד האצילות שהוא האלהות והם הכחות הנכללים בשם המיוחד באחד ולשון שמע אסיפה וחבור כמו וישמע שאול, והענין שצריך לקשור וליחד הענפים בשרש וצריך ליחד בכוונה ובמחשבה נקיה משום הרהור אחר שלא להראות שום קצוץ ופרוד חלילה, לפי שעדו בצדו לבחון ולדעת היאך הוא מיחד את השם הנכבד והנורא, ולהעיר על זה עי"ן שבמלת שמע, ודל"ת שבאחד מאותיות גדולות, והרי עד יי' בוחן לבות וכליות וחוקר כוונתו ומחשבתו בייחוד ההוא שהוא מיחד, לפי שהייחוד עקר התורה ושרש האמונה ותכלית האדם עדיו יגיע ואליו יכלה והוא הייחוד כוונת התורה כלה ופרי המצות, והוא הדעת את יי' ולזה אותיות עד למפרע דע, כלומר דע איך תיחד כי הייחוד הוא הידיעה האמיתית הנדרשת מכל האדם ועליו בא הרמז באמרו אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים אין עוד מלבדו, וכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ועליו אמר דוד המלך ע"ה דעו כי יי' הוא אלהים וגו' ועוד צוה עליו לבנו, ואמר ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו וכלל בצוואתו זאת הידיעה והייחוד יחד, והכוונה ליחד מדתו סוד אלהי אביו בדעת ולהורות עוד שזה הוא הדעת האמיתי כללם יחד: ועל זה הדרך בא במקום אחר והוא אמרו אשגבהו כי ידע שמי והוא כולל הידיעה והייחוד להודיע כי הייחוד הוא הדעת את יי' והדעת הוא הייחוד והכוונה בכי ידע שמי ייחוד השם שהיא ה"א אחרונה בסוד דעת שהוא וא"ו שבשם, ואמר ידע שמי כלומר משך הדעת וייחדו בשם וזה תכלית הייחוד הוא ושמו אחד, והוא שבא עליו הצווי בפסוק שמע ישראל ליחדו בשמו ושמו בו, וזה יעלה ביד המיחד כשיכוין זאת הכוונה והיא כי בשם הראשון יכוין היו"ד עם קוצה. שאין הקוץ מהיו"ד נפרד כלל, והכוונה עם זה לכלול השרש הנעלם שתהיה פנימיות המחשבה בו בייחוד שהוא מייחד אלהינו ה"א ראשונה, יי' אמת ושלום עם ענפיהם כלולים ומיוחדים וזה כלל וא"ו שבשם, אחד מקום שלמות הייחוד ה"א אחרונה שאין ייחוד אלא בה, ויאריך בדלת אחד שהיא כנסת ישראל ויעלנה במחשבתו בדרך ההוא עצמו שבא בו ויקשרנה למעלה עד אין סוף, והרי הייחוד תקוע במקום נאמן שם תקיעת הרעיון והמחשבה כי הוא הכל, והכל הוא כי אל מי כל חמדת פנימיות הייחוד הלא אליו והרי הוא מיוחד בשמו ושמו בו, ואחר כך ימשיך האור מלמעלה למטה מראש המחשבה עד סופה, ברוך סוד העדן המשכת החפץ מן האי"ן מקור הברכות, שם אם הבנים, כבוד סוד וא"ו שבשם מלכותו הכלה הכלולה מכל מה שעליה להשפיע ברכה לכל מה שתחתיה סוד לעולם ועד: ובספר תולעת יעקב הארכתי עוד בסוד הייחוד בסייעתא דשמיא. וכבר כתבתי שצריך לכוין ולכלול השרש הנעלם בייחוד כי הוא נשמה למדותיו הנאצלים מאורו ויצטרך המיחד האמיתי לשלוף ולהביא במחשבתו הנשמה ההיא מראש המחשבה עד סופה להיותה נמצאת בכלם להודיע ולהעיד שהוא הנעלם יתברך הכל ואין עוד מלבדו, והמיחד בידיעה ובכוונה הראויה וההגונה ועל הדרך שכתבתי הוא העושה הטוב בעיני יי, וממלא הרצון העליון ומשלים כוונתו בבריאה ושמחה מזומנת לו מלמעלה: וכן אמרו במדרשו של רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום (ח"ג רל"ו ע"ב) רב המנונא סבא אמר, כל מאן דמייחד ייחודא דא בכל יומא חדווא זמינא ליה מלעילא מהכא מדאתוון אלין ש"מ מהאי סטרא א"ח מהאי סטרא ומצרף אתוון למפרע שד"י וכמיישר חיים וסימניך אשמח דכתיב אנכי אשמח ביי' ביי' ממש דא ייחודא קדישא, ושפיר איהו והכי אשכחנא בספרא דחנוך דאמר כי האי גוונא דמאן דמייחד יחודא בכל יומא חדווא זמינא ליה מלעילא עד כאן, והטעם כי בייחוד שהוא מייחד משמח אלהים והרי היא מזומנת לו ומפרי מעשיו ישביעוהו, ולהיות הייחוד שרש האמונה באה המצוה לקרא קריאת שמע בבקר ובערב, כנגד מדת יום ומדת לילה, וכדי ליחד מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, כי צד הייחוד שוה בהם להורות כי הכל אחד ושל יום מצותה עם הנץ החמה, דתניא ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדאיתא פרק קמא דברכות וזה למצוה מן המובחר, לפי שאז תחלת ממשלת היום והעת ההיא עונת אשה בבעלה, והסוד שארה כסותה ועונתה לא יגרע, שארה אלו מזונות, הוא השולחן אשר לפני יי' הקרבנות קרוב הכחות ריח ואחר כך ניחח, נחת רוח הרוח הקדוש יורד ומתאצל, ולסוד זה תקנו פרק הקרבנות וזה מזון השכינה, כסותה כסות של מצות עטיפת הציצת והנחת תפלין וזה כסות השכינה, עונתה זו קריאת שמע שהוא הייחוד השלם, וכמו שרמז זה המאור הקדוש ע"ה בספר התקונין (ת"ז ת' ס"ט קי ע"א) ומזה אמרו קריאת שמע בעונתה וליוקר הייחוד וחשיבותו וצרכו אמרו גדול הקורא קריאת שמע בעונתה מן העוסק בתורה, כדאיתא פרק קמא דברכות, ופירשו התוספות מן העוסק בתורה שלא בשעת קריאת שמע: הנה שעם שאין דבר חשוב לפני המקום כעסק התורה היה הייחוד בעונתו יותר גדול, והקורא קריאת שמע אחר סוף זמנה שהוא משלש שעות ולמעלה אינו אלא כעוסק בתורה, וכמו ששנינו הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. ומשמע שקורא קריאת שמע שלא בעונתה אף אם כוון ויחד כראוי אינו אלא כקורא בתורה, והטעם בזה כי המיחד בעונתו הרי זה כבנין העולם בשעתו, כי הייחוד הוא בנין העולמות ובנין העולם צריך סבה להמשכת קיומו משם ואילך, אבל אין כח קיומו אחר שנברא ככחו בשעה שנברא, וכן בייחוד שהוא בנין העולמות צריך סבה לקיומו שימשך ויתמיד על אפנו והסבה להתמדתו וקיומו הוא עסק התורה, תורה שבכתב ולזה היה קריאת שמע שלא בעונתה כעסק התורה המתמיד הייחוד לא כייחוד עצמו אחר שעבר זמנו המיוחד לו כי בשעה ההיא זמן הייחוד למעלה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א קע"ח ע"א) בשעתא דקדרותא דצפרא אשתכח אתתא אשתעיאת בבעלה ואינון ברזא בחדא דבעיא איהי למהך למשכנהא עם עולימתהא דיתבין בהדה, ובגין כך לא ליבעי ליה לבר נש למפסק בעניניהו דמחברן כחדא, ולא עלה מלה אחרא ביניהו עד דנהיר שמשא דהוא עדן לצלאה דכתיב יראוך עם שמש לחברא יראה גבי שמשא עד כאן, וצריך לעוררו למטה בעונתו וליחד בדוגמת הייחוד ההוא, אבל אחר שנשלם הייחוד למעלה ועבר זמנו ויחד אחר כך אין זה אלא כמתמיד וממשיך הייחוד ההוא של מעלה, ולזה אמרו שאינו אלא כקורא בתורה: ואמנם העוסק בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה יחד הנה זה מיחד תורה של מעלה להקב"ה, וכמו שאמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה ומה היה מחבר תורה של מעלה היה מחבר להקב"ה, והנה זה מטיל שלום בין שני דודים ומיחדם ואין זה הייחוד כייחוד קריאת שמע בעונתה, ולהורות על זה הסוד פסקינן פרק קמא דשבת דחברים שתורתן אומנתן מפסיקין לקריאת שמע, דאמרינן התם ומפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה, א"ר יוחנן לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין בין לתפלה בין לקריאת שמע: ובפרק היה קורא אמר ליה רב לרבי חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה עול מלכות שמים, אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על עיניו מקבל עליו עול מלכות שמים מכל זה יתבאר כי הייחוד הזה של קריאת שמע יותר יקר וחשוב מאד כידוע מעניינו, וכמו שכתבתי מייחוד עסק התורה עם שהוא חביב מאד שגורם העוסק אהבה ואחוה בין איש לאשתו סוד דו פרצופין, כי על ייחודם נאמר והגית בו יומם ולילה כדי ליחד מדת יום ומדת לילה כאחד שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ולסוד זה צריך שיהיה העסק בשתיהם יחד כדי לחבר את האהל להיות אחד, וכל שכן אם העוסק מכוין אל זה כי אז תורתו תורת אמת ושלימה ועולה לרצון כי הכל הולך אחר כוונת הייחוד וזה דרך שני בייחוד: עוד יש דרך שלישי בייחוד נדרש לעצמו והוא פרי התורה ותכליתה, והוא המעשה קיום המצות בפועל והוא דרך מכוון לעצמו יש בהן סגולה נפלאה, והיא הכשר ותיקון השם וייחודו בכבודו כי כל מצוה ומצוה ממצות התורה חלק מחלקי האדם העליון וכמו שהתבאר בזה הספר. וכבר התבאר גם כן כי האדם התחתון נתקן בדמות העליון לתבנית פרקי המרכבה, ולזה באו מצות עשה בכוון נפלא למספר איברי האדם עליון ותחתון, כמו שכתבנו וכשהאדם למטה מקיים מצוה אחת הנה הוא נותן כח ואון וחיל ומקיים ומחזיק האבר והחלק העליון שכנגד המצוה ההיא, ומיחדו במקומו והסימן אבר מחזיק אבר, וכבר כתבנו זה ומשל זה ממקצת המצות ומהם תלקח ראיה על השאר, כי הנה המניח תפלין נעשה כסא ומעון לשכינה ומיחד את השם הגדול בכבודו, והוא דוגמא עליונה דוגמת האדם היושב על הכסא המניח תפלין בסוד שאמרו, מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפלין כי תפלין של ראש בארבע פרשיות, סוד חכמ"ה ובינ"ה חס"ד גבור"ה מתיחדים וחלים על ראש דברך אמת סוד וא"ו שבשם, סוד המניח תפלין מתקשר ומתייחד ועולה עד המוח המוח הסתום באמצעות זה הפאר סוד ארבע פרשיות אלו, ותפלין של יד בשמאל סוד יד כהה זרוע עוזו נכללת מארבע פרשיות אלו בבית אחד להורות על שכלם מתיחדים בה, והיא מתיחדת בהם על יד הצדיק סוד יוד זעירא, והנה היא קשר וייחוד יסו"ד הו"ד נצ"ח תפאר"ת סוד פרשיות תפלין של יד, והנה המתפאר במצוה זו ומניח תפלין בראש וקושרן על ידו, נמצא מעורר האהבה והייחוד למעלה במעשה הזה הנעשה למטה, וכבר כתבתי כי המעשה הנעשה למטה מעורר דוגמתו למעלה, ולסוד זה צריך לדקדק מאד במעשה המצוה ולכוין בה הכוונה הראויה, ובזה תעלה לרצון ובזה היא מכוונת כנגד האבר והחלק ההוא שכנגדה למעלה ועולה למעלה שלימה ומתיחדת במקומה ומיחדת הצורות הקדושות, ועל דרך זה שאר מצות התורה כל אחת ואחת מכוונת אל זה התכלית עם חלופיהן שאין זו דומה לזו, הנה כולן פונות לכוונה אחת הוא הצד השוה שבהן שכולן הכשר ותיקון השם הגדול וייחודו בכבודו, ולזה התקון רמזה תורה בעשייתם באמרם ועשיתם אותם ועשיתם את כל מצותי, כוללת העשיה למטה והעשיה למעלה, ובשלמות כל המצות על דרך זה נשלם האדם התחתון ונתקן העליון: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קי"ג ע"א) מאי ועשיתם אותם, אלא מאן דעביד פקודי אוריתא ואזיל בארחוי כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר הקדוש ברוך הוא כאלו עשאני, ואוקמוה ועל דא ועשיתם אותם ועשיתם ודאי הואיל ומתערי עליכו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות ועשיתם אותם ודאי, כגוונא דא אמר רבי שמעון ויעש דוד שם וכו', וכבר כתבתי זה: ולפי שענין זה יקר ונפלא עד מאד צריך עזר מלמעלה לפקוח עינים עורות לראות נפלאות מהתורה והמצות היה דוד המלך ע"ה מבקש עליו כאמרו, גל עיני ואכיטה נפלאות מתורתך, ועל זה אנו מתחננים באמרנו והאר עינינו במצותיך, ומאהבת יי' אותנו נתן לנו תורה ומצות אצולים מרצונו לדעת ייחודו ולעבדו, ובברכה שניה משתים שלפני קריאת שמע בשחר קודם פרשת הייחוד אנו מזכירים אהבה זו, ומבקשים מלפניו יתן בלבנו בינה לדעת ייחודו ולהסיר כל הדברים המונעים זה ולסלקם מעלינו. והוא שהקדים באמרו אהבת עולם אהבתנו שאין לאהבה זו הפסק ולא תעבור ממנו לאומה אחרת כלל, חמלה גדולה חמלת עלינו להביא אותנו בעול מלכותך ואלהותיך אבינו כי אנו בניו הנולדים לו בביתו וכבר כתבתי זה, מלכנו אנו עכדיו שמלך עלינו יום אשר קבלנו תורתו ומצותיו נשעבדנו לו, כי לזה בראנו והוציאנו מכור הברזל ממצרים מבית עבדים ולזה נתיחדנו לו מכל אומה ולשון, בעבור שמך הגדול כי זה שאנו שואלים צרך גבוה הוא גם כן, ובעבור אבתינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים חוקים חיים חוקים נחקקים ממקור החיים, כן תחננו וכו' ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל וכו' כי התלמוד מביא לידי מעשה: ואמר לשמור ולעשות שהם שני חלקי התורה מצות עשה ומצות לא תעשה, ולקיים כי בשמירה ובעשייה יש קיום למעלה, את כל דברי תלמוד תורתך תורה העליונה והמצוה למטה נותנת קיום ומשלמת דוגמתה למעלה באהבה, כי העבודה השלמה היא האהבה והייחוד, וכבר כתבנו סודה בחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא. והאר עינינו במצותיך דבר זה לנשמת התורה והמצות הוא עולה, כי מה חסרנו במה שאמרנו ותן בלבנו בינה וכו' לשמור ולעשות אלא ודאי אין זה כי אם על סתרי התורה והמצות וטעמיהם הנעלמים, וסוד הייחוד שהוא תכלית התלמוד והמעשה והוא שלמות העבודה ולזה שאלנו בתחלה על התלמוד שממנה נבא אל המעשה, ואחר כן על החכמה האמיתית חכמת הייחוד שממנו נדע מה הרצון בעבודה ותכליתה ושלמותה שהוא הייחוד, כי זהו התקון והעשיה וגמר השלמות אל התלמוד והמעשה וזולתו הם כגולם שאין לו צורה, וכמו שכתבתי כבר וזה מביא אל הדבקות בתורה עד שיחשבו שניהם בדבר אחד, ומזה ישגה בכל שאר הדברים זולתה כענין באהבתה תשגה תמיד, וזה אמרו ודבק לבנו בתורתך ואמרו ויחד לבבינו וכו' כי מזה יבא ליחד היצר הרע ביצר הטוב, עד שיהיו לאחדים ויהפוך המר שבו למתוק והרע לטוב, וכמו ששנינו בכל לבבך בשני יצריך וזה תכלית הטוב והשלמות הנדרש, והוא לתקן כל ההפכים לכוונם ולישרם כמו שהיו בשלמות ההוא במחשבה קודם שיצאו, שלא יהיו מנגדים איש אחיו אלא שתהיה כוונת כלם דבר אחד ודרך אחד שהוא הייחוד וכבר כתבתי זה: ואמר למען לא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, כי כשנסע מאלה החיים בשלמות הזה אשר אמרנו הנה השלמנו הכוונה אשר להשלימה באנו והוא תקון הכבוד כמו שכתבנו כבר, הנה לא נבוש ולא נכלם לעולם הבא בתקון ההוא ובזה עשינו שליחותינו והשלמנו הרצון העליון אשר להשלימו בראנו, כי מי שלא השלים הכוונה אשר בעבורה נברא שהוא תקון הכבוד וייחודו הנה זה יכלם ויבוש לעולם הבא כי לא עשה שליחותו, וזה כענין אמרם ז"ל ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך: ועל הדרך שפירשתי בפרק ז' מהחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, כי בשם קדשך וכו' בטחנו בעסק התקון ההוא להאמיננו כי בו אנו עושים רצונך, נגילה ונשמחה בישועתך עתה שאלנו על המצאת מקום ונתינת יד להשלים זה התקון שהיא הישועה שאנו מקוים שיגיע הזמן שנאמר בו כי מלאה הארץ דעה את יי, ויהיה סיפוק בידינו להשלים הכוונה שבעבורה בראנו ואמרנו בישועתך כטעם כי הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע וכבר בארנו סודו, והבא עלינו ברכה ושלום מארבע כנפות כל הארץ, צדי"ק וצדי"ק כטעם ובאו האובדים בארץ אשור וגו' צדיק אובד בצדקו, אחר כך שאלנו על הסרת המונעים והמעכבים זה השלמות שהוא עולם של גוים אשר על צוארינו, כטעם בעלונו אדונים זולתך וזה אמרו ושבור עול הגוים וכו' ואתה יכול על זה לפעול ישועות ולחדש נפלאות כמו שכן פעלת מקדם, כי בנו בחרת מכל עם ולשון ולזה יתחייב שתעשה לנו כל זה, ועוד כי קרבתנו לשמך הגדול באהבה כמו שכתבנו, ותכלית זה כלו להודות לך וליחדך כי זה רצונך וחפצך ממנו, ולזה בחרת בנו וקרבתנו לשמך הגדול ליחדו בכבודו, והוא השלמות הנדרש מהנברא וזה תכלית התורה ופרי המצות כמו שכתבנו, ובו נשלם מה שרצינו לעבוד בו בזה הפרק: פרק ג חלק ע ההצלחה והאושר האמיתיים אשר הם פרי כל הבריאה וכל חפץ וכל ישע הם ידיעת הייחוד שכתבנו, כי הוא הדעת את יי' וכל מה שיוסף המיחד ידיעה והשגה בייחוד הנה הוא מוסיף דעת והתורה ומצותיה סובבות על זה, והם הדרך לידיעה זו שהוא הייחוד וזולתם אין שם ייחוד ולא דעת את יי', ואי איפשר להשיג זה הדעת כי אם בעסק התורה ומצותיה ומהם נשכיל אופן העשייה שהוא תקון הכבוד והוא הייחוד כמו שכתבנו, וזה רמזו אדון הנביאים ע"ה באמרו ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון: והכוונה כי השמירה שהוא העסק בפירוש התורה שהוא תורה שבעל פה וכאמרם ז"ל ושמרתם זו משנה, ועשיתם שהוא קיום המצות בפועל, הראוי מתוך שניהם נשכיל את אשר נעשה שהוא הפרי היוצא משנים אלה, וזאת העשייה לשון תקון הוא והוא תקון הכבוד ואין תקונו כי אם הייחוד ועל הדרך שהתבאר כבר, ואי איפשר שיעלה ידיעת זה התקון ואופן עשייתו אם לא יהיה המתקן ממולא בנשמת התורה היא חכמת הקבלה העוסקת בהישרת הדעת את יי' שהוא ייחודו כידוע מעניינה למתהלכים בה וממנה יודעים, כי אי איפשר לראות אור הייחוד שהוא הדעת האמיתי כי אם באורה, לפי שחכמת האמת אין עסקה כי אם להישיר אל זה השלמות, ולזה היתה החכמה הזאת הפתח לדעת את השם הנכבד והנורא, וכל מי שפתח זה סגור בפניו, אי איפשר לו לדעת אותו ועליו נאמר גם בלא דעת נפש לא טוב, והרי הרחוק מזה הדעת רחוק מן החיים האמיתיים. והנה כפי מה שתהיה הנפש נעדרת מן הדעת הזה בהיותה בגוף, הנה היא סבת הרחק והעדר דעת עליון סוד הרוח מן הנפש סוד נפש דוד, וזה סוד גם בלא דעת שהוא רוח חיים נפש לא טוב, כי הנפש הזאת אין קיומה כי אם ברוח ההוא שהיא הדעת שבו הייחוד תלוי, כן הנפש בהיותה בגוף אין קיומה ושלמותה כי אם בדוגמא זו, והוא שתהיה ממולא בדעת שהוא חכמת האמת, שאין קיום ושלמות אלא בה, לפי שהוא הפתח אל הייחוד שהוא הדעת את יי', ובזה הוא חלוף מדרגת השלמים ויתרונם זה על זה, לפי שחכמת האמת כוללת ותועלותיה רבים ויקרים ידועים, כי מלבד היות העוסק בה ומשיגה יודע את השם ומשיג סתרי התורה וטעמי המצות המתוקים מדבש ונופת צופים אשר מצדם היא משיבת נפש, וזה כי הנפש מתחזקת בהם ונדבקת עם קונה: עוד ימשך ממנה עשיית המצות בתקנם באהבה רבה, כי היא המלהבת את לב יודעיה לעשותם בשלמותם כידוע זה מעניינה, ועוד ימשך ממנה תועלת נמרץ בענין העבודה והתפלות בקשר הייחוד והאמונה, וכענין שהתבאר בספר תולעת יעקב ובזה הספר בסייעתא דשמיא, עד שלזה היה העסק בחכמה זו עולה במקום העבודה והתפלה לחביבותה לפני המקום ברוך הוא: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה שאלו תלמידיו את רבי רחמאי מאי דכתיב תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות, תפלה תהלה מיבעי ליה, אלא כל המפנה לבו מעסקי העולם ומסתכל במעשה מרכבה מקובל לפני הקדוש ברוך הוא כאלו התפלל כל היום שנאמר תפלה לחבקוק, מאי על שגיונות כמה דאת אמר באהבתה תשגה תמיד ומאי ניהו מעשה מרכבה עד כאן: והסוד במעשה מרכבה הוא הרכבת הכחות זה בזה, והוא הייחוד והחכמה האמיתית הוא המישרת לזה, ולזה היה העסק בה חביב מאד, ועם שאי איפשר מבלתי אי זו שגיאה ומכשול בה ליוקר הדברים ועלויים והעלמם, עם כל זה הם הדרך אל החיים האמתיים, וכמו שאמרו עוד שם מאי דכתיב ודרך חיים תוכחות מוסר, מלמד שכל הרגיל במעשה מרכבה ובמעשה בראשית אי איפשר שלא יכשל, שנאמר והמכשלה הזאת תחת ידיך, אלו דברים שאין אדם יכול לעמוד עליהם אלא אם כן נכשל בהם, והתורה אומרת תוכחות מוסר, אבל באמת זוכה לדרך חיים לפיכך מי שרוצה לזכות לדרך חיים יסבול תוכחות מוסר עד כאן: והכוונה שעם שמצד המכשול בהם באים על עוסקיהם תוכחות מוסר אין להתרשל בהם, כי הפורש מהם כפורש מחייו ולטובתו מתכוונים כדי שיזכה לדרך חיים, ואם כן מי שירצה לזכות לדרך חיים מתוך העסק במעשה מרכבה שהוא הייחוד ובמעשה בראשית שהוא סוד אצילות הכחות, יסבול תוכחות מוסר ואל ירף ידיו מהם כלל, כי הם החיים ומהם ישיג וידע את השם הנכבד והנורא כי זה כל האדם, וההתרשלות בהם סבת חיובו לעולם הבא כשמכניסין אותו לדין תחלת דינו עליהם, וכמו שאמרו ז"ל במדרש משלי שואלין אותו צפית במרכבה צפית בשעור קומה שלי וכו', ולחשיבות מעלת זאת החכמה וחביבותה היו עוסקיה ובעליה חביבים מאד לאין שיעור יותר מבעלי מקרא ומשנה: ובספר התקונין (ת"ז כ"א ע"ב) אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה בזה הלשון, כי יקרא קן צפור לפניך וגו' אפרוחים אלין תלמידי חכמים דבגינהון שכינתא שריא על ארעא, או בצים אלין תנוקות של בית רבן דבגינהון שריא שכינתא עם ישראל, או בצים אלין אינון מארי מקרא בזמנא דאינון עסקין באוריתא, או במצוה דאינון קב"ה ושכינתא וגרמי לחברא לון כחדא וירתין מתמן נשמתין דאתקריאו צפרים בגין דמארי דמקרא ומארי דמשנה אינון גדפין דילה, ובגין דא והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים, איהי רביעא עליהו בארבע גדפין דילה, דאיתמר בהון וארבע כנפים ינוקין אנפי זוטרי, ואינון ארבע אנפין לכל חד ובהון אימא רביעא עליהו, וזמנין דאסתלקא מניהו אבל בנין מן מעוי דאיתמר בהון בנין דרחימו ואינון מארי דקבלה איתמר בהו לא תקח האם על הבנים דשכינתא לא זזה מניהו לעלם עד כאן: והטעם כי הם עוסקים תמיד בייחוד שהוא הדעת את יי', ואי איפשר להשיגו ולדעת אתו כי אם בחכמה העליונה, ולפי שהעסק בה גורם שתתיחד השכינה עם הצדיק של מעלה הנה זה סבה שלא תזוז מן הצדיק של מטה הגורם זה הייחוד מדה כנגד מדה, ומשה אדון הנביאים ע"ה לדעתו כי הייחוד הוא הדעת את יי' סדר עליו שאלותיו, ועל הדרך שפירשתי בזה החלק בסייעתא דשמיא כי ראה בחכמתו ע"ה כי זה תכלית כל האדם, ובזה יתרון ועלוי מדרגות השלמים זה על זה, כי כפי מה שיוסיף השלם דעת והשגה בייחוד יוסיף דעת את יי' ועלוי מדרגה אצלו יתברך על הבלתי משיג ויודע כמוהו, הגיד לנו אדם העליון מה טוב ומה הוא יתברך דורש ממנו, כי אם עשות רצונו שהוא הייחוד והיא החכמה האמיתית וזה חפצו בבריאה זו שהוא האדם לא זולת, והוא שביאר הנביא ע"ה היטב בשמו יתברך באמרו כה אמר יי' אל יתהלל חכם בחכמתו וגו', והכוונה כי בעל אלו המעלות אין לו להשתמש בהם לצרכו, כי הוא נבנה ונשלם בהם לתקן בהם הכבוד, ולזה נתקן בתקונין אלו כמו שהם כלולים בכבוד העליון שבו חכמה גבורה עושר ומהם נתקן הכבוד התחתון, ובעל מעלות אלו נברא בצלם ודמות כדי להדמות אל בראו ולתקן הכבוד במעלות אלו שנכללו בו כדמות הכבוד העליון, וכשידמה בהן אל בראו וייחד בהם את השם הגדול בכבודו, הנה הוא השלים הכוונה בבריאתו, ובזאת יתהלל לא בהיותו משתמש במעלות אלו לצרכו ומכוין בהם לעצמו, וזהו אמרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כלומר כי על ידי שכל טוב שהוא צדיקו של עולם ידע אתי ייחד הדעת בה"א אחרונה הנקראת את, ומזה יאמר הוא יתברך אותי והמשלים זה הנה דומה במעשים אלה אלי כי אני יי' מתקן הכבוד במעלות אלו, והוא אמרו עשה חסד משפט וצדקה הרי שלשה אבות מתיחדים בבת יהודה ארץ חפץ, והוא התקון שהרצון בעשה הוא הייחוד והתקון שהכבוד נתקן בהם, וזה חפצו ורצונו בבריאה לא זולת, ולזה מה שחתם דבריו ואמר כי באלה חפצתי נאם יי', באלה חפצתי להיות ייחודי נגמר ונשלם בהם והוא הדעת אותי. התבאר אם כן שהייחוד הוא הדעת את יי' והוא חפצו ורצונו והוא ההלול שבו יתהללו השלמים זה על זה כפי יתרונם ומעלתם בדעת ההוא זה על זה. וכבר התבאר בתחלת זה החלק כי תכלית כל הנבראים הוא האדם השלם, ותכלית האדם השלם הוא הייחוד שהוא הדעת את יי', והחטא גרם העדר החכמה והידיעה הזאת, ולא נמצאת כי אם בבני עליה והם מועטים ובפרט בגלות הזה שנעלם הייחוד, ואין יודע ואין מבין ואין איש שם על לב וזה סבת אריכות הגלות והצרות בלי ספק, ואדם הראשון קודם החטא עיני שכלו פקוחות להשגיח ולהסתכל בייחוד העליון וכל פניותיו היו למעלה בחכמה לדעת את בראו, ואחר החטא כתיב ותפקחנה עיני שניהם, ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ו ע"ב) דהא אתפקחו למנדע בישין דעלמא מה דלא ידעו עד השתא כיון דידעו ואתפקחו למנדע ביש כדין ידעו דהא ערומים הם דאבדו זהרא עילאה דהוה חפי עליהו ואסתלק מניהו ואשתארו ערומים מניה. ועוד שם ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים בטפסא דהאי עלמא מה דלא הוי קודם משגיחין ופקחין לעילא עד כאן. ואמרו עוד שם כתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו וגו' זמין קב"ה לאפקחא עינין דלא חכימין לאסתכלא בחכמתא עילאה ולאתדבקא במה דלא אתדבקו בהאי עלמא בגין דינדעון למאריהון זכאין אינון צדיקייא דיזכון לההיא חכמתא דלאו חכמתא כההיא חכמתא ולא ידיעה כאתדבקותא ההיא עד כאן. כי לפי שכוונתו יתברך בבריאה היתה הידיעה והדבקות בו ולא נשלמה עדין הוא עתיד להשלימה ולהחזיר עטרת החכמה אשר ממנה יודע הייחוד ליושנה ולהשלים כוונתו בבריאה. וזה סוד והולכתי עורים כי אין עורון כי אם הבלתי הסתכלות בחכמה לדעת אם השם בדרך לא ידעו והוא דרך יי' שהוא הייחוד. בנתיבות לא ידעו אדריכם הם ל"ב נתיבות החכמה העליונה שהייחוד תלוי בהם. אשים מחשך לפניהם לאור, הוא החשך המחשיך עיני השכל אשר החשיך עיניו של אדם הראשון ושללו מן האור העליון, והוא סבת העלם הייחוד והחכמה והדעת את יי', ועתיד הקב"ה לשים החשך ההוא לאור שלא יעלים עוד הייחוד ולא יעיק עוד השלמות והוא דרך מעקשים המעקש את הבריות ומכשילן ומוליכן בדרך לא טוב, ועתיד הקב"ה לישרו ואז ילכו דרך ישר לא יכשלו בנתיבות ההן שהם החכמה לדעת את יי'. אלה הדברים אשר עשיתים תקנתים להשלים בהם הכוונה בבריאה, ובסבת החטא לא נשלמה אבל לא עזבתים, כי אחזיר עטרה ליושנה כדי שתשלם הכוונה הראשונה שהוא הייחוד והוא הדעת את יי'. וזה שעור מה שרציתי לבארו בזה הפרק ובו נשלם החלק השלישי הזה. אברך את יי' אשר יעצני ועד כה עזרני הוא יעזרני על דבר כבוד שמו. בי"לאו: תם ונשלם חלק התכלית. ההודאה לבלתי בעל תכלית: